ערך מומלץ

קרב גרניקוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב גרניקוס
מערכה: כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול
מלחמה: מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
תאריך מאי 334 לפנה"ס
קרב אחרי מצור מילטוס
מקום נהר גרניקוס (כיום ביגה צ'אי שבטורקיה)
תוצאה ניצחון מוקדוני
הצדדים הלוחמים

ממלכת מוקדון

האימפריה הפרסית

מפקדים

אלכסנדר הגדול

ייתכן שארסיטס היה "ראשון בין שווים" וייתכן שהפיקוד היה משותף.

כוחות

30,000 עד 37,500 רגלים (מהם רק 13,000 לקחו חלק בקרב) ו-4,000 עד 5,500 פרשים

10,000 עד 15,000–16,000 פרשים, 5,000–6,000 הופליטים שכירי חרב וייתכן שכ-10,000 עד 15,000 רגלים קלים

אבדות

34 עד 129 הרוגים

1,000 - 2,500 פרשים הרוגים כ-3,000 עד 4,000 שכירי חרב הרוגים ועוד כ-2,000 שכירי חרב שבויים


קרב גרניקוס היה קרב בין הצבא היווני-מוקדוני, בפיקודו של אלכסנדר הגדול, לבין הצבא הפרסי. הוא היה הקרב הראשון שנערך על אדמת האימפריה הפרסית לאחר פלישתו של אלכסנדר הגדול לשטחיה. המצביאים הפרסים ניסו לבלום את התקדמותו של הצבא הפולש על גדות הנהר גרניקוס בצפון-מערב אסיה הקטנה, אך כשלו בכך. היה זה הניצחון המשמעותי הראשון של אלכסנדר על צבאות האימפריה הפרסית.

קרב גרניקוס היה הקטן מבין שלושת הקרבות הסדורים שנערכו בין אלכסנדר לכוחותיה של האימפריה הפרסית (השניים האחרים היו קרב איסוס וקרב גאוגמלה). המקורות העתיקים מאפשרים רק שחזור חלקי של הקרב, ופעולותיהן של יחידות רבות אינן ידועות. הקרב מפורסם בעיקר בזכות הצלת חייו של אלכסנדר בידי קלייטוס השחור[1].

הניצחון בקרב שימש לתעמולה ביוון ובמוקדון למען אלכסנדר ומסע המלחמה שלו לפרס. לאחר תבוסת הצבא הפרסי, כבש אלכסנדר הגדול את מרבית שטחה של אסיה הקטנה ללא מאמץ רב, למעט הליקרנסוס, שכיבושה דרש מצור של ממש. הפרסים ניסו להחזיר לעצמם את השליטה על אסיה הקטנה בהתקפת נגד בחורף 333 - 332, אך ללא הצלחה[2].

רקע

הלחימה באסיה הקטנה החלה עוד לפני פלישת אלכסנדר אליה, ואף לפני עלייתו למלוכה. כבר בשנת 336 לפנה"ס שלח אביו פיליפוס את פרמניון בראש צבא בן 10,000 חיילים לבסס ראש גשר באזור. הצלחתו של פרמניון הייתה חלקית, וממנון, גנרל יווני בשירות הפרסים, הצליח להביסו בקרב מגנסיה על המאינאדרוס ולבלום את התקדמותו לפנים היבשת[3]. למרות כישלונות אלה הצליח פרמניון במשימתו העיקרית לבסס ראש גשר קטן שהבטיח את הנחיתה העתידה לבוא. סביר שצבאו של פרמניון חזר למוקדון בעקבות רציחת פיליפוס[4].

פעולתו היעילה של פרמניון מנעה, ככל הנראה חוף ידידותי מהפרסים, ובכך הייתה עיקר הצלחתו. אוניות קרב עתיקות לא יכלו להישאר בים יותר מיממה או שתיים לכל היותר כי לא הייתה להן אפשרות לקחת איתן מים. לכן, חוף ידידותי היה חיוני ביותר לפעילות ימית כלשהי. הנמל הידידותי הקרוב ביותר היה בלמפסקוס (Lampsacus) וזה היה רחוק מדי[5].

אלכסנדר הגדול, שירש את אביו בשנת 336 לפנה"ס, עסק בשנתיים הראשונות לשלטונו בדיכוי התקוממויות בבלקן וביוון. בשנת 334 לפנה"ס חש בטוח דיו לממש את חזון אביו ולפלוש לאימפריה הפרסית. כשנודע לארסיטס, הסטרפ של פריגיה הלספונטינית, על דבר הפלישה, ביקש עזרה מהסטרפים הנוספים של אסיה הקטנה. הגייסות הפרסיים התכנסו בזליה והמפקדים הפרסים הבכירים קיימו מועצת מלחמה במקום.

ממנון יעץ לנקוט באסטרטגיה של אדמה חרוכה: להשמיד יבולים, לשרוף כפרים ולהימנע מקרב סדור. עצתו התבססה על ידיעות מודיעיניות[6] שמצבו הכלכלי של אלכסנדר בכי רע והוא סובל מהיעדר אספקה, כך שיתקשה להמשיך בפלישה אם לא יצליח לכפות קרב מהיר על הפרסים. לפי עצת ממנון, בעוד אלכסנדר מסתבך בלחימה חסרת תועלת על אדמת אסיה הקטנה, יגייסו הפרסים את ציים החזק ויפלשו ליוון גופא. ואולם הסטרפים וארסיטס בראשם, שאת הטריטוריה שלהם הציע ממנון להשמיד, סירבו לעצתו בטענה שמדובר בפחדנות, ודחו את הסבריו[7]. במקום זאת הם העדיפו לצאת לקראת אלכסנדר בקרב סדור.

כדי ליישם את החלטתם, החליטו הפרסים לבחור בשדה קרב שיתאים באופן הטוב ביותר לצבאם. הם ידעו שאלכסנדר נהנה מיתרון בחיל רגלים כבד, ולכן העדיפו להילחם באזור קשה למעבר, שבו יתקשה הפלנקס המוקדוני המסורבל לתמרן. כך נפלה בחירתם להילחם על גדות הנהר גרניקוס.

