משנה תורה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יד החזקה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מתקיים דיון בו מוצע לאחד את הערך החלוקה התימנית של הלכות הרמב"ם עם ערך זה, הסיבה לכך היא: נושא משני שמקומו בערך הזה.
אם אין התנגדויות, ניתן לאחד את הערכים שבוע לאחר הצבת התבנית.
מתקיים דיון בו מוצע לאחד את הערך החלוקה התימנית של הלכות הרמב"ם עם ערך זה, הסיבה לכך היא: נושא משני שמקומו בערך הזה.
אם אין התנגדויות, ניתן לאחד את הערכים שבוע לאחר הצבת התבנית.

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית ספר ריקה.

עמוד השער (עם נוסח ההקדמה "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני" וכו') בכתב-יד מאויר מאשכנז, שנת ה'נ"ו (1296). שמור באוסף דוד קאופמן, ספריית האקדמיה ההונגרית למדעים, בודפשט.

משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה לרמב"ם), מכונה גם "היד החזקה", הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם (רבי משה בו מימון) סביב שנת 1175 (ד'תתקל"ה). החיבור הוא גולת הכותרת של כתבי הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר על ההלכה בפרט, ועל התורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, וגם נכתב בעברית צחה ובהירה, בניגוד לשאר ספרי הרמב"ם שנכתבו בערבית. הרמב"ם יוצר בו קטלוג חדשני של כל ההלכה בו הוא מחלק את כל ההלכות בצורה מאוד מסודרת.

החיבור החלטי וכמעט ואין בו דעות שונות או דיונים, וכן אין בו מקורות הלכתיים לפסקים המופיעים בו. עובדה זו הביאה כמה תלמידי חכמים במשך הדורות לחפש ולשער אחר מקורותיו של הרמב"ם, ואלה הם מחשובי הפירושים על ספרו. בנוסף לחיבורים אלו, נכתבו סביב הספר חיבורים למדניים ומחקריים רבים, והוא אחד מספרי ההלכה הנחקרים ביותר, הן על ידי החכמים המסורתיים והן על ידי חוקרים מודרניים.

המשנה תורה נחלק לארבעה עשר ספרים (ולכן מכונה לעיתים הי"ד החזקה). כל ספר נחלק לנושאים - "הלכות" (כגון "הלכות יסודי התורה" או "הלכות שבת"), וההלכות נחלקות לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (פסקאות). החיבור כולל בסך הכול 14 ספרים, 83 נושאים ו-1,000 פרקים.

הספר נחשב לאחד משלושת עמודי ההוראה שעליהם נשען רבי יוסף קארו בחיבור ה"שולחן ערוך", ופעמים רבות הוא מצטט אותו בניסוח ההלכה.

שם הספר

הרמב"ם קרא לספרו בשם "משנה תורה", כיוון שלדבריו ”לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם” (הקדמה למשנה תורה). כלומר, הרמב"ם ביקש לחבר מקבץ שיכיל את כל התורה שבעל פה בחיבור מקיף אחד.

גדולי ישראל, ובייחוד הראב"ד[דרוש מקור][מפני ש...], נרתעו משמו הנועז של הספר, כשני לתורה. הראב"ד מתח על הספר ביקורת חריפה, וכתב עליו את השגות הראב"ד (אם כי מאידך, ההשגות עצמן מהוות הסכמה הכי נכבדה שנכתבה על המשנה תורה). בין השאר, נמתחה הביקורת על מטרת הספר, בטענה שיומרני מצדו של הרמב"ם לצפות שיצירתו תחליף את כל הספרים שקדמו לו. מסיבה זו, נפוץ השימוש בכינוי הנוסף של הספר היד החזקה (וכן י"ד חזקה או י"ד החזקה) על שם ארבעה עשר (י"ד) הספרים הכלולים בו, וכשמו של הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל", וזאת כדי לא לכנות את הספר בתור ה"משנה תורה". וזאת מלבד שגם עצם השם "משנה תורה" זה גם כינוי לספר דברים.

כתיבת הספר ומטרתו

הספר נכתב על ידי הרמב"ם כאשר היה בשנות ה-30 לחייו והתגורר במצרים[1]. עוד במהלך חיבורו של פירוש המשנה, החל הרמב"ם בכתיבת ספר המצוותערבית), כמפתח ותוכנית ל"משנה תורה" (שנכתב בעברית). הרמב"ם עסק כעשר שנים בחיבור ה"משנה תורה", משנת 1168 (ד'תתקכ"ח), שבה סיים את פירוש המשנה, עד שנת 1177 (ד'תתקל"ז), שבה כתב את ההקדמה לחיבורו[2]. בשנת ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (סוף 1180)[דרוש מקור][3][4], אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). עם יציאתו של הספר לאור הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. חלקם נותרו בו עד ימינו (ראו בהמשך על המהדורות המתוקנות החדישות).

