כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה
 | ||||||||||||||||||
| אלכסנדר הגדול | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמותיו של אלכסנדר הגדול | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 329 לפנה"ס – 327 לפנה"ס (כשנתיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | פלישתו של אלכסנדר הגדול להודו | |||||||||||||||||
| מקום | אסיה התיכונה | |||||||||||||||||
| עילה | פלישתו של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית ורציחתו של דריווש השלישי | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יווני-מוקדוני | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | אסיה התיכונה נכבשת על ידי אלכסנדר הגדול | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
פלישתו של אלכסנדר הגדול לאסיה התיכונה החלה מיד לאחר סיום כיבוש מרכזי השלטון של האימפריה הפרסית על ידי צבאו בקיץ שנת 330 לפנה"ס, והסתיימה בסוף האביב או בתחילת הקיץ של 327 לפנה"ס.[4] במהלך המערכה באסיה התיכונה ניסה אלכסנדר להשיג מספר מטרות: המטרה הראשונית הייתה תפיסת הסטראפ של באקטריה, בסוס, שהכריז על עצמו כשליט האימפריה הפרסית (לאחר רצח דריווש השלישי) ונטל לעצמו את השם המלכותי ארתחששתא החמישי. מטרות נוספות היו השאיפה לזכות בתהילה אישית ולהנציח את שמו באמצעות כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לאימפריה שלו, וכן הרצון להשלים את כיבוש השטחים שהשתייכו לאימפריה הפרסית.
במהלך המערכה הצבאית הממושכת נתקל אלכסנדר הגדול באתגר גדול, שעמד גם בפני כובשים זרים אחרים של האזור, שבאו בעקבותיו: התנגדות עיקשת לכיבוש מצד האוכלוסייה המקומית שוחרת העצמאות. בנוסף לכך, הצבא היווני-מוקדוני התקשה להתמודד נגד טקטיקות הלוחמה שבהן השתמשו העמים והשבטים המקומיים, שהיו זרות לו, וכללו שימוש בטקטיקות גרילה (התקפות פגע וברח קטלניות והטמנת מארבים) על ידי כוחות פרשים (בעיקר קשתים רכובים) שנהנו מיתרון הניידות. כדי להתמודד עם האתגר נאלץ אלכסנדר לבצע שינויים משמעותיים בהרכב צבאו, ולגייס פרסים ובני שבטים מקומיים, כדי לחזק את האלמנטים הניידים בצבאו.
הצלחת המערכה של אלכסנדר באסיה התיכונה נבעה גם מיכולתו לגייס את תמיכתם של חלק מהשבטים המקומיים, בין השאר באמצעות קשרי נישואין. במסגרת זו התחתן גם אלכסנדר עצמו עם בתו של אחד מראשי השבטים המקומיים. על אף שהצליח להכניע את ההתנגדות לשלטונו, כיבוש המחוזות הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרסית על ידי צבאו לא היה שלם, ולכן נאלץ אלכסנדר להשאיר שם חיל מצב גדול, שכלל 13,500 חיילים – הכוח הגדול ביותר שהוא השאיר באזור כלשהו – כדי להבטיח את המשך שליטתו לאחר עזיבת כוחו העיקרי.
רקע
רקע היסטורי
החלק המזרחי של האימפריה הפרסית כלל חלק משטחה של אסיה התיכונה. הפרובינציה החשובה ביותר בחלק הצפון-מזרחי של האימפריה הייתה באקטריה. בסוס, הסטראפ של באקטריה, רצח את דריווש השלישי, שליט האימפריה הפרסית, ביולי 330 לפנה"ס,[5] לאחר תבוסתו של האחרון בקרב גאוגמלה, ותפס את השלטון על החלקים הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרסית. אלכסנדר השתמש בטענות לכתר מצדו של בסוס ולהכתרתו לארתחששתא החמישי כעילה נוחה לפלישה לאזור.
לאחר התפרקות הממשל הפרסי המרכזי כתוצאה מכיבוש האימפריה הפרסית בידי אלכסנדר הגדול נעלמה הסמכות הממלכתית גם בחלקים המזרחיים של האימפריה, שטרם נכבשו על ידי אלכסנדר הגדול. כתוצאה מכך, נאלץ אלכסנדר להתמודד עם שליטים מקומיים רבים, שבטים נוודים ושברי האימפריה הפרסית שניסו לנצל את התפרקות האימפריה הפרסית לטובתם. כל זה גרם לכך שלא היה די בניצחון בקרב גדול אחד או במספר קרבות גדולים להכרעת האויב והמאבק קיבל מאפיינים של לוחמת גרילה.
רקע גאוגרפי
החלקים המזרחיים של האימפריה הפרסית נכבשו עוד בתקופת שלטונו של כורש הגדול, שאף נהרג בקרב מול המסגטים על גדות יאקסארטס (סיר דריה המודרני). הם כללו חלקים מפקיסטן, אפגניסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן המודרניות. באזורים אלה הערים היו מעטות יחסית וחלק ניכר מהאוכלוסייה ניהל אורח חיים נוודי או חצי נוודי.
מחוזות באקטריה וסוגדיאנה תחומים ממזרח ומדרום בהרים גבוהים וקשים למעבר, הרי פמיר והינדו-כוש. מצפון להם שוכנים רכס גיסאר והערבה האירואסייתית המשתרעת מגבול סין עד אירופה המרכזית. ממערב נמצא אזור צחיח ומדברי המורכב משני מדבריות גדולים – קאראקום וקיזיל קום – ששימשו בסיס פעולה נוח ללוחמי הגרילה, שהטרידו את צבאו של אלכסנדר, משום שתנאי הקרקע והאקלים הקשים לא אפשרו לצבא גדול לפעול באזורים אלו.
האקלים באזורים אלו לא היה נוח לחיילי הצבא היווני-מוקדוני, שהיו רגילים ללחימה באקלים ים תיכוני מתון יחסית. הקיץ חם מאוד ויבש ואילו החורף קר ומושלג. מספר נהרות גדולים זורמים בהם, אך השטח בין הנהרות הוא רחב ידיים וצחיח, יש בו מקורות מים מעטים בלבד וקשה להשיג בו אספקה. תנאים אלה הקשו על צבאו של אלכסנדר לנהל את המערכה לכיבוש המחוזות הצפון-מזרחיים של האימפריה הפרסית.
סוגדיאנה
סוגדיאנה (Sogdiana) הייתה אזור עתיק, שמרכזו הפוליטי והתרבותי שכן בעיר מרקנדה (Marakanda; סמרקנד באוזבקיסטן המודרנית). תושבי האזור נודעו כסוחרים ממולחים. שיירותיהם הגיעו עד סין, ומרקנדה שימשה תחנת מעבר חשובה על דרך המשי המתהווה. היא שימשה מחסום נגד השבטים הסקיתיים ומנעה את פשיטותיהם ללב האימפריה הפרסית. אורח החיים בסוגדיאנה, ששילב סגנון חיים נוודי וחצי נוודי עם הקמת יישובי קבע, היה אופייני לתושבי האזורים האחרים באסיה התיכונה.
הקמת האימפריה של אלכסנדר הגדול (והממלכות ההלניסטיות שירשו אותה) אפשרה יצירת קשר הדוק יותר בין המזרח (סין) והמערב (אגן הים התיכון) מאשר בתקופת האימפריה הפרסית. עליית הדרישה למוצרי מותרות מסין ומהמזרח באגן הים התיכון והנגישות הנוחה יותר, אפשרו לתושבי סוגדיאנה לפתח עוד יותר את הסחר, שהיה מנוע הצמיחה בסוגדיאנה במשך מאות שנים.
באקטריה
ערך מורחב – באקטריה
באקטריה (Bactria) היא אזור רחב ידיים דרומית לסוגדיאנה הנמצא ברובו בצפון-מזרח אפגניסטן ובצפון מזרח פקיסטן המודרניות. האזור משופע בנהרות, אך השטח בין הנהרות צחיח. זהו אזור עתיק בעל היסטוריה רבה שהיו בו ערים מעטות, שהחשובה שבהן הייתה באקטרה (בלך המודרנית). סגנון החיים בבאקטריה היה נוודי וחצי נוודי. הכלכלה המקומית התבססה בעיקר על רעיית צאן וגידול סוסים, אך גם על גידולי דגן. ההשקיה לגידולים חקלאים הגיעה מתעלות שנחפרו סמוך לנהרות הגדולים. בנוסף, שימשה באקטריה בתקופה זו כמרכז סחר עולמי לזהב שנכרה בסיביר.