צבאות ופיקוד

הצבא היווני-מוקדוני ופיקודו

ערך מורחב – הצבא המוקדוני
פרטי הקצינים המוקדונים הבכירים שהשתתפו במערכה
שם הקצין תעתיק יווני ביוגרפיה מקוצרת
פרמניון[8] Παρμενίων (400 - 330 לפנה"ס) מצביא מוערך ששירת עוד אצל פיליפוס השני אביו של אלכסנדר. עם רציחתו של פיליפוס, העתיק נאמנותו לבנו, מה שתרם מאוד לביסוס שלטונו של אלכסנדר. במערכה באסיה הקטנה פיקד על מרבית חיל הרגלים (סך הכול כ-24,000 חיילים) והיה השני בשרשרת הפיקוד הצבאית אחרי אלכסנדר. בקרבות גרניקוס, איסוס וגאוגמלה פיקד על האגף השמאלי של הצבא. הוצא להורג על ידי אלכסנדר בעקבות חשיפת הקשר של בנו, פילוטאס.
קאלאס[9] Κάλας ככל הנראה קרוב משפחתו של הרפאלוס הגזבר. מוזכר במערכה המוקדמת באסיה הקטנה שהחל בה פיליפוס. בתחלית מסעו של אלכסנדר פיקד על חיל הפרשים התסלי. לאחר קרב גרניקוס היה לסטרפ פריגיה הלספוטינית.
אגאתון, בנו של טירימאס[10] Ἀγάθων היה קצין מוקדוני שפיקד על חיל הפרשים התרקי בין השנים 334 - 330 לפנה"ס.
מלאגרוס[11] Mελεαγρος גנרל ככל הנראה ממוצא אפריוטי (היחיד בצבאו של אלכסנדר). במהלך המסע של אלכסנדר הגודל פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס ובקרות נוספים. לא עלה בסולם הדרגות מעבר לתפקיד זה, ייתכן כי היה באופוזיציה לרפורמות של אלכסנדר למיזוג הפרסים בצבא. לאחר מותו של אלכסנדר תמך בפיליפוס ארהידאוס, אך כשל במאמציו ואיבד את חייו במלחמות הדיאדוכים.
פיליפוס בנו של בלקרוס[12] Φιλιππoς מעט ידוע אודות הגנרל הזה. פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס ולאחר מכן על חטיבת פלנקס של אמינטס בנו של אנדרומנס בזמן היעדרותו של האחרון. לא ידוע שום דבר נוסף אודותיו.
פיליפוס בנו של מנלאוס[13] Φιλιππoς גנרל פרשים; פיקד על פרשי בעלות הברית מהפלופונסוס בקרב גרניקוס. בהמשך קודם ופיקד על הפרשים התסלים. לאחר פיזור היחידה התסלית, עבר לפקד על הפרשים השכירים ושארית הפרשים הסתלים שבחרו להישאר בצבא. ייתכן שהיה סטרפ באקטריה וסגדיאנה לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה.
אמינטס בנו של אנדרומנס[14] Ἀμύντας מפקד חטיבת פלנקס, עוד בתקופת המערכה נגד תבאי (335 לפנה"ס). השתתף בקרבות גרניקוס, איסוס, מצור צור ומצור עזה. לאחר מצור עזה נשלח ליוון לגייס תגבורות והצטרף לאלכסנדר בסביבות אקבטנה עם תגבורות ניכרות. לאחר מכן השתתף במסעות מלחמה באסיה התיכונה ובהודו, בה נהרג בעת מצור על עיר קטנה.
קרטרוס[15] Κρατερός קרטרוס (370 - 321 לפנה"ס) פיקד על חטיבת פלנקס בקרב גרניקוס. בקרב איסוס עלה בדרגה ופיקד על כל חיל הרגלים של האגף השמאלי. לאחר מכן אף זכה לפיקוד עצמאי. בהמשך המערכה קיבל פיקוד על חלקים גדולים מצבאו של אלכסנדר ואף הוביל חלק מהצבא בחזרה מהודו לבבל. לאחר מותו של אלכסנדר היה אחד הדיאדוכים שנלחמו על חלוקת האימפריה של אלכסנדר וגם עזר לאנטיפטרוס לדכא את המרד היווני במלחמת למאה. תמך באנטיגונוס מונופתלמוס נגד פרדיקס במלחמת הדיאדוכים הראשונה. נהרג בקרב נגד אאומנס
קוינוס[16] Koῖνος פיקד עם חטיבת פלנקס בקרבות גרניקוס, איסוס וגאומגלה. השתתף במצור צור ובקרבות נוספים. קיבל פיקוד עצמאי במערכה באסיה התיכונה. בסוגדיאנה עזר לסטרפ, אמינטס בנו של ניקולאוס, להדביר מרד של ספיטמנס ומסגטאי והסב להם אבדות כבדות. בהמשך המסע תמך בעצירתו וחזרת הצבא ליוון. מת ממחלה בשנת 326 לפנה"ס.
פרדיקס[17] Περδίκκας התחיל את דרכו הצבאית בחיל ההיפספיסטים עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון, קודם למפקד חטיבת פלנקס. היה אחד הגנרלים הנאמנים ביותר של אלכסנדר והצטיין באומץ לב. בהמשך זכה לפיקוד עצמאי ועם מותו של הפאיסטיון קודם לדגת היפרכוס (מפקד חיל הפרשים). לאחר מותו של אלכסנדר היה לעוצר לבנו הקטין. לא הצליח לשמור על שלמות האימפריה של אלכסנדר. נרצח על ידי הגנרלים שלו בעת מסע נגד סטרפים מורדים שביקשו לקרוע את האימפריה של אלכסנדר הגדול לעצמם.
ניקנור[18] Nικάνωρ ניקנור (365 - 330 לפנה"ס), בנו של פרמניון היה מפקד ההיפספיסטים וקיבל תפקידים חשובים נוספים כגון פיקוד על הפלנקס במערכה נגד הגטים (335 לפנה"ס). נפטר ממחלה בסביבות העיר אריאה באזור באקטריה פרק זמן קצר לפני חשיפת הקשר של אחיו, פילוטאס
פילוטאס[19] Φιλώτας בנו של פרמניון, נולד ככל הנראה בסוף העשור 360-370 לפנה"ס. היה מפקד ההטיירוי. יחסיו הטובים עם אלכסנדר הגיעו לכדי משבר כבר בתחילת המסע, פרק זמן קצר לאחר הביקור באורקל בסיווה שבמצרים. פילוטאס התנגד להאלהה של אלכסנדר ואף קשר נגדו. הקשר התגלה ופילוטאס הוצא להורג. בעקבות חשיפת הקשר נרצח אביו, פרמניון, בהוראתו של אלכסנדר ללא משפט.
אמינטס בנו של ארהבאוס[20] Ἀμύντας גנרל ותיק שגורלו לא נודע. פיקד על חלקים גדולים בצבא, אך נעלם מן המקורות בתחילת המסע. לא סביר שנפטר ממחלה או נהרג והיעלמותו היא חידה בפני החוקרים.

