יחסי ספרד–צרפת
| יחסי ספרד–צרפת | |
|---|---|
|
|
| |
| ספרד | צרפת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 505,370 | 643,801 |
| אוכלוסייה | |
| 47,901,903 | 66,591,382 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 1,580,695 | 3,030,904 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 32,999 | 45,515 |
| משטר | |
| מונרכיה חוקתית | רפובליקה נשיאותית למחצה |
יחסי ספרד-צרפת הם היחסים הדיפלומטיים שבין ממלכת ספרד והרפובליקה הצרפתית. שתי המדינות חולקות גבול משותף בהרי הפירנאים. שתי המדינות הן חברות באיחוד האירופי, אשר משתמשות במטבע האירו, והם גם חברות בנאט"ו ובאיחוד הלטיני.
שתי הממלכות היו החזקות ביותר באירופה בעת החדשה המוקדמת, והן נלחמו ביניהן במשך 24 שנים במלחמת צרפת-ספרד (1635–1659) עד חתימת הסכם הפירנאים ב-1659. האמנה נחתמה על אי הפסיון בין שתי המדינות, אשר מאז נמצא בניהול משותף.
המדינות שיתפו פעולה נגד הקבוצה הבדלנית אט"א, אשר נלחמה על עצמאות חבל הבסקים משתי המדינות.
היסטוריה
האימפריה הרומית וימי הביניים
גאליה והיספניה היו פרובינציות של האימפריה הרומית, אשר הושפעו רבות מהתרבות הלטינית.[1]
מאפיין חשוב של היחסים המוקדמים בין המדינות, היה שיתוף הפעולה של קטלוניה ונווארה, אשר לחמו כתף אל כתף עם המלכים הפרנקים (בתקופת השושלת הקרולינגית), כדי להגן על אירופה מפני ממלכת אל אנדלוס המוסלמית. ברצלונה הייתה רוזנות של האימפריה הפרנקית, תחת הגנה של המלך הפרנקי.
קטלוניה ונווארה נשארו וסאלים של האימפריה הפרנקית עד לשנת 985. אולם, לאחר שלותר, מלך צרפת לא הצליח להגן על ברצלונה מהערבים, הפכה רוזנות ברצלונה לעצמאית, וממנה הוקמה בהמשך ממלכת אראגון. למרות היותה עצמאית מצרפת ומשולבת בכתר אראגון, ברצלונה נותרה באופן חוקי כמדינה של צרפת, ומלך צרפת שמר על זכותו דה יורה להצביע בבתי המשפט הקטלאניים במאות הבאות. מצב זה הוליד סכסוכים טריטוריאליים רבים בין שתי הממלכות[2] על השליטה בשטחי דרום צרפת וצפון ספרד (תמיכתה של אראגון ברוזן טולוז, המוות בפרפיניאן של פיליפ השלישי, מלך צרפת שהיה נשוי לאיזבלה מאראגון, ומסע הצלב האלביגנזי, הם כמה מן הדוגמאות המפורסמות ביותר) אשר מילאו תפקיד פוליטי משמעותי במרד הקטלאני שהסתיים עם הסכם הפירנאים.
מלחמת צרפת-ספרד
בשנת 1635 פרצה מלחמת צרפת-ספרד, בשל חששותיו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת מבית הבסבורג ששלטו הן באוסטריה ובאימפריה הרומית ה"קדושה" והן בספרד. בשנת 1659 הסתיימה המלחמה בהסכם הפירנאים, שבו ויתרה ספרד על מחוז רוסיון לצרפת, אשר תמך בנסיכות קטלוניה במרד נגד הכתר הספרדי, ובמערב פלנדריה, על מחוז נור.[3] אולם, כחלק מההסכם העיר לייביה נשארה תחת שלטון ספרדי, ולכן נשאר בידי ספרד עד ימינו כמובלעת בתוך צרפת.[4] האמנה נחתמה על אי הפסיון, שהיה לא מיושב, ובעקבות כך נשאר האי תחת שלטון משותף של שתי המדינות, ובכל 6 חודשים הוא עובר מריבונות של אחת לשנייה.[5] כמו כן, כחלק מההסכם מריה תרסה, נסיכת ספרד, בתו של פליפה השני, מלך ספרד, התחתנה עם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת.
בשנת 1700, לאחר מותו של מלך ספרד האחרון מבית הבסבורג, קרלוס השני, בית בורבון הצרפתי, בראשותו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, הציגו תביעה לכס המלוכה הספרדי, ובעקבות כך פרצה מלחמת הירושה הספרדית. המלחמה הסתיימה בשנת 1713, ופיליפ, דוכס אנז'ו הוכר כמלך ספרד,[6] ובית בורבון נשאר על כס המלוכה הספרדי עד היום.
צרפת המהפכנית וספרד הבורבונית חתמו על אמנת סן אילדפונסו בשנת 1796 כחלק מהמאבק המשותף שלהם נגד בריטניה. היחסים בין המדינות הדרדרו לאחר התבוסה בשנת 1805 בקרב טרפלגר, ובשנת 1808 הקיסר הצרפתי נפוליאון המליך את אחיו ז'וזף בונפרטה למלך ספרד, כחלק מתוכניתו לפלוש לפורטוגל, שהייתה בעלת ברית של בריטניה. פרננדו השביעי, מלך ספרד היה כלוא על ידי נפוליאון, עד לחזרתו לכס המלכות בשנת 1813, לאחר שבריטניה ופורטוגל ניצחו (במידה רבה על ידי עזרה מחיילים ומורדים ספרדים) במלחמת חצי האי.
היחסים תחת שלטון פרנקו
כאשר הכוחות הלאומניים של הגנרל פרנסיסקו פרנקו ניצחו במלחמת האזרחים בספרד בשנת 1939, התעורר דיון על העיר לייביה, עיר ספרדית קטנה המהווה מובלעת ספרדית בצרפת, הועלתה האפשרות שהמובלעת תהיה תחת שלטון הרפובליקנים, אולם לבסוף נתנו הצרפתים ללאומנים לכבוש את העיר.
עם החזרתה של ממשלת צרפת לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, היחסים בין ספרד וצרפת נעשו מורכבים יותר. הקומוניסטים הספרדים הגולים הסתננו לצפון ספרד מצרפת דרך אזור ואל ד'ארן, אך נהדפו על ידי כוחותיו של פרנקו.[7] הגבול בין שתי המדינות נסגר באופן זמני על ידי הצרפתים ביוני 1945, וב-1 במרץ 1946 הוא נסגר ללא הגבלת זמן, בעקבות הוצאתו להורג של לוחם הגרילה הקומוניסטי כריסטינו גרסיה בספרד. ממשלת פרנקו ביקרה את הפעולה, והעירה כי פליטים רבים מצרפת השתמשו באותו הגבול כדי להימלט למקום מבטחים בספרד במהלך המלחמה. כמה ימים לאחר סגירת הגבול, פרסמה צרפת מכתב דיפלומטי עם ארצות הברית ובריטניה וקראה להקמת ממשלה זמנית חדשה במדריד.[8]
בנוסף, יחסי ספרד עם איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית במהלך המלחמה הובילו לחשדות והאשמות. כמה נאצים צרפתים משתפי פעולה ברחו לספרד לאחר תום המלחמה, בינים פייר לאוואל, שהוסגר לידי בעלות הברית ביולי 1945. דו"ח צרפתי טען כי 100,000 נאצים ומשתפי פעולה היו מוגנים בספרד. ברית המועצות הכריזה כי 200,000 נאצים נהנים מחסותו של פרנקו ספרד, וכי פרנקו מייצר נשק גרעיני, אשר נועד לפלישה לצרפת בשנת 1946.[9]
עם תחילתה של המלחמה הקרה, השתפרו היחסים בהדרגה, והגבול נפתח מחדש בפברואר 1948.[10] מספר חודשים מאוחר יותר צרפת (יחד עם בריטניה) חתמו על הסכם מסחרי עם ממשלת פרנקו.[11] היחסים השתפרו עוד יותר בשנות ה-50 כאשר ממשלת צרפת, אשר חששה מחתרנות בינלאומית, אילצו את המפלגה הקומוניסטית הספרדית לעזוב את צרפת.[12]
היחסים בין המדינות הדרדרו, עם עלייתו לשלטון של שארל דה גול, במיוחד כאשר הגנרל הצרפתי המורד ראול סאלאן מצאו מקלט בין פלנחיסטים בספרד במשך שישה חודשים בשנים 1960–1961. עם זאת, כמה קשרים מסחריים התקיימו ושר האוצר הצרפתי ביקר במדריד באפריל 1963 וחתם שם על הסכם מסחרי חדש.[13].