בתקופת כיבושיו של אלכסנדר הגדול הייתה באקטריה סטראפיה חשובה מאוד של האימפריה הפרסית, דבר שבא לידי ביטוי בתפקיד החשוב שקיבל בסוס במערך הקרב הפרסי. הבאקטרים שירתו נאמנה את השלטון הפרסי, אך זכו לאוטונומיה רבה. השלטון המרכזי הניח להם לחיות את חייהם על פי חוקיהם ולא התערב במעשיהם.
סקיתיה
סקיתים הוא שם קיבוצי שבו השתמשו היוונים לקבוצת עמים נוודים וחצי נוודים דוברי שפות פרסיות שהתגוררו בעת העתיקה בערבה האירואסיאתית. סקיתיה המזרחית משתרעת צפונית-מזרחית לנהר יאקסארטס (סיר דריה המודרני). ההתיישבות הסקיתית הייתה אופיינית לקבוצות נוודיות וחצי נוודיות: חקלאות עונתית וכלכלה המבוססת על גידול סוסים וצאן.
העמים הסקיתיים העיקריים שבהם נתקל אלכסנדר במסעו באסיה התיכונה הם הדאהים (Dahae) שהתגוררו מזרחית לחופי הים הכספי והסאקים (Sakae) שהתגוררו בערבות של קזחסטן המודרנית. בדומה לסקיתים המערביים, גם הסקיתים המזרחיים היו חסרי שלטון מרכזי והתחלקו למספר רב של שבטים וחמולות. אלה נלחמו בינם לבין עצמם, ערכו פשיטות על ארצות שכנות והיו בעלי קשרים רופפים לשלטון הפרסי המרכזי שמעולם לא הצליח להכניעם באופן סופי. כעת, לאחר התפרקות השלטון אבדה גם התלות הקטנה שהייתה קיימת בזמן שבו הפרסים משלו באזור.
כוחות ופיקוד
שבטים מרכז אסיאתיים
צבאות שבטיים
סקיתים
- ערך מורחב – סקיתים
סקיתים הם קבוצת עמים נוודים ממוצא הודו-אירופי שישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבה האירואסיאתית. בעת מסעו של אלכסנדר הגדול השתרע אזור השפעתם מחופי הים השחור במערב עד אזור הרי אלטאי במזרח. המגע המשמעותי הראשון של אלכסנדר הגדול עם הסקיתים היה בקרב גאוגמלה.[6]
הסקיתים היו פרשים מעולים והציבו אתגר של ממש לצבאות הסדירים בעולם העתיק. הסקיתים נהגו לפשוט על מקומות יישוב חסרי הגנה ונמנעו מהתנגשות עם הצבא הסדיר. אם הממשל יזם נגדם פעולת תגמול, הם נהגו לסגת לתוך הערבה רחבת הידיים ולחמוק מקרבות הכרעה שבהם היו בנחיתות.
כוחם של הסקיתים היה בעיקר בפרשיהם, אם כי יש תיעוד לשימוש גם בחיל רגלים קל.[7] הפרשים הסקיתים התחלקו לשני סוגים עיקריים: כבדים וקלים. הפרשים הכבדים היו מוגנים בשריון טוב ונלחמו במערך צפוף ואילו הפרשים הקלים, ששריונם היה דל, היו ברובם חמושים בקשתות והיו למעשה קשתים רכובים. הטקטיקה הסקיתית הבסיסית הייתה ירי חצים אינטנסיבי והסתערות פרשים כבדים לאחר מכן.[8]
הסקיתים, ששטחיהם גבלו בסוגדיאנה, ניסו לנצל את המצב לטובתם. הם ערכו מספר פשיטות מזוינות לשטח סוגדיאנה ואף קשרו קשר עם מתנגדיו של אלכסנדר. בגלל פעולה נמרצת מצדו של אלכסנדר, וביתר שאת לאחר תבוסתם בקרב יאקסארטס, מעורבותם בלוחמה הייתה מצומצמת יחסית.
באקטרים וסוגדים
חילותיה של באקטריה היו המרכיב הלא פרסי החשוב ביותר בצבא הפרסי המלכותי.[9] הבאקטרים נלחמו הן כחיילים רגלים והן כפרשים. בשני המקרים הפעילו בעיקר לוחמים קלים. הפרשים הקלים היו חמושים בדרך כלל בקשתות ונלחמו כקשתים רכובים. אחרים היו חמושים בכידונים. הטקטיקה הייתה אופיינית לכוחות ניידים וקלים - בעיקר פגע וברח ללא עימות חזיתי.
הפרשים הבאקטרים הקלים שיתפו פעולה עם פרשים נוספים מהאזור, במיוחד עם עמים סקיתיים שהפעילו פרשים כבדים לצד הפרשים הקלים. שיתוף פעולה זה היה קטלני במיוחד כשהופעל כראוי. הפרשים הקלים היו מטרידים את הצבא היריב והפרשים הכבדים היו נכונים לרגע המתאים כדי לפרוץ לתוך שורות מעורערות או לחלופין להביס כל ניסיון להתקפת נגד.
הארגון היה על בסיס שבטי. ראש שבט נקרא לדגל על ידי סטראפ (מושל) המחוז והגיע בראש חייליו.[9] העדויות אודות הציוד הבאקטרי הן בעיקר אפיגרפיות. הם נראים לבושים בלבוש של בני מדי – חולצה קצרה ומכנסיים רחבים. חימושם כלל בעיקר חניתות, קשתות וחרבות קצרות, פטישי קרב וגרזני קרב. ציוד המיגון היה דל והחלק המתכתי היחיד היה בדרך כלל הקסדה ואילו שריון הגוף היה עשוי עור.
לוחמה מרכז אסיאתית
האופי הגאוגרפי של האזור השפיע גם על צורת הלחימה של העמים והשבטים שחיו בו. המישורים הענקיים והצחיחים התאימו יותר ללוחמה של יחידות ניידות ומהירות תנועה, וכתוצאה מכך הלוחמה באסיה המרכזית התבססה בעיקר על כוחות פרשים, קלים וכבדים, ולא על חיל רגלים. לעיתים נעשה אף שימוש בלוחמים הרכובים על גמלים.
הצבאות באזור זה היו בעלי אופי שבטי, ובראשם עמד בדרך כלל ראש השבט המקומי או ראש החמולה. מערכת היררכית מסודרת עם שרשרת פיקוד מוגדרת לא הייתה קיימת. ריבוי השבטים גרם לפיצול רב. כל שבט ואפילו כל חמולה ניסו לשמור בקנאות על העצמאות שלהם ויצירתם של צבאות גדולים הייתה קשה מאוד. בגידות היו דבר שבשגרה ופעמים רבות ראש שבט שהיה בקואליציה עם ראש שבט אחר שינה את נאמנותו.
מדי פעם נאסף בכל זאת צבא גדול, במיוחד כשאחד מראשי השבטים היה אדם כריזמטי שסחף אחריו את יתר השבטים. הטקטיקה התבססה על הימנעות מקרבות סדורים, טקטיקה של פגע וברח ושימוש מושכל בתנאי השטח. כל אימת שהתגברה הסכנה, נטו הצבאות השבטיים להתפזר לכל עבר, להתמזג באוכלוסייה המקומית או לסגת לאזורים מדבריים, שבהם לצבא כבד התנועה של אלכסנדר לא היה סיכוי רב לתפוס אותם. נעשה שימוש נרחב במארבים, שסייעו לעיתים ללכוד ולהשמיד יחידות גדולות למדי של הצבא המוקדוני. אופי הלוחמה הזה גרם לשחיקה מתמדת של צבאו של אלכסנדר והקיז את דמו.
בנוסף, אזורי הגבול של באקטריה וסוגדיאנה היו משופעים בהרים גבוהים, וחלק מהמבצרים ההרריים שנבנו בהם מוקמו במקומות שהגישה אליהם הייתה קשה, כך שהיה כמעט בלתי אפשרי לכבוש אותם בהסתערות. גם הערים הבצורות הגדולות היוו אתגר לא פשוט לצבאות שהיו מבוססים על פרשים, שבדרך כלל לא היו מצוידים במכונות מצור מתוחכמות.