לאלכסנדר הגדול היה צבא של 30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים[21], אם כי סביר להניח שמספר הרגלים לא עלה בהרבה על 30,000 כי כאמור, סביר להניח שצבאו של פרמניון חזר ליוון לסייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו לאחר רציחתו של אביו וחיילים אלה כלולים כבר במניין 30,000 הרגלים. הצבא שהשתתף בקרב גרניקוס היה במידה רבה יצירתו של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר, ולא של אלכסנדר עצמו[22]. כתוצאה מכך הוא היה אופייני לצבאות מוקדוניים מהתקופה המאוחרת של שלטון אביו. מלבד הדרג המתמרן, שהורכב מפרשים ומרגלים, כלל הצבא חלקים נוספים, דוגמת חיל הנדסה שתפקידו היה הטלת מצור והרכבת כלי מצור, לוגיסטיקה, רפואה וכדומה. חלקים אלה לא לקחו, בדרך כלל, חלק בקרבות בשדה הפתוח.

הצבא כלל שלושה מרכיבים עיקריים: בני מוקדון, בעלי ברית יוונים ושכירי חרב. המוקדונים שירתו בעיקר בתור פזטיירוי, כרגלים כבדים בפלנקס. הפזטיירוי היו חמושים ברומח הסריסה שאורכו הגיע עד 5.5 מטרים. חרב קצרה שימשה נשק משני, אם הסריסה נשברה בקרב. למיגונו השתמש במגן פלטה קטן. קסדה ולעיתים שריון קל ומוקיים השלימו את מיגונו של החייל. כמו כן, חיילים מוקדונים הרכיבו את חיל ההיפספסטים, חיילי עלית שחימושם אינו ודאי והוא היה ככל הנראה קל יותר מחימוש החיילים ששירתו בפלנקס, אך כבד יותר מזה שהוקצה לפלטסטים. ייתכן שהיו חמושים בדומה להופליטים יוונים בני התקופה במגן גדול ובחנית קצרה[23]. חלק קטן מבני מוקדון שירת בחיל הרגלים הקלים, בעיקר בתור קשתים.

הפרשים המוקדונים שירתו בחיל הפרשים הכבדים האליטיסטי, ההטיירוי, והיו נושאי רומח רכובים. הם היו חמושים ברומח קסיסטון ובחרב מעוקלת מעט בשם קופיס, ששימשה כנשק משני. למיגונם עטו שריון גוף וקסדה טובה, אך לא השתמשו במגן. חלק מההטיירוי שירתו באילה (פלוגה) המלכותי המכונה גם האגמה הרכובה ושימשו שומרי ראשו של המלך בקרב. כמו כן שירתו חלק מהמוקדונים בחיל הפרשים הקלים מסוג פרודומוי (סיירים רכובים) שהיו חמושים ברומח, אך מיגונם היה דל.

בעלי הברית היוונים תרמו בעיקר הופליטים שנלחמו, בדומה לפזטיירוי, במערך הפלנקס הצפוף ופרשים. ההופליטים היוונים נהנו ממיגון טוב יותר מהפזטיירוי, היה להם מגן גדול הרבה יותר ושריון חזק יותר, אך החנית שלהם מסוג דורי הייתה קצרה בהרבה (כשני מטרים בלבד). הפרשים התסלים היו איכותיים לפחות כמו ההטיירוי ומספרם היה דומה (1,800). כמו כן, שירתו בצבאו כמה מאות פרשים יוונים נוספים שאיכותם הייתה פחותה יותר.

שכירי החרב השלימו את מצבת כוח האדם של הצבא. שכירי החרב הגיעו מכל רחבי העולם ההלניסטי, אך בעיקר מתרקיה. בני תרקיה שירתו בעיקר בתור פלטסטים וחיל הפרשים הקלים. האגריאנים מוזכרים פעמים רבות במקורות כפלטסטים מעולים.

הצבא התבסס על תיאום בין חיל רגלים כבד ופרשים כבדים[24]. הרגלים הכבדים היו מסודרים במערך פלנקס צפוף ושימשו בדרך כלל ככוח רתק, שנועד לרתק את האויב לחזיתו, בעוד הפרשים הכבדים שימשו ככוח הלם נייד, שנועד להכריע את הקרב באמצעות הבקעת מערך האויב ומיטוטו. לעיתים, כפי שאירע בקרב גרניקוס, תקפו הפרשים, לאחר הבקעת מערך האויב, את כוחותיו מעורפם, ודחקו אותם לכיוון הפלנקס, ששימש כסדן עליו נחת הפטיש בדמותם של הפרשים הכבדים. תפקיד חיל הרגלים הקל והפרשים הקלים היה להגן על אגפי הכוחות הכבדים ולנצל את מהירותם להטרדת האויב. אף על פי שהצבא כלל יסודות כבדים רבים, הוא היה נייד מאוד ובעל יכולת תמרון גבוהה בשדה הקרב הודות לרבגוניות בין סוגי החיילים השונים שאיפשרה גמישות רבה בהפעלת הצבא.

הפיקוד העליון היה נתון בידיו של אלכסנדר הגדול, שפיקד גם על האגף הימני היוקרתי[25]. בעת הקרב הציב עצמו אלכסנדר בין פרשי ההטיירוי, כך שהפיקוד עליהם היה למעשה בידיו. פרמניון, בדומה לקרב איסוס וקרב גאוגמלה, פיקד על האגף השמאלי.

בקרב עצמו השתתפו רק הפרשים (כ-5,000), הפלנקס המוקדוני (9,000) מסודרים בשש חטיבות, היפספסטים (3,000), קשתים (500) ואגריאנים (500). חיל רגלים שכיר וחיל רגלים של בעלות הברית היווניות לא השתתפו בקרב[26].

