ישיבת ראדין
ישיבת ראדין הייתה ישיבתו של רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים". הישיבה נוסדה בשנת תרכ"ט (1869) בראדין וכללה ישיבה וכולל. הכולל של הישיבה היה מיוחד בכך שהיה בו דגש על לימוד סדר קודשים. מספר ישיבות נושאות כיום את השם "ישיבת ראדין".
מקורות
בשנת תרכ"ט כאשר חזר החפץ חיים מוושילישוק לראדין הייתה פעולתו הראשונה לאסוף חבורה של בחורים אליה יוכל להפיץ את ידיעת התורה. מייסד הישיבה מוזכר באחת האיגרות של החפץ חיים:
תחילת התייסדותה - הייתה מעת שבאתי מעיר וואשילשאק לראדין ששם אמרתי שיעור בגפ"ת בשנת תרכ"ט לפ"ק. ומאז שבאתי לראדין העירני רוחי בע"ה לקבץ בחורים ואברכים ללימוד התורה וגם נתן לי ה' בלבי לעורר אנשים. . . ולעשות פתיחה רחבה ולהציג לפני העולם את גודל ענינה. ונתן ה' חיני בעיני העולם וגם נתקבלו דברי לעניין קיבוץ של תורה יותר ויותר
משום שבאותו זמן הייתה ראדין, למעשה, כפר מבודד, הרי עצם ריחוקה מהסחות דעת עירוניות לא רצויות ומיקומה היה אידיאלי לבניית מקום בו לומדים תורה. תנאי החיים שם היו קשים. פירוש הדבר היה שהסיכוי לאסוף מספיק תמיכה כלכלית מקומית על מנת לנהל מוסד גדול ומצליח היה נמוך. דבר זה גרם לחפץ חיים לשלוח חלק מן הבחורים לישיבות אחרות שהיו בהן תנאים נוחים יותר ולשמור על הרשמה מוגבלת. התלמידים בישיבה הסתפקו בשינה על ספסלים ונקראו "פרושים" משום שפרשו מחיי העולם והתמסרו ללמוד התורה. מן ההתחלה הארוחות לא סופקו על ידי הישיבה והבחורים שובצו לבתים שונים בכפר שם הם קיבלו את ארוחותיהם. דבר זה פסק רק כאשר החפץ חיים הרגיש שהסדר זה אינו מתאים לתלמידי ישיבה ולכן הוא הפסיק את המנהג שנקרא "טעג עסן" (אכילת ימים). הוא עבר מבית לבית והביא מהם אוכל. בהמשך איסוף האוכל חולק בין התלמידים. אחרי זמן מה נפתח מטבח על ידי אשתו של החפץ חיים והיא עם עוד נשים אספו מוצרי מזון ובישלו ארוחות שהוגשו לתלמידים בבנין הישיבה[1].
מספר התלמידים בישיבה נשאר קטן עד תרמ"ג, 1883 כאשר החפץ חיים לקח את חתנו רבי צבי הירש לוינסון כעוזר שיוריד מעליו את נטל הניהול השוטף של הישיבה. אחרי מינויו התרחבה הישיבה והתנאים השתפרו. בתר"ס, 1900 מונה הרב משה לנדינסקי בוגר ישיבת וולוז'ין כראש הישיבה. מאוחר יותר מונו שני ראשי ישיבה: הרב יצחק מאלצאן, שהתיישב בסופו של דבר בירושלים, והרב ברוך הורוביץ איש אלקסוט שנעשה מאוחר יותר ראש ישיבת סלובודקה. הרב אלעזר לופט שימש כמשגיח במשך תקופה קצרה.