פיקוד
במלחמה בלטו שני מנהיגים כריזמטיים. בסוס היה סטראפ באקטריה בזמן השלטון הפרסי והשתתף בקרב גאוגמלה בראש צבא מהפרובינציה שלו. בסוס לא החזיק מעמד זמן רב ונבגד על ידי מלוויו. אחריו עלה לגדולה ראש שבט סוגדי בשם ספיטמנס, שהצית מלחמת גרילה יעילה והצליח להשמיד כוחות מוקדוניים רבים בעיקר במארבים מתוחכמים שטמן להם. גם הוא נבגד בסופו של דבר ונרצח על ידי קרוביו.
מלבדם השתתפו במלחמה ראשי שבטים רבים. חלק החלו לשתף פעולה עם אלכסנדר, במיוחד לאחר מותו של ספיטמנס. אחד מראשי השבטים, אוקסיארטס, חיתן את בתו רוקסנה עם אלכסנדר. אלכסנדר, שרצה לפצל את השבטים ולתקוע טריז ביניהם, עודד את קציניו הבכירים להתחתן עם נשים מקומיות נוספות.
מוקדון
הצבא המוקדוני
במהלך כיבושיו של אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה היה הצבא היווני-מוקדוני מורכב משלושה יסודות עיקריים: יחידות מוקדוניות, שכירי חרב מהבלקן (בעיקר מיוון ומתראקיה) ותושבי האימפריה הפרסית. התמשכות המסע וסיפוק העילה המידית בגינה יצא אלכסנדר למלחמה מלכתחילה – נקמה בפרס על רציחתו של אביו, הביאו להתמרמרות הולכת וגוברת בקרב בעלי בריתו היווניים. לכן בחר לשחרר אותם בעת שהותו באקבטנה, כשקיבל תגבורות משמעותיות ממוקדון. יוונים שרצו להישאר בצבא התגייסו כשכירי חרב.
צבא זה, שהתבסס על שיתוף פעולה הדוק בין חיל רגלים כבד לפרשים ומגוון יחידות קלות, היה מתוכנן לניצחונות בקרבות סדורים. כל זה היה חסר משמעות במישוריה הרחבים של אסיה התיכונה. הפלנקס הכבד היה חסר תועלת מול אויב רכוב שלא עוצר כדי להלחם בקרב סדור. בנוסף, מיעוט ערים ונקודות אסטרטגיות חשובות שאפשר לכבוש הקטינו את יעילות הצבא היווני-מוקדוני המקורי שפלש לאימפריה הפרסית. סיבות אלה הביאו את אלכסנדר לשינוי מבני בצבאו כדי להתאימו לסיטואציה המשתנה.
היסוד המוקדוני נותר ללא שינוי מהותי: המוקדונים שירתו בעיקר בתור פזטיירוי, כרגלים כבדים בפלנקס. הפזטיירוי היו חמושים ברומח - הסריסה - שאורכו הגיע עד 5.5 מטרים. חרב קצרה שימשה נשק משני, אם הסריסה נשברה בקרב. למיגונו השתמש במגן פלטה קטן. קסדה ולעיתים שריון קל ומוקיים השלימו את מיגונו של החייל. כמו כן, חיילים מוקדונים הרכיבו את חיל ההיפספסטים, חיילי עלית שחימושם אינו ודאי והוא היה ככל הנראה קל יותר מחימוש החיילים ששירתו בפלנקס, אך כבד יותר מזה שהוקצה לפלטסטים. ייתכן שהיו חמושים בדומה להופליטים יוונים בני התקופה במגן גדול ובחנית קצרה.[10] חלק קטן מבני מוקדון שירת בחיל הרגלים הקלים, בעיקר כקשתים.
הפרשים המוקדונים שירתו בחיל הפרשים הכבדים האליטיסטי, ההטיירוי, והיו נושאי רומח רכובים. הם היו חמושים ברומח - קסיסטון - ובחרב מעוקלת מעט בשם קופיס, ששימשה כנשק משני. למיגונם עטו שריון גוף וקסדה טובה, אך לא השתמשו במגן. חלק מההטיירוי שירתו באילה (פלוגה) המלכותי המכונה גם "האגמה הרכובה" ושימשו שומרי ראשו של המלך בקרב. כמו כן שירתו חלק מהמוקדונים בחיל הפרשים הקלים מסוג פרודומוי (סיירים רכובים) שהיו חמושים ברומח, אך מיגונם היה דל.
לוחמה יוונית-מוקדונית ושינוי הרכב הצבא
הטקטיקה ששירתה היטב את אלכסנדר במהלך כיבוש פרס - השמדת הכוח היריב בקרבות גדולים על ידי פגיעה בהנהגה, לא הייתה יכולה להצליח באסיה התיכונה. היו לכך שתי סיבות עיקריות: לא היה ראש מוגדר שניתן היה לכרות וגם לא היו צבאות גדולים שנערכו לקרבות סדורים. גרוע מכך, חלק חשוב מצבאו - חיל הרגלים הכבד שנלחם במערך הפלנקס - היה חסר תועלת בלוחמה ניידת שהתבססה על תקיפות פגע וברח. פרשיו, שחלקם הגדול היה חמוש ברמחים ונלחם בשורות צפופות גם כן נועד להבקיע מערך יריב ולפזר את צבאו ולא לרדוף אחרי קשתים רכובים ניידים.
התגובה הראשונה של אלכסנדר לטקטיקות הגרילה ולמארבים הרבים שאיימו על כוחותיו הייתה אכזרית מאוד, במיוחד נוכח היחס שגילה כלפי האוכלוסייה הפרסית, שבה לא פגע בדרך כלל. הוא הורה לחייליו לא לרחם על המקומיים ורבים מהם נטבחו. כפרים שלמים רוקנו מתושביהם והאוכלוסייה האזרחית הופלה בחרב. המחיר האנושי הכבד לא ריכך את ההתנגדות המקומית לכובשים, אלא רק חיזק את רוחה. האזרחים ברחו להרים או למקומות אחרים שהגישה אליהם הייתה קשה למעבר והצטרפו ללוחמי הגרילה שהעניקו להם מקלט ומזון.
כדי להתגבר על בעיות אלה שינה אלכסנדר הגדול את יחסו אל האוכלוסייה המקומית. כחלק מהמדיניות החדשה, גייס אלכסנדר מספר רב של פרשים מקומיים לצבאו. אלה סיפקו לו את המרכיב הנייד שהיה כל כך נחוץ לו לניצחון. יתרה מכך, שיתוף הכוחות המקומיים תקע טריז בין השבטים המקומיים. אלכסנדר השיג את שיתוף הפעולה של השבטים המקומיים בשתי דרכים - שוחד נרחב לראשי השבטים וכריתת בריתות שחוזקו בקשרי נישואין. היחס הנוח שהופגן כלפי האוכלוסייה המקומית שינה את גישת המקומיים ואלה החלו לשתף פעולה עם אלכסנדר ונמנעו מתמיכה ביריביו. זה ביסס בסופו של דבר את יתרונו ועזר לו להתגבר על הגרילה.
תופעה זו, של שילוב הגורמים המקומיים, שהחלה אף קודם לכן, ושהגיעה לממדים המוניים, גרמה להתמרמרות רבה בקרב המוקדונים. ההתמרמרות גברה במיוחד כשאלכסנדר מסר את הפיקוד על יחידות גדולות, אפילו כאלה שכללו את המוקדונים עצמם, לפרסים ובהמשך לראשי השבטים המקומיים. העובדה שאלכסנדר אימץ מנהגים פרסיים ומקומיים רבים שהיו זרים ליוונים ולמוקדונים, החריפה את המצב. שנואה במיוחד הייתה מחוות הקידה הפרסית המסורתית הפרוסקינסיס – שהמוקדונים ראו אותה כמשפילה. ההתמרמרות גרמה בסופו של דבר לקשר נערי המלך שזממו לרצוח את אלכסנדר בשנת 327 לפנה"ס. הקשר התגלה והקושרים הוצאו להורג.