כאשר ספרד הייתה בראשות הגנרל פרנסיסקו פרנקו, הצרפתים האמינו כי מטרות מתקפות הבסקים היו הפלת הממשלה של פרנקו, ובשל כך לא סייעו לספרד במאמציה נגד המחתרת, ואף סיפקו להם מקלט בצרפת. עם זאת, כאשר ההתקפות המשיכו לאחר מותו של פרנקו, צרפת התחילה בשיתוף פעולה עם ממשלת ספרד נגד המחתרת הבסקית.
היחסים כיום
בשנים האחרונות, עקב שיפור הכלכלה בספרד, האיזון בין צרפת לספרד השתנה במקצת, וכן המצב השתנה גם בגלל הליברליזציה של החברה הספרדית מאז מותו של פרנקו ב-1975.
צרפת היא אחת משותפות הסחר הגדולות של ספרד.[14] במרץ 2015 פליפה השישי, מלך ספרד בחר לבקר בצרפת בתור הביקור המדיני הראשון שלו, והביקור היווה אבן דרך ביחסים הדו-צדדיים בין צרפת לספרד.[15][16]
G6
ספרד וצרפת יחד עם גרמניה, איטליה, בריטניה ופולין הם חברי G6, קבוצה של שש המדינות החשובות ביותר של מדינות האיחוד האירופי. דרך ה-G6, צרפת וספרד משתפות פעולה בתחומי הגנה, פיתוח כלכלי והחוקה האירופית.
חילופי תרבות
כ-122,385 אזרחים צרפתים חיים בספרד, ואילו 128,000 אזרחים ספרדים חיים בצרפת. מלחמת האזרחים בספרד והמצוקה לאחר מכן דירבנה הגירה ספרדית אל צרפת שהייתה יותר מפותחות ודמוקרטית, וסבלה ממחסור בעובדים, בעקבות מלחמת העולם השנייה. האמן הספרדי פבלו פיקאסו, היה תושב פריז מאז 1901, ועל אף שסירב לקבלת אזרחות צרפתית, נשאר בפריז עד מותו בשנת 1973.
יחסים דיפלומטיים
ספרד מחזיקה בצרפת שגרירות בפריז, ו-16 קונסוליות בביון, בזנסון, בורדו, דיז'ון, לה רושל, לה האבר, ליון, מרסיי, מונפלייה, ניס, פו, פרפיניאן, רן, סטרסבור, טולון, טולוז. מאידך, צרפת מחזיקה בספרד שגרירות במדריד ו-21 קונסוליות בא קורוניה, אלגסיראס, אליקנטה, ברצלונה, בילבאו, חיחון, גירונה, גרנדה, איביזה, לאס פאלמאס דה גראן קנריה, ליידה, מאלגה, מלייה, מורסיה, פלמה דה מיורקה, פמפלונה, סנטה קרוס דה טנריפה, סביליה, ולנסיה, ויגו וסרגוסה[17].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Maps of the Roman Empire". Roman-empire.net. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ Bernerd C. Weber, The Conference of Bayonne, 1565: An Episode in Franco-Spanish Diplomacy, The Journal of Modern History, Vol. 11, No. 1 (Mar., 1939), pp. 1-22.
- ^ "The History of the Languedoc: The Treaty of the Pyrenees". Midi-france.info. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ "The exclave of Llivia – Iberianature: The travel guide to Spain". Iberianature.com. 2010-02-15. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ "Pheasant Island". Bidasoaturismo.com. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ "The Spanish Succession and the War of the Spanish Succession". Spanishsuccession.nl. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ Payne, S.G. The Franco Regime: 1936–1939. Madison: University of Wisconsin, 1987. p 345.
- ^ Payne 1987, p. 357-58.
- ^ Payne 1987, p. 356.
- ^ Payne 1987, p. 381.
- ^ Payne 1987, p. 382.
- ^ Payne 1987, p. 397.
- ^ Payne 1987, p. 530.
- ^ "OEC - Spain (ESP) Exports, Imports, and Trade Partners". Atlas.media.mit.edu. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ "Felipe VI elige Francia para su primera gran visita de Estado | España | EL PAÍS". Politica.elpais.com. 2015-03-23. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ "Première visite d'Etat en France du roi d'Espagne". Lefigaro.fr. 2015-03-24. נבדק ב-2016-08-01.
- ^ אתר על יחסי מדינות
25674396יחסי ספרד–צרפת