הצבא הפרסי ופיקודו

ערך מורחב – צבא ממלכת פרס האחמנית
פרטי הקצינים הפרסים שהשתתפו במערכה
שם הקצין תעתיק לטיני תפקידו בקרב והערות גורלו בקרב או אחריו (אם שרד)
ארבופאלס Arbupales נכדו של ארתחששתא השני. נהרג
ארסמס, בפרסית: ארשמה[27] Arsames סטרפ קיליקיה; נלחם בקרב באגף שמאל יחד עם ממנון לאחר הקרב נס לבירת הסטרפיה שלו, טרסוס, אך לא הצליח למנוע את נפילתה לאלכסנדר. נהרג בקרב איסוס
ארסיטס[28] Arsites סטרפ פריגיה הלספונטינית. בשנת 340 לפנה"ס שלח כוח של שכירי חרב להגנת פרינתוס נגד כוחות של פיליפוס השני. במועצת המלחמה בזליה התנגד להצעתו של ממנון לנקוט אסטרטגיית האדמה החרוכה. הסטרפיה שלו כללה את פפלגוניה ובקרב פיקד על פרשים אלה. ייתכן שהיה המפקד העליון של הכוחות הפרסיים. שרד את הקרב, אך התאבד פרק זמן קצר לאחר מכן, ייתכן בגלל תחושת אשמה על כך שהתנגד לתוכניתו של ממנון או כי התבוסה התרחשה בשטח הסטרפיה שלו.
אטיזייס[29] Atizyes סטרפ פריגיה הגדולה, נלחם בקרב יחד עם פרשים מאזור זה. שרד את הקרב, אך נהרג לאחר מכן בקרב איסוס
ממנון[30] Memnon גנרל שכיר יווני, היה בין המתנגדים הבולטים לאלכסנדר הגדול. נשלח על ידי דריווש השלישי להתעמת עם פרמניון בעת פלישתו לשטח האימפריה הפרסית לפי הוראתו של פיליפוס. שרד את הקרב וקיבל פיקוד על כל הכוחות הפרסיים באסיה הקטנה כדי להמשיך את ההתנגדות הפרסית באסיה הקטנה לאלכסנדר. לאחר מכן קיבל כוחות צי גדולים ונשלח לעורר התנגדות לאלכסנדר ביוון. כבש מספר איים, אך לא הספיק להשלים את המשימה כי נפטר ממחלה בשנת 333 לפנה"ס
מיתרידטס[31] Mithridates חתנו של דריווש השלישי וסטרפ איוניה נהרג
מיתרובוזנס[32] Mithrobuzanes סטרפ קפדוקיה הדרומית, פיקד על חילות מהסטרפיה שלו בקרב נהרג
ניפטס[33] Niphates אריסטוקרט מאסיה הקטנה נהרג
אומרס[34] Omares מפקד שכירי החרב; פרסי במוצאו נהרג
פטנס[35] Petenes אריסטוקרט מאסיה הקטנה נהרג
פרנסס[36] Pharanses אחיה של אשתו הראשונה של דריווש השלישי; אריסטוקרט חשוב מאסיה הקטנה נהרג
ראומיתרספרנסס[37] Rheomithres השתתף במרד הסטרפים, אך בגד בסטרפים המורדים והצטרף לכוחות המלך. בקרב פיקד על הפרשים הבאקטרים באגף הימני. סביר שמקור הפרשים האלה במתיישבים צבאיים שהושיבו המלכים הפרסיים כדי לחזק את אחיזתם באסיה הקטנה[38]. שרד את הקרב, אך נהרג בקרב איסוס
רואסקספרנסס[37] Rhoesaces אחיו של ספיתרידטס נהרג
ספיתרידטס[39] Spithridates אריסטוקרט פרסי חשוב, חתנו של דריווש השלישי, ניהל מספר סטרפיות (איוניה ולידיה). הוביל את הסתערות הפרשים הפרסים על אלכסנדר. נהרג
פרש פרסי (שחזור מודרני)

המקורות המתארים ששרדו עד היום הם יווניים ורומיים. לכן המידע אודות הצבא הפרסי הוא כללי ולא ידוע בוודאות אילו יחידות השתתפו בקרב. יודעים רק את המוצא של חלק מהיחידות הפרסיות שהשתתפו בקרב זה.

בקרב גרניקוס כלל הצבא הפרסי שלושה חלקים עיקריים. החלק החשוב ביותר היו הפרשים, הזרוע החזקה של הצבא הפרסי. 10,000[40] עד 15,000 - 16,000[41] פרשים פרסיים השתתפו בקרב. חימושם כלל שתי חניתות: אחת להטלה והשנייה לדקירה, חרב קצרה וכלי נשק אחרים. מיגונם היה בדרך כלל קל מזה של ההיטיירוי. קשתים רכובים שמקורם בחלקים המזרחיים של האימפריה הפרסית לא לקחו חלק בקרב.

המרכיב השני היה חיל הרגלים הכבד שהורכב מהופליטים יוונים שכירים. תופעת שכירי החרב הייתה נפוצה מאוד בתקופה זו ושכירי חרב רבים שירתו בצבא הפרסי עוד מאמצע המאה החמישית לפנה"ס וביתר שאת מקרב קונקסה (401 לפנה"ס). הם היו חיל הרגלים הטוב ביותר של הצבא הפרסי. המקורות העתיקים מזכירים מספרים גדולים של שכירי חרב, אך ככל הנראה בקרב זה השתתפו כ-5,000‏[42] עד 6,000 שכירי חרב[43].

המרכיב השלישי של הצבא הפרסי היו הרגלים הקלים. מספרם בשדה הקרב אינו ידוע, אך בהתחשב בכך שהצבא הפרסי מנה כ-30,000‏[41] לוחמים, מספרם עמד כנראה על כ-10,000 עד 15,000. המקורות העתיקים לא מוסרים לנו איזה תפקיד, אם בכלל, הם מילאו במהלך הקרב ומה עלה בגורלם אחריו. יש אפשרות שהם כלל לא השתתפו בקרב[44].