פיקודו של הצבא המוקדוני
| הקצונה המוקדונית הבכירה | ||
|---|---|---|
| שם הקצין ותעתיק | תפקיד במערכה | ביוגרפיה מקוצרת |
| קרטרוס Κρατερός[11] | פיקוד עצמאי חשוב | קרטרוס (370 לפנה"ס - 321 לפנה"ס) פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס. בקרב איסוס עלה בדרגה ופיקד על כל חיל הרגלים של האגף השמאלי. בעת המערכה באסיה התיכונה קיבל קידום נוסף וקיבל פיקוד על חלקים גדולים מצבאו של אלכסנדר. בהמשך הוביל חלק מהצבא בחזרה מהודו לבבל. לאחר מותו של אלכסנדר היה אחד הדיאדוכים שנלחמו על חלוקת האימפריה של אלכסנדר וגם עזר לאנטיפטרוס לדכא את המרד היווני במלחמת למאה. תמך באנטיגונוס מונופתלמוס נגד פרדיקס במלחמת הדיאדוכים הראשונה. נהרג בקרב נגד אאומנס |
| קוינוס Koῖνος[12] | פיקוד עצמאי נרחב | פיקד על חטיבת פלנקס בקרבות גרניקוס, איסוס וגאוגמלה. לקח חלק במצור צור ובקרבות נוספים. קיבל פיקוד עצמאי במערכה באסיה התיכונה. בסוגדיאנה עזר לסטראפ, אמינטס בנו של ניקולאוס, להדביר מרד של ספיטמנס ומשתפי הפעולה הסקיתים שלו והסב להם אבדות כבדות. בהמשך המסע תמך בעצירתו וחזרת הצבא ליוון. מת ממחלה בשנת 326 לפנה"ס. |
| תלמי | פיקוד על כוח עצמאי תחת פיקוח של קצין בכיר יותר | תלמי (367 לפנה"ס - 283 לפנה"ס) היה קצין צעיר בצבא שעלה אט אט בסולם הדרגות. בסוף שנת 330 לפנה"ס עלה לדרגת שומר הראש (Somatophylax) - דרגה בכירה ביותר בצבא המוקדוני; שומרי הראש שימשו כצירי המלך ואף קיבלו פיקוד עצמאי על כוחות משמעותיים. תלמי אכן זכה לפיקוד עצמאי במערכה, אם כי עדיין תחת פיקודו של קצין מנוסה יותר. בהמשך השתתף במערכה בהודו. לאחר מותו של אלכסנדר הצליח לקרוע לעצמו נחלה גדולה וביסס את עצמו במצרים ופתח בה את תקופת מצרים התלמיית. |
| אטאלוס | פיקוד עצמאי תחת פיקודו של קצין אחר | קצין צעיר, אולי בן גילו של אלכסנדר. זכה לדרגת שומר ראש. קיבל פיקוד על חטיבת פלנקס (טקסיס) ובהמשך לפיקוד עצמאי מוגבל. |
| מלאגרוס | פיקוד עצמאי תחת פיקודו של קצין אחר | קצין נאמן של אלכסנדר. הוביל תגבורות מיוון בתחילת הפלישה לפרס. במערכה באסיה התיכונה קודם וקיבל פיקוד עצמאי, אם כי עדיין תחת פיקודו של קצין נוסף. לאחר מותו של אלכסנדר ייצג את הדעות של החיילים הפשוטים מהפלנקס. לא הצליח להשיג לעצמו נחלה במאבק הדיאדוכים שהתרחש. |
| פוליפרכון | פיקוד עצמאי תחת פיקוחו של קצין נוסף | פוליפרכון היה קצין ותיק, בן דורו של פיליפוס, אביו של אלכסנדר, נולד בין 390 לפנה"ס ל-380 לפנה"ס. פיקד על חטיבת (טקסיס) פלנקס בדרגת טקסיארך בקרבותיו הראשונים של אלכסנדר. בהמשך קודם וקיבל פיקוד עצמאי, אם כי אף פעם לא קיבל צבא גדול והיה תחת פיקודו הכולל של קרטרוס. לאחר מותו של אלכסנדר ניסה לזכות בממלכה עצמאית, אך בסוף נכשל ומת בלי שהוריש לצאצאיו ממלכה כלשהי. |
| קלייטוס השחור | פיקד על האגמה הרכובה (משמר ראש) של ההטיירוי בתחילת המערכה. לאחר הוצאתו להורג של פילוטאס בשנת 330 לפנה"ס קודם וקיבל פיקוד על מחצית מפרשי ההטיירוי. המשיך לעלות בסולם הדרגות ומונה לסטראפ (מושל) באקטרה, אך נרצח על ידי אלכסנדר בהתקף של זעם. | |
| משתפי פעולה מקומיים | ||
| שם ותעתיק | תפקיד במערכה | ביוגרפיה מקוצרת |
| ארטבזוס השני מפריגיה (Artabazos) | סטראפ באקטריה, מצביא | אריסטוקרט פרסי חשוב מפריגיה, התחיל את הקריירה הפוליטית בשנות ה-60 של המאה ה-4 לפנה"ס כשהצטרף למרד הסטראפים המערביים נגד השלטון הפרסי המרכזי לאחר תבוסת הכוחות שהתנגדו לאלכסנדר מוקדון, אך קיבל חנינה. ייתכן שצידד בדריווש השלישי בעת מלחמתו על כס המלוכה[13] במהלך הפלישה של אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית נותר נאמן לדריווש עד רציחתו בידי בסוס. לאחר מכן שינה את עמדתו והצטרף לאלכסנדר ושיתף עמו פעולה. |
| אוקסיארטס | שליט הסלע הסוגדי | שליט של מבצר חשוב, צידד בבסוס ובספיטמנס; התנגד למסע כיבושיו של אלכסנדר. בסופו של דבר, לאחר נפילת המבצר שלו, התפייס עם אלכסנדר ועבר למחנהו, ברית זו חוזקה על ידי נישואיה של בתו, רוקסנה לאלכסנדר. |
אלכסנדר המשיך לשמש כמפקד העליון של הצבא, אך האציל סמכויות רבות למצביאיו. אמנם כבר בתחילת מסע המלחמה נגד פרס היו מקרים רבים שבהם קצינים קיבלו פיקוד על יחידות עצמאיות לביצוען של משימות אד-הוק, אך אלה תמיד היו מבצעים קצרים ומוגבלים בזמן ובמקום. כשנוצר הצורך לרדוף אחרי קבוצות גרילה קטנות ומפוצלות, לא היה טעם להפעיל את כל הצבא, שכן פעמים רבות חולק הצבא ליחידות קטנות שכל אחת מהן קיבלה פיקוד עצמאי.
אלכסנדר שהתחיל לשלב את הפרסים בצבאו עוד לפני הפלישה לאסיה התיכונה, הגביר את הקצב. כעת הפרסים וגם הבאקטרים קיבלו תפקידי פיקוד ומנהל בכירים. אלכסנדר קיבל לשורותיו את כל מי שהסכים להישבע לו אמונים ובתנאי שיזנח את בסוס שבשבילו הועיד אלכסנדר גורל אכזר. שילוב הפרסים לא רק ריכך את ההתנגדות לכיבוש, אלא סייע בעיקר להכניע חלקים רבים מאסיה התיכונה ללא קרב. כך למשל ארטבזוס עזר רבות לשכנע את האריסטוקרטים המקומיים להיכנע ללא קרב.
לשילוב הפרסים היה גם צד שלילי. המוקדונים והיוונים ראו בהם ברברים והתנגדו לשילובם בתפקידי מנהל ופיקוד. ההתמרמרות בקרבם הייתה רבה ואף נרקמו מזימות לרצוח את אלכסנדר. אחד הקצינים הבכירים ששילם בחייו על תכנון הקנוניות היה פילוטאס, מפקד ההטיירוי.
מהלך המלחמה
השלב הראשון – המערכה נגד בסוס (330 לפנה"ס - 329 לפנה"ס)
הכנות לפלישה
מותו של דריווש וכיבוש ארבע ערי הבירה של האימפריה הפרסית לא הבטיחו שקט לאלכסנדר. חודש וחצי לאחר מותו של דריווש לקח לעצמו בסוס, הסטראפ של באקטריה ואחד הרוצחים של דריווש, את שם המלכות ארתחששתא החמישי והכריז על עצמו כשליט החוקי של האימפריה הפרסית. המהלך של בסוס היווה קריאת תיגר גלויה על אלכסנדר ואיום על שלטונו באימפריה הפרסית, ולכן הוא פעל במהירות ויצא בראש צבאו לעבר באקטריה.