בהקדמה לחיבור כותב הרמב"ם:

”ובזמן הזה תכפו צרות יתרות, ודחקה שעה את הכול, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה; לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחיברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר... ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בירב מיימון הספרדי... וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול, בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו...עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצווה ומצווה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.”

מתודולוגיה

בחיבור זה קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות של התורה שבעל פה מכל מקורות ספרות חז"ל שהיו לפניו: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה, בעברית משנאית (פחות או יותר), מדויקת ובהירה. הוא הכריע בסוגיות תלמודיות ובמחלוקות הגאונים, והציג את הכרעתו לרוב בלי הזכרת השיטות האחרות. במקומות אחדים נראה שהבנתו את סוגיית התלמוד (ונוסחה) היו שונים בתכלית מן הפרשנות הרווחת (המבוססת על פירושי רש"י ובעלי התוספות). עיקר חידושו היה בקיבוץ ההלכות שלא כסדר התלמוד דווקא, באופן שיטתי ותמציתי, לפי חלוקה ראשית ("ספרים"), משנית ("הלכות"), ושלישית ("פרקים") שמקצתן נסמך על המונוגרפיות של הגאונים וחלקן מקורי. עד לכתיבת חיבור זה, ספרי ההלכה העיקריים (הרי"ף וחיבורי הגאונים) כללו ליקוט התוכן ההלכתי של הגמרות. הרמב"ם היה הראשון שכתב ספר הלכה שהוא חיבור ערוך עצמאי. בחיבור זה הרמב"ם הקיף כמעט את כל עולם ההלכה שהצטבר עד ימיו, כולל מצוות שאינן רלוונטיות לתקופת היעדר המקדש ואי-ישיבת עם ישראל בארצו, לשבטיו. זאת, בניגוד לרוב ספרי ההלכה, שנכתבו על ההלכות הנהוגות בזמן הגלות בלבד ("הזמן הזה"). מפעל כתיבה אדיר זה דרש לא רק ידע בכל מכמני התלמודים, אלא בעיקר הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים).

בתבנית המשנה

על דרך כתיבתו ועריכתו את ספר משנה תורה מתייחס הרמב"ם בהקדמתו לספר, וגם בספריו האחרים ובאגרותיו שבהם עלה הנושא לדיון. ממקורות אלו אנו למדים שהרמב"ם ראה את המשנה, בעריכתו של רבי יהודה הנשיא, כחיבור שבו מכונסת ההלכה בכל התחומים, שהתקבל על ידי כל ישראל. באגרותיו, בבואו להצדיק את דרך כתיבת ועריכת ספרו, הקביל הרמב"ם את עבודתו לסידור המשנה על ידי רבי: "לא קדמני אדם אחַר רבנו הקדוש"[5].

הוא בחר בדרך המשנה בכמה היבטים: הן במבנה הספרותי של המשנה המבוסס על יחידות בתוך יחידות בתוך יחידות, כי הוא מקל על לימוד בעל פה; והן בבחירת שפת המשנה וסגנונה: "וכן ראיתי לנכון שלא אחברנו בלשון כתבי הקודש... גם לא אחברנו בלשון התלמוד... אלא אחברנו בלשון המשנה";[6] וכן היותו חיבור עצמאי ולא דיון צמוד לחיבור אחר, וללא ציטוט מקורות: "אני לא עשיתי פירוש, אלא חיבור, דרך המשנה. סתם בלא שם אומרן, דרך רבינו הקדוש תפשתי, גם הוא עשה זה מלפני"[5].

