חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד

כוחות ההגנה של ניו זילנד

זרועות
חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד
צבא ניו זילנד
הצי המלכותי של ניו זילנד
עיטורים ומבנה פיקודי
עיטורי כוחות ההגנה של ניו זילנד
דרגות כוחות ההגנה של ניו זילנד
היסטוריה צבאית
היסטוריה צבאית של ניו זילנד
היסטוריה של ניו זילנד

חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד (באנגלית: Royal New Zealand Air Force – RNZAF במאורית: Te Tauaarangi o Aotearoa "לוחמי השמים של ניו זילנד", לפני כן Te Hokowhitu o Kahurangi "חבורת המלחמה הכחולה"), הוא הזרוע האווירית של כוחות ההגנה של ניו זילנד. החייל הוקם על בסיס מרכיבים ניו זילנדים של חיל האוויר המלכותי הבריטי והפך לחיל עצמאי ב-1923, אף על פי שצוותי אוויר רבים של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד המשיכו לשרת במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי עד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים. חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד נלחם במלחמת העולם השנייה ולאחריה בעימותים במלזיה, בוייטנאם ובמלחמת המפרץ. כמו כן השתתף החיל במשימות שמירת שלום שונות מטעם האו"ם. בהשוואה לכמות של יותר מ-1000 מטוסים שהופעלו על ידו בתקופת השיא של סוף מלחמת העולם השנייה, הפעיל החיל נכון לשנת 2010 62 כלי טיס, בדגש על משימות סיור ותובלה ימיות במסגרת סיוע לצי המלכותי של ניו זילנד ולצבא ניו זילנד. על החיל מפקד קצין בדרגת מרשל אוויר משנה (Air Vice-Marshal) הנושא בתואר "מפקד חיל האוויר" (Chief of Air Force). המוטו של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד הוא כמו זה של חיל האוויר המלכותי של בריטניה ושל מדינות נוספות של חבר העמים הבריטי ומבוסס על המשפט הלטיני "Per ardua ad astra" שמשמעותו "Through struggle to the stars" ("אל הכוכבים באמצעות מאבק").

היסטוריה

מטוס "בלריו" (Blériot)

ההיסטוריה האווירית של ניו זילנד החלה ב-1913, כאשר קיבל צבא ניו זילנד שני מטוסים חד-כנפיים מסוג "בלריו" (Blériot) מבריטניה. מטוסים אלה הוחזרו לבריטניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – ניו זילנד במלחמת העולם הראשונה

במלחמת העולם הראשונה טסו צוותי האוויר של ניו זילנד כחלק מגיס התעופה המלכותי ומשירות האוויר המלכותי של הצי (Royal Naval Air Service). טייסי ניו זילנד שירתו יחד עם הכוחות הבריטיים והשתתפו בקרבות בכל הזירות. חמישה עשר מהם הוכתרו כאלופי הפלות.

באמצעות סיוע ממשלתי אומנו טייסים בשני בתי ספר פרטיים לטייס לטובת המאמץ המלחמתי. עם סיום המלחמה נשארו רבים מטייסיה של ניו זילנד לשרת בחיל האוויר המלכותי הבריטי שאך הוקם וכמה מהם הגיעו לדרגות גבוהות במלחמת העולם השנייה. אחרים שבו לניו זילנד והיוו את הגרעין של "חיל האוויר הקבוע של ניו זילנד" (New Zealand Permanent Air Force – NZPAF).

חיל האוויר הקבוע של ניו זילנד

מטוס וולרוס (Walrus) מתקופת מלחמת העולם השנייה. עדיין עם הרונדל של חיל האוויר המלכותי הבריטי ורק הקידומת NZ של המספר הסידורי מזהה אותו כמטוס ניו זילנדי

עם סיום פעולות האיבה הציעה בריטניה את המתנה האימפריאלית לכל אחד מהדומיניונים שלה בדמותם של מאה מטוסי קרב מעודפי המלחמה. ניו זילנד הייתה האחרונה להסכים והראתה הכי פחות התלהבות. בסופו של דבר הגיעו 33 מטוסים: מטוסים דו-כנפיים מהדגמים אברו 504 (Avro 504), איירקו (DH.4‏ (Airco DH.4) ואיירקו DH.9 תוצרת דה הבילנד ומטוסי קרב מדגם בריסטול F.2.

חשיבותם של המטוסים כאמצעי לחימה זכתה להכרה כבר במלחמה ומי שדחף להקמתו של החיל היה חבר המועצה המחוקקת של ניו זילנד סר הנרי וויגראם (Henry Wigram). ב-14 ביוני 1923 הוכרז על הקמתו של חיל האוויר הקבוע של ניו זילנד כיחידה בתוך צבא ניו זילנד שאוישה בשני קצינים ובשני בעלי דרגות אחרות כסגל קבוע וב-102 קצינים כאנשי מילואים. צי המטוסים הראשון התבסס על משלוח המטוסים שהגיע, כאמור, מבריטניה והם הופעלו משדה תעופה בסוקברן (Sockburn) שליד קרייסטצ'רץ' שבאי הדרומי, שם שכן בית הספר לטיסה הראשון של החיל. ב-1926 תרם וויגראם סכום של 2,500 ליש"ט לרכישת מטוסי קרב חדישים יותר והוכנסו לשירות מטוסי גלוסטר גְרבּ (Gloster Grebe). שדה סוקברן נקרא היום "שדה וויגראם" ובתחומו נמצא המוזיאון של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד.

