יהדות לובלין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבנה ישיבת חכמי לובלין

יהדות לובלין הייתה מן הגדולות שבקהילות היהודיות בפולין. בשיאה מנתה הקהילה כ-45 אלף נפש.

יהודים מוזכרים לראשונה באישור להתיישבות בסביבות לובלין שניתן על ידי קז'ימייז' "הגדול" ב-1316. ב-1535 הוציא מלך פולין צו האוסר על התיישבותם של היהודים בלובלין פרט לרובע מיוחד. החל מ-1580 התכנס בלובלין "ועד ארבע ארצות", ששימש במשך מאתיים שנה כגוף המנהלי העליון של יהדות פולין. כינוסו של הוועד בלובלין הפך אותה למוקד משיכה רוחני וכלכלי בקרב יהודי פולין. לובלין הייתה אחד ממרכזיה של תנועת החסידות, ולפיכך ניטשו בה מאבקים ארוכים בין החסידים למתנגדים. עקב התחרות הכלכלית של היהודים עם המקומיים, הטילו עליהם השליטים הגבלות כלכליות שונות. התחרות גררה איבה שהביאה להתרחשותם של מספר פוגרומים בלובלין. ב-1655 צרו קוזאקים על העיר, טבחו בכאלפיים יהודים והטילו עליהם מס כבד. קהילת לובלין התאוששה אך בקושי מאסונות אלה.

בראשית המאה ה-19 עברה לובלין ידיים מספר פעמים. החל מ-1815 נשלטה העיר על ידי האימפריה הרוסית. ב-1862 בוטלה חובת התיישבותם של היהודים ברובע המיוחד, וכתוצאה מכך גדל מספר התושבים היהודים בעיר במידה ניכרת. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, עברה לובלין לשליטתה של הרפובליקה הפולנית השנייה. תחת השלטון הפולני המשיך היישוב היהודי בפולין להתפתח. בעיר פעלו עיתונים, מפלגות, אגודות תרבות, ארגוני נוער ובתי ספר. חלק ממוסדות החינוך היו ממלכתיים. בעיר התקיימו תלמודי תורה רבים, והמפורסם שבהם הייתה "ישיבת חכמי לובלין". הישיבה נבנתה בלובלין בשל היות לובלין מקום כינוסו של "ועד ארבע ארצות" ומוקד פעילותם של רבנים מפורסמים. הישיבה התפרסמה ומשכה אליה תלמידים מכל רחבי מזרח אירופה.

ב-1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, החלה שואת יהודי לובלין. יהודים רבים גויסו לעבודת כפייה. הגרמנים תכננו לרכז יהודים בלובלין ובסביבותיה כדי לטהר את האזורים שכבשו מנוכחות לא-ארית, במה שנודע כ"תוכנית לובלין", אך זו נגנזה לבסוף. במרץ 1941 הוקם בלובלין גטו, שבו שררו תנאי היגיינה ירודים ומגפות רבות. החל מאפריל 1942 החל שילוחם של היהודים מלובלין למחנה ההשמדה מיידנק, ובכך היא הפכה לקהילה הגדולה הראשונה באירופה שהושמדה בשואה. ב-1944 שוחררה לובלין על ידי הצבא האדום. ניצולי השואה הספורים ששרדו החלו להגר ממנה לארצות אחרות. נכון לראשית המאה ה-21, אין קהילה יהודית פעילה בלובלין.

היסטוריה

תחת השלטון הפולני-ליטאי

הקמת הרובע היהודי

מיצג של ראשי ועד ארבע ארצות מתכנסים בלובלין

העיר לובלין נוסדה במאה ה-12 בערך על גדות נהר הביסטריצה, כמבצר על דרך המסחר המובילה למחוז זקרפטיה.[1] מועד התיישבותם של ראשוני היהודים בלובלין אינו ידוע. עם זאת, יהודי לובלין נזכרים לראשונה בתעודות שנופקו ב-1316,[2] שעה שלובלין נשלטה על ידי ממלכת פולין, והחל מ-1569 - במסמכים שניתנו על ידי האיחוד הפולני-ליטאי. ב-1336 התיר קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, את התיישבותם של היהודים בעיקר בעיירה פיאסקי, הסמוכה ללובלין. ב-1453 התיר קז'ימייז' הרביעי, מלך פולין, ליהודים שסחרו ברחבי פולין לסחור גם בלובלין. עדות נוספת לנוכחות היהודית בעיר באותה עת ניתן לראות בהתיישבותו של הרב יעקב מטְרִידֵנְט בה ב-1475.[3]

ב-1535 הוציא המלך הפולני צו האוסר על יהודים להתיישב בעיר. את הצו נהגו השליטים האירופיים בימי הביניים לחלק לעיתים קרובות, והוא כונה בלטינית "Privilegium de non tolerandis Judaeis", כלומר, "הזכות שלא לסבול יהודים".[4] עם זאת, בהמשך הותרה מחדש התיישבותם של יהודים ברובע יהודי מיוחד שבו היו 24 בתים, בתמורה לתשלום מס לבעלי המבצר העירוני. יהודים אחדים הצליחו לשמור על דירותיהם במרכז העיר למשך שנים מספר באמצעות תשלום מס.[5] ב-1555 התיר מושל לובלין ליהודים להרחיב את הרובע ולייסד בית מטבחיים ובית קברות תמורת הגדלת מכסת המיסים ששילמה הקהילה. ב-1567 נחנך בית כנסת ראשון בעיר, על שם הרב שלמה לוריא (המהרש"ל). במהלך תקופת השלטון הפולני נפתחו בעיר ארבעה בתי כנסת נוספים.[6]

ב-1568 השיגו היהודים פריווילגיה דומה לזו שהשיגו הנוצרים, שאסרה על הנוצרים להתיישב ברובע היהודי וכונתה בשם דומה "Privilegium de non tolerandis Christianis".[4] ב-1580 התכנס בלובלין "ועד ארבע ארצות", הגוף המנהלי של יהודי פולין, ששימש במשך מאתיים שנה כמוסד מרכזי עליון. הודות להתכנסותו של הוועד בלובלין עלה קרנה של העיר בקרב יהדות פולין.[7] מרכז החיים ברובע היהודי היה ברחוב שירוקה, שלאורכו פעלו רוב השווקים, ושכנו בו מספר בתי מדרש ובתי כנסת, לרבות בית הכנסת על שם המהרש"ל. ברחוב זה, לפי המסורת, התכנס מדי חורף "ועד ארבע ארצות".[8] הרובע היהודי התפשט והלך עד לאזורי הביצה שהיו מסביבו ויובשו לצורך הרחבתו. עד 1596 גדל מספר הבתים ברובע היהודי גדל ל-100.[9]

ברבות השנים הפך הרובע היהודי צפוף ואיכות החיים שבו ירדה. יהודים אחדים ניסו לקבל אישור לעזוב את הרובע ולהתגורר בלובלין גופא. עם זאת, רק מעטים זכו באישור, וגם זה לזמן מוגבל בלבד, בשל החוק שאסר התיישבות יהודים בתחומי הערים. עקב התנאים הקשים החלו יהודים להסתנן אל מחוץ לרובע היהודי ללא היתר. בשני מבצעים נרחבים שנערכו ב-1761 וב-1795 גורשו יהודים שהסתננו מחוץ לרובע במשך השנים.[9] באותה שנה ביקר בעיר משיח השקר יעקב פרנק, והצליח לגייס סביבו קהל מקומי, אך תנועתו לא האריכה ימים.[3]

פגיעות ביהודים

היחסים בין היהודים לבין המקומיים היו מעורערים. השליטים המקומיים פרסמו איסור על כל פגיעה פיזית ביהודים בשל דתם. תוקף האיסור חודש פעמים אחדות, אך לא מנע מהומות נגד יהודים.[10] כך, למשל, ב-1598 הופצה עלילת דם שלפיה יהודים רצחו ילד נוצרי למטרות פולחן. בעקבות עלילת הדם הועמדו לדין ארבעה יהודים. חרף ניסיונותיה של הקהילה לסייע להם הם הוצאו להורג. האשמות דומות ועלילות דם אירעו בלובלין גם ב-1616 וב-1636.[11] ב-1636 הואשמו היהודים בחטיפת ילד נוצרי למרתף לשם הקזת דמו. הנאשמים הודו במעשיהם לאחר עינויים והוצאו להורג.[12]

בפוגרום נוסף שיזמו ב-1648 חברי מסדר הישועים נרצחו שמונה יהודים והועלו באש בתים רבים.[13] במסגרת מחויבותו למנוע פגיעה פיזית ביהודים, שלח המלך ולדיסלאב הרביעי שליחים כדי לעצור את הפורעים ולמצות איתם את הדין. במשפט שנערך הואשמו גם ראש עיריית לובלין וחברי הוועד העירוני בכך שלא עשו די כדי למנוע את הפרעות ובמזיד לא נעלו את השערים בכניסה לרובע היהודי עם רדת החשיכה. בית המשפט קבע פיצויים לקהילה היהודית בשל הנזק שנגרם לה בפוגרום. במהלך השנים הבאות קיבלו המורים הנוצרים בלובלין מענק מיוחד שכונה בשם "Kozubales", שפירוש שמו בפולנית הוא "מעות תלמידים". המענק ניתן הן על ידי הקהילה היהודית והן על ידי יחידים שעברו ליד מוסדות הלימוד הנוצריים, ונועד לכך שהמורים ימנעו מתלמידיהם לפגוע ביהודים. הוא הוענק בכסף מזומן ובתבלינים.[10]

הקהילה בלובלין נפגעה שוב במהלך המלחמה הצפונית הקטנה, ממרד חמלניצקי ומהגזרות שבאו בעקבותיו בין השנים 1648–1660. בתולדותיה של יהדות לובלין קרויים האירועים הללו בשם "המבול". ב-1655 צרו קוזאקים על העיר וכבשו אותה. הם שרפו את הרובע היהודי עד היסוד,[14] טבחו בכאלפיים יהודים והטילו מס כבד על הקהילה. ב-1680 עבר "ועד ארבע ארצות" מלובלין לירוסלב, ואיתו עברו גם השווקים התוססים שבהם השתתפו יהודי העיר, מה שגרם לפגיעה ביהודים המקומיים. התאוששות קהילת לובלין מהאסונות שפקדו אותה ארכה שנים ארוכות.[15]