בדומה לארבע היחידות במשנה (סדרים, מסכתות, פרקים, ומשניות), חילק הרמב"ם את חיבורו לארבע יחידות (14 ספרים, 83 הלכות, 1,000 פרקים, ופסקאות - הלכות קטנות). אבל סדר י"ד הספרים, וסדר ההלכות בתוך הספרים חופף חלקית בלבד לששת סדרי המשנה. קדמה להחלטה זו התחבטות. עליה, ועל השיקול שהביא להחלטתו לשנות מהמשנה הוא מספר בהקדמתו לספר המצוות: "תרתי במחשבתי באלו פנים [צריכה להיות] חלקת החיבור הזה וסידורו לשערים: אם אחלקנו כחלקת המשנה ואלך בעקבותיה, או אחלק חלקה אחרת ואקדים ואאחר כפי מה שיחייב העיון, שהוא הראוי והקל ביותר ללמוד. אז נתברר לי, שחלקתו הטובה ביותר תהיה שיסודר הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה"[6]. לאידך, החיבור גם איננו הרחבה של ספר המצוות כי "חילוק חיבור זה לפי העניינים, לא לפי מנין המצות"[7], לכן "ראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל עניין ועניין, ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו עניין. וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות, כדי שיהיו סדורין על פה"[8].

מקורותיו של הרמב"ם

כאמור, ההלכות במשנה תורה מסודרות על פי סדר שיטתי, אך מקורותיהן בספרות חז"ל מפוזרים בחיבורים רבים. במשנה תורה לא כתב הרמב"ם את מקורותיו, אלא הביא הלכה פסוקה בלבד. סיפור בנושא מובא באיגרת אישית[9], שבה הוא מֵצר על כך.

בא אליי הדיין החסיד וקונטרס מן החיבור בידו, יש בו הלכות רוצח מספר נזיקין, והראה לי הלכה אחת, אמר לי: קרא זו. קראתי אותה. אמרתי לו: מה ספק יש בזו? אמר לי: באיזה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו: במקומן, או באלו הן הגולין או בסנהדרין בדיני רוצח. אמר לי: כבר חזרתי על הכול ולא מצאתי. אמרתי לו: שמא בירושלמי? אמר לי: בקשתי ולא מצאתי, לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה, ואמרתי לו: אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו. הוצאתי גיטין וחיפשתי ולא מצאתי. תמהתי ונבהלתי ואמרתי: היכן נאמרו דברים אלו? הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא, ואני נזכרתי. שלחתי שליח והחזרתיו, והראיתי לו הדברים מפורשין בגמרא יבמות אגב גררא. תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל: היכן נאמרו דברים אלו? ... ואם כך אירע לי ואני המחבר, מה יארע לשאר בני אדם?

בהמשך האיגרת מודיע הרמב"ם שהחליט לציין את המקורות הלא-סדירים של ההלכות; קרי – אם המקור להלכה איננו במסכת העוסקת בנושא. לגבי מקורות במסכת העוסקת בנושא סבור הרמב"ם שאין צורך לציין מקור, כי הבא לברר מקורה של הלכה צריך להיות בקי במסכתות הרלוונטיות. למרות כוונות אלה, הרמב"ם לא הספיק לבצע משימה זו.

רבים מ"נושאי הכלים" ל"משנה תורה" עוסקים בחשיפת מקורותיו של הרמב"ם. עד ימינו ממשיכים להתפרסם ספרים ומאמרים התרים אחר מקורות תלמודיים לפסיקות של הרמב"ם.

מבנה החיבור

חיבור משנה תורה מורכב מהקדמה ולאחריה ארבעה עשר חלקים ("ספרים"). כל חלק ("ספר") נחלק לקובצי הלכות (נושאים), וקובצי ההלכות נחלקים לפרקים. כל פרק מחולק ל"הלכות קטנות" (קטעים). מקובל לקרוא לכל קטע "הלכה". בדפוסים מוספרו ההלכות, כך שציטוט או הפניה לספר תהיה לדוגמה: ספר המדע, הלכות דעות, פרק א, הלכה א.

