פייר לאוואל
פייר לאוואל (צרפתית: Pierre Laval; 28 ביוני 1883 - 15 באוקטובר 1945) היה פוליטיקאי צרפתי, ששימש שלוש פעמים כראש ממשלת צרפת, בפעם השלישית בצרפת של וישי. לאחר שחרור צרפת מידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, הועמד לאוואל לדין על שיתוף פעולה עם הנאצים, נדון למוות והוצא להורג.
קריירה מוקדמת
לאוואל נולד בכפר בצפון אוברן כצעיר מארבעת ילדיו של מנהל מלון מקומי. בגיל 12 אביו הוציא אותו מבית הספר כדי לעזור בעסק המשפחתי, אולם הוא שב לבית הספר וסיים תיכון בשנת 1901. הוא עבד כמפקח במספר תיכונים בפרובינציות ובשנת 1903 הצטרף למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. באותה שנה הוא נקרא לשירות צבאי אך שוחרר בגלל דליות. הוא למד משפטים, התמחה בעריכת דין, ובשנת 1908 החל לעבוד כעורך דין[1] וייצג בבתי המשפט תיקים בעלי עניין ציבורי בהם היו מעורבים אנשי השמאל הצרפתי. בשנת 1914 נבחר לחבר בבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי מטעם המפלגה הסוציאליסטית[2]. הוא לא שירת בצבא במלחמת העולם הראשונה. בבחירות ב-1919 שנערכו לאחר המלחמה הפסיד לאוול את מקומו בפרלמנט, במסגרת הקריסה הכללית של התמיכה בשמאל. ב-1923 נבחר לראש עירית אוברווילייה, כסוציאליסט עצמאי שלא היה מזוהה עם אף אחד משני הפלגים של המפלגה הסוציאליסטית שנוצרו בעקבות מהפכת אוקטובר ברוסיה. בשנת 1924 הוא חזר לבית התחתון ובינואר 1927 הוא נבחר לסנאט הצרפתי[3].
בין אפריל לאוקטובר 1925 הוא כיהן כשר לעבודות ציבוריות. בשנת 1927 הוא עבר מהשמאל לימין ובשנת 1930 נתמנה לשר העבודה בממשלה של הימין.
כהונותיו הראשונות כראש ממשלה
מ-1925 ואילך היה לאוואל חבר בממשלת צרפת בתיקים שונים. בממשלות צרפת בשנות השלושים של המאה ה-20 היה לאוואל דמות מובילה. לרוב שירת בקבינט, ואף היה לראש ממשלה בין 27 בינואר 1931 ל-6 בפברואר 1932 (לאחר שירש את אנדרה טרדייה). בשנת 1931 נבחר לאוואל לאיש השנה של השבועון טיים, כותרת השבועון הייתה "במרצו ובאנרגיה שלו החזיר לאוואל את צרפת למרכז הזירה הבינלאומית". בשנת 1934 החל לשמש כשר החוץ.
לאוואל נבחר לכהונה נוספת כראש ממשלה בין 7 ביוני 1935 ל-22 בינואר 1936. מלקחי כהונתו הראשונה, בה הסתכסך עם שריו באשר למדיניות החוץ והדבר הביא לנפילת ממשלתו, לקח לעצמו גם את תיק החוץ. במהלך כהונתו ניסה ליצור ציר צרפת - איטליה. ניסיונות אלה נכשלו עקב פלישתה של איטליה, שהייתה תחת שלטונו של בניטו מוסוליני לאתיופיה, שגרמה למשבר עמוק ביחסים הבינלאומיים. לאוואל, ושר החוץ הבריטי סמואל הור רקחו נוסחה, שאמורה הייתה להביא פתרון למשבר, לפיה תחזיק איטליה בשני שלישים מן השטח שכבשה ותרחיב את מושבותיה הנוספות במזרח אפריקה, ובתמורה תקבל אתיופיה את יתרת הטריטוריה שלה וכן מוצא לים. משדלף פתרון זה לעיתונות, נראה הדבר כצעד מרחיק לכת לטובת מוסוליני, שנתפס כתוקפן, ולאוואל נאלץ להתפטר.
ניצחון "החזית העממית" של לאון בלום בבחירות בשנת 1936 דחק את לאוואל לשולי הפוליטיקה הצרפתית. בשלב זה הבין לאוואל, כי המשטר הרופף של הרפובליקה השלישית בו קמות ונופלות ממשלות מדי מספר שבועות, וכל ממשלה נשענת על רוב קואליציוני רופף, לא יביא את תאוות השלטון שלו על סיפוקה. הוא החל להגות בפתרונות אחרים. בין שנת 1936 ושנת 1940 נשאר לאוואל בפוליטיקה, אך פיתח אימפריה עסקית ותקשורתית, שהשפיעה על העיתונות והרדיו.
