טיגריס סיבירי

טיגריס סיבירי
	טיגריס סיבירי בגן חיות
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
משפחה:	חתוליים
סוג:	פנתר
מין:	טיגריס
תת־מין:	טיגריס סיבירי
שם מדעי
	Panthera tigris altaica
תחום תפוצה

טיגריס סיבירי או טיגריס אמור (שם מדעי: Panthera tigris altaica) הוא תת-מין נדיר של הטיגריס. הטיגריס הסיבירי הוא הגדול במשפחת החתוליים ודמויי החתול בכלל. עם זאת חתולי כלאיים כמו הלייגר גדולים ממנו. חתול זה מצוי בסכנת הכחדה בטבע והוא אנדמי לצפון-מזרח סיביר.

הטיגריס הסיבירי מכונה לעיתים גם "טיגריס אמור", "טיגריס מנצ'ורי", "טיגריס קוריאני" או טיגריס "אוסורי", בתלות באזור הגאוגרפי בו נצפה הפרט.

מאפיינים פיזיים

משקלו הממוצע של זכר הטיגריס הסיבירי הוא בין 306-360 קילוגרמים ואורכו עד 3 מטר כולל זנבו. נקבת הטיגריס שוקלת 160 קילוגרמים ומגיעה לאורך של 265 ס"מ. הטיגריס הסיבירי הוא הגדול במיני משפחת החתוליים בטבע. עם זאת, הוא קטן יותר מהלייגר, הכלאה בין אריה זכר לנקבת טיגריס, המצוי רק בשבי. אורכו של זכר הטיגריס הסיבירי הגדול ביותר שתועד בשבי הוא 3.7 מטרים ומשקלו היה למעלה מ-420 קילוגרמים. לשם השוואה, האריה הגדול ביותר שחי בשבי הגיע למשקל של 375 קילוגרמים בלבד. גובהו של הטיגריס הוא 115 סנטימטרים בערך, ואורך זנבו מטר אחד בקירוב. מלבד גודלו הרב, הטיגריס הסיבירי נבדל מתת-מינים אחרים של הטיגריס בפרוותו הבהירה יותר ובפסיו החומים - כהים (להבדיל מהפסים השחורים של מרבית הטיגריסים). צבעו הבסיסי של עורו הוא צהבהב, אולם בטנו וחלק מצידי גופו לבנים. פסיו לרוב דקים יותר מפסיו של הטיגריס הבנגלי. פרוותו העבה והרכה מגנה עליו מפני טמפרטורות נמוכות במיוחד, אשר באזור חיותו עשויות להגיע למינוס 45 מעלות צלזיוס.

תפוצה ואוכלוסייה

הטיגריס הסיבירי נמצא בסכנת הכחדה. בתחילת המאה ה-20 היה נפוץ בחצי האי הקוריאני (Korean Peninsula), בצפון-מזרח מונגוליה, בדרום-מזרח רוסיה ובצפון-מזרח סין. כיום, הוא למעשה נעלם מקוריאה הדרומית, ותחום תפוצתו המרכזי הוא אזור קטן במזרח הרחוק שבדרום רוסיה (אזור אמור - אוסורי, מחוז פרימורסקי ומחוז חברובסק). מספר קטן של טיגריסים נמצאים בחבל מנצ'וריה (צפון מזרח סין), ומספר קטן עוד יותר נמצא בקוריאה הצפונית. כיום פועלים מספר אתרי ריבוי בשביה וכן מספר תוכניות שימור שנועדו להגדיל את מספר הטיגריסים הסיבירים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 מנתה כפי הנראה אוכלוסיית הטיגריסים הסיביריים פחות מ-50 פרטים, אולם ב-1982 כבר מנתה למעלה מ-200 פרטים. ספירה שנערכה ב-1996 דיווחה על 430 פרטים החיים בטבע. מאמצי שימור רוסיים הביאו לעלייה קטנה, או לכל הפחות לייצוב מצב אוכלוסיית תת-המין, שכן מספר הפרטים ביערות הסיביריים נאמד בכ-360 בערך בספירה האחרונה שנערכה ב-2014‏^[1].

