טיוטה:כל דאלים גבר
 |
דף זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הדף פתוח לעריכה. | |
| תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות טוען ונטען, פרק ט"ו, הלכה ד' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן קכ"ב, סעיף ב'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קל"ט |
כל דאלים גבר (בראשי תיבות: כדא"ג; מארמית: מי שחזק - מנצח) הוא דין הלכתי לפיו בממון שישנו ספק אודות בעלותו של חפץ מסויים, שאין לאחד מהצדדים עדיפות חזקתית או ראייתית על פני השני, החפץ יינתן למי שיתפוס בו בכוח או למי שיביא ראיות קלושות שהחפץ שייך לו, למרות שבאופן רגיל ראיות אלו חסרות כוח בבית דין.
בגמרא ובראשונים מבואר שלא בכל ספק ממון הדין הוא כל דאלים גבר, ובחלק מהמקרים שבהם הדין הוא יחלוקו, יהא מונח עד שיבוא אליהו או שודא דדייני.
המקרה
ערך מורחב – ספק ממון
בגמרא במסכת בבא בתרא[1] מובא אודות ספינה ששני אנשים התווכחו על בעלותה, ולא היה לאחד מבעלי הדין עדיפות חזקתית או ראייתית על פני השני, ופסק להם רב נחמן כל דאלים גבר, כלומר, הספינה תנתן למי שיתפוס בה בכוח או למי שיש ראיות קלושות שהחפץ שייך לו, למרות שבאופן רגיל ראיות אלו חסרות כוח בבית דין[2].
וכתבה הגמרא שדין זה הוא רק באופן שיש סיכוי סביר שהאמת תתברר בהמשך על ידי עדים או ראיות, אך אם אין סיכוי סביר שהאמת תתברר, לדעת רב בעלי הדין חולקין בחפץ, ולדעת שמואל עושים שודא דדייני[א]. עוד כתבה הגמרא שדין זה הוא רק באופן שאין דררא דממונא, אך באופן שיש דררא דממונא בעלי הדין חולקים בחפץ.
והוסיפו רבנו תם[3], רבנו חננאל[4], התוספות במסכת בבא מציעא[5], הרא"ש[6], הסמ"ג[7] החידושים המיוחסים לריטב"א[8], הטור[9], התוספות רי"ד[10], רבנו ירוחם[11] והריב"ש[12] שכל זאת רק באופן שבעלי הדין לא מוחזקים בחפץ, אך באופן שבעלי הדין מוחזקים בחפץ חולקים גם באופן שאין דררא דממונא. אך ריב"א[3] חולק עליהם וסובר שאף באופן שאינם מוחזקים אם אין הכרח לומר שאחד מבעלי הדין משקר הדין הוא יחלוקו, ורק באופן שודאי אחד מבעלי הדין משקר ואינם מוחזקים בחפץ הדין הוא כל דאלים גבר, מלבד באופן שהחפץ נמצא בידיהם של בית דין או שומר, שאז הדין הוא יהא מונח עד שיבוא אליהו.
בברי ושמא
כתבו הר"י מיגאש[13] היד רמה[14] הרמב"ן[15] והתשב"ץ[16] שבאופן שאחד מבעלי הדין טוען שהחפץ שייך לו בבירור, והשני מסופק האם אכן החפץ שייך לו, אין עושים כל דאלים גבר אלא החפץ ניתן לטוען שהחפץ שייך לו בבירור.
ובאופן ששני בעלי הדין מסופקים האם אכן החפץ שייך להם, לדעת הרמ"ה, התשב"ץ וריב"א[17] אף באופן זה אומרים כל דאלים גבר, אך לדעת רבנו תם[17] והרמב"ם[18] לא אומרים כל דאלים גבר[ב].
טעמו
נחלקו הראשונים בטעם הפסק כל דאלים גבר, יש שכתבו[19] שמכיוון שאין עדיפות לאחד הצדדים בית דין נמנעים מלדון במקרה זה, ולכן נותנים את החפץ למי שתופס בו. אך אך יש שכתבו שבכל דאלים גבר ישנו ראיה כלשהי למי שייך החפץ, מכיון שמסתבר שמי שהחפץ שייך לו יותר יתאמץ לתפוס בו, וכמו כן יותר מסתבר שיהיו בידיו ראיות קלושות שהחפץ אכן שייך לו[20].
שבועה
כתבו הרא"ש[21] התשב"ץ[16] והטור[22] שבאופן שהבעל דין שהפסיד טוען שהחפץ שייך לו בבירור[23], הוא יכול להשביע את הגובר שבועת היסת שאכן החפץ שייך לו, וכן פסק השולחן ערוך[24].