קיימת מחלוקת במחקר לגבי זהות המפקד הפרסי. המקורות לא נוקבים בשמו של מפקד עליון כלשהו, אך ניתן להעריך, שארסיטס היה המפקד העליון משום שהקרב התנהל בשטח הסטרפיה שלו, והוא לקח על עצמו את האחריות לתבוסת הצבא הפרסי, והתאבד לאחר הקרב. כך או כך מדובר בספקולציה וייתכן שהפיקוד היה משותף בין הסטרפים וממנון[45].

שדה הקרב

ערך מורחב – ביגה צ'אי
תמונה מודרנית של ביגה צ'אי, הוא גרניקוס, שעל גדותיו נערך הקרב

גרניקוס (כיום ביגה צ'אי) הוא נהר באורך של כ-80 ק"מ שמתחיל בהר אידה במזרח טורקיה של היום ונשפך לים השיש. זיהוי הנהר התאפשר הודות לסטרבון שתיאר בפירוט את הגאוגרפיה של האזור. הטופוגרפיה של האזור היא שטוחה, עם גבעות קטנות שגובהם עד 50 מטר. בקרבת הנהר היה אגם קטן (שיובש בזמנים מודרניים והפך למרעה לבקר). הנהר עצמו אינו עמוק ואפשר לחצות אותו בקלות. ייתכן שנתיב הנהר היה שונה מעט בעת העתיקה וגם ייתכן שהקרב נערך על גדותיו של נהר אחר[46].

הקרב נערך בחודש מאי, שמתאפיין בטמפרטורה נוחה וזרימה חלשה בנהר, אך המקורות מתארים זרם חזק וגדות תלולות במקומות אחדים בעת הקרב[47][48][49]. עם זאת, ככל הנראה מדובר בתוספות שבאות לפאר את גודל הניצחון ואין להן אחיזה במציאות[50].

מהלך הקרב

פריסת הכוחות

שלב I - הסתערות הפרשים

אלכסנדר פרס את צבאו בהתאם למקובל: פרשים וכוחות קלים באגפים, ופלנקס במרכז. אלכסנדר עצמו הוצב יחד עם ההטיירוי באגף הימני היוקרתי ואילו פרמניון והפרשים התסלים באגף השמאלי. הפרסים פרסו את צבאם באופן שונה. הם הציבו את פרשיהם סמוך לגדת הנהר ואת חיל הרגלים הכבד (שכירי החרב היוונים) מיקמו מאחרי הפרשים. המיקום של הרגלים הפרסים הקלים אינו ידוע. בדיעבד נמתחה ביקורת על דרך הפריסה של הצבא הפרסי, משום שהיא הגבילה את יכולת התמרון של הפרשים, וגרמה לכך שכוחות החי"ר, הניידים פחות, לא מילאו תפקיד פעיל במהלך הקרב. יחד עם זאת, הפריסה הפרסית לא הייתה שגויה בהכרח, בהתחשב ביתרון המספרי הגדול של הפרשים הפרסים על יריביהם בצד המוקדוני[51].

המקורות חלוקים בעדויותיהם לגבי המהלך הבא של אלכסנדר. לפי אריאנוס, פרמניון הציע לדחות את הקרב בגלל תנאי השטח הנחותים. משלא עזרו טיעוניו הלוגיים גייס לטובתו אף את הפן הדתי בציינו שהמוקדונים לא נוהגים להילחם בחודש דאיסוס (מאי). אלכסנדר קבע חוק אד הוק שחודש דאיסוס חל במועד אחר ובחר להסתער מיד[52]. דיודורוס לעומתו טוען כי אלכסנדר שמע לעצתו של פרמניון, הקים מחנה למשך הלילה ותקף רק למחרת[53]. הגרסה של אריאנוס, שנתמכת גם על ידי פלוטרכוס[54] נחשבת באופן כללי לאמינה[55] יותר ואילו לדיודורוס לא יצא מוניטין טוב כהיסטוריון[56]. לכן, העמדה המקובלת יותר במחקר היא של אריאנוס[57].

החוקר פיטר גרין טוען, שההבדלים בתיאור הקרב במקורות העתיקים לא נובעים מבלבול של דיודורוס, אלא ייתכן שקרב גרניקוס ארך למעשה יומיים, ובמסגרתו התנהלו שני קרבות שונים. לפי התיאוריה שלו, ביום הראשון נכשל הניסיון של צבאו של אלכסנדר לחצות את הנהר, ורק למחרת עם שחר הצליח אלכסנדר לצלוח את הנהר בנקודה אחרת ולהפתיע את הפרסים. הפיקוד הפרסי נאלץ לשלוח בחופזה את הפרשים שלו קדימה, כדי לבלום את צליחת הנהר השנייה על ידי כוחותיו של אלכסנדר, וזה מסביר מדוע דווקא הפרשים הוצבו בחזית ואילו חיל הרגלים (כולל שכירי החרב היווניים) הושאר בעורף, ולא מילא תפקיד משמעותי במהלך הקרב. היה הרבה יותר הגיוני מצד הפרסים להציב את הרגלים הכבדים שלהם בחזית, כדי למנוע את צליחת הנהר על ידי הצבא המוקדוני. יש לציין, שהתאוריה של גרין איננה מקובלת על מרבית החוקרים, שמעדיפים להסתמך על תיאור הקרב אצל אריאנוס[58].

הסתערות הפרשים

פרש של ההטיירוי (ככל הנראה אלכסנדר) תוקף פרסי. צילום מהסרקופג של אלכסנדר

הקרב החל בהמתנה על גדות הנהר, כשאף צד לא רצה לקחת את היוזמה, לחצות את הנהר ולתקוף את הגדה הנגדית התלולה. בסופו של דבר, הורה אלכסנדר לאמינטס בנו של ארהבאוס, שפיקד על הכוחות הקלים בצירוף יחידת פרשים כבדים באגפו הימני (הדרומי) לתקוף את הפרסים. הפרסים נכנסו לנהר לקבל את פניהם והתפתח קרב קשה. בקרב זה ספגו פרשיו הקלים של אמינטס אבדות משמעותיות מהפרסים שהיו חמושים טוב יותר וגם קיבלו תגבורות מיחידות שכנות. גם קרקעית הנהר החלקה הפריעה לכוחות המוקדונים בהתקפתם. ההתקפה נבלמה לחלוטין והיחידות המוקדוניות היו במצב קשה. יחד עם זאת, קורבנם לא היה לשווא. יחידות הפרשים הפרסיות באגף השמאלי של צבאם נשאבו לקרב, ובכך פינו מקום להתקפה העיקרית, שהונחתה על ידי הפרשים הכבדים המקדוניים בפיקודו של אלכסנדר.