הקדמת החיבור: הכוללת פתיחת המחבר על שלשלת המסורת[10] והצורך בספר, רשימת מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וכותרות ארבעה עשר ה"ספרים" וה"הלכות" הכלולות בכל אחד מהם.
  1. ספר המדע: הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, הלכות תשובה.
  2. ספר אהבה: הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה, סדר התפילה.
  3. ספר זמנים: הלכות שבת, הלכות עירובין, הלכות שביתת עשור, הלכות שביתת יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר, סוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תעניות, הלכות מגילה וחנוכה.
  4. ספר נשים: הלכות אישות, הלכות גירושין, הלכות ייבום וחליצה, הלכות נערה בתולה, הלכות שׂוטה.
  5. ספר קדושה: הלכות איסורי ביאה, הלכות מאכלות אסורות, הלכות שחיטה.
  6. ספר הפלאה: הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, הלכות ערכים וחרמים.
  7. ספר זרעים: הלכות כלאיים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות שמיטה ויובל.
  8. ספר עבודה: הלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, הלכות ביאת המקדש, הלכות איסורי מזבח, הלכות מעשה הקרבנות, הלכות תמידין ומוספין, הלכות פסולי המוקדשין, הלכות עבודת יום הכיפורים, הלכות מעילה.
  9. ספר קרבנות: הלכות קרבן פסח, הלכות חגיגה, הלכות בכורות, הלכות שגגות, הלכות מחוסרי כפרה, הלכות תמורה.
  10. ספר טהרה: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטומאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, הלכות מקוואות.
  11. ספר נזיקין: הלכות נזקי ממון, הלכות גנבה, הלכות גזילה ואבידה, הלכות חובל ומזיק, הלכות רוצח ושמירת נפש.
  12. ספר קניין: הלכות מכירה, הלכות זכייה ומתנה, הלכות שכנים, הלכות שלוחין ושותפין, הלכות עבדים.
  13. ספר משפטים: הלכות שכירות, הלכות שאלה ופיקדון, הלכות מלווה ולווה, הלכות טוען ונטען, הלכות נחלות.
  14. ספר שופטים: הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, הלכות עדות, הלכות ממרים, הלכות אבל, הלכות מלכים ומלחמות.

רבי תנחום הירושלמי מביא בהקדמה לספרו "אלמרשד אלכאפי" שיר שכתב הרמב"ם בסוף חיבורו "משנה תורה": ”בשדה תבונות קצרו הקוצרים חכמה אשר אל כל נדיב [לב] ערבה, גם אחריהם לקטו הלוקטים נפשי אליהם חברה קרבה, כמה אלומות אלמו מהם אבל קמה אלומיתי וגם נצבה”[11].

ההתנגדות לספר

ערך מורחב – פולמוס הרמב"ם

לצד ההתלהבות לה זכה הספר, הוא נתקל גם בהתנגדויות חריפות; מיד עם פרסומו, קמו על "משנה תורה" עוררים, בעיקר בשל העובדה שלא כתב בו את מקורותיו, כנוהג המקובל. ביקורת מסוג אחר נשמעה ב"פולמוסי הרמב"ם", שכוונה בעיקר נגד ספרו הפילוסופי "מורה הנבוכים", אך כללה גם את "ספר המדע" - חלקו הראשון של משנה תורה.

טיעוני המבקרים היו:

  • הרמב"ם לא ציין את המקור להלכות שכתב ובשל כך נוצר קושי בקבלת פסיקותיו. ואכן, הלכות רבות בספר מבוססות על החלטות של הרמב"ם שמקורן לא ברור: החל מסוגיות נידחות בתלמוד הירושלמי, ועד פסיקות המבוססות על דברי גאונים. חלק מן המקורות שהיו לפניו אבד, ובחלקם היו לו גרסאות השונות ממה שהכירו מתנגדיו (בעיקר באשכנז ובצרפת).
  • הרמב"ם מציג את ספרו כספר פסיקה המקיף את כל התורה שבעל פה - מתמצת ומסכם את כולה לספר אחד, כך שלא ילמדו יותר את כל התורה שבעל פה אלא רק את ספרו ומכאן שמו - משנה תורה. גם בקהילות שפסיקתו של הרמב"ם התקבלה כבלעדית, לימוד הספר לא הצליח להחליף את העיסוק במשנה ובתלמוד. ביקורת מסוג זו הציג רבי פנחס בן משולם, דיין אלכסנדריה, שחשש כי בעקבות הלימוד בספרו של הרמב"ם "ישתכח שם התנאים והאמוראים מן העולם"[5].
  • הוא השמיט את חילוקי-הדעות ומשא-ומתן שקדם לפסיקה, ובדרך-כלל איננו מנמק את הכרעותיו. לדברי מתנגדיו גישה זו עלולה להטעות את הציבור, כאילו דעתו היא הדעה היחידה והמחייבת (ייתכן שלכך אכן התכוון הרמב"ם).
  • בחלק מתפוצות ישראל השתרשה מסורת פסיקה שונה, ואלו לא היו נכונים לוותר עליה. עוד בימי חיי הרמב"ם כתב הראב"ד סדרת הסתייגויות על משנה תורה שנקראו השגות הראב"ד, בהן חלק לפעמים בחריפות על הרמב"ם והזכיר עמדות אחרות. אמנם ברוב המקומות הוא מסכים עם הרמב"ם.
  • שיטתו של הרמב"ם עוררה כעס רב, בעיקר מצד מנהיגים שלא קיבלו את סמכותו האישית (ראשי הישיבות בבבל ובא"י, והמנהיגות המסורתית של אחדות מקהילות מצרים).

מקומו במסורת הלימוד והפסיקה

למרות ההתנגדות שעורר, הספר הפך לאחד מספרי ההלכה המוסמכים ביותר, (ביהדות תימן, יהדות מצרים וכן בכמה קהילות בספרד הוא היה ספר ההלכה הבלעדי). השפעתו העיקרית היא דרך חיבור הפסיקה המקובל - השולחן ערוך של רבי יוסף קארו, שהושתת על חיבור בעל הטורים, שהעמיד את פסיקתו על הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש. ובכל מקום של חילוקי-דעות פסק כשניים מהם נגד היחיד. ב"הלכות הנוהגות בארץ" (סדרים זרעים, קדשים וטהרות וביניהם, תרומות ומעשרות, כלאים ושמיטה), נחשב משנה תורה כמקור הלכתי ראשון במעלה וכמעט יחידאי, מפני שכמעט אין פוסקים נוספים שעסקו בכך.

אף על פי ש"שולחן ערוך" התקבל כספר הלכה ראשון במעלה, נשאר "משנה תורה" במרכזו של הדיון התלמודי[12]. הוא מהווה אתגר עבור למדנים חריפים, ובפרט שיטת בריסק. אלו המשיכו (וממשיכים) לנסות ולשחזר את תובנותיו בסוגיות התלמוד. גם הסתירות (האמיתיות והמדומות) שבו מהוות מקור לא-אכזב לחידושי מושגים הלכתיים. במצבים רבים נאלצים תלמידי החכמים להגיע למסקנה שכנראה הרמב"ם חזר בו. המחקר המדעי מקבל טענה זו רק אם יש לה סימוכין בכתבי-היד של משנה תורה, בכתבי היד של פירוש המשניות שלו, בתשובותיו ההלכתיות ובכתבי בנו - רבי אברהם בן הרמב"ם.

במאה העשרים הראי"ה קוק חשב כי חשוב לשלב בפורמט של התלמודים את פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך בצידי הדף, ואף עסק בכך רבות. מאוחר יותר הוקם לשם כך מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.

במחצית השנייה של המאה ה-20 התרבו לומדי הרמב"ם בקצב של פרק או שלושה פרקים ביום, בעקבות תקנת הרבי מלובביץ' ללימוד פרקי "הרמב"ם היומי" וכן בעקבות מפעלות "הרמב"ם היומי" של חמ"ד שבו לומדים פרק אחד ביום.

חקר הנוסח של משנה תורה

מכתב ידו המקורי של הרמב"ם לספר משנה תורה שרדו כעשרים דפי-טיוטה (רובם מ"ספר משפטים", שניים מ"ספר נזיקין"), שנמצאו בגניזת קהיר[13]. מספרי מדע ואהבה, מצוי כיום כתב יד שבסיומו נרשם: "הוגה מספרי אני משה ברבי מימון זצ"ל". כתב יד זה הובא ממצרים לארם צובא על ידי צאצא הרמב"ם ר' יהושע בן מימוני במאה ה-14, והכומר רוברט הנטינגטון רכשו שם בשלהי המאה ה-17. הוא מכר את אוספיו לאוניברסיטת אוקספורד ב-1693, וכתב-היד שמור כיום בספרייה הבודליינית תחת המספר הסידורי "Huntington 80."

בנוסח משנה תורה נפלו במהלך השנים שינויים ושיבושים רבים: הן בנוסח ההלכות, הן באיורים (מפת ארץ ישראל וצורות המקדש וכליו) והן בחלוקת ההלכות. מקורות השינוי היו טעויות העתקה שנתקבעו בדפוס, עריכות של מעתיקים שונים ש"תיקנו" את הנוסח לזה הראוי לפי דעתם (למשל ב"נוסח תפילות כל השנה" ובנוסח הגדה של פסח), והצנזורה הנוצרית, ששינתה מהנוסח המקורי, בעיקר בפרק יא בהלכות מלכים ומלחמותיהם (על ימות המשיח). ייתכן שגם פעלה צנזורה עצמית, בעיקר בהחלפת "גויים" ב"עובדי כוכבים ומזלות" (עכו"ם). בנוסף לכך הרמב"ם עצמו תיקן מספר פעמים את הנוסח בעותק הספר שהיה תחת ידו. אם כן, הנוסח הקיים בדפוסים הנפוצים במשך הדורות אינו הנוסח הסופי והמדויק שיצא מתחת ידי הרמב"ם.

כדי לברר את הנוסח המדויק נעזרים החוקרים בכתבי יד עתיקים ובשרידי דפוסים ספרדיים מלפני הגירוש. הרב יצחק שילת סובר שכתבי היד ה"מזרחיים" צריכים להיחשב ראשונים בבירור נוסחים, שכן באזור סוריה וארץ ישראל הסתובב כתב ידו של הרמב"ם עצמו, וסופרים רבים באזור זה בדקו את נוסחאותיהם לפיו. לעומתו, הרב יוסף קאפח מבכר את כתבי היד התימניים (גם אל מול כתב היד הונטיגטון).

מהדורות מדויקות

מאז מחצית המאה ה-20 יצאו לאור כמה מהדורות של החיבור כולו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים, ועוד כמה של חלקים ממנו. בחלק ממהדורות אלו הטקסט נוקד ופוסק:

מהדורות מלאות
  • "רמב"ם לעם" בהוצאת מוסד הרב קוק – נוסח הרמב”ם בניקוד מלא עם פירוש עברי עממי (על ידי שמואל תנחום רובינשטיין), כולל גם ציוני מקורות הרמב"ם ודיון (לא-שיטתי) בהתאמה למקורות ולמקומות אחרים ברמב"ם.
  • מהדורת הרב יוסף קאפח – מהדורה שבה נוסח הפנים מתבסס רק על כתבי היד התימניים שהיו ברשות הרב קאפח. כן נוסף בה פירושו של הרב קאפח, הכולל בעיקר קיצור תמציתי של הסוגיות שנדונו על ידי מפרשי הרמב"ם במרוצת הדורות.
  • מהדורת שבתי פרנקל – מהדורה הכוללת גם את "נושאי כליו" הקלאסיים, ושבה נערך בירור נוסחאות מכמה כתבי יד, וכוללת "ילקוט שינויי נוסחאות" מפורט. עורכי המהדורה נמנעו לעיתים לקבוע את נוסח כתבי היד בפנים הספר, אם לא היה לו בסיס באחד מן הדפוסים, גם כאשר הרמב"ם עצמו מעיד עליו בתשובותיו, והסתפקו בהבאתו בשולי הדף. למהדורה נוסף גם מפתח לחלק מן הפרשנים שדנו בדברי הרמב"ם.
  • מהדורת אינטרנט מתעדכנת של מכון ממרא, בנוסח רוב כתבי היד התימנים (אלו המובאים במהדורות פרנקל וקאפח) בגרסה לא מנוקדת, ומנוקדת.
  • "מפעל משנה תורה" (נקרא גם "רמב"ם מקבילי") הוציא לאור משנה תורה בנוסח מדויק וביאור חדש. הנוסח מבוסס בעיקרו על פי מהדורת הרב קאפח ובהשוואה לכתבי יד תימניים ואחרים. המהדורה מכילה חילופי נוסח משמעותיים בלבד מהמהדורות הישנות. הטקסט מנוקד ומפוסק מחדש, הביאור פשוט, בהיר, עממי וקצר, ומקפל בתוכו את התפיסות המיוחדות של הרמב"ם בספריו האחרים. בתוספת איורים צבעוניים ומפתחות רבים. המהדורה הופיעה בכמה גרסאות גודל, (בכרך אחד, שלחנית וכיס) וגם באפליקציה חינמית לטלפון חכם "רמב"ם פלוס"[14]. מהדורה זו אינה כוללת את השגות הראב"ד.
  • "רמב"ם מדויק" בעריכת הרב יצחק שילתמהדורה מדעית-תורנית ובה נוסח הדפוסים הנפוצים מסודר כנגד הנוסח המתוקן, המבוסס על כתבי יד מזרחיים ותימניים. בניגוד למהדירים (בראשם הרב קאפח) הרואים בכתבי היד התימניים את המדויקים ביותר, הרב שילת מבכר על פניהם את כתבי היד המזרחיים, בטענה שהם נכתבו בסמוך למקומו ולתקופתו של הרמב"ם.
  • מהדורה מבוארת על פי דרכו של הרב עדין שטיינזלץ, בהוצאת קורן, עם ציון פסקי הלכה מראשונים ואחרונים. המהדורה מבוססת על הנוסח של הרב שילת.
מהדורות חלקיות
  • ספר המדע בהוצאת מוסד הרב קוק על פי דפוס קושטא רס"ט, עם שינויי נוסחאות מכתבי יד (מהדורה זו התקבלה בביקורת חריפה).
  • "רמב"ם המבואר" בהוצאת מכון עוז והדר, בסגנון מתיבתא, ובו ביאורים והערות, ליקוטים מהראשונים והאחרונים, וציונים למ"מ. סדרה זו עתידה לכלול בסופה כ־48 כרכים, שמתוכם יצאו לאור 13 כרכים.
  • "יד פשוטה" בעריכת הרב פרופ' נחום אליעזר רבינוביץ' – מהדורה המתבססת בדרך כלל על כתב יד אחד (ולעיתים שניים או שלושה), בדרך כלל ללא ניסיון לבירור נוסחאות מעבר לכך. בתוספת פירוש מקורי למשנה תורה. עד כה יצאו עשרים כרכים, כמחצית מהחיבור. למהדורה מצורף נוסח מוגה של השגות הראב"ד.

פרשנים קלאסיים

ערך מורחב – נושאי כליו של הרמב"ם

לספר משנה תורה ישנם פרשנים רבים, אולם ישנם כמה פרשנים הנחשבים קלאסיים. הפירושים הקלאסיים נדפסו במשך הדורות ברוב המהדורות "על הדף", כלומר בצידי הדף ומתחתיו כשבאמצע הדף מופיע הטקסט של משנה תורה. מפרשים אחרים נדפסו בסוף כרכי משנה תורה:

תרגומים

תרגומים לאנגלית

  • התרגום הראשון לאנגלית של משנה תורה נעשה בשנת 1832 על ידי הרמן הדוויג ברנרד, פרופסור לעברית באוניברסיטת קיימברידג'. התרגום כלל קטעים נבחרים ב"עקרונות המרכזיים בקודש ובאתיקה של היהודים מוצגים במבחר מתוך "יד החזקה" של הרמב"ם עם תרגום מילולי לאנגלית, הדגמות נרחבות מהתלמוד" (The Main Principles of the Creed and Ethics of the Jews Exhibited in Selections from the Yad Hachazakah of Maimonides, with A Literal English Translation, Copious Illustrations from the Talmud, &c.‎), וכן קובץ ראשי התיבות הנפוצים בעברית. קיימברידג' 1832
  • פיליפ (פלטיאל) בירנבאום (אנ') הוציא לאור תרגום מקוצר בשנת 1944, בשם "Maimonides' Mishneh Torah: Yad Hazakah".
  • אוניברסיטת ייל התחילה להוציא לאור תרגום לאנגלית בשנת 1949 כחלק מפרויקט היודאיקה של האוניברסיטה. כיום (2015) עומדת המהדורה לפני השלמה.
  • הוצאת פלדהיים הוציאה לאור בשנת 1981 את ספרי מדע ואהבה על פי כתב יד האטינגטון עם תרגומו של הרב משה חיימסון (אנ'), רבהּ של האימפריה הבריטית. התרגום נעשה מהנוסח הנפוץ ואינו תואם את הנוסח העברי.
  • הוצאת מאזניים הדפיסה מהדורה עם תרגום וביאור של הרב אליהו תגר[15]. המהדורה נמצאת גם באינטרנט, באתר chabad.org[16]. נוסח המקור הוא הנפוץ בדפוס.

תרגומים לשפות אחרות

הלכות דעות הופיע באמסטרדם ב-1640 בתרגום ללטינית בידי גאורגיוס גנציוס (George Gentius)[17]. חלקים ממשנה תורה קיימים בתרגום לערבית, בכתב יד[18] ובדפוס – לדוגמה, בתרגום רבי דוד בן יהושע הנגיד (חי בין השנים 1335–1410 בערך)[19]. בשנים 2006–2006 תרגם מוחמד חוסיין את הספר לערבית, אך התרגום טרם פורסם[20]. באוניברסיטה העברית ישנו כתב יד תרגום לערבית-יהודית של חלק מהחיבור. ספר המדע תורגם לגרמנית ("אשכנזית") באותיות עבריות בשנת תרל"ג[21]. בשנת 2019 הסתיימה הוצאה לאור של "משנה תורה" בתרגום לרוסית, הכוללת ציונים לפסיקה שונה ב"שולחן ערוך", בהוצאת "לחיים"[22]. העורך הראשי של המהדורה הוא הרב ברוך גורין. תרגום לספרדית יוצא בהוצאת "מוח" בארגנטינה. נכון ל-2018 יצאו הספרים מדע, אהבה, זמנים, נשים וקדושה, עם ביאורים וציורים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