בתפס לפני פסק בית הדין
באופן שאחד מבעלי הדין תפס את החפץ קודם שבית הדין פסקו כל דאלים גבר, שיטת הרשב"ם[25] והנמוקי יוסף[26] שמוציאים את החפץ מידיו, אך שיטת רבי ישמעאל בן חכמון[27] הרמ"ה[28] והרי"ד[29] שמשאירים את החפץ בידיו.
בחזר ותפסה
נחלקו הראשונים האם לאחר שאחד מבעלי הדין תפס את החפץ יכול השני לחזור ולקחתו ממנו. שיטת הרא"ש[30], רבנו ירוחם[31] והטור[32] שלא יכול לקחתו, מכיוון שלא מסתבר שחכמים תיקנו שכל ימיהם יהיו במריבה[30], או משום שכבר על ידי שהראשון תפס הוכח שהוא בעליו של החפץ[33][34].
אך שיטת התוספות[35] ההגהות מיימוניות[36] הרשב"א[37] שיכול לחזור ולקחת את החפץ מידיו.
להלכה, פסק השולחן ערוך[24] שלא יכול לחזור ולקחתו ממנו, אך הש"ך[38] פסק שיכול לחזור ולקחתו ממנו.
כשתפסו בית דין
בגמרא מובאת מחלוקת האמוראים אודות מקרה שלבקשתו של אחד מבעלי הדין בית דין תפסו בחפץ, בכדי שהוא יוכל להביא עדים שהחפץ שייך לו. לדעת רב יהודה בית דין אינם רשאים להוציא מידם ולפסוק כל דאלים גבר, מכיוון שלאחר שהחפץ הגיע לרשותם של בית דין הם מתחייבים לברר של מי הוא, ואינם רשאים להפקירו ולפסוק כל דאלים גבר[39]. אך לדעת רב פפא בית דין רשאים להוציא את החפץ מידם ולפסוק כל דאלים גבר, משום שהם תפסו על מנת שאם לא יביא עדים יוכלו לפסוק כל דאלים גבר[40].
להלכה, פסקה הגמרא כרב יהודה, וכן הובא ברמב"ם[41] ובשולחן ערוך[42].
מחלוקת נוספת מובאת בגמרא אודות מקרה שאחד מבעלי הדין ביקש מבית דין שיתפסו את החפץ, אך הם לא עשו זאת בפועל. לדעת רב יהודה לא יתפסו, ולדעת רב הונא יתפסו.
בביאור מחלוקתם נחלקו הראשונים, יש שכתבו[43] שרב יהודה הולך לשיטתו שלאחר שתפסו אין בית דין יכולים לפסוק כל דאלים גבר, ולכן אין להם לתפוס, אך רב הונא סובר כמו רב פפא שלאחר שתפסו יכולים להוציא ולפסוק כל דאלים גבר, ולכן סובר שבית דין יכולים לתפוס. אך התוספות[44] כתבו שלדעת רב הונא אנו מאמינים לו שיביא עדים, ולכן יתפסו, אך רב יהודה סובר שלא מאמינים לו, ולכן לא יתפסו.
בימינו
השבות יעקב[45] כתב שכיום לא שייך לעשות כל דאלים גבר, מכיוון שאנשים מוסרים את נפשם גם על ממון שלא שלהם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הערך "כל דאלים גבר", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הערך "כל דאלים גבר", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת "קובץ יסודות וחקירות השלם")
- שיעורים בסוגיית כל דאלים גבר באתר קול הלשון
ביאורים והרחבות
- ↑ בביאור טעם זה נחלקו הראשונים: היד רמה (אות סב) ביאר שמכיוון שיתכן שיבואו עדים ויעידו למי שייך החפץ אין בית דין צריכים לטרוח ולעשות חלוקה או שודא דדייני, אך רבי ישמעאל בן חכמון (בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב') ביאר שלא פוסקים להם שודא או יחלוקו, מכיון שזה גנאי לבית דין שפסיקתם תתבטל לאחר שיוכח על ידי עדים שלא כדבריהם, ולכן באופן שיש סיכוי סביר שהאמת תתברר פוסקים כל דאלים גבר, שאינו פסק ממש.