תחת השלטון הרוסי

הרובע היהודי בלובלין, 1900 לערך

ב-1795, במסגרת חלוקת פולין, עברה לובלין משליטת האיחוד הפולני-ליטאי לשליטת ממלכת הבסבורג האוסטרית. ב-1809, לאחר שאוסטריה נחלה הפסד לצרפת בקרבות הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית, נאלצה אוסטריה למסור את לובלין, במסגרת הסכם שנברון, לידי דוכסות ורשה, מדינה גרורה צרפתית. ב-1813, לאחר מלחמת רוסיה–צרפת, כבשו כוחות האימפריה הרוסית את לובלין מידי דוכסות ורשה. ב-1815, בעקבות קונגרס וינה, צורפה לובלין למדינת החסות הרוסית "ממלכת פולין הקונגרסאית", שנקראה על שם הקונגרס, בית המחוקקים שלה. ב-1830 התקוממו הפולנים תושבי פולין הקונגרסאית נגד רוסיה בדרישה לעצמאות. התקוממות זו נודעה בשם מרד נובמבר. השלטון הארעי הפולני החל בגיוס חובה של הגברים הכשירים במדינה לשם הצלחת המרד. תחילה ניסו היהודים למנוע את הגיוס בלובלין, אך בעקבות תעמולה שהבטיחה אמנציפציה ליהודים בפולין המשוחררת, החלו יהודים להתגייס מרצונם. במהלך המרד אף מילאו יהודים אחדים תפקיד של קצינים בצבא הפולני. המרד נכשל ורוסיה השתלטה מחדש על פולין.[16]

ב-1862 בוטלה חובת המגורים של היהודים ברובע מיוחד להם.[17] כתוצאה מכך, בשנים הבאות גדל מספר התושבים היהודים בעיר במידה ניכרת.[18] לנוכח ביטול האיסור להתיישב בעיר ללא הגבלה, פרחו החיים היהודיים בלובלין. בתקופת השלטון הרוסי הוקמו בעיר בתי ספר חדשים ואף בית חולים שיועד לקהילה היהודית שנפתח ב-1886.[19] ב-1863 אירעה התקוממות נוספת בפולין שנודעה בשם מרד ינואר. מרבית היהודים, שזכרו את המפלה שספגו המורדים הפולניים ב-1830, לא הצטרפו למרד החדש, ומעטים בלבד התגייסו שוב לשורות הצבא הפולני. המרד השני נכשל אף הוא. לאחר שהצבא הרוסי כבש מחדש את לובלין הוצאו להורג כמה יהודים על ידי חיילים רוסיים בגלל שיתוף פעולה לכאורה עם המורדים הפולנים. כדי למנוע מרידות נוספות, סופחה פולין הקונגרסאית לתוך האימפריה הרוסית כמה שנים מאוחר יותר.[16]

ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויסו יהודים רבים לצבא האימפריה הרוסית. עקב המדיניות האנטישמית של הרוסים, התאפשר לחיל המצב ששהה בעיר לפגוע ביהודים ולבזוז את רכושם. לאחר הביזה, הותר ליהודים לייסד מיליציה עצמאית בת כמאתיים איש,[20] שמטרתה הייתה לשמור על הסדר בלובלין. ב-1915, לאחר הנסיגה הגדולה של רוסיה מפולין ומגליציה, נכבשה העיר על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי. בנובמבר אותה שנה פורקה המיליציה היהודית בפקודת השלטונות האוסטריים. אוסטרו-הונגריה, שבה, להבדיל מהאימפריה הרוסית, הונהגה זה מכבר אמנציפציה ליהודים, התירה להם לנהל בעצמם את חייהם הכלכליים והתרבותיים.[21]

תחת השלטון הפולני

ב-1918, לאחר שוך קרבות מלחמת העולם הראשונה, נוסדה הרפובליקה הפולנית השנייה בשטחים שכבשו במלחמה מעצמות המרכז, אוסטרו-הונגריה והקיסרות הגרמנית. תחת השלטון החדש ייחלה הקהילה היהודית לשיפור במעמדה ולשיקום מהיר מנזקי המלחמה, אך תקוות אלה התבדו. כבר בקיץ 1919 אירע בעיר פוגרום, בשם "יום חמישי השחור", שבמהלכו נספו שלושה יהודים ושישים נפצעו.[21] היהודים התקשו להגן על עצמם במהלך הפוגרום שבא להם בהפתעה גמורה.[22] במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 חלה עליית מדרגה במגמות אלה, לנוכח התגברות התעמולה האנטישמית בפולין. חנויות של יהודים הוחרמו ונבזזו. סוחרים יהודים בשווקים נפגעו פיזית וסחורתם הושחתה.[23]

עם זאת, הקהילה היהודית בלובלין המשיכה להתפתח בתקופת השלטון הפולני: נוסדו סניפים של מפלגות ציוניות, מועדוני ספורט ותנועות נוער, ויצאו לאור עיתונים חדשים לקהל היהודי. ב-1930 אף נחנכה בעיר "ישיבת חכמי לובלין", שמשכה אליה תלמידי חכמים רבים מכל רחבי אירופה.

מלחמת העולם השנייה

ראשית הכיבוש הגרמני

ב-1 בספטמבר 1939, פלישת גרמניה הנאצית לפולין סימנה את תחילת התהליך שאחריתו - חיסולה של יהדות לובלין. אלפי פליטים שברחו ממערב פולין הגיעו לעיר. הוחל בגיוס חובה של יהודי לובלין לחזית. ב-2 בספטמבר החל הלופטוואפה להפציץ את העיר, ומבנים רבים נהרסו.[24] ב-14 בספטמבר נסוגו הכוחות המזוינים של פולין מן העיר. התושבים המקומיים נתבקשו לסייע בהגנתה - בחפירת תעלות לחימה, למשל - אך מאמצים אלה לא הועילו. ב-17 בספטמבר כבש הוורמאכט את העיר, ולובלין הפכה לחלק מהגנרלגוברנמן, השלטון הגרמני האזרחי בפולין. במהלך ההפצצות והקרב לכיבוש העיר נספו למעלה מאלף נפש, ועשרות אלפים נוספים איבדו קורת גג.[25] מיד עם תחילת הכיבוש עצרו הגרמנים 2,000 יהודים ועינו אותם.[26]

כבר בחודש הראשון לכיבוש הטיל השלטון הגרמני קנס בשווי 150,000 זלוטי על הקהילה היהודית.[27] בעיר לובלין רוכזו כ-3,000 שבויי מלחמה יהודים מן הצבא הפולני, לצורך העברתם לעבודות כפייה ברחבי פולין.[28] ב-25 באוקטובר 1939 נערך מפקד אוכלוסין בקרב יהודי לובלין. ב-9 בנובמבר אותה שנה מונה אודילו גלובוצניק למפקד כוחות האס אס בלובלין ובסביבותיה. ב-23 בנובמבר סומנו חנויות בבעלות יהודית במגן דוד, ושבוע לאחר מכן נסגרו. ב-1 בדצמבר הוטלה על היהודים החובה לענוד טלאי צהוב במרחב הציבורי. החובה הומרה בהמשך בענידת סרט לבן או בהחזקת תעודה שמתנוססת עליה האות "J" (קיצור של Juden, יהודי).[29] מערכת החינוך, שבה כ-5,000 תלמידים, המשיכה לתפקד באותה עת, גם אם במגבלות מסוימות.[30] כך, למשל, בגטו פעל בית יתומים שבו שהו כ-300 ילדים, בגילי 3 עד 18.[31] עד שלהי 1940 נאסר על היהודים לצאת מן העיר ללא אישור ולעסוק במסחר.[26]

הנאצים החלו במימוש "תוכנית לובלין", שנועדה לרכז יהודים מכל רחבי אירופה בלובלין ובסביבותיה כדי להביא אותם לגבולה המזרחי של גרמניה ובכך "לטהר" את האזורים שכבשה גרמניה הנאצית בפולין מנוכחות לא-ארית. זאת, כדי לאפשר התיישבות של גרמנים באזורים אלה. עם זאת, התוכנית ננטשה עד אפריל 1940, לאחר שהחל תכנון הפתרון הסופי. התוכנית הופסקה גם בשל מגפת כולרה שפרצה בעיר, והפכה את היוזמה לבלתי-כדאית.[32] עד להפסקת התוכנית הובאו ללובלין כ-6,300 יהודים מהשטחים שכבשה גרמניה.[33]

באוקטובר 1939 נפתח בלובלין משרד עבודה, "ארבייטסאמט" (בגרמנית: Arbeitsamt) שתכליתו הייתה לרכז את כל היהודים מעל גיל 14 לעבודות כפייה.[34] עוד באותו חודש פתחו הגרמנים מחנה עבודה ראשון בקרבת העיר לשבויי מלחמה יהודים וליהודים שגורשו ללובלין, שנודע בשם "מחנה רחוב ליפובה". דרך המחנה עברו עשרות אלפי יהודים. התנאים במחנה היו קשים מנשוא, ורבים מן האסירים בו מצאו את מותם מקור וכן בהוצאות להורג שהתקיימו בהתאם לגחמותיהם של השומרים הגרמנים. במחנה הועסקו היהודים בעבודה בבתי חרושת ובבנייה. כיוון שמרבית האסירים במחנה העבודה לא גורשו למחנות ההשמדה, חלקם אף הצליח לברוח משם ולהצטרף לקבוצות פרטיזנים. המחנה נסגר ב-3 בנובמבר 1943, כשהאסירים נשלחו למיידנק במסגרת "אקציית ארנטפסט" (בגרמנית: מבצע חג הקציר), שנועדה לחסל את שארית היהודים שעבדו במחנות עבודה. עד 1944 הקימו הגרמנים מחנות עבודה נוספים ליהודים בלובלין ובסביבותיה, 117 בסך הכל.[35]