תזונה

בדומה לחתוליים אחרים, הטיגריס הסיבירי הוא טורף אוכל בשר. בהיותו צייד מומחה, תזונתו מבוססת בעיקר על פרסתנים כמו חזיר בר, גוראל אמור ואיילים (אייל סיבירי, אייל סיקה, אייל קנדי, אייל מושק) אולם הוא ניזון גם מטרף קטן יותר, כמו ארנבאים (ארנבת, פיקתיים) ודגים, ביניהם הסלמון. בניגוד לטיגריס הבנגלי, הטיגריס הסיבירי תוקף רק לעיתים נדירות את האדם. הטיגריס אף טורף לעיתים רחוקות דובים, כגון הדוב השחור האסייתי והדוב החום. מוערך כי 85 אחוזים מתזונתו של הטיגריס הסיבירי מורכבים מאייל קנדי וחזיר בר, ולכן שמירה על חיות אלה מציד בלתי חוקי חשובה מאוד לשימור הטיגריסים הסיבירים.

אינטראקציות עם טורפים אחרים

לאחר ירידה באוכלוסיות מיני פרסתנים בין 1944 ו-1959, יותר מ-32 מקרים של טיגריסים סיביריים שתקפו דובים חומים ודובים שחורים אסייתיים תועדו במזרח הרוסי הרחוק, ושערות של דובים נמצאו במספר דגימות פרווה של טיגריסים. טיגריסים תוקפים דובים שחורים אסייתיים בתדירות נמוכה יותר מאשר דובים חומים, שכן האחרונים נוטים להתגורר בסביבת מחיה מישורית יותר ואינם מסוגלים לטפס על עצים. מאותה תקופה ישנם גם ארבעה מקרים של דובים חומים שהרגו נקבות טיגריס וטיגריסים צעירים, הן עקב עימותים סביב טרף והן כחלק מהגנה עצמית. טיגריסים מסוגלים להתמודד עם דובים גדולים יותר מהם עצמם באמצעות טקטיקת מארב שפיתחו המערבת זינוק על הדוב מעמדה גבוהה יותר (למשל, עץ), נעיצת טפריו בסנטרו בעזרת כף רגל קדמית אחת ובגרון באמצעות הכף השנייה, ולאחר מכן הריגתו באמצעות נשיכה חזקה בעמוד השדרה הצווארי. טיגריסים ניזונים בעיקר ממאגרי השומן של הדוב, כמו אלו שבאזור הגב, השינקן והמפשעה.

כשטיגריסים סיביריים מתכננים לצוד דובים חומים, הם בדרך כלל מסמנים דובים חומים צעירים או נקבות דובים קטנות. טריפה של דובים חומים מצד טיגריסים לא זוהתה במחקר שנערך בין 1993 ו-2002. דובים חומים אוסוריים, יחד עם הדובים השחורים האסייתיים הקטנים יותר, מהווים כ-2.1% מהתזונה השנתית של הטיגריס הסיבירי, שמתוכם 1.4% מורכבים מדובים חומים.

השפעת נוכחותם של טיגריסים על התנהגותם של דובים חומים נוטה להשתנות ממקרה למקרה. בחורפים של 1970-1973, החוקרים יודקוב וניקולייב תיעדו שני מקרים של דובים שלא הפגינו סימני פחד מטיגריסים ומקרה אחר של דוב חום ששינה את מסלול הליכתו לאחר שזיהה כי הוא חוצה עקבות טיגריס. חוקרים אחרים צפו בדובים שדווקא עוקבים אחרי עקבות טיגריס כדי לזכות בפגרי טרף של טיגריסים ואף לצוד את הטיגריסים עצמם. למרות סכנת הטריפה, חלק מהדובים החומים דווקא מפיקים תועלת מנוכחותם של הטיגריסים, זאת היות שהם מסוגלים להרחיק טיגריס מן הטרף שלו וכך להרוויח טרף שהם עצמם לא יכלו לצוד בהצלחה לבדם (עקב מגבלות מהירותם). דובים חומים באופן טיפוסי נוטים להתעמת עם נקבות הטיגריס הקטנות בהרבה. במהלך מחקר טלמטריה בשמורת סיחוטה-אלין, 44 עימותים ישירים בין דובים וטיגריסים נצפו, בהם הדובים נהרגו ב-22 מהמקרים, והטיגריסים נהרגו ב-12 מהמקרים. ישנם דיווחים על דובים חומים התוקפים נמרי אמור וטיגריסים כדי לזכות בטרף שלהם. בשמורת סיחוטה-אלין, 35% מהטרף שצדו הטיגריסים "נגנב" על ידי הדובים, בעוד שהטיגריסים נמנעו כליל מעימות וויתרו על הטרף כולו בחלק מהמקרים או שהשאירו לדוב רק חלק במקרים אחרים. מחקרים אחדים מראים שדובים לעיתים קרובות עוקבים אחרי טיגריסים כדי לחמוס את הטרף שלהם, דבר שלו השפעות הרסניות על תזונת הטיגריסים. דיווח מ-1973 מתאר 12 מקרים ידועים של דובים חומים שהרגו טיגריסים, כולל זכרים בוגרים; בכל המקרים הטיגריסים נאכלו לאחר מכן בידי הדובים.