בנין הישיבה החדש
בתרס"ד, 1904 משרבו התלמידים נעשה בית המדרש קטן מכדי שיוכל לאכסן את כל התלמידים ונבנה בנין חדש. אבל עם הזמן עלה מספר התלמידים וכשמספרם הגיע למאות הם נאלצו ללמוד בבית הכנסת המקומי. סידור זה לא מצא חן בעיני הנהלת הישיבה שהחליטה שיש צורך בבנין גדול יותר שיוכל להכיל את כל התלמידים. וכך בתרע"ב, 1912 נהרס הבניין המקורי כדי לפנות מקום למבנה חדש שיהיה גדול דיו להכיל את כל התלמידים שמספרם באותו זמן עלה על 300.
החפץ חיים גייס את 15,000 הרובל שהיו נחוצים לביצוע המשימה ובתרע"ג, 1913 הסתיימה בניית המבנה החדש. הוא כלל לא רק אולם לימודים מרווח כי אם גם מגורים, חדרים צדדיים לשימושים שונים, חדר בו נתנו טיפולים רפואיים וספרייה בה נשמרו אלפי ספרים[2]
מלחמת העולם הראשונה
בתרס"ד, 1904 הוזמן הרב נפתלי טרופ למלא את מקום ראש הישיבה. מינויו פתח את "תור הזהב" של הישיבה. בהנהגתו גדלה הישיבה ובמשך שנות העשרים היא נעשתה לאחת הגדולות באירופה. מ- 1907–1910 היה המשגיח הרוחני רבי ירוחם ליבוביץ שמאוחר יותר הצטרף לישיבת מיר.
אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה ב-1914 דאג החפץ חיים ממעשי הכיבוש הגרמני וההשפעה שתהיה לו על הישיבה. כמו כן היה קיים חשש שהעיר תנותק מרוסיה וכך ייחסם מקור ההכנסה שלה. ב-1915, כשהרוסים נסוגו והצבא הגרמני התקרב לראדין התקבלה החלטה שהישיבה תתפצל לשתיים. חלק אחד יישאר בראדין והשני ינוע לתוך רוסיה. רוב התלמידים, כולל החפץ חיים, חתנו, הרב אלחנן וסרמן והרב טרופ עזבו את ראדין[3] והמיעוט ובתוכו הרב משה לנדינסקי והמשגיח הרוחני הרב יוסף לייב ננדיק נשארו. החלק השני של הישיבה התיישב בסמילוביץ במחוז מינסק. בתקופה זו כיהן בישיבה כר"מ הרב אלחנן וסרמן והוא מסר בה שיעור יומי, וכן הרב שלום בן ציון פלמן רבה של זאגר (ידידו של הרב וסרמן מתקופת טלז) שמסר בה שני שיעורי עיון בשבוע.
ב-1916 חיפשו מקום מפלט חדש, כשאזור הקרבות התקרב, והישיבה נעה עמוק יותר לתוך רוסיה, לשומיאץ שבמחוז מוהילב ואחרי כן בסנוֹבסק במחוז צ'רניגוב שבאוקראינה. הכוחות הגרמניים כבשו את מינסק ב-1918. הייתה זאת תקופה סוערת, כשהשלטונות אוסרים תלמידים מהישיבה ששוחררו רק אחרי מאמצים רבים והוצאות כספיות גדולות. עם עליית הקומוניזם המצב לא היה עתיד להשתפר. אחרי שהשלטונות גרמו לכך שהישיבה לא תוכל לשרוד ברוסיה היא פנתה לפולין לכיוון ראדין. החזרה לראדין הואצה עם מותו של הרב הרש לייב לוינסון ב-1921 אחרי מחלה קצרה.