נתיב התקדמותו של אלכסנדר עבר דרך מחוז אריה (Aria), והוא הותיר בתפקידו את הסטראפ הפרסי המקומי, סטיברזנס, יחד עם 40 פרשים מוקדונים שהיו אמורים לפקח על נאמנותו. לאחר יציאת צבאו של אלכסנדר, מרד סטיברזנס וחבר לבסוס, ששלח לעזרתו 2,000 פרשים.[14] אלכסנדר חזר על עקבותיו בניסיון לתפוס את סטיברזנס, אך הוא נמלט למדבר ואלכסנדר המשיך את מסעו לעבר באקטריה. הוא השאיר באריה 6,000 רגלים ו-600 פרשים בפיקוד שלושה מצביאים (ארטבזוס, אריגיוס וקרנוס),[15] שהצליחו בסופו של דבר ללכוד את כוחו של סטיברזנס. אריגיוס הרג את סטיברזנס במהלך דו-קרב אישי שנערך ביניהם. בינתיים, לאחר רצח המצביא פרמניון בפקודתו של אלכסנדר, הצטרף לצבאו הכוח שהוא הותיר מאחור באקבטנה, בפיקודו של פרמניון - 6,000 פזטיירוי (לוחמי פלנקס), 5,000 שכירי חרב יוונים ו-600 פרשים.[16] אלכסנדר הותיר באריה 4,000 רגלים ו-600 פרשים כחיל מצב, ושאר הכוח חבר לכוח העיקרי של צבאו שצעד לבאקטריה.
הפלישה לבאקטריה וסופו של בסוס
הפלישה לבאקטריה החלה באביב 329 לפנה"ס. לאלכסנדר היה רק מסלול פלישה אפשרי אחד לאזור זה – איגוף עמוק מדרום של הרי הינדו-כוש וחדירה לבאקטריה מכיוון דרום-מערב דרך אחד המעברים בהרים. מסלול ההתקדמות הישיר מזרחה היה מחייב מעבר של צבאו דרך מדבר, ולפי ידיעותיהם של הגאוגרפים היוונים, מצפון לבאקטריה שכנה ערבה שוממה.
בסוס, שהצבא שעמד לרשותו היה מצומצם, התמקד בהגנה על המעברים הסבירים ביותר בהרים וביצר אותם, אך אלכסנדר הצליח להפתיע אותו וחדר לבאקטריה דרך מעבר חאוואק (Khawak Pass), מהלך שאיפשר לצבאו להגיע לעיר באקטרה (בלך המודרנית) ללא התנגדות. בעת שהותו בבאקטרה קיבל אלכסנדר מסר מסוגדיאנה, בעלת בריתו של בסוס, שסטיברזנס (Satibarzanes), נהרג בקרב מול המוקדונים.
אף על פי שלא הצליח לארוב לצבא המוקדוני במהלך חציית הרי הינדו-כוש, נקט בסוס נגדו בטקטיקת גרילה, והשמיד את היבולים בנתיב התקדמותו.[17] הוא ברח צפונה לעבר סוגדיאנה, כדי לגייס תומכים ולחבור לשבטים סקיתים, ואלכסנדר יצא בעקבותיו. הבעיה העיקרית שעמדה בפני הצבא המוקדוני הייתה תנאי השטח והאקלים הקשים. העדר המים וחום הקיץ העיקו על החיילים ועל הבהמות כאחד. חיילים רבים יותר מתו כתוצאה מצמא וממחלות מאשר מפעילות עוינת.
בסוס המשיך במנוסתו וחצה את נהר אוקסוס (אמו דריה) שסימן את הגבול בין סוגדיאנה ובאקטריה, תוך שהוא משמיד בדרכו יבולים ואמצעי תעבורה. הנהר רחב הידיים היה קשה למעבר, וחייליו של אלכסנדר נאלצו להשתמש בעורות ממולאים בחציר, כאמצעי עזר לציפה, כדי לחצות אותו. מקום החצייה איננו ודאי, ואף שנראה שהיה בקאמפיר טפה (Kampyr-Tepe), גם מקומות אחרים סבירים.[18]
לאחר חציית הנהר, נתקל אלכסנדר בצאצאי היוונים שהוגלו מדימנה. אלה נקראים ברנכידים (Branchidae). קורטיוס טוען שהוא טבח את כולם בשל פשעי העבר הרחוק.[19] המקרה שימש רבות בוויכוח בין תומכיו של אלכסנדר למתנגדיו. בעוד תומכיו שראו אותו באור חיובי ובראשם ויליאם טארן טענו שהאירוע הומצא על ידי קורטיוס, אחרים קיבלו אותו כלשונו.[20][21]
זמן קצר לאחר מכן, בגדו הקצינים של בסוס במצביאם ומסרו אותו לאלכסנדר. עונשו היה קשה ואכזרי. הוא עונה והוטל בו מום, בהתאם למנהג הפרסי, ולאחר מכן נצלב[22] או שגופו נקרע לשני חלקים.[23]
מעשי הטבח של צבאו של אלכסנדר לא היו מוגבלים לצאצאי היוונים המקומיים. האוכלוסייה האזרחית בבאקטריה סבלה מאוד במהלך הפלישה של הצבא היווני-מוקדוני, ומעשי טבח במקומות היישוב שנכבשו על ידי צבאו של אלכסנדר היו עניין שבשגרה. נראה שאלכסנדר ניסה להטיל פחד על האוכלוסייה המקומית במטרה להדביר את התנגדותה. אולם מדיניות הטרור שלו לא השיגה את מטרתה. במקום לסייע לו בכיבוש האזור, האוכלוסייה המקומית רק הצטרפה ביתר שאת לפעולות הגרילה והגבירה את תמיכתה בהם. גם העונש האכזרי שהוטל על בסוס הרתיע את האליטה המקומית בבאקטריה משיתוף פעולה עם הצבא הכובש.[24]
השלב השני - המערכה נגד ספיטמנס 329 לפנה"ס - 328 לפנה"ס
מערכה בסוגדיאנה ומסע עונשין נגד הסקיתים (סוף 329 לפנה"ס)
לאחר הוצאתו להורג של בסוס קבע אלכסנדר את בסיסו במרקנדה (סמרקנד) ויצא לעבר נהר יאקסארטס (סיר דריה). היישוב המשמעותי היחיד באזור היה העיר קירופוליס. מיקומה הנוכחי איננו ידוע בוודאות אך ככל הנראה יש לזהות אותה עם איסטרוושן בטג'יקיסטן.[25] אף שקירופוליס הייתה עיר גדולה יחסית, היא הייתה ממוקמת במרחק של כ-40 ק"מ מהנהר. אלכסנדר לא הסתפק בכיבושה, אלא החליט לבנות עיר נוספת, ממש על גדות הנהר וקרא לה אלכסנדריה אסכטה (אלכסנדריה הרחוקה ביותר). יש לזהות אותה ככל הנראה עם העיר חוג'נד.[26]
המערכה בסוגדיאנה התבררה כקשה במיוחד. האוכלוסייה המקומית התנגדה לשינויים שביקש להנהיג אלכסנדר באזור ולפיכך פרץ מרד גדול נגד הצבא המוקדוני הפולש. אחד מהמנהיגים המקומיים, ספיטמנס, שמסר את בסוס לידי אלכסנדר, החליט לשנות שוב את נאמנותו וחבר לכוחות שלחמו נגד אלכסנדר. בזמן שהאחרון הטיל מצור על קירופוליס תקף ספיטמנס את מרקנדה. אלכסנדר לא הסיר את המצור על קירופוליס, אך שלח כוח חזק שמנה 2,360 חיילים לעזרת מרקנדה.[27] לאחר כיבוש קירופוליס בעזרת תחבולה, יצא אלכסנדר לעבר נהר יאקסארטס. צבאו חצה את הנהר על אמצעי ציפה מאולתרים והתנגש עם כוח גדול של נוודים סקיתיים. במהלך הקרב הצליח אלכסנדר לכתר ולהביס את הצבא הסקיתי וגרם לו אבדות קשות.