בשלב זה, כשהפרשים הפרסיים היו עסוקים בהדיפת התקפתו של אמינטס ושורותיהם התבלבלו, הוביל אלכסנדר את עיקר כוח ההטיירוי להתקפה על הפרסים. הפרשים הפרסים הגיבו בהתקפת נגד וספיתרידטס יחד עם כ-40 אצילים פרסיים בכירים ופרשים נוספים התנגשו בעוצמה רבה בכוחו של אלכסנדר. התפתח קרב קשה שבמהלכו הפרסים ניסו להרוג את אלכסנדר, שבלט בגלל קסדתו המעוטרת בנוצות לבנות גדולות. המקורות מוסרים שתי גרסאות שונות לגבי תקרית זו. לפי דיודורוס[59] ספיתרידטס, מפקד הפרשים מהירקניה, הטיל על אלכסנדר כידון שלא חדר את שריונו, ואלכסנדר הרג אותו עם רומחו, אך אחיו, רוסאקס, הצליח להנחית מכה חזקה על קסדתו. הקסדה נשברה ואלכסנדר נפצע קל, אך המכה הממה אותו והוא נפל מהסוס. רוסאקס הרים את ידו כמו להנחית עליו את מכת המוות, אך קלייטוס השחור הצליח לגדוע אותה בטרם הספיק לפגוע באלכסנדר. לפי אריאנוס[60] מיתרידטס, סטראפ איוניה, הוא שהטיל את הכידון באלכסנדר ואילו ספיתרידטס הוא שביקע את קסדתו. לפי פלוטרכוס, ספיתרידטס הוא זה שהלם בקסדתו של אלכסנדר ואילו רוסאקס ניסה להרוג אותו, לפני שקלייטוס הרג אותו. בכל מקרה, התוצאה הייתה זהה: אלכסנדר נפצע קל בלבד וניצל מהנסיונות להורגו.

חרף מותו של מיתרידטס, יחידתו נערכה בצורת טריז וניסתה להדוף את הפרשים המוקדונים. גם יחידות הפרשים האחרות המשיכו במאבק עיקש, אך החימוש הטוב יותר של הפרשים המוקדונים, שריונם הכבד ובעיקר רומחיהם הארוכים הכריעו את הכף לטובתם, והפרשים באגף השמאלי (הדרומי) של הצבא הפרסי החלו לסגת. מותם של רבים מהמפקדים הבכירים של הפרשים, חלקם בהתקפה על אלכסנדר, וחלקם בלחימה נגד יחידות הפרשים האחרות של צבאו, פגע אף הוא בלכידות הכוחות הפרסיים ובמוראל לוחמיהם. בסופו של דבר החל האגף הפרסי השמאלי להתמוטט.

בינתיים נכנס הפלנקס המוקדוני לנהר והחל לחצות אותו. הפרשים הפרסיים במרכז ניסו לעכב אותו עם מטר כידונים וחצים, אך לא הצליחו לבלום את התקדמותו. כשהפלנקס הגיע לגדה השנייה, לא נותרה לפרשים ברירה והם נאלצו לסגת מפניו. תיאורי הלחימה בחלק הצפוני של שדה הקרב לוקים בחסר. ידוע שהייתה לחימה באגף זה, אך אין פרטים מדויקים אודותיה.

ההתמוטטות האגף הפרסי השמאלי ונסיגת הפרשים במרכז השפיעה גם על הפרשים באגף הימני (הצפוני) וכל הפרשים הפרסיים שנותרו בחיים החלו לסגת, כשהם מותירים את שכירי החרב היוונים חשופים להתקפה משולבת של חיל רגלים ופרשים מוקדונים.

השמדת שכירי החרב

שלב II כיתור הפלנקס הפרסי השכיר והשמדתו

שכירי החרב היוונים מצאו עצמם במצב חסר תקווה, ולכן ביקשו להיכנע והציעו לעבור לשירותו של אלכסנדר במקום לשרת את המלך הפרסי, מנהג שהיה מקובל למדי בעת העתיקה, אך אלכסנדר סירב לקבל את הצעת שכירי החרב והורה להסתער עליהם. יש לזכור, שהפלישה לאימפריה הפרסית הוצגה כמלחמת קודש פאן הלנית נגד פרס, שנועדה לנקום בפרסים על פלישתם ליוון 150 שנה קודם לכן ועל החרבת אתונה ודלפי. אלכסנדר ביקש להעביר מסר ברור, שהוא רואה בכל היוונים הנלחמים לצד הפרסים בוגדים, ובכוונתו להתייחס אליהם בהתאם[61].

שכירי החרב נסוגו לקרקע גבוהה[62], כדי להיטיב להתגונן, אך גורלם נחרץ. פלנקס מוקדוני תקף אותם מחזיתם, והפרשים תקפו אותם מהאגפים ומהעורף. למרות זאת, המשיכו שכירי החרב להילחם בעוז, והסבו אבדות ניכרות לצבאו של אלכסנדר לפני שהתנגדותם נשברה. רק כ-2,000 מתוך 5,000 או 6,000 שכירי החרב נותרו בחיים בתום הקרב, והם נשלחו לשרת כעבדים במכרות הכסף של מוקדון בתראקיה.

אבדות

לפי המקורות היווניים, אבדות הצבא הפרסי כללו בין 1,000‏[63] ל-2,500‏[64]פרשים הרוגים, 20-10 אחוז מהמספר הכולל של הפרשים הפרסים שהשתתפו בקרב. בהתחשב בעובדה שהפרשים הפרסיים הצליחו לסגת משדה הקרב, ולא התקיים מרדף אחריהם, ייתכן שאבדותיהם היו קלות יותר[65]. עם זאת, אין מחלוקת על כך, שהקצונה הבכירה של הצבא הפרסי ספגה אבדות כבדות מאוד במהלך הקרב. תשעה מתוך 14 הקצינים הבכירים, שהשתתפו בקרב הפרשים, נהרגו וככל הנראה היה זה אחד הגורמים לתבוסה הפרסית[66].

מתוך 5,000 - 6,000 שכירי חרב יוונים ששירתו בצבא הפרסי, כ-2,000 נפלו בשבי והשאר (4000-3000 איש) נהרגו או נפצעו פצעים קשים[65]. בהתחשב בעובדה שהם כותרו ולא יכלו להימלט משדה הקרב, המספר הזה נראה סביר. אין מידע לגבי אבדות חיל הרגלים הפרסי הקל.

האבדות שספג צבאו של אלכסנדר היו קלות בהשוואה לאבדות הצד הפרסי. אריאנוס שהסתמך על תלמי[67] מדבר על 25 היטיירוי, 60 פרשים נוספים ו-30 רגלים הרוגים. פלוטרכוס, שהסתמך על אריסטובולוס מקסנדריה, הזכיר[68] רק 25 פרשים (ככל הנראה הוא התייחס רק לאבדות ההטיירוי) ו-9 רגלים הרוגים, ואילו יוסטינוס חזר על המספר, שמסר פלוטרכוס לגבי אבדות יחידות הרגלים המקדוניים (9 הרוגים), אך נקב במספר גבוה בהרבה של הרוגים בקרב הפרשים המקדוניים, 120 הרוגים.

קשה להעריך במדויק את האבדות הפרסיות, אם כי ככל הנראה כל שכירי החרב היווניים שהשתתפו בקרב נהרגו או נפלו בשבי. לגבי האבדות המוקדוניות יש לחוקרים הערכה יותר מדויקת. ניקולס האמונד, אחד החוקרים החשובים של התקופה, תמך במאמרו משנת 1989‏[69] במספרים שציין אריאנוס, שנחשב בדרך כלל למקור אמין, ביחס לאבדות צבאו של אלכסנדר. האמונד טען שתלמי (אחד המקורות של אריאנוס) הסתמך על יומן המלך, ולכן המספרים בהם הוא נקב מדויקים. יתרה מכך, האמונד טען, שהחימוש והציוד העדיף של החיילים בצבאו של אלכסנדר, הקנה להם יתרון ברור על יריביהם ,הפרסיים שהיו מוגנים בשריון קל יותר וכלי נשקם היו פחות יעילים. לכן, הוא הסיק שהפער הגדול בין אבדות הצדדים היריבים הוא סביר. בנוסף, יצירת פסלים להטיירוי שנהרגו בקרב, מחזקת את הטענה שמספר האבדות המצוין במקורות היווניים לא הוקטן בכוונה. יחד עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, שיחס האבדות בין הצדדים היריבים היה נמוך יותר ממה שמופיע במקורות הקונטמפורניים[70].

תעמולה וחלוקת השלל

אף על פי שקרב גרניקוס היה באחד הקרבות הקטנים, בהם לחם אלכסנדר בשטח האימפריה הפרסית, נעשה מאמץ תעמולתי גדול מצידו לפאר את גודל הניצחון בו זכה צבאו[71].

במסגרת זו נקט אלכסנדר לאחר הקרב במספר יוזמות ייחודיות שנועדו לפאר את ניצחונו הראשון על אדמת האימפריה הפרסית. הוא שלח 300 מערכות נשק פרסיות -שכללו שריונות, מגינים, חרבות, חניתות וכו' - לפרתנון באתונה עם ההקדשה הבאה : "Ἀλέξανδρος Φιλίππου καὶ οἱ Ἕλληνες, πλὴν Λακεδαιμονίων, ἀπὸ τῶν βαρβάρων τῶν τὴν Ἀσίαν κατοικούντων" (מאלכסנדר, בנו של פיליפוס, והיוונים, למעט הלאקדמונים [ספרטנים] מברברים דרי אסיה). בנוסף הורה אלכסנדר להקים 25 פסלי ארד בדיון, מוקדון (כיום ביוון) לכבוד 25 פרשי ההטיירוי שנהרגו בקרב. הוא גם הוסיף פסל בדמותו כדי לציין את תפקידו בקרב. אלכסנדר לא חזר על מעשה זה אחרי ניצחונות אחרים, גדולים בהרבה, שלו במערכה נגד האימפריה הפרסית[65].

החיילים היווניים שנפצעו בקרב זכו לטיפול נאה, ומשפחות ההרוגים קיבלו פטור ממסים ופטור משירות צבאי. גם הפרסים ההרוגים זכו להלוויה מכובדת. שלל שכלל בדים יקרי ערך, גביעי שתייה יקרים וכיוצא באלה, נשלח לאולימפיאס, אמו של אלכסנדר.

לקריאה נוספת

המקורות לאלכסנדר הגדול

מקורות עתיקים

המקורות הראשוניים שמתארים את הקרב אבדו, אך השתמרו ספרים של היסטוריונים עתיקים שמבוססים על המקורות האלה.

מחקר

  • דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
  • כתריאל בן אריה, קרבות מופת, לביא, 1994
  • ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן – (מהדורה ראשונה בשנת 2010)
  • Michael Thompson, Granicus 334 BC: Alexander's First Persian Victory, Osprey, 2007
  • Nick Sekunda, Alexander The Great: His Armies and Campaigns, Osprey, 1998
  • Waldemar Heckel, Marshals of Alexander's Empire, Routledge, 1992
  • Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography, University of California Press, 1992
  • Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1973
  • N. G. L. Hammond, The Genius of Alexander the Great, 1997
  • N. G. L. Hammond, "The Battle of the Granicus River," The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73 – 88
  • A. M. Devine, "Demythologizing the Battle of Granicus," Phoenix, Vol. 40, No. 3 (Autumn, 1986), p. 265 – 278