חזרה לראדין
אחרי היתקלות בקשיים בקבלת אישור נסיעה וחציית הגבול לפולין, שקיבלה זה עתה עצמאות, התעכבה הישיבה במינסק בערך חודשיים. כאשר ניתן האישור הגיעה הישיבה לברנוביץ' שם נשארו כמה ימים. באביב של 1921 שבה הישיבה לראדין. הרב משה לנדינסקי המתין בתחנת הרכבת כדי לברך את החוזרים. כאשר הם הגיעו לבנין הישיבה הם מצאו את חלקו הפנימי הרוס ונטוש. הגרמנים החרימו את הבניין והפכו אותו אורווה לסוסיהם ולמחסן תחמושת. התלמידים נאלצו להשתכן בבית המדרש המקומי. החלונות היו מנופצים והריהוט נעלם. האפשרות היחידה הייתה לשפץ את הבניין ולהשתמש בו. עם הזמן פרחה הישיבה בהנהגתו של הרב נפתלי טרופ והרב משה לנדינסקי. בנו של הרב לוינסון יהודה מונה למנהל וחתנו אליעזר קפלן למשגיח הרוחני.
עם פטירתו של הרב טרופ ב- 1928 פחת מעמדה של הישיבה בהדרגה. גם כאשר מונו שני ראשי ישיבה צעירים, הרב ברוך יוסף פייבלזון (חתנו של הרב טרופ) והרב מנחם מנדל זקס (חתנו של החפץ חיים) לא חזרה הישיבה למעמדה הקודם.
עם פטירתו של הרב ברוך יוסף פייבלזון ב- 1933 נותר הרב מנדל זקס ראש הישיבה היחידי. בנוסף, הרב אברהם טרופ מסר שיעורים בסגנון של אביו שהיה מקובל על התלמידים הוותיקים. המוסד כלל גם כולל שהתמקד בלימוד סדר קדשים. הרב אלחנן וסרמן והרב יוסף שלמה כהנמן היו בין אלה שלמדו שם.
אף על פי שהחפץ חיים מסר שיעורים לעיתים רחוקות ולא החזיק אף פעם בתפקיד של ראש ישיבה הוא היה הכוח המניע שלה. כאשר הוא נפטר ב-1933 נעשה המשך המימון לישיבה בעייתי. הרב משה לנדינסקי נאלץ לנסוע עד לונדון כדי לגייס כסף. הרב לנדינסקי עצמו נפטר כמה שנים מאוחר יותר, ב- 1938 בגיל 77.
מלחמת העולם השנייה
עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה השתלטה ברית המועצות על ראדין. רוב תלמידי הישיבה עברו לווילנה שבליטא בעוד שמיעוטם נשאר בראדין וביניהם חתנו של החפץ חיים הרב מרדכי דב רויטבלאט. הרב הלל גינזבורג חתנו של אליעזר זאב קפלן והרב אברהם טרופ. כאשר התנאים בווילנה נעשו קשים מדי החליטו, שוב, לפצל את הישיבה לשניים. מחצית אחת התמקמה באיישישוק בהנהגתו של יהושע לוינסון והאחרת באוטיאן. כאשר הסובייטים כבשו את ליטא הפסיקה הישיבה לתפקד. למרות שנעשו מאמצים גדולים כדי לאפשר לתלמידי הישיבה להימלט רק מעטים הצליחו לקבל ויזות ולהגר.
המבנה היום
עד לשנת 2018 שימש המבנה כמוקד בילוי ובית קולנוע לתושבי העיירה והסביבה[4]. בתחילת 2018 נקנה המתחם על ידי קבוצת יהודים, במטרה לחדש את הישיבה במקום[5].
ישיבות על שם ישיבת ראדין
לאחר השואה הקימו בני משפחותיהם של ראשי הישיבה ישיבות בארצות הברית ובישראל, לזכר הישיבה המקורית שחרבה:
בארצות הברית הקימו הרב מנחם מנדל זקס והרב מרדכי לנדינסקי את "ישיבת ראדין" או "ישיבת חפץ חיים". מאוחר יותר הצטרף אליהם הרב גרשון זקס, בנו של רבי מנחם מנדל ותלמידו של הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק. בראשית שנות ה-60 עברה הישיבה לטולמן (Tallman) ניו יורק. אחרי פטירתו של הרב מנדל זקס ב- 1974 קיבל בנו רבי גרשון את התפקיד עד פטירתו ב- 1990. כיום עומדים בראש הישיבה הרב ישראל מאיר זקס והרב אריה זאב זקס.