אלכסנדר לא יכול היה לנצל את ניצחונו על הסקיתים, כי הצבא ששלח לעזרת מרקנדה נפל למארב שטמן לו ספיטמנס והושמד ברובו. הוא יצא עם כוחו העיקרי לעזרת חיל המצב שהותיר במרקנדה וספיטמנס בחר להימנע מקרב סדור מולו ונמלט עם כוחו לערבה רחבת הידיים. אלכסנדר יצא למרדף, אך איבד את עקבותיו ונאלץ לנטוש את המרדף אחריו. אירועים אלה נמשכו לאורך מרבית שנת 329 לפנה"ס. אלכסנדר הותיר 3,000 חיילים במרקנדה ופנה דרומה לעבר באקטריה.[28] בשלב זה חברה אליו תגבורת גדולה מאוד שמנתה 16,000 שכירי חרב מיוון ומצפון הבלקן, כולל 2,500 פרשים.[29]
מסעות עונשין בבאקטריה ובסוגדיאנה (תחילת 328 לפנה"ס)
| קרטרוס | |||
| פוליפרכון | אטאלוס | גורגיאס | מלאגרוס |
| אלכסנדר הגדול | |||
| הפסטיון | קוינוס | תלמי | ארטבזוס |
למרות תפיסתו והוצאתו להורג של בסוס, ההתנגדות המקומית לפלישה המוקדונית לא פסקה, וראשי השבטים המקומיים הצטרפו לשורות הכוחות המתנגדים לאלכסנדר. כדי לנהל את המערכה נגד הכוחות המתנגדים לשלטונו בבאקטריה וסוגדיאנה ביתר יעילות, אלכסנדר פיצל את צבאו למספר שדרות ניידות קטנות יותר תחת פיקודם של כמה קצינים מוכשרים. חלק אחד של הצבא בראשות קרטרוס, שקודם מתפקיד מפקד חטיבת פלנקס למצביא בעל פיקוד עצמאי[30] יצא לעבר באקטריה. תחת פיקודו של קרטרוס היו 4 יחידות משנה גדולות תחת פיקודם של פוליפרכון, אטאלוס, גורגיאס ומלאגרוס. אלכסנדר עצמו יצא צפונה לעבר סוגדיאנה בראש החלק השני של הצבא, שגם הוא חולק ל-5 יחידות משנה תחת פיקוד אלכסנדר עצמו והמצביאים הפסטיון, קוינוס, תלמי וארטבזוס.
הכוחות שהיו תחת פיקודו של אלכסנדר נשלחו לפעול במספר עמקי נהרות. הפסטיון פעל עם כוחו לאורך נהר פנג', תלמי נשלח לנהר וחש (Vakhsh), פרדיקס לקופרניהון (Kofarnihon) וקוינוס יחד עם ארטבזוס לסורחן דריה.[31] אלכסנדר עצמו בראש השדרה האחרונה צעד לאורך נהר אוקסוס (אמו דריה) לעבר מרקנדה. כשחפרו בדרכם אחד מבארות השתייה נתקלו בנפט וראו בכך סימן חיובי.[32]
במהלך התקדמותו צפונה נתקל אלכסנדר במבצר הסלע[33] שעליו פיקד אציל סוגדי בשם אוקסיארטס, אבי אשתו לעתיד רוקסנה. אוקסיארטס בטח בחומותיו הגבוהות של המבצר, שעמד בראש סלע גבוה שמנע מהתוקפים גישה נוחה אליו, ולכן סירב להיכנע, אך אלכסנדר הצליח להכניע במהירות את המבצר באמצעות תחבולה. הוא שלח כמה מאות מתנדבים לטפס על הר סמוך, ששלט על המבצר, והם הקימו עליו במה ישרה והציבו עליה כלי מצור. כתוצאה מכך נפלה רוח המגנים והם נכנעו. לאחר כיבוש המבצר הוצאו להורג חלק ניכר מהאריסטוקרטים הסוגדים שהתבצרו בו, והמבצר עצמו נמסר לידי ארטבזוס.[34]
לאחר דיכוי ההתנגדות המקומית במהלך חודשי הקיץ, פעולות שאין לגביהן תיעוד במקורות, נפגשו השדרות המוקדוניות השונות במרקנדה (סמרקנד). אלכסנדר שלח כוח חזק בפיקודו של קוינוס וארטבזוס צפונה לשטחי הסקיתים, כדי לרדוף אחרי ספיטמנס, בעוד הכוח שבפיקודו פלש לחלקים המערביים של סוגדיאנה. המעבר של אלכסנדר וצבאו באזור זה הונצח בשמות שניתנו לנהר ולהאגם השוכנים בו: איסקנדר דריה (נהר אלכסנדר) ואיסקנדר קול (אגם אלכסנדר). בנוסף לפעולות הצבאיות ייסד אלכסנדר מספר נקודות יישוב בצורות עם חיל מצב חזק, עקר חלק מהאוכלוסייה המקומית ויישב אותה מחדש ביישובים החדשים שהקים.[35]
תבוסתו של ספיטמנס
ספיטמנס, שהצליח לחמוק מהמצוד של הכוחות היוונים-מוקדונים, תקף את העיר באקטרה, ששימשה מרכז שלטוני ולוגיסטי לצבאו של אלכסנדר. ההתקפה נועדה לפגוע במצבורי האספקה ובמיוחד בעדרי הבקר שרוכזו באזור העיר, ונועדו להזנת צבאו הגדול של אלכסנדר. הכוח התוקף הצליח להשמיד את חילות המצב המוקדונים שהוצבו ליד באקטרה ולתפוס את עדרי הבקר, אך לא העז לתקוף את באקטרה עצמה, שהייתה עיר מבוצרת בעלת חומות חזקות. חיל המצב היווני-מוקדוני בבאקטרה ניסה לתקוף את כוחו של ספיטמנס, אך נפל למארב וכמה מאות מאנשיו נהרגו.
אלכסנדר ארגן מחדש את כוחותיו ומינה את קליטוס השחור למושל באקטריה, אולם לאחר שרצח את קליטוס בהתקף זעם זמן קצר לאחר מכן, מינה אלכסנדר לתפקיד את אמינטס בנו של ניקולאוס.
אמינטס נותר בסוגדיאנה עם כוח פרשים גדול ושתי חטיבות פלנקס ואילו אלכסנדר עם עיקר הצבא יצא למגורי חורף בבאקטריה הדרומית. הוא פיצל את כוחותיו כדי להקל על איסוף האספקה, וגם כדי לכסות שטח גדול ככל האפשר במטרה למנוע מספיטמנס בסיס פעולה זמין. ראשי שבטים מקומיים שהתנגדו לאלכסנדר נמלטו מפניו צפונה עם 2,500 פרשים, אך כוחותיו של אמינטס הצליחו ליירט ולהביס אותם, תוך שהם גורמים להם כ-700 אבידות.[36]
ספיטמנס ניסה לתקוף עם כל כוחו חיל מצב יווני, אך קוינוס חש לעזרתו והצליח להביס את ספיטמנס בקרב גדול ליד גאבאי. האחרון ספג כ-800 הרוגים ועוד פצועים ושבויים רבים, אך הצליח להימלט בעצמו. בעקבות התבוסה, הסקיתים שקשרו את גורלם בזה של ספיטמנס, הבינו שהמערכה אבודה והחליטו לבגוד בו. הם הרגו את ספיטמנס ושלחו את ראשו לאלכסנדר בניסיון לפייס אותו וכהוכחה לנאמנותם.
שלב שלישי – סוף ההתנגדות המאורגנת בבאקטריה ובסוגדיאנה
לאחר תבוסתו של ספיטמנס נחתם גורל המערכה. ראשי שבטים אחרים המשיכו, אמנם, בהתנגדות, אך חסרו את יכולת המנהיגות של ספיטמנס ואת הכריזמה שלו. הם מעולם לא הצליחו לאסוף תומכים רבים. כמה מהם התבצרו בעריהם שעמדו על הרים גבוהים, אך זה לא עזר, החומות נפרצו בעזרת כלי מצור מתוחכמים והם אולצו להיכנע. גם הפוליטיקה של אלכסנדר השתנתה במקום מסע טרור וטבח של האוכלוסייה המקומית, חזר אלכסנדר למדיניות מימי שהותו בפרס והציע תנאים נוחים לכניעה.
אחד מראשי השבטים סיסימתרס (Sisimithres) שעירו עמדה על הר תלול ונכבשה אך לפני זמן קצר והוא עצמו אולץ לוותר על כסאו, הוחזר לתפקידו הישן. אלכסנדר עצמו התחתן עם רוקסנה, בתו של אוקסיארטס. לא ברור אם נשא אותה לאישה בגלל אהבה או שיקולים פוליטיים,[37] אך התוצאה הייתה טובה מבחינתו של אלכסנדר. תושבי האזור מנעו מחסה מכוחות הגרילה ואלה לא יכלו להמשיך בהתנגדות ללא בסיס אזרחי שיתמוך בהם.