- ↑ וכתבו התומים (סימן קל"ט סעיף קטן ב', באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי) ורבי עקיבא איגר (בבא מציעא ב' א' בתוד"ה ויחלוקו; הגהותיו לשולחן ערוך חושן משפט סימן קל"ט) שלשיטת הסוברים שטעם פסק כל דאלים גבר הוא שמי שהחפץ שייך לו יתאמץ יותר להשיג את החפץ (ראה פרק טעמו) באופן ששני בעלי הדין טוענים שמא אין עושים כל דאלים גבר, שהרי לא שייך הסברא שמי שהחפץ שייך לו יתאמץ יותר, שהרי אף הוא בעצמו מסופק האם החפץ שייך לו. והוסיף רבי עקיבא איגר שבמקום שניכר שאחד רמאי אף על פי שטוענים שמא עושים כל דאלים גבר.
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב'
- ↑ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "וכל"; בבא מציעא סימן א', באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- ^ 3.0 3.1 דבריו הובאו בתוספות, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "ההוא"
- ↑ דבריו הובאו ברשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "האי", בחידושי הרמב"ן בבא מציעא דף ב' עמוד א' ד"ה ויחלוקו, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי ובבבא בתרא דף ל"ד עמוד ב' ד"ה זה, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי, בחידושי הרשב"א בבא מציעא דף ב' עמוד א' ד"ה וזה, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי, ובתוספות הרא"ש בבא מציעא דף ב' עמוד א', באתר היברובוקס.
- ↑ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד א', ד"ה "ויחלוקו"
- ↑ בבא מציעא סימן א', באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- ↑ עשין צה ד"ה בתחילת ב"מ.
- ↑ בבא מציעא דף ב' עמוד א'
- ↑ ארבעה טורים, חושן משפט, סימן קל"ט
- ↑ בבא מציעא דף ב' עמוד א' ד"ה שנים, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- ↑ מישרים חלק ג נתיב ה
- ↑ סימן תל"ד.
- ↑ מסכת בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב', באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- ↑ בבא בתרא פרק ג אות ס
- ↑ חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב' ד"ה וזה, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- ^ 16.0 16.1 ח"ב סימן רע"ב, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- ^ 17.0 17.1 תוספות, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "ההוא", על פי רבי עקיבא איגר (בבא מציעא דף ב' עמוד א' בתוד"ה ויחלוקו).
- ↑ הלכות גזילה ואבידה, פרק ד', הלכה י' על פי רבי עקיבא איגר (בבא מציעא ב. בתוד"ה ויחלוקו).
- ↑ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "התם"; תוספות רי"ד מסכת בבא מציעא דף ב' עמוד א' ד"ה שנים; שו"ת הרשב"א המיוחסות קלח, ראב"ן בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב', מאירי בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב' ד"ה שנים.
- ↑ רא"ש בבא מציעא סימן א' ובבא בתרא פרק ג' סימן כ"ב; שו"ת הרא"ש כלל ע"ז.
- ↑ שו"ת הרא"ש כלל ע"ז.
- ↑ חושן משפט, סימן קל"ט
- ↑ על פי הוספת התשב"ץ.
- ^ 24.0 24.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קל"ט, סעיף א'
- ↑ מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "תיפסוה"
- ↑ בבא בתרא דף י"ח עמוד א' ד"ה תפשוה.
- ↑ בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב'
- ↑ יד רמה בבא בתרא פרק ג אות מב.
- ↑ פסקי הרי"ד בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב'.
- ^ 30.0 30.1 פסקי הרא"ש, מסכת בבא בתרא, פרק ג', סימן כ"ב.
- ↑ מישרים נתיב ג ה.
- ↑ חושן משפט, סימן קל"ט.
- ↑ ראה לעיל פרק טעמו.
- ↑ לבוש חושן משפט סימן קל"ט סעיף א', ט"ז חושן משפט סימן רמה ס"ק ו'.
- ↑ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד א', ד"ה "והא"
- ↑ הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה כב, הלכותצ טוען ונטען פרק י הלכה ו.
- ↑ שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קל"ח.
- ↑ חושן משפט סימן קל"ט ס"ק ב', באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי
- ↑ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "לא מפקינן", פסקי הרי"ד, חדושי רבי ישמעאל בן חכמון, נמוקי יוסף דף י"ח עמוד א' (מדפי הרי"ף).
- ↑ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "מפקינן".
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק י', הלכה ו'.
- ↑ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קל"ט, סעיף ג'.
- ↑ רשב"ם בבא בתרא דף ל"ד עמוד ב' ד"ה תפסינן וד"ה רב הונא; יד רמה פרק ג אות ס, פסקי הרי"ד, נמוקי יוסף דף י"ח עמוד א'.
- ↑ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד, עמוד ב', ד"ה "רב הונא".
- ↑ חלק ב סימן קס"ז.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
קטגוריה:ממון המוטל בספק קטגוריה:משפט עברי: דיני ספיקות קטגוריה:בבא בתרא: סוגיות תלמודיות