הרב מרדכי לנדינסקי בנו של הרב משה לנדינסקי התיישב בנתניה שם הקים, גם הוא, ישיבה לזכרה של ישיבת ראדין. ישיבה זו נסגרה והוקמה מחדש על ידי חתנו של הרב דוד רזניק, הרב אברהם גוגיג בשנת 1994. ראש הישיבה שנבחר על ידי הרב שך היה הרב מנחם דן מייזלס, מחבר ספר פתחי מגדים, תלמידם של רבי מאיר חדש ורבי ברוך מרדכי אזרחי. ב- 2005 היו בה כמאה תלמידים. בשנת 2009 נסגרה הישיבה.
בשנת 2017 נפתחה שוב ישיבה במבנה חדש ב"קריית ראדין" בפאתי העיר נתניה (בסמיכות למושב אביחיל) בראשות הרב מיכאל גוגיג ובנשיאות הרב אברהם גוגיג. באייר אותה שנה מונה גם הרב עובדיה ברוידא לראש הישיבה, לצד הישיבה כולל אברכים ובו כחמישים אברכים רובם תושבי נתניה והסביבה, בראשות הכולל עומדים הרב חנוך גוגיג והרב אהרון ולדנברג, רב קהילת בני תורה נתניה. בין רבני הישיבה היו הרב יואל שפירא ר"מ בישיבת עטרת ישראל, הרב ידידיה וניט ר"מ בישיבת חכמת שלמה וחתנו של ר' בערל אייזנשטיין והרב דניאל זורייבין בנו של הרב אפרים זורייבין. הישיבה מאופיינת בדרך הלימוד החברונאית, יחד עם עיקרון 'גדלות האדם'. בשנת 2023 נסגרה הישיבה.
בוגרים מפורסמים
- רבי אלחנן וסרמן
- רבי חיים יצחק חייקין
- רבי יוסף שלמה כהנמן
- רבי יחזקאל לוינשטיין
- הרב אליהו דושניצר
- הרב פסח פרוסקין
- הרב אליעזר יהודה פינקל
- הרב מרדכי צוקרמן
- רבי יהודה זאב סגל
- הרב דוד ליבוביץ
- רבי שמואל גריינמן
- הרב דוד בורשטיין
- הרב נחום טרבניק
- הרב אברהם נשר
- הרב משה גרודזינסקי
- הרב יעקב ניימן
- הרב צבי הירש דאכאוויטץ
לקריאה נוספת
- רבי משה מאיר ישר, דאס לעבען און שאפען פון חפץ חיים. ערשטער טייל. ירושלים, תשל"ט.
- רבי מנחם מנדל פלאטו, בשבילי ראדין דברי ימיה של הישיבה הק' "חפץ חיים" בראדין, בני ברק תשס"א.
- רבי קלמן פרבר, אולקניקי ראדין וילנא, ירושלים תשס"ז עמ' 211-254
- אהרן וגשל, יחיד ודודו, ירושלים תשע"א, חלק א' עמ' 71-139.
קישורים חיצוניים
- דוד זריז, ישיבת ראדין, באתר "דעת"
הערות שוליים
- ^ ישיבת ראדין, דוד זריז
- ^ משה מאיר ישר, דאס לעבען און שאפען פון חפץ חיים, טייל א, עמ' 323
- ^ משה מאיר ישר, חפץ חיים, עמ' 343, באתר היברובוקס
- ^ ביקור בראדין, הבלוג 'עונג שבת', דוד אסף
- ^ ישראל כהן, כבר לא מוקד בידור וקולנוע: ישיבתו של החפץ חיים נגאלה, באתר כיכר השבת, 29 בינואר 2018
26707163ישיבת ראדין