התנגדות הכוחות שהתנגדו לאלכסנדר נשברה סופית בסתיו חורף 328 לפנה"ס - 327 לפנה"ס. קרטרוס שפיקד על שלוש חטיבות פלנקס ועוד פרשים רבים הצליח לתפוס את המתנגדים והפיל בהם 1,620 חללים, כולל מנהיגם קטאנס (Catanes). ראש שבט אחר אוסטנס (Austanes) נתפס ונמסר לאלכסנדר. פוליפרכון הצליח להביס את אלה שחמקו מידיו של קרטרוס.
למרות סיום ההתנגדות המאורגנת, האזור עדיין לא היה שקט. אלכסנדר המשיך אמנם מזרחה, להודו, אך הותיר בבאקטריה צבא חזק מאוד שכלל 10,000 רגלים ו-3,500 פרשים תחת פיקודו של אמינטס. גודלו של חיל המצב הבאקטרי חורג בהרבה מהממוצע המקובל אצל אלכסנדר. למעשה, המספר כולל כ-43% מחיל הרגלים וכ-95% מהפרשים שהוצבו כחילות מצב בכל האימפריה של אלכסנדר. חיל מצב כה חזק מלמד שהמאבק המזוין לא נגמר באופן סופי כאשר יצא אלכסנדר מבאקטריה.[38]
מורשת ותוצאות הכיבוש
בניגוד ללב האימפריה, שהוכנעה יחסית בקלות לאחר התבוסה בקרבות, הניצחון המוקדוני באסיה התיכונה היה חלקי. העדר מרכז סמכותי יחיד מוסכם על הכל שניתן להכניעו או לשלוט בו בדרך אחרת, גרם לכך שכאשר הסתלק אלכסנדר מהבמה הפוליטית והאימפריה שלו התפרקה למרכיבים קטנים, התנתקה אסיה התיכונה הלכה למעשה מהאימפריה הסלאוקית, שירשה את האימפריה של אלכסנדר באסיה. בשטחי הכיבוש הוקמה הממלכה היוונית של באקטריה והיא נותרה גורם משמעותי באזור במשך דורות רבים.
בדומה למקומות אחרים, גם כאן יסד אלכסנדר מספר אלכסנדריות. ידועות לפחות שש ערים כאלה.[39] שנים ספורות לאחר שעבר באזור, נפטר אלכסנדר הגדול והאימפריה שלו התפרקה למרכיבים קטנים יותר. סדרה ארוכה של מלחמות הדיאדוכים שנמשכה בערך 40 שנים שטפה את העולם ההלניסטי. בסופו נפל האזור תחת שליטתה של האימפריה הסלאוקית. מרכז הכובד של האימפריה היה באזור הסהר הפורה והשפעתה על המזרח היה נמוך יחסית. גודלה העצום של האימפריה וגודלו הקטן של היסוד היווני-מוקדוני של האימפריה מנע ממנה שליטה אפקטיבית באסיה התיכונה. כתוצאה מכך, התנתק האזור הלכה למעשה מהשלטון הישיר של האימפריה הסלאוקית סביב שנת 250 לפנה"ס ונוסדה הממלכה היוונית של באקטריה.
הממלכה פרחה והצליחה לבסס את עצמה באזור ואף פלשה להודו והקימה שם את הממלכה היוונית של הודו. בסופו של דבר נפלה בסביבות שנת 125 לפנה"ס בגלל גלי פלישה של שבטי נוודים בני שבט היְוֵּאגְ'ה (Yuezhi). בסופו של דבר הוקמה באזור אימפריית קושאן (אחד הענפים של יואג'ה) שהחזיקה מעמד כמה מאות שנים.
המלחמה בספרות, באמנות ובתרבות הפופולרית
פולקלור
באזור זה, בדומה לאיראן, נודע אלכסנדר בגרסה הפרסית של שמו - איסקנדר או סיקנדר. על שמו נהר - איסקנדר דריה ואגם - איסקנדר קול. בפולקלור המקומי יוחסו לו כוחות מיתיים כמו יכולת לשלוט בשדים וברוחות.[40]
עמי האזור שמרו על אגדות רבות אודות אלכסנדר. כך למשל באגדה טג'יקית אחת מסופר שסבו של אלכסנדר, אמינטס השלישי, הבטיח לו שירש לא רק את ממלכתו אלא גם שטחים רבים נוספים, ביניהם את בדחשן (Badakhshan).[41] אגדה זו לא אפשרית כלל היות שאמינטס נפטר בשנת 370 לפנה"ס, כ-14 שנים לפני הולדתו של אלכסנדר. גם אחד השליטים של בדחשן בשם מוחמד בן המאה ה-15 טען לשורשים שמגיעים עד אלכסנדר, אם כי ללא תיעוד ממשי לכך. באגדה טג'יקית אחרת מסופר כי אלכסנדר נהרג בקרב מול גיבור מקומי בהרי פאמיר ונקבר באזור.[42]
גם יריביו של אלכסנדר הגדול זכו לכבוד. הטג'יקים הקימו אתר זיכרון לספיטמנס, יריבו הסוגדי של אלכסנדר.[43] כמו כן, קיים בטג'יקיסטן עיטור צבאי שמוענק לאנשי כוחות הביטחון שנקרא על שמו של ספיטמנס, עיטור ספיטמנס. על שמו של ספיטמנס נקראת גם נפת ספיטמן בטג'יקיסטן שבתחילת המאה ה-21 התגוררו בה כ-100,000 בני אדם. הכיבוש הונצח גם בסרט של חברת אוזבק-מולטפילם (Uzbek Multfilm).[44] גם עסקים רבים שאבו את שמם משמו של הגיבור המקומי ספיטמנס.
לפי אגדה אוזבקית ניצל אלכסנדר ממוות לאחר שחלה במחלה קשה בעקבות שתיית מים מזוהמים. ההצלה הגיעה משתית מים חיים מנחל קדוש בשייחנטהור.[45] בהמשך בימי הביניים נבנתה באזור אחוזת קבר יפהפייה לזכרו של השייח חובנדי-אט-טהור. לאחר מכן הפך המקום לבית קברות יוקרתי שנקברה בו האריסטוקרטיה המקומית.
מרקו פולו הזכיר בתיאוריו צאצאים יוונים מתקופת הכיבוש בדיווח על מסעותיו.[46] בפקיסטן חלק מבני שבט קטן בשם קאלאש, מזהים את עצמם כצאצאי מצביא מוקדוני שהשתייך לצבאו של אלכסנדר. הם קוראים לו שלקש (Shalakash).[47]
ספרים וסרטים
בתקופה מודרנית הונצחה המלחמה בספרו של סטיבן פרספילד (Steven Pressfield, The Afghan Campaign) - המערכה באפגניסטן, שלא תורגם לעברית.
הכיבוש הונצח במספר סרטים דוקומנטריים שמוקדשים לאלכסנדר הגדול. מייקל ווד, היסטוריון בריטי שעבד ככתב עבור ה־BBC כתב את התסריט והגיש סדרה בת ארבעה פרקים בשם In the Footsteps of Alexander the Great על אלכסנדר הגדול בשנת 1998. הפרק השלישי הוקדש כולו לכיבוש אפגניסטן. הסדרה יצאה כספר שתורגם לעברית על ידי הוצאת מעריב-הד ארצי.[48] סרט דוקומנטרי אחר: ALEXANDER'S LOST WORLD הציג זווית אחרת של הכיבוש.[49] הכיבוש הוזכר גם בסרט האיש שרצה להיות מלך משנת 1975.
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.[50]
המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה ונארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס[51] וראיון של עדי ראייה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.
חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום:
- אריאנוס, אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית) - נכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.[52]
- קווינטוס קורטיוס רופוס, היסטוריה של אלכסנדר הגדול – ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. החיבור נכתב על ידי ההיסטוריון הרומאי במאה הראשונה לספירה ומתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
- פלוטרכוס, חיי אישים, אלכסנדר וקיסר – נכתב על ידי ההיסטוריון היווני במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
- דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה ("ספרייה היסטורית" ביוונית), ספר 17 - חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.[53] כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
- יוסטינוס, תקציר ההיסטוריה פיליפיקה של פומפיוס טרוגוס, ספרים 11 - 12 - טרוגוס פרסם את חיבורו בזמן שלטונו של אוגוסטוס והתקציר של יוסטינוס לחיבור נכתב במאה ה-3 לספירה. ספרו של יוסטינוס הוא המרושל מכולם והכי פחות אמין.[54]
קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.
המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו,[55] למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.
מחקרים מודרניים
- ג'. ב. ברי, כרך שני, תרגום: נ' רבן, דברי ימי יוון: עד למותו של אלכסנדר הגדול, תל אביב: ש' פרידמן, תש"כ
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: מאגנס מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז.
- ביל יני, תרגום: משה סביליה-שרון, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, מודן, 2012 [2010]
- הרולד למב, תרגום: יעקב עדיני, אלכסנדר מוקדון – המסע אל קצה העולם, ירושלים: קריית ספר, 1967
- E. V. Cernenko, The Scythians: 700-300 BC, Osprey Publishing, 2005.
- J. F. C. Fuller, Generalship of Alexander the Great, Eyre & Spottiswoode, 1958.
- Peter Green, Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography, University of California Press, 1992.
- N. G. L. Hammond, Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.), London: Bristol Classical Press, 1994.
- N. G. L. Hammond, The Genius of Alexander the Great, Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1997.
- N. G. L. Hammond, "Casualties and Reinforcements of Citizen Soldiers in Greece and Macedonia", The Journal of Helenic Studies, Vol 109, 1989, pp. 56 - 68.
- Waldemar Heckel, Marshals of Alexander's Empire, Routledge, 1992.
- Waldemar Heckel, Who's Who in the Age of Alexander the Great: Prosopography of Alexander's Empire, Blackwell publishing, 2006.
- Waldemar Heckel, The Conquests of Alexander the Great, Cambridge University Press, 2008.
- Frank L. Holt, Into the land of bones: Alexander the Great in Afganistan, University of California Press, 2005.
- Robin Lane Fox, Alexander the Great, Penguin, 1974.
- Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss, 1973.
- W. W. Tarn, Alexander the Great, Cambridge University Press, 1948.
קישורים חיצוניים
- כישלון הכיבוש של אלכסנדר(הקישור אינו פעיל, 14.04.2018) (באנגלית)
- תיאור הכיבוש באתר ליוויוס (באנגלית)
- Alexander’s campaign across the Hindu Kush: Genealogy and political history of his Successors(הקישור אינו פעיל, 14.04.2018)
- מערכה בבאקטריה ובסוגדיאנה בספר PHILIP II OF MACEDON & ALEXANDER THE GREAT 382–323 BC
- ?Is Pir Sar Alexander's Aornos
- הקהילה היוונית של אוזבקיסטן (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Michèle Smith, p. 68
- ^ Michèle Smith, p. 67
- ^ Holt, p. 58
- ^ ראו תארוך ליציאתו מבאקטריה: Waldemar Heckel (2006), p. 26
- ^ תארוך מקורב ליולי נעשה על פי כרוניקה בבלית הכרוניקה בתרגום לאנגלית באתר ליוויוס
- ^ אריאנוס, 3.11.3-6
- ^ E. V. Cernenko, p. 20
- ^ E. V. Cernenko, p. 20-21
- ^ 9.0 9.1 Valery Nikonorov, The Armies of Bactria, 700 B.C. — 450 A.D., Vol. 1, Montvert Publications, 1997
- ^ Nick Secunda, Alexander The Great: his Armies and Camaigns 334-323 BC, Osprey, 1998, pp. 41 - 42
- ^ Waldemar Heckel (2006), p. 95
- ^ Waldemar Heckel (2006), pp. 91-99
- ^ לפי ביוגרפיה באתר ליוויוס
- ^ Waldemar Heckel (2008), p. 92
- ^ קורטיוס, 7.3.2
- ^ קורטיוס, 7.3.4
- ^ Holt, p. 35
- ^ Holt, p. 38
- ^ קורטיוס, 7.5.28-35
- ^ Dmitri Panchenko, "The City Of The Branchidae And The Question Of Greek Contribution To The Intellectual History Of India And China", Hyperboreus 8(2), 2002, pp. 244-255
- ^ ראו הרחבה דיון מקיף וסקירת ספרות: H. W. Parke, "The Massacre of the Branchidae", The Journal of Hellenic Studies 105, 1985, pp. 59-68
- ^ קורטיוס, 7.5.40
- ^ פלוטארכוס, חיי אישים: חיי אלכסנדר הגדול, 43
- ^ Waldemar Heckel (2008), p. 96
- ^ Holt, p. 47
- ^ Holt, p. 48
- ^ Holt, p. 56
- ^ Holt, p. 60
- ^ קורטיוס, 7.10.11-12
- ^ Waldemar Heckel (2006), p. 127
- ^ Holt, p. 68
- ^ אריאנוס, 4.15.8
- ^ אריאנוס מציב את המצור על סלע הסוגדי, כמו גם בכמה אירועים נוספים בשנת 327 לפנה"ס, אך הדבר אינו סביר ומרבית החוקרים מעבירים את האירועים לשנת 328 לפנה"ס על פי קורטיוס. ראו דיון והפניה למקורות ב A. B. Bosworth, "A Missing Year in the History of Alexander the Great", The Journal of Hellenic Studies 101, 1981, pp. 29 - 37
- ^ ראו דיון לגבי ההוצאה להורג Holt, p. 69
- ^ Holt, pp. 70-71
- ^ קורטיוס, 8.2.16-17
- ^ Holt, p. 90
- ^ Holt, pp. 96-7
- ^ אלכסנדר הגדול, באתר Center for Environmental Management of Military Lands
- ^ Muhammad Humayun Sidky, "Malang, Sufis, and Mystics: An Ethnographic and Historical Study of Shamanism in Afghanistan", Asian Folklore Studies 49(2), 1990, pp. 275-301
- ^ Robert Middleton, Legends of the Pamirs
- ^ אתר ארגומנטי (ברוסית)
- ^ Unveiling of a memorial to Spitamen, באתר נשיא טג'יקיסטן, 15 בספטמבר 2013
- ^ הסרט ביוטיוב
- ^ תיאור האגדה (הקישור אינו פעיל, 6 בספטמבר 2014)
- ^ [1], באתר פותוס
- ^ Michael Wood, In the Footsteps of Alexander the Great: A Journey from Greece to Asia, University of California Press, 1997, p. 8
- ^ הספר, באתר סימניה
- ^ אתר הסרט
- ^ על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו: Ilya Gershevitch (ed.), The Cambridge History of Iran Volume 2: The Median and Achaemenian Periods, Cambridge University Press, 1985, p. 420
- ^ Cleitarchus, באתר Livius
- ^ על מהימנותו של אריאנוס ראו Peter Green Alexander of Macedon 356 - 323, university of california press, p 569
- ^ P. A. Brant, "Persian Accounts of Alexander's Campaigns", The Classical Quarterly, New Series 12(1), May 1962, pp. 141 - 155
- ^ על חוסר האמינות של יוסטינוס קיימות תובנות רבות. ראו למשל: Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great, Cambridge University Press, 2008 p. 9
- ^ Waldemar Heckel (2008), p. 8
| מלחמותיו של אלכסנדר הגדול | ||
|---|---|---|
| אזורים גאוגרפיים | חבל הבלקן • אסיה הקטנה • סוריה-ארץ ישראל-מצרים • מסופוטמיה • פרסיס • באקטריה • סוגדיאנה • תת-היבשת ההודית • גרוסיה |  |
| קרבות וכיבושים | * המערכה הבלקנית של אלכסנדר הגדול: המצור על תבאי | |
| נושאים בביוגרפיה של אלכסנדר | אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות • אלכסנדר הגדול באגדות הפרסיות • אופיו של אלכסנדר הגדול | |
| אישים בולטים שפעלו בתקופת חייו של אלכסנדר | ||
| יוונים ומוקדונים | פיליפוס השני • אולימפיאס • אריסטו • הפאיסטיון • פרמניון • פילוטאס • פרדיקס • תלמי הראשון • סלאוקוס הראשון • ליסימכוס • אנטיגונוס מונופתלמוס • אנטיפטרוס • קליטוס השחור • ניקנור • פוליפרכון • •אלקטס •מלאגרוס • פאיתון • קרטרוס • בלקרוס • אגיס השלישי | |
| פרסים ושכירי חרבם, הודים ואחרים | דריווש השלישי • ממנון • בסוס • פורוס • ארטבזוס • פרנבזוס • אריוברזנס • מזאוס • אאוטופרדטס • ספיטמנס • אוקסיארטס • ארסמס | |
26709426כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה