דיודורוס סיקולוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Bibliotheca historica, 1746

דיודורוס סיקולוס (ביוונית: דיודורוס סיקליוטס, Διόδωρος Σικελιώτης[1]; בלטינית: Diodorus Siculus; ‏90 – 21 לפנה"ס לערך) היה היסטוריון יווני מאגיריום (אגירה) שבסיציליה.[2]

דיודורוס וחיבורו

המקור העתיק היחידי שמספק מידע על דיודורוס, מחוץ לחיבורו של דיודורוס עצמו, הוא הירונימוס,[3] שמציין שבשנת 49 לפנה"ס הפך דיודורוס לאישיות חשובה.

חיבורו של דיודורוס, "ביבליותקה היסטוריקה" ("הספרייה ההיסטורית"), שחלק גדול ממנו נשתמר, הוא היסטוריה אוניברסלית מימי קדם ועד מלחמת גאליה (50-58 לפנה"ס) של יוליוס קיסר.

הספר מוזכר בספרו של פליניוס הזקן "תולדות הטבע", בו הוא משבח את דיודורוס על כך שבחר לקרוא לחיבורו ההיסטורי, בניגוד להיסטוריונים היוונים האחרים, בשם הפשוט "הספרייה".[4]

"הספרייה ההיסטורית" של דיודורוס כוללת 40 ספרים, מהם חלק נשתמרו בשלמותם, מחלקם נותרו מקטעים והשאר אבדו. בחיבורו הוא מביא מקטעים שלמים מחיבורים של היסטוריונים אחרים שכתביהם לא נשתמרו, כמו אפורוס (Ephoros) והקטאיוס איש אבדרה.

חשיבותה העיקרית של "הספרייה ההיסטורית" היא בכך שהיא אוסף, שמעביר באופן נאמן למקור את תוכן חיבוריהם והשקפותיהם של הסופרים המוקדמים יותר, שאחרת לא היו שורדים.

דיודורוס על היהודים

ארץ ישראל

דיודורוס מזכיר בחיבורו מספר מקומות בארץ ישראל. הוא מזכיר את יפו, עכו, שומרון ועזה[5] בתיאורו את מלחמות הדיאדוכים, ומתאר את ים המלח בשני מקומות: בתיאורו את ארץ ערב[6] ובתיאורו את מלחמתו של דמטריוס פוליורקטס נגד הנבטים,[7] במסגרת ההיסטוריה של תקופת הדיאדוכים, שמקורו בהירונימוס מקארדיה. הקטע אצל הירונימוס מקארדיה הוא היחיד מלבד זה של דיודורוס, שמציין שהאגם נמצא בארץ הנבטים.[8] בקטע על מלחמת דמטריוס בנבטים, דיודורוס מספר שהאגם נמצא במחוז אדום ומספר גם על עצי התמר המגודלים בסביבה ועל כך שבעמק מסוים באזור הזה גדל הבלסם. הוא מציין שהבלסם מספק הכנסה גדולה, מאחר שבשום מקום אחר בעולם המיושב לא ניתן למצוא את הצמח הזה, שהשימוש בו כתרופה חשוב מאד לרופאים.

מוצא היהודים ודתם

דיודורוס מציין את הקטאיוס איש אבדרה כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים. על פי דיודורוס, המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים.[9]

דיודורוס מונה את משה (Moyses) כאחרון המחוקקים שטענו כי קבלו את חוקיהם מאלוהות, כאשר משה ייחס את חוקיו לאל הנקרא "יהו" (Iao).[10] זאת הפעם הראשונה בספרות היוונית שהשם "יהו" מציין את האל של היהודים (שני המקורות הפגאניים האחרים שמזכירים את "יהו" הם וארו וקורנליוס לבאו). זה לא קורה בתרגום השבעים, מאחר שהשם הפך לביטוי שאין לבטאו, אולם הוא נמצא בשימוש בקרב יהודי מצרים בתקופה הפרסית, כפי שמתועד בפפירוסים של יב.[11]

אנטיוכוס בירושלים

קטעים מהספרים האבודים של הביבליותקה היסטוריקה הגיעו לידינו דרך הביבליותקה של פוטיוס (פטריארך קונסטנטינופול במאה ה-9).[12] פוטיוס טוען שדיודורוס הפיץ שקרים על העם היהודי וכדי להוכיח את האשמתו הוא מצטט שני קטעים מחיבורו.[13][14]

בקטע הראשון דיודורוס מתאר את המצור של אנטיוכוס השביעי (סידטס) על ירושלים[15] בשנת 134 לפנה"ס, שנת שלטונו הראשונה של יוחנן הורקנוס החשמונאי. לא ניתן לדעת בוודאות, אך ככל הנראה המקור לתיאור היה פוסידוניוס. דיודורוס משלב בתיאור המצור (דיווח מקביל על המצור נמצא גם אצל יוסף בן מתתיהו[16]) סיפורים עוינים על ההיסטוריה של היהודים:

אנטיוכוס צר על ירושלים והיהודים החזיקו מעמד לזמן מה, אך כשהאספקה התדלדלה הם נאלצו לפתוח בניסיונות הידברות לסיים את פעולות האיבה. רוב חבריו של אנטיוכוס יעצו לו "לכבוש את העיר בסערה ולמחות כליל את העם היהודי, מאחר שרק הם מכל העמים נמנעו מקשרים עם כל עם אחר וראו בכל בני־האדם אויבים. עוד הם ציינו שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת, ולשם כך הנהיגו חוקים תמוהים בתכלית: לא להסב לסעודה עם בני עם אחר כלשהו, וגם לא לגלות כלפיהם ולו שמץ של רצון טוב".[17]

דיודורוס ממשיך לדווח על דברי ההסתה של חבריו של אנטיוכוס, שבחרו לעשות שימוש גם באירוע מההיסטוריה היהודית שהתרחש רק כמה עשורים לפני כן:

"ידידיו הזכירו לאנטיוכוס גם את הטינה שרחשו אבותיו לפניו לעם הזה. אנטיוכוס (הרביעי) הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש של אלוקים, שרק לכוהנים הותר על פי דין להיכנס אליו. במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים. ומכיוון שאפיפאנס היה מזועזע משנאה שכזאת המופנית נגד כל האנושות, הוא שם לעצמו למטרה לשבור את נוהגיהם המסורתיים. אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח הא-ל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה. לאחר מכן, משהכין את בשרה, ציווה להתיז ממיצי הבשר על ספרי הקודש שלהם, המכילים את החוקים הקסנופוביים; לכבות את המנורה הקרויה אצלם "תמידית" והדולקת ללא הפסקה בבית המקדש; ולכפות על הכהן הגדול ושאר היהודים לאכול מן הבשר."[18]

דיודורוס חוזר לזמנו של אנטיוכוס השביעי ומספר שבסקירתם את האירועים הללו, האיצו בו חבריו להשמיד את האומה היהודית לחלוטין, או לפחות לבטל את חוקי היהודים ולאלצם לשנות את אורח חייהם. אבל המלך, בהיותו אדם רחב לב, לקח שבויים אבל דחה את ההאשמות נגד היהודים, גבה את המס המתחייב ופירק את חומות ירושלים.

פוטיוס מצטט את דיודורוס במטרה לבקר אותו על גישתו כלפי היהודים כפי שמשתקפת בעצתם של ה"חברים" של המלך. הוא מציין שדיודורוס משקר בנוגע למוסדות והחוקים של משה, יציאת מצרים וייסוד ירושלים ושכדי לא להיתפס בחרפת השקר, תוך שהוא סותר את עצמו ייחס את השקרים לאנשים אחרים (כלומר ל"חברים").[19]

טיעוניהם של האנטישמים בפמלייתו של אנטיוכוס סידטס משקפים את הגרסה המצרית-יוונית הידועה להיסטוריה היהודית.[20] גרסה אלטרנטיבית זו כוללת את עלילת המצורעים וגם את עלילת פולחן החמור, שהופיעה בצורות שונות גם בכתביהם של מנסיאס, פוסידוניוס, אפולוניוס מולון, אפיון וטקיטוס. דברי דיודורוס הם העדות הלא-יהודית הישירה והראשונה, שבה אושר מעשה החילול של בית המקדש בירושלים על ידי אנטיוכוס אפיפאנס.[21] ייתכן והמקור לדיווח של דיודורוס על המצור של סידטס (ובתוכו גם הסיפור על אפיפנס) היה טימוכארס, היסטוריון חצר של בית המלוכה הסלאוקי מהמחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס.[22]

לאחר הקטע הזה מאת דיודורוס עצמו, מופיע קטע נוסף ובו תיאור מפורט של היהודים,[23] שהגיע לידינו גם הוא דרך הביבליותקה של פוטיוס. בשל טעות מעתיק, הדברים מיוחסים שם להקטאיוס איש מילטוס (סביב 500 לפנה"ס), אבי הז'אנר האתנוגרפי, אולם יש הסכמה אחידה שצריך לתקן ל"הקטאיוס איש אבדרה".[24] בסוף הדברים המיוחסים להקטאיוס, הכוללים דברי שבח לחוקים שניתנו ליהודים על ידי משה, מופיע משפט מסתייג, שהוא ככל הנראה תוספת של דיודורוס עצמו:[25]

"ואולם לאחר מכן, כאשר הם היו נתונים לשלטון זר, כתוצאה מהתבוללותם בבני אומות אחרות (תחת שלטון פרסי וגם תחת שלטון המקדונים), התערערו הרבה מן הנוהגים המסורתיים שלהם".[26] רק כאן מוסיף דיודורוס את המשפט המסכם שאלה הם דברי הקטאיוס על היהודים.

פוטיוס מאשים את דיודורוס גם לגבי הקטע הזה וטוען שבכל הנוגע להיסטוריה היהודית הוא מספר שקרים על רוב הדברים, מעוות את האמת ובעזרת אמצעי ערמומי שמשמש לו מפלט, מייחס לסופר אחר (הקטאיוס) את הדברים הללו, המנוגדים להיסטוריה.[27]

הורקנוס ואריסטובולוס

דיודורוס מספר על הכיבוש הראשון של ירושלים על ידי הרומאים בשנת 63 לפנה"ס:[28]

בזמן שהותו של פומפיוס בדמשק שבסוריה, אריסטובולוס מלך היהודים ואחיו הורקנוס באו אליו עם הסכסוך שלהם על המלוכה. במקביל אליהם, התאספו מעל 200 איש מחשובי היהודים, לפנות ולהסביר לגנרל הרומאי שאבותיהם, שמרדו בדמטריוס, שלחו משלחת לסנאט וקבלו מהם את הנהגת היהודים, שאמורים להיות חופשיים תחת שלטון עצמי, כאשר שליטם נקרא "כהן גדול" ולא "מלך". אולם אנשים אלה (הורקנוס ואריסטובולוס) רודים בהם לאחר שביטלו את החוקים העתיקים ושעבדו את האזרחים בניגוד גמור לצדק, ועל ידי המון של שכירי חרב, מהומות דמים ורציחות רבות, הם הפכו עצמם למלכים. פומפיוס דחה את מועד החלטתו לגבי הסכסוך, אבל נזף קשות בסיעתו של הורקנוס בגלל התנהגותם המופקרת של היהודים ומעשי העוול שביצעו נגד הרומאים. הוא אמר שמגיע להם עונש חמור יותר, אולם ברוח מסורת הרחמים של רומא, הוא יכול להעניק להם חנינה, במידה ויהיו צייתנים מעתה והלאה.

דיודורוס מוסיף ומצטט כתובת שהציב פומפיוס, המפרטת את הישגיו הצבאיים באסיה. ברשימת הארצות שכבש והמלכים שהכניע נמצאים גם "יהודה" ו"אריסטובולוס מלך היהודים".[29]

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XXXII. Diodorus, pp. 167-189.
  • בצלאל בר כוכבא - Bar-Kochva, Bezalel. Pseudo Hecataeus, "On the Jews": Legitimizing the Jewish Diaspora. Berkeley: University of California Press, c1996 1996; I. 2. The Jewish Excursus, pp. 18-43; VI. 3. The Structure of an Ethnographical Work, 191-219; Extended Notes, 1. Hecataeus as a Source of Diodorus's Egyptian Ethnography, p. 289-290; 5. The Beginning of the First Section in Hecataeus's Egyptian Ethnography, pp. 296-297
  • בצלאל בר כוכבא - Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part I, 3. The Jewish Ethnographic Excursus by Hecataeus of Abdera, pp. 99-131; Part II, 12. B. Sources Used by Strabo, Diodorus, and Plutarch, pp. 409-417; 13. Posidonius of Apamea (D): The Anti-Jewish Libels and Accusations in Diodorus and Apion, pp. 440-457.
  • פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 1 גירוש ממצרים, דיודורוס הסיקלי, עמ' 40-38; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דיודורוס סיקולוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: דיודורוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
  2. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 4, סעיף 4.
  3. ^ הירונימוס, כרוניקון, האולימפיאדה ה-182, שנת 1968 להולדת אברהם (49 לפנה"ס).
  4. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 1.
  5. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 31, סעיף 2; ספר 19, פרק 59, סעיף 2; פרק 93, סעיף 7.
  6. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 2, פרק 48, סעיפים 9-6.
  7. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 19, פרקים 99-98.
  8. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XXXII. Diodorus, p. 174
  9. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 28, סעיפים 3-1; פרק 55, סעיף 5.
  10. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 94, סעיף 2.
  11. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XXXII. Diodorus, p. 172
  12. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 441
  13. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 99
  14. ^ Bar-Kochva, Bezalel. Pseudo Hecataeus, "On the Jews", 2. The Jewish Excursus, p. 19
  15. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 34–35, פרק 1, סעיפים 5-1.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ח, פסקאות ב-ג, סעיפים 248-236.
  17. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 1 גירוש ממצרים, דיודורוס הסיקלי, עמ' 39.
  18. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 2 האל היהודי, פולחן החמור, עמ' 90; פרק 3 התנזרות מבשר חזיר, הקרבת חזיר בבית המקדש היהודי, עמ' 101.
  19. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp. 455
  20. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XXXII. Diodorus, p. 184
  21. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ז, עמ' 384.
  22. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 238-239
  23. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 3.
  24. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp.105-106
  25. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, p. 102
  26. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 1 גירוש ממצרים, עמ' 43-42.
  27. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp. 102-103
  28. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 2.
  29. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 4.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25832475דיודורוס סיקולוס

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דיודורוס_סיקולוס&oldid=967572"