צרפת של וישי
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בצרפת מספר מחנות פוליטיים מיוצגים בממשלה. המחנה ה"תקיף" עליו נמנה ראש הממשלה משנת 1940 פול ריינו ושר הפנים היהודי ז'ורז' מנדל תמך בהמשך לחימה כנגד אדולף היטלר עד להכרעתו. מחנה ה"תבוסתנים" ראה בהיטלר פתרון לבעיותיה של אירופה ולבעיות צרפת. היה זה צירוף של תבוסתנים ופאשיסטים, אשר חדר לכל דרגי הממשל והצבא הצרפתי. אחד מן הבולטים במחנה זה, פרו פשיסט במוצהר, היה לאוואל.
לאוואל החל את המהלך הפרלמנטרי שהביא לנפילת ראש הממשלה אדואר דאלאדיה בינואר 1940. מהלך זה לא הביא לעליית ממשלה תבוסתנית אלא לעלייתו של פול ריינו, שהיה מאז ומעולם תקיף בהתנגדותו לגרמניה ולנאצים. לאוואל נשאר מחוץ לממשלה זו, אך המשיך להיות קול בולט וקולני הקורא לפיוס עם היטלר.
לאחר מתקפת הצבא הנאצי על צרפת, במאי 1940 ועוד בטרם התבררו ממדי התבוסה, קרא לאוואל להתפטרותו של ריינו ולהצבתם של אנרי פיליפ פטן ומקסים וייגאן, מראשי המחנה התבוסתני, במקומו, וזאת בנאום שנשא בפרלמנט ב-17 במאי 1940. ריינו לא עמד בלחץ הציבורי. הוא הדיח את מפקד הצבא הצרפתי מוריס גמלאן, מינה במקומו את וייגאן, וקרא לפטן לחזור ממקום מושבו כשגריר צרפת במדריד על מנת שישמש כסגנו. היה זה מרשם ללחץ נוסף בכיוון התבוסתני, ואכן, לאחר נפילת פריז, כאשר הממשלה עברה לבורדו ורבים (כז'ורז' מנדל) דיברו על יצירת ממשלה גולה והמשך הלחימה ממושבות צרפת בצפון אפריקה, לא עמד ריינו בלחץ ותחת להוביל מהלך תקיף להמשך המלחמה, התפטר. במקומו מונה פטן אשר נכנע לגרמנים, הביא לחלוקת צרפת לשני אזורים - אזור הכיבוש הגרמני בצפון ובמערב והאזור שכונה "צרפת של וישי" - והכריז על עצמו כ"ראש המדינה", לאחר שהפרלמנט הצרפתי פיזר את עצמו. בכל אלו הייתה ללאוואל השפעה מכרעת. הוא השתמש במלוא השפעתו ובכל התכסיסים הפרלמנטריים והציבוריים שעמדו לרשותו, עד שהשיג מטרה זו. בתמורה, מינה אותו פטן ל"סגן ראש הממשלה" וליורשו המיועד. לאוואל ופטן היו מתומכי הרעיון כי הסכנה האמיתית לצרפת אינה בכיבוש הגרמני, שכן גרמניה חזקה הינה כוח מייצב כנגד מגמות חברתיות חתרניות וכנגד הבולשביזם. ישועתה של צרפת תבוא משיתוף פעולה הדוק ככל האפשר עם גרמניה, לשם שמירה על הסדר החברתי השמרני לו הטיף פטן.
לאוואל הרחיק לכת מעבר לכך. הוא נפגש עם היטלר באוקטובר 1940 והבטיח לו שיתוף פעולה מלא. כהרגלו מן הזמן בו היה ראש ממשלה ושר חוץ, החל במדיניות עצמאית פרו גרמנית, עד שאף הפטרון שלו, פטן, חשש מפעולותיו. ב-13 בדצמבר 1940 פוטר לאוואל מכל תפקידיו ונאסר. תפקיד "סגן ראש הממשלה" בו נשא לאוואל בוטל. לאוואל הוחלף בתפקיד שר החוץ בפייר אטיין פלנדן, איש הימין ששימש בעבר כראש ממשלה. פלנדן החזיק בתפקיד כחודשיים, והוחלף באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, שמונה ל"סגן ראש הממשלה".
השגריר הגרמני בצרפת, אוטו אבץ, הביא לשחרורו של לאוואל, והעבירו לפריז, שהייתה אז חלק משטח הכיבוש הגרמני. בניסיון התנקשות ב-27 באוגוסט 1941 נפצע לאוואל, כאשר סקר את לגיון המתנדבים הצרפתים, אך לאחר מכן החלים ושב לשמש בממשלת וישי ב-18 באפריל 1942. עתה מונה לראש הממשלה והחליף בתפקיד זה את האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן. בתפקידו זה היה שני אך לפטן עצמו.
בנובמבר 1942 פלשו בעלות הברית למושבות צרפת בצפון אפריקה במסגרת "מבצע לפיד". לאוואל הובהל למינכן ל"התייעצויות". בעודו ממתין בטרקלינו של היטלר, הורה היטלר לצבאו לפלוש לשטח הבלתי כבוש. למחרת הציג היטלר את הפעולה בפני לאוואל כעובדה מוגמרת. הייתה זו אך הסרת המסווה מפניו של משטר וישי, משטר שיתוף הפעולה. מבחינת לאוואל לא היה זה הבדל גדול - הוא המשיך לעשות את דבר אדוניו הגרמנים כמקודם.