כתבי יד

מהדורות אינטרנט וספרים סרוקים

מאמרים וכתבות

הערות שוליים

  1. ^ משה הלברטל, הרמב"ם, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2009, עמ' 62–63
  2. ^ בהקדמה לחיבורו כותב הרמב"ם ”... ועד זמן זה, שהוא שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן.” (הקדמה למשנה תורה לח). שנת 1,108 לחורבן (שהתרחש בשנת 70 לספירה) היא שנת 1177 לספירה.
  3. ^ לפי יוסף קאפח בהקדמתו למורה הנבוכים, חיבור משנה תורה הסתיים בשנת ד'תתקמ"ד (1184).
  4. ^ הרב יצחק שילת, ראשי פרקים לתולדות הרמב"ם, באתר אוצר החכמה
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 תשובות הרמב"ם, "אגרת ששלח הרב הגדול מורה צדק רבינו משה בן מימון ז"צל אל דיין אלכסנדריא רבי פנחס בר משולם זצ"ל", תשובה ק"מ, באתר ספריא. דיון באגרת, כולל בתשובת הרמב"ם, אצל: יצחק טברסקי, הלכה והגות: קווי יסוד במשנתו של הרמב"ם, כרך א', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1992 (מהדורה ראשונה: 1986). מסת"ב 9650600590, עמ' 117–120
  6. ^ 6.0 6.1 הקדמה לספר המצוות, בגרסת אתר "דעת", בתרגום הרב יוסף קאפח
  7. ^ הקדמה למשנה תורה (מסירת תורה שבעל פה), סעיף מ"ג
  8. ^ הקדמה למשנה תורה (מסירת תורה שבעל פה), סעיף מ"ב
  9. ^ הרב יצחק שילת, איגרות הרמב"ם, חלק ב, עמ' תמד-תמה, הוצאת מעליות. וכן: ר"י טברסקי, מבוא למשנה תורה להרמב"ם, ירושלים תשנ"א, עמ' 30.
  10. ^ יצחק הרשקוביץ, ‏איש מפי איש: עיונים בהשתלשלות התורה שבעל פה בהקדמת משנת התורה לרמב"ם, JSIJ‏ 7, 2008
  11. ^ רבי תנחום הירושלמי, אלמרשד אלכאפי <המדריך המספיק>, תל אביב תשכ"א, עמ' כ"ג-כ"ד, באתר אוצר החכמה.
  12. ^ הקדמת הסמ"ג
  13. ^ ראו בסוף משנה תורה מהדורת שולזינגר ניו יורק תש"ז (תעתיק מ' לוצק) ובמעליות כ"ה עמ' 11-21.
  14. ^ אתר "מפעל משנה תורה"
  15. ^ הרב ישראל אלפנביין, "תם ונשלם הפרויקט ההיסטורי שנמשך 23 שנים ● מיוחד", באתר שטורעם.נט, כ"א בסיון תש"ע
  16. ^ The Rambam's Mishneh Torah, Translated by Eliyahu Touger, באתר chabad.org
  17. ^ הלכות דעות: sive, Canones ethici R. Moseh Meimonidis ... / ex Hebraeo in Latinum versi, uberioribusque notis illustrati à Georgio Gentio., Amstelodami: Apud Ioh. & Cornelium Blaeu, 1640, בספרייה הדיגיטלית באתר הספרייה הלאומית
  18. ^ MOSES BEN MAIMON (RaMBaM; usually called MAIMONIDES), בתוך האנציקלופדיה היהודית
  19. ^ Gregor M. Schwarb, "The Arabic translation by David b. Joshua Maimonides (ca. 1335-1410) of Moses Maimonides's Mishneh Torah, Sefer ha-Maddaʿ, Hilkhot Yesodei ha-Torah I-IV: a revised version in Arabic script of Blumenthal's 1985 edition", 2013
  20. ^ Daniella Cheslow, LOST IN TRANSLATION, Tablet, September 14, 2010
  21. ^ אברהם בן יהושע פאלק ז"ל מק"ק וועקשנא, ספר המדע מיד החזקה לאדוננו מורנו ורבנו הרמב"ם נ"ע עם העתקה ללשון אשכנזית, ווילנא: דפוס רש"י פין, ור' א"צ ראזענקראנץ, ור' מ"מ שריפטזעטצער, תרל"ג, באתר היברובוקס
  22. ^ נתן גולד, היסטוריה: הושלם תרגום הרמב"ם לרוסית, באתר "כל הזמן", כ"ג אב התשע"ט


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34882030משנה תורה