פעילות היודנראט

להבדיל מעיירות אחרות בפולין, הוועד המקומי בלובלין שנבחר עוד טרם המלחמה המשיך לפעול גם בראשית הכיבוש הגרמני. הוא העניק סיוע כספי ורפואי לנזקקים, סייע בחלוקת מזון ואף ייסד בית מחסה לחסרי בית, בשיתוף ארגוני הסעד "צנטוס" ו"יס"ס". עם זאת, בשלב מסוים ביקשו הגרמנים מחברי הוועד שייתנו להם רשימה של 24 חברי יודנראט שיחליפו אותם. בראש היודנראט עמד המהנדס הנריק בקר.[26] הגוף המתווך החל לפעול ב-25 בינואר 1940. היודנראט סייע לייסד מחלקות מקומיות, כגון מחלקת כספים, מחלקת בריאות, מחלקת דואר וכדומה. מחלקה אחת שימשה לגיוס עובדי כפייה. היודנראט אף הקים גוף שיטור יהודי בן למעלה ממאה חברים לשם שמירת הסדר ברחבי העיר.[25] היודנראט היה נתון במצוקה כלכלית קשה, עקב דרישותיהם הכספיות הרבות של הגרמנים, לרבות הקנסות התכופים שהטילו על הקהילה. אחד ממקורות ההכנסה של היודנראט, פרט לתרומות, היה כופר מיהודים שמטרתו התחמקות מעבודת כפייה. הרווח מהכנסות אלה האמיר ב-1940 לכדי חצי מיליון זלוטי.[36]

היודנראט ניסה לשדל את השלטונות שלא ירעו ליהודים. כך, למשל, הוא ביקש להיטיב את התנאים של העובדים בעבודות כפייה, לפתוח את בתי הספר ליהודים, לאפשר להם לעסוק במסחר ולקצר את שעות העוצר שהוטלו על לובלין. בקשות אלה לא נענו אומנם, אך הן מעידות על האומץ של חברי היודנראט לסייע ליהודים. יהודים רבים ניסו להשתמט מעבודות כפייה, תמורת תשלום או בלעדיו. עקב מגמות אלה יצאו הגרמנים במבצעים גדולים כדי לעצור את המשתמטים. ב-10 במרץ 1941 פתחו הגרמנים במבצע בן ארבעה ימים לגירוש יהודים מן הרובע היהודי לעבודות כפייה בערי השדה של לובלין, ובמסגרתו גורשו 9,200 אנשים. עד סוף חודש מרץ גורשו 2,300 יהודים נוספים מהעיר, ובמהלך תשעת החודשים שלאחר מכן 3,000 נוספים.[29] השלטון הגרמני החל לשלוח גם חלק מחברי היודנראט לעבודות הכפייה כשלא ראה בהם צורך.[37]

הקמת הגטו והגירוש לבלז'ץ ולמיידנק

ערך מורחב – גטו לובלין

כבר עם תחילת הכיבוש הגרמני החלו הגרמנים מפנים יהודים מבתיהם כדי להעבירם לרובע היהודי, כצעד מקדים לייסוד גטו. ב-24 במרץ 1941 הוציא מושל לובלין צו להקמת גטו ברובע היהודי. במסגרת הצו נתבקשו כל הפולנים שהתגוררו ברובע היהודי, או היהודים שהתגוררו מחוצה לו, לעזוב את מקום מגוריהם עד 10 באפריל אותה שנה, ואילו היהודים שהתגוררו מחוץ לגטו התבקשו להיכנס לתוכו עד 15 באפריל. כדי לעודד את היהודים לעזוב את בתיהם שמחוץ לגטו, התירו להם הגרמנים לקחת יחד איתם את המיטלטלין שלהם. עם היווסדו, התגוררו בגטו כ-35 אלף יהודים. תנאי המחיה בו היו קשים: הוא הוקם אמנם במתכונת של גטו פתוח בראשית דרכו, כלומר, בשעות היום הייתה כניסה ויציאה חופשית ממנו, אך על היהודים נאסר לצאת מבתיהם בשעות העוצר שהוטל בכל יום החל מהשעה 21:00 עד 06:00. עם זאת, אחרי דצמבר 1941 נאסרה כליל שהותם של היהודים מחוץ לגטו.[25] הגרמנים התאכזרו למי שנמצא מחוץ לכותלי הגטו ללא אישור: ב-4 במרץ 1942 הוצאו להורג 11 יהודים עקב הפרת האיסור הזה.[38]

בגטו שררו תנאי היגיינה ירודים: לעיתים קרובות נאלצו 8–10 אנשים להצטופף בחדר אחד.[25] תנאי ההיגיינה היוו כר פורה להתפרצות מגפות. בחודש מאי באותה שנה פרצה בגטו מגפת טיפוס הבהרות, שגבתה מאות קורבנות מדי חודש.[39] עקב המגפה הכריזו השלטונות הגרמניים על הסגר בהיקף של 87 בניינים כדי למנוע את התפשטותה. היודנראט ייסד שני בתי חולים וכן הקים מטבחים לחלוקת מנות מזון באמצעות התרומות שקיבל. עם זאת, לבתי החולים היה קשה לטפל בנדבקים, בגלל מחסור בציוד ובתרופות. על אף התמותה הרבה, אוכלוסיית הגטו לא הצטמצמה, שכן כל העת הגיעו לגטו פליטים חדשים מן הערים שסביבה. המגפה הסתיימה בפברואר 1942, וגבתה את חייהם של כאלף בני אדם. עם זאת, התנאים בגטו לובלין היו עדיפים, במידת מה, על פני תנאי החיים בגטו ורשה ובגטו לודז'. ב-22 בפברואר אותה שנה הוקם בלובלין גטו שני שנועד אך ורק ליהודים שעבדו בעבודות כפייה.[26] שני הגטאות, חרף סמיכותם, הוקפו בגדרות תיל, וליהודים משני הגטאות לא התאפשר לפגוש איש את רעהו.[25]

קהילת לובלין הייתה מן הקהילות הראשונות בפולין שגורשו למחנה השמדה. ב-17 במרץ 1942, במסגרת מבצע ריינהרד, הוחל באקציה לגירוש כל היהודים מלובלין שלא עבדו בעבודות כפייה או לא התגוררו בגטו השני. כ-1,400 איש רוכזו מדי יום בבית הכנסת על שם המהרש"ל לפני גירוש בקרונות משא למחנה בלז'ץ. יהודים אחדים ניסו להתחמק מן הגירוש וניסו להסתתר, אך השומרים האוקראינים והגרמנים לכדו אותם בגטו ורצחו את כל מי שלא התייצב לגירוש או שלא היה מסוגל מבחינה פיזית להתייצב אליו. ב-29 במרץ ניסו שניים מחברי היודנראט להעביר לגרמנים סכום של כ-500,000 זלוטי כדי להפסיק את המשלוחים, אך אלה נפסקו למשך כמה ימים בלבד. ב-31 במרץ החליפו הגרמנים את חברי היודנראט העירוניים, ושילחו את מחציתם להשמדה. עד ל-16 באפריל, עם סיום האקציה, נרצחו בתאי הגזים שבבלז'ץ כ-25 אלף מתוך כ-35 אלף היהודים ששכנו בגטו, שלושה רבעים מיהודי העיר. 2,500 יהודים אחרים רצחו הגרמנים בעיר גופא. רק כ-7,000 יהודים נותרו בלובלין עם סיום האקציה.[40] מיד לאחר מכן הוכרזה העיר כ"יודנריין" (בגרמנית: Judenrein), כלומר, "נקייה מיהודים". לובלין הפכה לעיר הראשונה ברחבי פולין שהוגדרה כך.[41]

ב-14 באפריל 1942, לאחר שמרבית יהודי לובלין נשלחו לבלז'ץ, הודיעו הגרמנים על העברת יתר היהודים בלובלין, ששהו אז אך ורק בגטו הקטן שהוקם לפועלי כפייה, ל"גטו לדוגמה" שיוקם במיידן טטרסקי, פרבר של לובלין. בגטו החדש התגוררו כ-4,000 תושבים: 3,000 התושבים האחרים, שנמצאו ללא התעודה שכתובה עליה האות "J" ומעידה כי הם יהודים, נשלחו להשמדה במחנה מיידנק עוד טרם ייסוד הגטו החדש. עם אוכלוסיית הגטו נמנו פליטים מעטים מוורשה ומגרמניה, וכן יהודים שהסתתנו אליו מן היישובים הסמוכים ללובלין. הגטו הוקף בגדר תיל ופעלו בו גן ילדים ומכינה שהייתה תחליף לבית ספר.[42] עקב הירידה במספר התושבים עלתה רמת ההיגיינה בגטו. החל מ-2 בספטמבר 1942 החל שילוחם של תושבי הגטו במיידן טטרסקי למיידנק, וזה נסגר ב-9 בנובמבר אותה שנה עם סיום האקציה. בשלב זה, היהודים היחידים שנותרו בלובלין היו אלה שהועסקו במחנות עבודה. משלוחי היהודים ממחנות העבודה למחנות ההשמדה נמשכו עד ימיו האחרונים של הכיבוש הגרמני בלובלין, והם גורשו ברגע שלא הייתה בהם תועלת כלכלית.[43] ימים אחדים לפני השחרור נרצחו בלובלין ובסביבותיה כ-1,600 יהודים.[26]

למן השחרור מן הכיבוש הגרמני ובתקופת פולין הקומוניסטית

הריסות בית הכנסת על שם המהרש"ל

ב-24 ביולי 1944, במסגרת מבצע בגרטיון, שוחררה לובלין על ידי הצבא האדום. במהלך המלחמה פעלו בלובלין כמה חסידי אומות העולם מקרב הפולנים שהצליחו להציל עשרות בודדות של יהודים באמצעות החבאתם במרתפים ובעליות גג לאורך כל שנות המלחמה. עקב העונשים הכבדים שספגו מי שנתנו מחסה ליהודים, מספרם של היהודים שניצלו באופן זה לא היה גבוה. ב-8 באוגוסט 1944 נוסד בלובלין ועד יהודי. בד בבד, מספר היהודים בלובלין שב לגדול בשנים הבאות הודות להגירה של פליטים מרחבי פולין וברית המועצות. הוועד היהודי שסייע ליהודים מבחינה כלכלית ועזר להקים בית ספר ובית יתומים, נתמך על ידי השלטונות הפולניים. לרבים מן הפליטים היהודים בלובלין לא הייתה קורת גג, ולפיכך הם נאלצו להשתכן במבנים ציבוריים או במבנים נטושים.[44] עוד בשנת שחרורה של לובלין נוסד בה סניף של "הוועדה ההיסטורית היהודית", שנועדה לתעד את מאורעות השואה.

היהודים המעטים שנותרו בלובלין אחרי השואה החלו עוזבים אותה לארצות אחרות, בין השאר, בשל פוגרום קיילצה שאירע ב-1946. ב-1954 החלו השלטונות להרוס את הרובע היהודי ולבנות במקומו פארקים וכיכרות עירוניים. עד 1968 פעלה בלובלין אגודה קטנה להנצחת החיים היהודיים, וכשנסגרה פסקו חיי הקהילה.[33] כל היהודים שהתיישבו מחדש בלובלין לאחר המלחמה עזבו את לובלין עד אז.[3]

לאחר התפרקות ברית המועצות

עם קריסת פולין הקומוניסטית והתפרקות ברית המועצות הוחל בביצוע פעולות הנצחה של הקהילה היהודית שחייתה בעיר. ב-1990 נוסד בלובלין תיאטרון שמטרתו להנציח את קהילת יהודי לובלין, וב-2004 הושבה הבעלות על "ישיבת חכמי לובלין" לידיים יהודיות.[45]

דמוגרפיה

שיעור יהודי לובלין
[א] [ב]
1550[1] 840
1602[1] 1,200
1765[1] 1,725
1806[1] 2,973 72.4%
1827[1] 6,795 50.4%
1857[1] 8,747 56%
1862[46] 10,413 57%
1897[1] 23,586 50.9%
1908[47] 31,700 50%
1921[1] 37,337 39.5%
1931[1] 38,397 40.3%
1939[1] 42,830 35.1%
1942[48] 4,000
1944[44] 300
2016[45] 40

לפני פשיטות הקוזאקים על לובלין ב-1655, הגיע מספר התושבים היהודים בעיר לשיא, כ-4,000 נפש. עם זאת, עקב הפשיטות הצטמצם מספרם ולא שב לקדמותו עד ראשית המאה ה-19.[15] ב-1862, לאחר שהשלטון הרוסי התיר לתושבים היהודים להתיישב בעיר ללא הגבלה וביטל את המכסים על הסוחרים היהודים, גדלה ההגירה היהודית לעיר במידה ניכרת.[46] הגידול בהגירה הוביל לכך שהאוכלוסייה היהודית בעיר גדלה פי ארבעה תוך שישים שנה, והגיעה לשיא של כארבעים אלף נפש בין שתי מלחמות העולם. בתקופה זו יותר ממחצית מאוכלוסיית העיר הייתה יהודית.[18] ב-1939, לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין, הצטמקה אוכלוסיית היהודים העיר בכמה אלפים בשל הנספים הרבים בהפצצות. עם זאת, היא שבה לגודלה הקודם עד מהרה לאחר שיהודים גורשו אליה במסגרת "תוכנית לובלין", וכן בשל הגירה של יהודים מעיירות השדה ללובלין. משערים כי בתקופה זו אוכלוסיית העיר גדלה לכ-45 אלף נפש.[49]

לאחר הגירוש למחנות ההשמדה הצטמצמה אוכלוסיית יהודי העיר בכ-90%, לכדי 4,000 נפש.[48] רק 230 יהודים מבני הקהילה שהתגוררו בעיר ערב המלחמה, שהם 0.6% מכלל 40,000 יהודים שהתגוררו בה באותה העת, שרדו בשואה. במילים אחרות, רק אחד מכל 180 יהודים שהתפקדו בלובלין ערב מלחמת העולם השנייה שרד בשואה. מבין 300 היהודים שהתפקדו בלובלין לאחר השואה, רק 15 היו בני קהילת יהודי לובלין לפני מלחמת העולם השנייה.[44] לפי אומדן שנעשה בשנות ה-60 של המאה ה-20, כ-2,000 בני אדם מיוצאי קהילת לובלין שהתגוררו בארצות אחרות היו עדיין בין החיים.[49] רובם היגרו מלובלין בשנים טרם השואה. ב-2016 התגוררו בלובלין 40 יהודים בלבד.[45] איש מבין תושבי העיר היהודים אינו צאצא של התושבים שהתגוררו בלובלין אחרי המלחמה.[3]

חינוך

מוסדות חינוך ממלכתיים

בתקופת השלטון הרוסי למדו יהודים רבים בבתי הספר של החינוך הממלכתי, שבהם הייתה שפת ההוראה רוסית או פולנית. בשנות ה-90 של המאה ה-19 נוסד בלובלין בית ספר ממלכתי למען התלמידים היהודים שבו למדו כ-300 תלמידים ושפת ההוראה בו הייתה רוסית. בית הספר פעל עד נסיגת הרוסים מהעיר ב-1915.[50] באותה שנה נוסדה בלובלין "גימנסיה מספר 28 על שם ש. שפר". אף שהיא יועדה לקהל הרחב, כמעט כל התלמידים בה היו יהודים, והיא נשאה אופי יהודי בהתאם. נלמדו שם השפה העברית והיסטוריה של עם ישראל.[51] הגימנסיה פעלה עד 1930. המגמה של יצירת רשת חינוך ממלכתי נפרדת ליהודים נמשכה אף בתקופת השלטון הפולני. במהלך תקופה זו פעלו שלושה בתי ספר מדגם ה"שבסובקה", בתי ספר ממלכתיים ששפת ההוראה בהם הייתה אמנם פולנית, אך הצוות והתלמידים היו יהודים.[23] בבתי ספר אלה למדו למעלה מ-4,000 תלמידים במרוצת השנים.[52]

מוסדות ללימודי דת

בשלהי המאה ה-19 פעלו בלובלין 43 תלמודי תורה.[50] תלמודי התורה שגשגו גם תחת השלטון הפולני, ובהם לימדו תורה, משנה ותלמוד. מעוטי היכולת למדו בחדרים בבעלות הקהילה[53]. החל מחורף ה'תרצ"ט פעלה בעיר ישיבה קטנה כסניף של ישיבת סוד ישרים.

ישיבת חכמי לובלין

מבנה ישיבת חכמי לובלין
ערך מורחב – ישיבת חכמי לובלין

ב-1924 הונחה אבן הפינה לישיבת חכמי לובלין, וב-26 ביוני 1930 חנך את שעריה הרב מאיר שפירא. בישיבה פעלה פנימייה שאפשרה לתלמידי חכמים רבים מכל רחבי פולין להתגורר בה לצורך הלימודים.[23] הרב שפירא בחר להקים בלובלין את הישיבה בשל היותה מקום כינוסו של "ועד ארבע ארצות" בעבר, וכן בשל פעילותם של רבנים מפורסמים שם, כגון המהרש"ל והחוזה מלובלין. זאת, מתוך כוונה להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב ללובלין את מעמדה כעיר ללימוד תורה, כפי שהייתה בעבר. הישיבה נבנתה בסגנון אקלקטי, שמשלב סגנונות בנייה שונים.

הישיבה נסגרה ב-1939, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. על אף שהישיבה פעלה במשך 9 שנים בלבד, הייתה לה השפעה ניכרת על עולם הישיבות באירופה הודות לאיכות ההוראה ולסיוע שהעניקה לתלמידים. ב-1947 ייסד אחד מבוגרי הישיבה, הרב שמואל הלוי ווזנר, ישיבה בעלת שם זהה בבני ברק. בתקופת השלטון הקומוניסטי הפך מבנה הישיבה לבית ספר לרפואה. ב-2004 הוא הוחזר לקהילה היהודית.[54] במקום נבנה אולם הרצאות וחדר זיכרון לזכר הקהילה. ב-2018 נחנך במבנה הישיבה מוזיאון לתיעוד ההיסטוריה של יהודי לובלין.[55]

אגודות חינוכיות

ב-1897 נחנכו שני בתי ספר ששפת ההוראה בהם הייתה עברית. שיטת הלימוד בהם כונתה בשם "עברית בעברית".[50] בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 נוסד בלובלין בית ספר נוסף שהורה בשפה העברית, מייסודה של רשת החינוך "תרבות". במבנה בית הספר נערכו שיעורי ערב לקהל הרחב בנושא השפה העברית וארץ ישראל. השלטון הפולני לא הקל על בית הספר, והוא פסל מעת לעת את מקום מושבו של בית הספר, בטענה שאינו מהווה מקום מתאים ללימודים.[51] עקב משבר כלכלי שחווה ב-1932 בית הספר כמעט סגר את שעריו, אך התאושש עד מהרה. ב-1913 נוסד בית הספר של רשת "יבנה", שהשתייכה לתנועת "המזרחי", שבו שפות ההוראה היו עברית ופולנית גם יחד. בית הספר פעל עד 1923. הוא נסגר כיוון שמנהל בית הספר עלה לארץ ישראל.[23] ב-1926 נחנך בעיר בית ספר דתי לבנות מטעם רשת "בית יעקב", ובשיאו למדו בו יותר מ-200 תלמידות.[52]

כלכלה

תחת השלטון הפולני-ליטאי

סחר

הודות למיקומה בצומת דרכי מסחר שהובילו לזקרפטיה, נהנו יהודי לובלין מסחר משגשג במהלך המאה ה-16, בייחוד בירידי המסחר שנערכו בעיר. היהודים שעברו דרך לובלין סחרו בחביות יין, בפרוות, בעור, בעגלות ועוד. קהילות לובלין וקרקוב אף מינו בוררים שתפקידם היה ליישב מחלוקות שפרצו בירידי המסחר בין הסוחרים לקונים. הודות לריבוי הסוחרים היהודים שפקדו את העיר בירידים, הוקמה בלובלין אכסניה מיוחדת עבורם מטעם הקהילה, ובה התכנס "ועד ארבע ארצות".[56]

עם זאת, יתר התושבים המקומיים בלובלין לא ראו את הסחר היהודי בעין יפה עקב התחרות שהייתה להם עם היהודים, והם הגישו קובלנות כנגדם לשליטים.[57] כיוון שהיהודים לא נהנו משוויון זכויות מלא, התאפשר לזיגמונט הראשון, מלך פולין להוציא ב-1518 צו שהתיר את המסחר בקרב יהודים במגבלות מסוימות. הוא הטיל עליהם מס מיוחד בשם "סטריגלד".[6] ב-1521 אף אסר עליהם לסחור עם איכרים מקומיים, ומנגד פטר אותם מתשלום מכס.[47] ב-1523 נאסר עליהם לעסוק בקמעונאות, אלא בסיטונאות בלבד, וכן נאסר עליהם לפתוח חנויות. עם זאת, איסור זה לא נאכף בפועל, עקב התלות של השליט המקומי ביהודים.[13] היהודים הועילו מבחינה כלכלית לשליט המקומי, והוא זיכה אותם בהטבות, כגון פטור מתשלום מכס. ממיסים אחרים על סחורות מסוימות ניסו היהודים להימנע, אך ללא הצלחה.[57]

זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין

את המגמה של פגיעה כלכלית ביהודים המשיך יורשו של זיגמונט הראשון, זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין, שהוציא ב-1535 צו איסור על היהודים להתגורר בתוך חומות העיר.[47] הוא אף הטיל עליהם מיסים על בניית בתים וכן אסר עליהם לסחור בתוך העיר עצמה, פרט לימי חג הפסח.[5] לאחר הפגיעות שספגה העיר מידי הקוזאקים, פרסמו השליטים המקומיים צווים לשיקום העיר, שהטיבו גם עם היהודים. ב-1669 הותר ליהודים לשוב ולמכור בקמעונאות בתוך חומות העיר. עקב הפגיעות שספגו היהודים, ולאור העובדה שהשליט המקומי היה זקוק להם מבחינה כלכלית, ב-1675 הורה השליט המקומי, יאן קרל דניאלוביץ', על השוואת המיסים ששילמו היהודים למיסים ששילמו המקומיים. עם זאת, לאחר שהעיר התאוששה דיה, השליטים לא ראו עוד צורך בהיתרים אלה. ב-1679 אסר יאן סובייסקי, מלך פולין, על סחר בין יהודים לנוצרים בימי חג נוצריים, ועל החרמת כל הסחורות היהודיות באותם הימים.[6] ב-1720 אסר בשנית אוגוסט השני, מלך פולין, על יהודים לסחור בתחומי העיר. בעקבות האיסור, יהודים רבים לא עמדו בנטל המיסים ומצבם הכלכלי התדרדר.[15]

מלאכה

יחס נוקשה יותר ספגה המלאכה היהודית, שכן הכנסותיה של העיר היו תלויות, במידה רבה, במסחר היהודי. לפיכך, קשה היה יותר להטיל מגבלות על מסחר בהשוואה למלאכה.[58] בשל תחרות כלכלית, נאסר על היהודים לעבוד כאופים, כחייטים, כקדרים, כצורפים וכפרוונים.[59] לעיתים מצאו היהודים דרכים לעקוף את האיסורים שהוטלו עליהם לעסוק במלאכה: כך, למשל, ב-1590 נאסר עליהם למכור משקאות חריפים, עקב תחרות עם המקומיים. עם זאת, ב-1628 הצליחה הקהילה להגיע להסכם שלפיו עדיין יתאפשר ליהודים למכור משקאות חריפים, כל עוד הם יוצרו על ידי מקומיים, תמורת תשלום מס.[13] החל מ-1633 הותר ליהודי לובלין לייצר משקאות חריפים, כל עוד הם יימכרו בתוך הקהילה. אזרחי הפרוור פודזאמצ'ה שבקרבת לובלין היו תלויים במידה רבה בסחר במשקאות חריפים עם היהודים. למרבה מזלם, ב-1639 הם הצליחו להשיג פטור מלכותי מההסכם שנחתם עם היהודים ב-1628. כך הותר ליהודים לסחור איתם במשקאות חריפים ללא הגבלה.[60]

להסדר דומה לזה שהגיעו יצרני המשקאות החריפים ב-1628, הגיעה ב-1689 קבוצה של רוקמים יהודים.[58] מספר היהודים העוסקים בחייטות, 90 בערך, עלה במידה ניכרת על המכסה שהוקצתה להם, 24 חייטים. לפיכך, ב-1759 הודיעו השלטונות על אכיפתה מחדש של המגבלה, תוך איום בכך שכל הפרה של המגבלה עלולה להוביל לגירושם של החייטים ה"עודפים" מהעיר. כדי למנוע התרחשות של מצב כזה, ב-1789 הצליחה הקהילה היהודית להעלות את המכסה של החייטים היהודים בלובלין ל-42. מ-1595 נאסר גם על האופים היהודים למכור לחם למי שלא היה יהודי. האיסור אושר מחדש במשך עשרות השנים הבאות. כדי לעקוף את האיסור הזה, הם השתמשו בפירצה בחוק. זו אפשרה להם למכור לחם בתוך הקהילה וברובע היהודי. האופים החלו לסחור באופן לא חוקי עם מי שהגיע מחוץ לקהילה.[61] ב-1676 הוקמה לראשונה התאגדות, גילדה, של סוחרים יהודים, אף שגם בעבר נהגו היהודים להתאגד לשם השגת מטרות מסוימות, כגון בהגנה מפני התביעות הרבות שהגישו הנוצרים על הפרת התקנות העירוניות של השליטים.[62]

מיסים

על אף שיהודי פולין לא היו במעמד של אזרחים ולא היו אמורים לשלם מיסים, השליטים המקומיים לא ויתרו על המיסוי. החל מ-1549 שילמה קהילת לובלין מס גולגולת בשיעור זלוטי אחד לנפש שהוטל על כל חברי הקהילה.[63] היא גם שילמה מס כולל בשיעור של 700 זלוטי, מכסי ייבוא ומס על החזקת מבנים. מדובר היה במס על מבנים ציבוריים, כגון בית הכנסת ובית העלמין, ובמס על מבנים פרטיים, כגון חנויות ובתים.[64] מעת לעת נדרשה הקהילה לשלם מיסים מיוחדים, כגון תשלום על הוצאות הצבא בתקופת מלחמה שכונה בשם "לחם החורף", ותשלום על שיפוץ מבנים בעיר, כגון גשרים ודרכים.[65] היהודים העניים, שהתקשו בתשלום מיסים, לא היו חייבים לשלם מס גולגולת. הם שילמו מס שכונה בשם "מִן הדיירים" ונאסף מקבוצות של יהודים עניים.[63]

תחת השלטון הרוסי

בתקופת השלטון הרוסי בעיר נותרו רוב התושבים לעסוק במסחר ובמלאכה. בשונה מקהילות יהודיות אחרות, התעשייה בלובלין לא הייתה מפותחת, ורק שלושה בתי חרושת היו בבעלות יהודים. זאת, משום שרוב התעשייה בעיר התבססה על עיבוד התוצרת החקלאית, והחקלאים המקומיים לא הצליחו מבחינה כלכלית. עם זאת, מספר בעלי המלאכה גדל והלך, ואף עלה על מספר העוסקים במסחר. ב-1877 נחנכה לראשונה בלובלין תחנת רכבת, שסייעה לשיפור הכלכלה המקומית.[66] בשלהי המאה ה-19 נוסדו בעיר שלוש קופות גמילות חסדים לבעלי מלאכה, וב-1906 מנו שלוש הקופות האלה יותר מ-1,200 חברים.[18] במהלך מלחמת העולם הראשונה נפגעו מקורות הפרנסה של יהודי לובלין במידה ניכרת, כיוון שבתי החרושת שבבעלות יהודית נותקו ממקורות האספקה שלהם במרכז רוסיה. כתוצאה מכך גדל שיעור האבטלה בקרב היהודים.

הרוסים אסרו על פעילותם של ארגוני פועלים יהודים. שלטונות הכיבוש האוסטריים התירו מחדש את פעילותם.[67]

תחת השלטון הפולני

מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה הקהילה היהודית בשיקום מוסדותיה הכלכליים שניזוקו במהלך המלחמה, ואלה שוקמו במהירות בשנים הבאות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בתי החרושת של הקהילה היהודית בלובלין עסקו בעיקר בפרוונות, בסנדלרות ובבורסקאות.[21] בבורסקאות היה ליהודים כמעט מונופול. ערב מלחמת העולם השנייה 95% מכלל מפעלי הבורסקאות בעיר היו בבעלות יהודים. גם בתחום ייצור האריגה, 80% מהיצרנים בלובלין היו יהודים. היהודים ייסדו ארגוני עובדים רבים, לדוגמה, ארגון עובדי תעשיית הטקסטיל וארגון הפקידים. ארגון הבורסקאים היה הגדול ביותר ומנה 509 פועלים. הארגון פעל מ-1917 עד 1936, עד שנעצרו ראשי הארגון על ידי השלטונות הפולניים בשל שביתה שערכו.[68] עובדים יהודים אחרים עסקו במסחר ובחקלאות. האיכרים הצליחו להתקיים די צורכם, אך השלטון הפולני ניסה להקשות על היהודים להתחרות. השלטונות אסרו על היהודים למכור מוצרים מסוימים, כגון טבק, מלח בישול ומשקאות חריפים. מסיבות דומות הם גם מנעו מיהודים דמי אבטלה וביטוח בריאות.

לאחר המלחמה שבו היהודים לעסוק בגמילות חסדים. קופה מקומית גדולה שפעלה בלובלין וכונתה "ועד ההצלה" אפשרה ליהודים לקבל הלוואות בריבית נמוכה לשם סיוע כלכלי. עם אגודות החסד האחרות שפעלו בלובלין נמנות חברת "אחיעזר", שהפעילה בית תמחוי לשם הענקת מזון לעניים בשבת ובחג, "לינת הצדק" שסייעה לשלוח לחולים רופאים ותרופות ללא תשלום ו"זיכרון הנס" שנוסדה ב-1919 ונועדה לסייע למי שנפגע בקרבות מלחמת העולם הראשונה. אגודות החסד פעלו באמצעות מימון שקיבלו מחברי הקהילה באסיפות למיניהן או ממוסדות חוץ קהילתיים כגון מיהודים שפעלו בערים אחרות.[69]

במהלך אותה תקופה ייסדו היהודים עשרה בנקים עצמאיים. הראשון שבהם נוסד כבר ב-1900, אך עיקר פעילותם היה תחת השלטון הפולני. הבנקים פעלו כמוסדות ללא כוונת רווח ותכליתם הייתה מתן סיוע כלכלי ליהודים.[70] בעיר אף פעלו כמה מוסדות רווחה שחילקו מזון ותרופות.[71] עקב הקשיים הכלכליים שהערימו השלטונות הפולניים על יהודי לובלין, לא הצליחה הקהילה לממן את המוסדות הקהילתיים. הם שקעו בחובות כבדים ומצבם החל להידרדר. הוועד היהודי ניסה לטפל בחובות. ב-1939 פקד את הקהילה משבר כלכלי נוסף, כשהשלטונות ביקשו להעסיק את השוחטים כפקידים.[53] השוחטים התנגדו לדרישה ופתחו בשביתה שפגעה בהכנסות הקהילה. כדי לפתור את המשבר ולאפשר לקהילה לנהל את חייה הכלכליים, הורה הוועד היהודי בהחלטה מ-7 באוגוסט 1939 להדפיס שטרות כסף ולהעניק הלוואה בסך 6,000 זלוטי לבית החולים היהודי.[72]

חיי הדת והקהילה

חיי הדת ורבנים

אליהו קלצקין
יהודה מאיר שפירא

בלובלין הייתה מסורת רבנית ארוכת שנים. חלק נכבד מן הרבנים החשובים בפולין כיהנו תקופה מסוימת כרבנים בלובלין.[47] עקב ריבוי תלמידי החכמים והרבנים שפעלו בה ובשל המורשת הרבנית הענפה שהתקיימה בעיר, זכתה לובלין לכינוי "ירושלים דפולין".[73]

תחת השלטון הפולני-ליטאי

הרב הראשי הראשון שכיהן בלובלין היה רבי יעקב הלוי, שמונה לתפקידו בסביבות 1520 וייסד בעיר ישיבה ראשונה.[74] לאחר מותו ב-1541 מונה הרב שלום שכנא מלובלין, והיה אחראי על הסמיכה לרבנות של רבנים מקומיים ובנוסף, גם על גביית מסי הקהילה. השלטונות המקומיים הטילו קנס כספי כבד על מי שיפר את החלטותיו של הרב. עקב המיסים הרבים שהטיל, צבר הרב שכנא מתנגדים בקרב חברי הקהילה, והם ניסו להדיחו מתפקידו ללא הצלחה.[75] בנוסף על תפקידו כרבה של לובלין, כיהן הרב שכנא כרב הראשי במחוז "פולין קטן". החל מ-1551 הותר ליהודים למנות את רבניהם ללא אישור הכרחי מן השלטונות.[73] הרב הכהן נפטר ב-1559 והוחלף על ידי בנו, הרב ישראל הכהן.

ב-1557 נוסדה בלובלין ישיבה שבראשה עמד הרב שלמה לוריא, שנודע בכינויו "המהרש"ל" (מורנו הרב רבי שלמה לוריא), והיה ידוע בחיבוריו בנושאי התלמוד וההלכה. ב-1574, לאחר פטירתו של הרב ישראל הכהן, מונה לרב הראשי חותנו, הרב שמעון וולף אוירבך. מאוחר יותר שימש אוירבך כרבה הראשי של יהדות פראג, ונפטר בפראג ב-1632. אחרי הרב אוירבך כיהן בלובלין רבי מרדכי יפה שנודע גם בכינוי "בעל הלבושים", מגדולי הפוסקים והמפרשים של ספר ההלכה שולחן ערוך. ב-1612 נפטר רבי מרדכי יפה והחליף אותו בתפקיד רבי נתן נטע שפירא שכיהן עד מותו ב-1633. עם הרבנים הנוספים שכיהנו בלובלין במהלך המאה ה-17 נמנים רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, רבי יואל סירקיש ורבי אפרים זלמן שור.[65]

הקהילה התנהלה לפי דיני המשפט העברי. ב-1631 התיר ליהודים פטרו טארלו, הווֹיֶווֹד (שליט) של לובלין, לנהל משפטים בין יהודי ליהודי בבית הדין המקומי. עם זאת, יהודים עדיין היו מחויבים להתייצב בבית המשפט האזרחי במחלוקות בין יהודים ללא יהודים.[76]

תחת השלטון הרוסי

במהלך המאה ה-18 החלה תנועת החסידות להתפשט בעיר. אחד ממנהיגי החסידות הנודעים בראשית דרכה, רבי יעקב יצחק הורוביץ, ייסד ב-1794 בית מדרש בעיר, שאותו פקדו חסידים רבים, ולפיכך זכה לכינוי "החוזה מלובלין". עם התלמידים שהעמיד נמנים רבי צבי אלימלך שפירא, האדמו"ר הראשון בחסידות דינוב, רבי שלום רוקח, מייסד חסידות בעלז, ועוד. "החוזה מלובלין" נפטר ב-1815 ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר.[15] לאחר פטירתו, מילא את מקומו בנו, רבי ישראל. מתנגדו הבולט ביותר של החוזה מלובלין היה הרב הראשי בלובלין באותן שנים, רבי עזריאל הורוויץ, שכונה "דער אייזנער קאפ" (ביידיש: "ראש ברזל").[77] לאחר מותו של הורוביץ ב-1819 מינו המתנגדים לחסידות את הרב יהושע השל באב"ד מטרנופול כמחליפו בתפקיד הרב הראשי ללובלין. החסידים התנגדו למינוי זה, ומשכך ב-1826 הוחלף הרב השל באב"ד ברב משולם זלמן אשכנזי, שאמנם היה מן המתנגדים, אך קיים קשרים טובים גם עם החסידים. הרב אשכנזי נפטר ב-1843 והוחלף על ידי רבי דב בריש אשכנזי.

לאחר מותו של רבי דב בריש אשכנזי ב-1852 החליף אותו קרוב משפחתו, רבי יהושע השל אשכנזי, שלא הלך בדרכי קודמיו ונאבק בתנועת החסידות שהתפשטה בעיר באותן שנים. ב-1854 ייסד הרב יהודה לייב איגר חצר חסידית שנודעה בשם "חסידות לובלין". החסידות פעלה עד לתקופת השואה, והונהגה בין השנים הללו על ידי ילדיו ונכדיו. נוסף על כך, באותן שנים התיישבו בפולין רבי צדוק הכהן מלובלין וחסידיו, שנודעו בשם חסידות איזביצה ראדזין. ב-1868 נבחר לראשונה רב חסידי לרב העיר, רבי שניאור זלמן פרדקין. ב-1892, לאחר שעלה לארץ ישראל, הוחלף הרב פרדקין ברב המתנגד רבי הלל ליבשיץ. ב-1910 הוחלף הרב ליבשיץ ברבי אליהו קלצקין, אביו של יעקב קלצקין, מעורכי האנציקלופדיה יודאיקה.[50]

תחת השלטון הפולני

ב-1930 נבחר הרב מאיר שפירא כרבה של לובלין. מפעולותיו הנודעות - ייסוד "ישיבת חכמי לובלין" והקמת מפעל "הדף היומי", שבמסגרתו נלמד מדי יום דף אחד מהתלמוד הבבלי.[53] שפירא כיהן כרבה הראשי של לובלין עד מותו.[47] לאחר פטירתו של הרב שפירא ב-1933 לא מונה רב ראשי חדש ללובלין, ואת מקומו עד השואה תפס בית דין שבראשו עמדו שלושה דיינים.[54]

בתי כנסת

בית הכנסת המהרש"ל בלובלין

ב-1567 נחנך בלובלין בית כנסת על שמו של הרב שלמה לוריא (המהרש"ל). ב-1655, בשל פשיטות הקוזאקים, חרב בית הכנסת אך הוא הוקם מחדש בשנים לאחר מכן. ב-1856 קרס גג בית הכנסת והמבנה ננטש. עבודות שיקום בית הכנסת נמשכו עד 1864. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש המבנה כתחנת שילוח של יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באפריל 1942, עם סיום המשלוחים, פוצצו הגרמנים את מבנה בית הכנסת.[78]

ב-1669 קיבל יהודי יליד לובלין, צבי בן משה, היתר לבנות בית כנסת שנקרא על שמו. בית הכנסת שופץ כעבור כמה שנים כדי לציין את ניצחונותיו של המצביא הפולני יאן השלישי סובייסקי ב-1683.[6]

תרבות

ב-1908 נוסדה בלובלין אגודת ה"זמיר" שהפעילה ספרייה ואולם שבו פעלו תזמורת וקבוצת דרמה שהעלתה מחזות, וכן התקיימו בו הרצאות. ב-1910 נוסדה בלובלין אגודת "חובבי שפת עבר" שהפעילה קורסים ללימוד השפה העברית. האגודה התפרקה בראשית מלחמת העולם השנייה, ונכסיה הועברו לידי ארגון "הבונד".[50] ב-1934 ייסד ארגון "הבונד" אגודת תרבות משלו שנודעה בשם "קולטור ליגע" (ביידיש: "ליגת התרבות"), שפתחה ספרייה, מקהלה בת 70 חברים ותזמורת לכלי נשיפה בת 50 חברים.[79] בלובלין לא פעלה קבוצת תיאטרון יהודית באורח קבע. במקום זאת, התארחו בה קבוצות תיאטרון ארעיות מיישובים אחרים, כגון לודז', וילנה וביאליסטוק. קבוצות אלה הופיעו באולמות של האגודות היהודיות.[80] נוסף על כך, בלובלין פעלו הוגי דעות יהודים מרכזיים, כגון הסופר י. ל. פרץ והוגה הדעות יעקב קלצקין.[47]

בית הקברות היהודי

קברים בבית הקברות היהודי החדש

ליהודים ניתן אישור רשמי להקים בית קברות משלהם (אנ') ב-1555, אך הכיתוב על המצבה הקדומה ביותר בבית הקברות מורה כי היא מ-1541.[6] זוהי המצבה העתיקה ביותר בכל בתי הקברות היהודיים בפולין. היהודים שילמו מס שנתי תמורת החזקת השטח שעליו עמד בית הקברות. בבית הקברות קבורים רבנים נודעים שכיהנו בעיר - רבי שלום שכנא והחוזה מלובלין. שמותיהם של הנרצחים מהפשיטה של הקוזאקים על לובלין ב-1655 מצוינים בבית הקברות אף הם. בית קברות יהודי נוסף (פול') נחנך בלובלין ב-1829. הוא ניזוק במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-1991 נערך שיפוץ בבית הקברות.[81] נכון לראשית המאה ה-21 קיים שם אתר הנצחה קטן לקורבנות השואה.[74]

מוסדות קהילה נוספים

בית החולים היהודי

בית החולים היהודי בלובלין

ב-14 בנובמבר 1886 נחנך בלובלין בית חולים יהודי שאכלס בשיאו 56 מיטות אשפוז: 30 לגברים ו-26 לנשים. לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחב בית החולים, ונוסדו בו מחלקה לצילום רנטגן, מחלקה לרפואת ילדים, חדר ניתוח ומכון להידרותרפיה.[82] בבית החולים נערכו אספות מדעיות שבהן השתתפו רופאים רבים מלובלין ומסביבותיה ובהן נערכו הרצאות בנושאי טיפול במחלות.[83] במהלך השואה טיפל בית החולים ביהודים שנדבקו במגפת הטיפוס, אך התקשה להעניק טיפול לכולם עקב מספר החולים הרב.[19] בית החולים המשיך לפעול עד סגירתו ב-1 באפריל 1942.[84]

בתי הדפוס היהודיים

כעדות למעמדה המרכזי של לובלין בקרב קהילות יהדות פולין, פעלו בה בתי דפוס רבים לאורך השנים. ב-1547 ניתן רישיון לייסוד בית הדפוס היהודי הראשון בלובלין, שנוהל על ידי משפחת שחור, והחל את פעילותו ב-1551. בשנות פעילותו הוציא בית הדפוס אחת-עשרה מסכתות של התלמוד.[47] ב-1559 זכו בני המשפחה במונופול מידי השלטונות להוצאת ספרים בעברית בעיר, ואף הובטח להם כי מי שיפר את החוק ייקנס. עוד באותה שנה הוציא לאור בית הדפוס שלהם גרסה של התלמוד הבבלי, ועשר שנים לאחר מכן יצאה לאור המשנה. עם זאת, בית הדפוס לא האריך ימים ונסגר שנים ספורות אחר כך.[85] ב-1600 ייסד קלונימוס יפה, בנו של הרב מרדכי יפה ("בעל הלבושים") בית דפוס בהסתמך על רישיון שקיבל ב-1578. בית הדפוס של יפה הוציא לאור למעלה מ-260 ספרים והופעל על ידי צאצאיו לסירוגין עד שנסגר ב-1682.[76]

הפוליטיקה הפנימית

מפלגות יהודיות

בין שתי מלחמות העולם פעלו בקרב יהודי לובלין מפלגות ציוניות רבות, כגון "חובבי ציון" ו"פועלי ציון". לאחר הפילוג שחל במפלגת "פועלי ציון" ב-1928 החלו רוב חבריה לתמוך במפלגת "פועלי ציון שמאל". עקב האידאולוגיה הציונית שלהם, נרדפו חברי המפלגה, ובין השנים 1937–1938 אף נעצרו כמה מחברי הסניף של המפלגה בלובלין. תנועת "המזרחי" ייסדה סניף בלובלין עוד ב-1903. לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסדה התנועה מחדש ואף ייסדה בית ספר עצמאי. "ההסתדרות הציונית העולמית" ייסדה אף היא סניף בלובלין. ב-1920 נאלצה תנועת "המזרחי" בעיר לסגור את סניפיה בתואנה ששיתפה פעולה עם האויב במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית. ב-1922, לאחר שוך הקרבות, התאפשר לתנועה לחדש את פעילותה בלובלין, והיא הפעילה ספרייה וקיימה שיעורי ערב.[86] בעיר פעל סניף של מפלגת "אגודת ישראל", שנוסד ב-1919, ושל "פועלי אגודת ישראל".[87]

ב-1904 נוסד בעיר סניף ראשון של המפלגה האנטי-ציונית היהודית-סוציאליסטית, "הבונד".[21] בשנותיה הראשונות פעלה התנועה בחשאי. רק לאחר שלובלין נכבשה ב-1915 על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי הותר לה לפעול בגלוי.[79] בדצמבר 1917 התכנסו בלובלין חברים מסניפי ארגון "הבונד" מרחבי פולין לוועידה בת שלושה ימים כדי לדון על עתידו של הארגון לאחר תום המלחמה. בוועידה הוחלט על ניתוק סניפי הארגון שבפולין מאלו שברוסיה, שחוותה אז מהפכה קומוניסטית.[82] ב-1920, במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, אסרו השלטונות הפולניים רבים מחברי הארגון בלובלין בתואנה ששיתפו פעולה עם ברית המועצות. בין שתי מלחמות העולם פעל ארגון "הבונד" לרווחת יהודי לובלין, וייסד שם מאפייה, מחסן עצים ומטבח ציבורי. חבריהם של רוב ארגוני העובדים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם השתייכו לארגון "הבונד" אף הם.[88]

הנהלת הקהילה

ב-1923 נערכו בחירות ראשונות לוועד הקהילה היהודית בלובלין לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1927 התקיימו בחירות נוספות. בבחירות אלה זכתה מפלגת "הבונד" ב-8 מתוך 16 המושבים הקיימים בוועד. לראשונה, ראש הוועד היה מחברי מפלגת "הבונד". עם זאת, השלטונות הפולניים לא ראו הישג זה של הארגון בעין יפה, ולפיכך הורו על פירוק ועד הקהילה והקמת ועד ממונה חדש שיחליפו. הוועד החדש הורכב, בעיקר, מנציגי המפלגות הדתיות, ופעל עד 1932.[79] באותה שנה נערכו בחירות לוועד שבהן השתתפו כל הסיעות שפעלו בעיר פרט לבונד, שהחרים את הבחירות. לנשים לא ניתנה זכות הצבעה. בבחירות זכתה מפלגת "אגודת ישראל" ב-5 מתוך 12 מושבים, ומאוחר יותר אף מינתה את אחד מחבריה כראש הוועד. הוועד החדש פעל כדי לטפל בחובות שבהם שקעה הקהילה באמצעות שינוי מכסת המיסים שהוטלו על יהודי העיר ואף שינוי אופן המימון של המוסדות הקהילתיים. הוועד אף יזם שיפוצים בבתי הכנסת ובבית הקברות.[72] ב-1939 נערכו בחירות נוספות לוועד היהודי, שבהן "הבונד" נטל חלק פעם נוספת.[53] לוועד הותר לפעול זמן מה לאחר הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, אך בשלב מסוים נאלץ לבחור הוועד יודנראט שיחליף אותו.

אגודות נוער

בלובלין נוסדו סניפים של תנועות נוער רבות. עוד ב-1916 נוסד קן של תנועת "השומר הצעיר". לאחר מכן נוסד סניף של "צעירי ציון" שהתפלג אחר כך לשניים: סניף אחד השתייך ל"מפלגה הציונית-סוציאליסטית" (צ"ס), והשני ל"פועלי ציון שמאל". ב-1920 נוסד בעיר סניף של תנועת הצעירים "החלוץ", ושש שנים מאוחר יותר קם בלובלין הסניף של תנועת הנוער של הארגון, "החלוץ הצעיר".[89] ב-1923 הוקם סניף של תנועת "דרור". ב-1924 התאגדו הסניפים המקומיים של תנועות הנוער "החלוץ", "צעירי ציון–צ"ס", "השומר הצעיר" ו"דרור" לארגון-על, שנקרא בשם "הליגה למען ארץ ישראל העובדת". מטעם הליגה פעלה קבוצה בשם "העובד", שמטרתה הייתה הכשרת צעירים שביקשו לעלות לארץ ישראל.[90]

מטעם תנועת המזרחי פעל בעיר סניף של תנועת הנוער "צעירי המזרחי". תנועת הנוער של ארגון "הבונד" נקראה בשם "צוקונפט" (ביידיש: "העתיד").[88] ב-1926 נוסד בעיר קן של תנועת הנוער הרוויזיוניסטית "בית"ר", ומאוחר יותר גם "ברית החייל". במשך שנות פעילותן הגיעו אל כינוסי התנועות הרוויזיוניסטיות בפולין רבים ממנהיגיה, לרבות זאב ז'בוטינסקי, שביקר בה שש פעמים, ומנחם בגין, שביקר פעמיים.[82] דמויות מוכרות אחרות מטעם התנועה הרוויזיונסטית, כמו אורי צבי גרינברג ואבא אחימאיר, ביקרו בלובלין אף הם.[91] בחודשי הקיץ פעל בעיר "טא"ז", הארגון לשמירה על בריאות האוכלוסייה היהודית, שהפעיל מחנות קיץ. ב-1939 לקחו חלק במחנות הללו 1,200 בני נוער.[26]

עיתונות

כותרת העיתון "לובלינער שטימע"

בלובלין פעלו מספר עיתונים יהודיים. העיתון היהודי הראשון שהוצא לאור בעיר יצא בפולנית בין השנים 1916–1918 ונקרא "מיז'ל ז'ידובקסה" (בעברית: מחשבה יהודית). עיתון נוסף היה "לובלינער טאגבלאט" (בעברית: יומון לובלין), שיצא ביידיש מ-1918 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939. עורכי העיתון הצהירו עליו כעיתון בלתי-מפלגתי, אך הוא לא נמנע מעיצוב דעת הקהל בקרב יהודי לובלין בין שתי מלחמות העולם, ומייסדו היה מקורב לחברי "הבונד".[92] בעיתון פורסמו מעת לעת חלקים מההיסטוריה של יהודי לובלין על ידי שני היסטוריונים מקומיים, ואלה נאספו לאחר השואה ויצאו לאור בספר "לקורות היהודים בלובלין". ב-1935 החל ארגון בית"ר להוציא עיתון משלו בשם "דער טאג" (ביידיש: היום), אך הוא לא האריך ימים מסיבות כלכליות.[91] אף אגודת "הבונד" הוציאה בלובלין עיתון משלה, "לובלינער שטימע" (בעברית: "קול לובלין").[23] הוצאתו לאור של העיתון נמשכה גם לאחר השואה - ולראשונה גם בעברית - כדי להנציח את קהילת לובלין.[93]

הנצחה וזיכרון

אנדטרה בבית הקברות נחלת יצחק, לזכר קהילת לובלין שחרבה בשואה

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 נוסד בלובלין מרכז "שער גרודצקה - תיאטרון NN" שמטרתו הנצחת הקהילה בלובלין. החל מ-1994 המרכז פועל ב"שער גרודצקה" בעיר, השער ההיסטורי שהפריד בין הרובע היהודי לבין שאר חלקיה של העיר. במרכז פועל מוזיאון ההיסטוריה של יהודי לובלין. הוא מארגן פעילויות הנצחה ביום השנה לתחילת האקציה נגד יהדות לובלין בשואה, ונערכים בו מפגשים בין נוער יהודי לפולני במסגרת מסעות בני נוער לפולין. במרכז נערכות הצגות תיאטרון ביידיש, שבהן משתתפים שחקנים לא יהודים. במרכז פועל ארכיון הכולל מסמכים רבים המתעדים את חייה של הקהילה היהודית בלובלין לדורותיה. גם במחנה מיידנק עצמו הוקמו כמה מוקדי זיכרון לשם הנצחת הקהילה.[94]

בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב וכן ברובע היהודי בלובלין נחנכו אנדרטאות לזכר קהילת לובלין שחרבה בשואה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות בלובלין

מקורות ספרותיים

אתרים מקוונים

הערות שוליים

ביאורים והסברים

  1. ^ מספר התושבים היהודים בלובלין
  2. ^ שיעור התושבים היהודים בלובלין מתוך כלל האוכלוסייה בעיר

מקורות

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 ויין ואורבך, עמ' 13
  2. ^ Lublin before 1795, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Lublin (לובלין), באתר "השטעטל הווירטואלי"
  4. ^ 4.0 4.1 מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 159-158
  5. ^ 5.0 5.1 מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 65
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 יהודה דוד אייזנשטיין, ג'וזף ג'ייקובס, צבי הירש רוזנטל, ברנהארד פרידברג, ‏"לובלין", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
  7. ^ פראגר, עמ' 184
  8. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 22-21
  9. ^ 9.0 9.1 ויין ואורבך, עמ' 14
  10. ^ 10.0 10.1 מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 101-94
  11. ^ מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 121-119
  12. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 104-101
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 ויין ואורבך, עמ' 15
  14. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 23
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 ויין ואורבך, עמ' 19
  16. ^ 16.0 16.1 בלומנטל וקוז'ן, עמ' 110-105
  17. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 295
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 ויין ואורבך, עמ' 20
  19. ^ 19.0 19.1 נטע ז'יטומריסקי-אבידר, "בית החולים היהודי", קול לובלין 48, עמ' 51–54, 2012
  20. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 330-327
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 ויין ואורבך, עמ' 22
  22. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 334-331
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 ויין ואורבך, עמ' 26
  24. ^ מה עובר על לובלין ועל סביבותיה, אמר, 7 בדצמבר 1939
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 מרטין דין, לובלין, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 675–678), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 26.5 לובלין (Lublin), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
  27. ^ ויין ואורבך, עמ' 27
  28. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 673-672
  29. ^ 29.0 29.1 ויין ואורבך, עמ' 30
  30. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 728
  31. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 748-746
  32. ^ מגפות במכלאת לובלין, המשקיף, 26 במרץ 1940
  33. ^ 33.0 33.1 אהרון וייס, שמואל קרקובסקי, "לובלין", בתוך האנציקלופדיה של השואה, תל אביב: יד ושם וספריית פועלים, כרך שלישי, עמ' 607–610, 1990
  34. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 684
  35. ^ ויין ואורבך, עמ' 35-34
  36. ^ ויין ואורבך, עמ' 29
  37. ^ Lublin, באתר "יד ושם"
  38. ^ ויין ואורבך, עמ' 32-31
  39. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 727
  40. ^ ויין ואורבך, עמ' 33
  41. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 665
  42. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 712-709
  43. ^ ויין ואורבך, עמ' 36
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 ויין ואורבך, עמ' 38-37
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 קהילת יהודי לובלין, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
  46. ^ 46.0 46.1 בלומנטל וקוז'ן, עמ' 25-24
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 47.4 47.5 47.6 "לובלין: יהודים", יהושע פראוור (עורך), בתוך האנציקלופדיה העברית כ"א, תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, 1969, עמ' 289–291
  48. ^ 48.0 48.1 ויין ואורבך, עמ' 28
  49. ^ 49.0 49.1 בלומנטל וקוז'ן, עמ' 670
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 50.3 50.4 ויין ואורבך, עמ' 21
  51. ^ 51.0 51.1 נטע ז'יטומריסקי-אבידר, "בתי-ספר יהודיים שהיו בלובלין", קול לובלין 40, עמ' 33–40, 2004
  52. ^ 52.0 52.1 בלומנטל וקוז'ן, עמ' 579-573
  53. ^ 53.0 53.1 53.2 53.3 ויין ואורבך, עמ' 25
  54. ^ 54.0 54.1 נטע ז'יטומריסקי-אבידר, "ישיבת חכמי לובלין", קול לובלין 43, עמ' 27–43, 2007
  55. ^ אתר למנויים בלבד משה פינצ'וק, ‏כשל כוח הסבל: סיפורה של ישיבת חכמי לובלין, בעיתון מקור ראשון, 11 בפברואר 2018
  56. ^ פראגר, עמ' 185
    מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 61-60
  57. ^ 57.0 57.1 בלומנטל וקוז'ן, עמ' 29-28
  58. ^ 58.0 58.1 ויין ואורבך, עמ' 16
  59. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 42-41
  60. ^ מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 83-82
  61. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 49-45
  62. ^ מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 80
  63. ^ 63.0 63.1 מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 131-123
  64. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 56-55
  65. ^ 65.0 65.1 ויין ואורבך, עמ' 17
  66. ^ Lublin after 1795, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  67. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 518-511
  68. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 538-527
  69. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 606-603
  70. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 542-541
  71. ^ ויין ואורבך, עמ' 23
  72. ^ 72.0 72.1 בלומנטל וקוז'ן, עמ' 378-373
  73. ^ 73.0 73.1 שושנה דיכובסקי, "ירושלים דפולין", קול לובלין 43, עמ' 6, 2005
  74. ^ 74.0 74.1 Virtual Jewish World: Lublin, Poland, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
  75. ^ בצלאל לנדוי, מחניים, גיליון ק"כ, 1968, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, ‏קהילת לובלין, באתר "דעת"
    בלומנטל וקוז'ן, עמ' 54
  76. ^ 76.0 76.1 ויין ואורבך, עמ' 18
  77. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 218-207
  78. ^ נטע ז'יטומריסקי-אבידר, "בית הכנסת של המהרש"ל", קול לובלין 46, עמ' 12–19, 2010
  79. ^ 79.0 79.1 79.2 בלומנטל וקוז'ן, עמ' 464-453
  80. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 592-591
  81. ^ The New Cemetery (Walecznych Street), באתר "השטעטל הווירטואלי" (באנגלית)
  82. ^ 82.0 82.1 82.2 ויין ואורבך, עמ' 24
  83. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 610-607
  84. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 695
  85. ^ נטע ז'יטומירסקי-אבידר, "תולדות הדפוס בלובלין", קול לובלין 39, 2003
    בלומנטל וקוז'ן, עמ' 60-59
    מנדלסברג-שילדקרויט, עמ' 63
  86. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 392-387
  87. ^ Lublin Agudat Israel, באתר "השטעטל הווירטואלי" (באנגלית)
  88. ^ 88.0 88.1 נטע ז'יטומריסקי-אבידר, "ה"בונד" בלובלין", קול לובלין 45, עמ' 39–41, 2009
  89. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 484-483
  90. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 412-401
  91. ^ 91.0 91.1 בלונטל וקוז'ן, עמ' 444-425
  92. ^ בלומנטל וקוז'ן, עמ' 586-582
  93. ^ נטע ז'יטומירסקי-אבידר, "עיתונות בלובלין בין שתי מלחמות עולם", קול לובלין 39, 2003
    Jewish newspapers, באתר "השטעטל הווירטואלי" (באנגלית)
  94. ^ History of the “Grodzka Gate – NN Theatre” Centre (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37169541יהדות לובלין

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_לובלין&oldid=2704943"