סרטים דוקומנטריים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב גרניקוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ GRANICUS – Encyclopaedia Iranica, iranicaonline.org
  2. ^ A. R. Burn, Notes on Alexander's Campaigns, 332-330, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 72 (1952), pp. 81-91
  3. ^ Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, 1992 p 15
  4. ^ ראו להשוואה את הקל: Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, 1992 p 15
  5. ^ Edward M. Anson, The Persian Fleet in 334, Classical Philology, Vol. 84, No. 1 (Jan., 1989), pp. 44-49
  6. ^ פיטר גרין העריך שהמקור שלו היה הגנרל המורד אמינטס, בנו של אנטיוכוס. ראו: Peter Green, Alexander of Macedon, p170
  7. ^ פיטר גרין העריך שהייתה זו עצה מצוינת שהיה לה סיכוי כלשהו לבלום את הפלישה. ראו: Peter Green, Alexander of Macedon, p170
  8. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006, p 190 - 192
  9. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 74 -75
  10. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 7
  11. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 159 - 161
  12. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 211 - 212
  13. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 212
  14. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 24 - 25
  15. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 95 - 25
  16. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 91 - 99
  17. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 197 - 202
  18. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 176
  19. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 216 - 219
  20. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 24
  21. ^ Alexander the Great at war, Ruth Sheppard (editor), osprey, 2008 p 99 ההבדל הגדול במספר הרגלים נובע מאופן חישוב הצבא: המספר הגדול כולל את 10,000 החיילים שנשלחו לאסיה הקטנה על ידי פיליפוס
  22. ^ Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, 1992 p 3
  23. ^ Nich Secunda, Alexander The Great his armies and camaigns, osprey, 1998, p 41 - 42
  24. ^ N. G. L. Hammond,The Battle of the Granicus River, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73
  25. ^ בעת העתיקה האגף הימני נחשב ליוקרתי בגלל הנטייה של החיילים להיכנס אל מתחת למגנו של חברם שניצב מימין להם ולהגן על גופם בעזרת מגנו. באגף ימין הציבו את היחידות הטובות ביותר כדי למנוע תנועה זו. אמנם בתקופתו של אלכסנדר הנטייה הזאת נעלמה, אך האגף הימני שמר על יוקרתו.
  26. ^ A. M. Devine, demythologizing the battle of granicus, Phoenix, Vol. 40, No. 3 (Autumn, 1986), p. 270
  27. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 54
  28. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 54 - 55
  29. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 61
  30. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 162
  31. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 168
  32. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 168 - 169
  33. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 180
  34. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 183
  35. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 203
  36. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 205 - 206
  37. ^ 37.0 37.1 Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 241
  38. ^ https://www.academia.edu/1264451/The_Armies_of_Bactria_700_B.C._-_450_A.D The_Armies_of_Bactria_700_B.C._-_450_A.D p 18
  39. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 254 - 255
  40. ^ Michael Thompson, Granicus 334 BC Alexander's first persian victory, p 29
  41. ^ 41.0 41.1 Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 173
  42. ^ Michael Thompson, Granicus 334 BC Alexander's first persian victory, p 31
  43. ^ Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 172
  44. ^ A. M. Devine, p. 270
  45. ^ ראו דיון והשוואת מקורות ב-Michael Thompson, Granicus 334 BC Alexander's first persian victory, p 29 - 30
  46. ^ ראו סקר שביצע האמונד בנהר: N. G. L. Hammond, p 75 - 80
  47. ^ אריאנוס, אנאבסיס של אלכסנדר, ספר 1 פרק 13 פסקה 4
  48. ^ אריאנוס, אנאבסיס של אלכסנדר, ספר 1 פרק 16 פסקה 3
  49. ^ פלוטרכוס, חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, פרק 16 פסקה 1
  50. ^ Michael Thompson, Granicus 334 BC Alexander's first persian victory, p 54 - 55
  51. ^ Michael Thompson, Granicus 334 BC Alexander's first persian victory, p 57
  52. ^ אראינוס, ספר 1 פרק 13 פסקאות 3 - 7
  53. ^ דיודורוס ספר 17 פרק פסקה 3
  54. ^ פרק 16 פסקה 2
  55. ^ הערכה לאמינותו נמצאת במקורות רבים. אפשר לראות למשל פה: [1](הקישור אינו פעיל, 20.9.2020)
  56. ^ על בעיית האמינות של דיודורוס ראו: N. G. L. Hammond, p 73
  57. ^ ראו דיון וסקירת המקורות שתומכים בצדדים השונים ב-Michael Thompson, Granicus 334 BC Alexander's first persian victory, p 57 - 58
  58. ^ Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 175 - 176 . גרין מקדיש פרק שלם בספרו להוכחת טענתו, אך מודה שמדובר בספקולציה, שאין לה ביסוס במקורות העתיקים
  59. ^ דיודורוס, ספר 17, פרק 20, פסקאות 3 - 7
  60. ^ אריאנוס, פרק 15 פסקאות 7-8
  61. ^ ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמוד 50
  62. ^ Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 179
  63. ^ אריאנוס, ספר ראשון פרק 16 פסקה 4
  64. ^ פלוטרכוס, חיי אישים, פרק 16, פסקה 7
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 180
  66. ^ N. G. L. Hammond, p 88
  67. ^ אריאנוס, ספר ראשון, פרק 16, פסקה 4
  68. ^ פלוטרכוס, פרק 16 פסקה 7
  69. ^ N.G.L. Hamond, p 56 - 68
  70. ^ ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמ' 50
  71. ^ A. M. Devine, demythologizing the battle of granicus, Phoenix, Vol. 40, No. 3 (Autumn, 1986), p. 278


מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
אזורים גאוגרפיים חבל הבלקן • אסיה הקטנה • סוריה-ארץ ישראל-מצרים • מסופוטמיה • פרסיס • באקטריה • סוגדיאנה • תת-היבשת ההודית • גרוסיה
האימפריה של אלכסנדר הגדול
האימפריה של אלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול
קרבות וכיבושים * המערכה הבלקנית של אלכסנדר הגדול: המצור על תבאי
נושאים בביוגרפיה של אלכסנדר אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות • אלכסנדר הגדול באגדות הפרסיות • אופיו של אלכסנדר הגדול
אישים בולטים שפעלו בתקופת חייו של אלכסנדר
יוונים ומוקדונים פיליפוס השני • אולימפיאס • אריסטו • הפאיסטיון • פרמניון • פילוטאס • פרדיקס • תלמי הראשון • סלאוקוס הראשון • ליסימכוס • אנטיגונוס מונופתלמוס • אנטיפטרוס • קליטוס השחור • ניקנור • פוליפרכון • •אלקטס •מלאגרוס • פאיתון • קרטרוס • בלקרוס • אגיס השלישי
פרסים ושכירי חרבם, הודים ואחרים דריווש השלישי • ממנון • בסוס • פורוס • ארטבזוס • פרנבזוס • אריוברזנס • מזאוס • אאוטופרדטס • ספיטמנס • אוקסיארטס • ארסמס



ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32653183קרב גרניקוס

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קרב_גרניקוס&oldid=2120738"