צרכיה של גרמניה בתחום החימוש, כמו גם הצורך בגיוס כל הגברים הכשירים, הביאו לדרישה בלתי פוסקת לכוח אדם במפעלים הגרמניים. זרם בלתי פוסק של עובדי כפייה מן המזרח הובאו לעבודה בתנאים בלתי אנושיים במפעלי החימוש והייצור הגרמנים, אך בכך לא היה די. אף צרפת נאלצה לתרום את חלקה. היה ברור כי העבודה הינה בתנאים בלתי אנושיים, המקבילים לעבדות ורבים שיישלחו אל המפעלים לא ישובו בשלום לביתם. הדבר לא הרתיע את לאוואל, הלהוט לעשות רצון אדוניו הגרמניים. הוא עודד את יציאת העובדים לגרמניה. בתחילה נאם ברדיו והכריז כי הגיע להסכמה שעל כל שלושה עובדים, שיצאו לגרמניה ישוחרר שבוי מלחמה אחד. משגם הבטחה זו לא הצליחה לשכנע את הצרפתים להתנדב לעבודות אלו, הכריז בשנת 1943 על "שירות עבודה", שהפך לחובה והפעיל את המיליציה הצרפתית - "המיליס" שהייתה המשטרה החשאית של המשטר, על מנת לצוד עובדי כפייה ולשלחם לגרמניה. היה זה פשע בראש ובראשונה כלפי בני עמו.
כלפי היהודים היה לאוואל מראשי הרודפים, המסגירים והמסיתים במשטר וישי האנטישמי. הוא שילח ביהודים את המיליציה הצרפתית - "המיליס", וערך ציד אדם מקיף, על מנת למצוא יהודים ולשלחם להשמדה במזרח. הוא אף עודד גירוש ילדים מתחת לגיל 16 ביחד עם הוריהם למחנות הריכוז בשם הרעיון של "השארת המשפחה ביחד", למשל בעת גירוש יהודי פריז. לאוואל הוא בין האחראים העיקרים לשואת יהודי צרפת.
את המיליציה הצרפתית - "המיליס" יצר לאוואל בינואר 1943. הייתה זו משטרה חשאית בראשות ז'וזף דארנן, אשר הופעלה ליצירת משטר של טרור, לציד אנשים לעבודת כפייה, רדיפת יהודים ושילוחם להשמדה, ורדיפת צרפתים השייכים למחתרת.
לאחר שחרורה של צרפת בידי בעלות הברית בשנת 1944 עברה ממשלת וישי בתחילה לבלפור, ולאחר מכן לעיר זיגמרינגן בדרום גרמניה בחודש אוגוסט. במאי 1945 ניסה לאוואל להימלט. בתחילה נמלט במטוס לספרד אך גורש משם בחזרה לגרמניה באותו המטוס, בפקודת פרנקו. הוא הגיע לאוסטריה ושם הוסגר לכוחות צבא ארצות הברית. ב-30 ביולי 1945 הוסגר לידי הממשלה הצרפתית החדשה. הוא הועמד למשפט באשמת בגידה ושיתוף פעולה. בתחילת הדיון ניסה להפוך את הדיון לוויכוח פוליטי לגיטימי, בדבר האפשרויות הפוליטיות שעמדו לרשות צרפת בעת הכיבוש הגרמני. תקוותו הייתה כי עמדתו תראה כניסיון לגיטימי לשמר את הריבונות הצרפתית בזמנים קשים. תקווה זו נכשלה משעומת עם פשעיו - רדיפת היהודים, פשעי המיליס, ושילוח לעבודות כפייה. או אז הגיע לעימות עם שופטיו, והביא אותם לומר כלפיו דברים קשים. לאור דברי השופטים הכריז, כי בית המשפט הוא מוטה כנגדו וסירב להמשיך ולנהל את הגנתו. אף תכסיס זה לא הועיל. הוא נדון לעונש מוות, ובניגוד למרשל פטן, אשר זכה להמתקת עונשו, לא ביקש ואף לא קיבל את המתקת העונש. לאחר ניסיון התאבדות כושל, הוצא להורג בידי כיתת יורים ב-15 באוקטובר 1945. דה גול כותב בזיכרונותיו, כי לאוואל צעד זקוף אל מותו ומת באומץ לב. לאוואל, אף יותר מפטן, משמש סמל לחרפת שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ועם השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה.
לקריאה נוספת
- ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.
קישורים חיצוניים
- ד"ר א. פויירשטיין, פייר לאוואל - סמל הבגידה, הצופה, 14 ביוני 1945
הערות שוליים
- ^ Arnold Blumberg, Great leaders, great tyrants?, page 147
- ^ J. Kenneth Brody, The trial of Pierre Laval, page 1
- ^ Who's who in world politics: from 1860 to the present day, page 208