האינטראקציה בין הטיגריס הסיבירי והדוב ההימלאי לא נחקרה באופן מיוחד.

באזורי מחייתם, הטיגריסים מצמצמים את אוכלוסיית הזאבים עד לנקודה של הכחדה מקומית או מרסנים אותה למספרים כה נמוכים עד כדי הפיכת הזאבים למרכיב לא משמעותי של המערכת האקולוגית. זאבים מסוגלים להתגבר על התחרות עם הטיגריסים רק כאשר לחץ מצד האדם מצמצמם את מספרי הטיגריסים. באזורי מחיה שחולקים טיגריסים וזאבים, תזונתם של שני המינים בדרך כלל חופפת למדי, מה שמביא לתחרות עזה בין המינים. האינטראקציות של הטיגריסים והזאבים מתועדות היטב בסיחוטה-אלין, שבה עד תחילת המאה ה-20 מעט מאוד זאבים נצפו. מספרי הזאבים ככל הנראה זינקו היכן שהטיגריסים נעלמו במהלך הקולוניזציה הרוסית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. טיעון זה עומד בקנה אחד עם דיווחיהם של תושבי המקום אשר טענו כי אינם זוכרים זאבים בסיחוטה-אלין עד שנות ה-30, בדיוק כאשר מספר הטיגריסים צנח. כיום, אוכלוסיות הזאבים הן דלילות למדי באזורי תפוצתם של הטיגריסים, והן נצפות בדרך כלל בצורה של כיסים קטנים, או של קבוצות קטנות שנודדות ממקום למקום.

עובדת השפעתם של הטיגריסים על אוכלוסיות הזאבים שימשה בעבר פעילי סביבה רוסים כדי לשכנע ציידים במזרח הרחוק להבליג על נוכחותם של החתולים הגדולים הללו, שכן הם מגבילים את אוכלוסיות הפרסתנים פחות מזאבים, ונוכחותם אפקטיבית למדי לשליטה על מספרי הזאבים.

בשבי

כיום, קיימים בשבי מספר מאות של טיגריסים סיביריים. רובם של טיגריסים אלו נמצא באירופה ובצפון אמריקה, אולם מעטים נמצאים גם בגני חיות באסיה. טיגריסים אלו נחשבים לבעל-חי פופולרי בגני חיות, בעיקר בשל גודלם, ייחודם וכוחם הרב. הטיגריס הסיבירי מתרבה במסגרת תוכנית ריבוי בשבייה, SSP ‏(Species Survival Plan), פרויקט המבוסס על 83 טיגריסים שנלכדו בטבע. לפי מרבית המומחים, אוכלוסייה זו היא גדולה מספיק על מנת להישאר יציבה ובריאה מבחינה גנטית (ראו גם: צוואר בקבוק). כיום, כ-160 טיגריסים סיביריים נמצאים במסגרת ה-SSP, מה שהופך אותו לתת-המין של הטיגריס שמתרבה במידה הגדולה ביותר במסגרת התוכנית. הטיגריס הסיבירי לא מתקשה להתרבות בשבייה, אולם הסיכוי לשחרר בהצלחה לטבע פרטים שגדלו בשבי הוא נמוך. פרטים שכאלו חסרים את טכניקות הציד שיש לאלו שגדלו בטבע, ולכן יתקשו בהשגת מזון ברגע שישוחררו.

טיגריס כספי

המין טיגריס כספי, שנכחד לפני כמה עשורים, נחשב בעבר לתת-מין בפני עצמו, אך מחקרים אחרונים מעידים על כך שהוא למעשה אוכלוסייה מערבית יותר של הטיגריס הסיבירי, מה שמעיד על תפוצה רחבה יותר של הטיגריס הסיבירי בעבר.