כמות קטנה של מטוסי בריסטול נוספים הגיעה בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים. מטוסי דה הבילנד DH.60 מות'‏ (DH.60 Moth} מצוידים במקלע לואיס לקחו חלק במבצעים ימיים כנגד מורדים בסמואה. בשנת 1930 הוקמו טייסות מרחביות בהובסונוויל (Hobsonville), ולינגטון ובקרייסטצ'רץ'. ב-1931 סייעו מטוסי פיירי III‏ (Fairey III) בהגשת סיוע אווירי רפואי לנפגעי רעידת אדמה במזרח האי הצפוני.

בדומה לחילות אוויר מערביים דומים התרחב החיל באמצע שנות השלושים. בשנים 1933–1934 הוזמנו 12 מטוסי ויקרס וילדביסט כדי ליצור טייסת סיור/הפצצה ששכנה בבסיסים בהובסונוויל ובוויגראם. ב-1937 הגיעו 29 מטוסי בלאקבורן באפין (Blackburn Baffin) כדי למלא משימות סיור חופים וב-1939 הגיעו 16 מטוסי ויקרס וילדביסט נוספים. בהמשך הגיעו מטוסים חדשים נוספים מתוצרת בריטניה, כולל מספר משמעותי של מטוסי אברו 626‏ (Avro 626) איירספיד אוקספורד ופיירי גורדון. ב-1934 שונה שם החיל לחיל האוויר המלכותי של ניו זילנד וב-1937 הפך לחיל עצמאי.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – ניו זילנד במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה טייסת מס' 75, המצוידת ב-30 מפציצים מדגם ויקרס ולינגטון, הסיוע העיקרי שיכלה ניו זילנד להציע למאמץ המלחמתי של בריטניה. ניו זילנדים רבים נוספים שירתו במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי.

תפקידו העיקרי של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד היה לנצל את יתרון המרחק של ניו זילנד מאזורי הקרבות ולאמן את צוותי האוויר כחלק מתוכנית אימוני האוויר של חבר העמים הבריטי יחד עם עמיתיהם מקנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה. לצורך כך יוצרו או הורכבו מספרים גדולים של מטוסי דה הבילנד טייגר מות', איירספיד אוקספורד והרווארד בתעשייה המקומית ונרכשו מטוסים חד-כנפיים ודו-כנפיים משומשים כגון מטוסי אוורו אנסון, הוקר הינד (Hawker Hind), ויקרס וילדביסט וסופר מרין וולרוס (Supermarine Walrus).

ניו זילנדים בשירות חיל האוויר המלכותי הבריטי

מרשל אוויר ראשי סר קית' פארק, ניו זילנדי, מפקד כנף 11 של חיל האוויר הבריטי בקרב על בריטניה, לאחר מכן היה מפקד הכוח האווירי במצור על מלטה ובשלבים האחרונים של המלחמה פיקד על היחידות של חילות האוויר של חבר העמים הבריטי בדרום-מזרח אסיה.

רוב רובו של כוח האדם של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד שירת במסגרת חיל האוויר המלכותי של בריטניה. שש טייסות של החיל השתלבו במה שנקרא "קבוצת הטייסות ה-15" (Article XV squadrons) ובזרוע האווירית-ימית באירופה, בים התיכון, בדרום-מזרח אסיה ובזירות אחרות, וכלל גם כוח אדם מאוסטרליה ומקנדה אשר שירתו במסגרות אלה.

טייסים ניו זילנדים מפורסמים ששירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי היו אדגר "קובר" קיין (Edgar "Cobber" Kain) שהיה אלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר הבריטי, אלן דיר, מחבר הספר "תשע נשמות", וקצינים בכירים כמו אלוף ההפלות ממלחמת העולם הראשונה, מרשל אוויר ראשי סר קית' פארק שפיקד על כנף 11 של חיל האוויר הבריטי בקרב על בריטניה, על הכוח האווירי במהלך המצור על מלטה ועל יחידות של חילות האוויר של חבר העמים הבריטי בדרום-מזרח אסיה בשלביה האחרונים של המלחמה, ומרשל האוויר סר ארתור קוניגהאם (Arthur Coningham), שפיקד על חיל האוויר המדברי בצפון אפריקה והיה מפקד הכוח האווירי בפלישה לנורמנדי ביוני 1944.

שלושה טייסים של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד עוטרו בצלב ויקטוריה במסגרת שירותם בחיל האוויר המלכותי הבריטי. הראשון בהם היה סמל טיסה ג'יימס וורד מטייסת 75 כשב-7 ביולי 1941 טיפס במהלך טיסה על כנף מטוסו כדי לכבות אש שאחזה במנוע. השני היה מפקד כנף לאונרד טרנט (Leonard Henry Trent) שב-1943 המשיך להוביל התקפה מסוכנת ביותר אך חיונית בראש טייסת 487 עד שכל המטוסים הופלו והוא צנח ונפל בשבי הגרמני. השלישי היה קצין טיסה לויד טריג (Lloyd Allan Trigg) ששרת בטייסת 200 של חיל האוויר הבריטי שהטיס מפציץ ליברטור ונתקל בצוללת גרמנית על פני המים ליד חופי אפריקה. הוא תקף את הצוללת תוך כדי שהוא סופג אש נגד מטוסים שנורתה מהצוללת והתרסק על הצוללת עם צוותו. המקרה דווח על ידי ניצולי הצוללת ועל כך הוא עוטר בצלב ויקטוריה.

הטייסת הראשונה של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד ששירתה יחד עם חיל האוויר המלכותי הבריטי לא פעלה במסגרת "קבוצת הטייסות ה-15". הייתה זו הטייסת ה-75 שהפעילה מפציצי ויקרס ולינגטון והוקמה באוגוסט 1939. הטייסת הטיסה מאוחר יותר מפציצי סטירלינג (Short Stirling), אוורו לנקסטר ואברו לינקולן (Avro Lincoln). במקרה או שלא במקרה, אוישו יחידות נוספות של חיל האוויר המלכותי הבריטי בעיקר בטייסים ניו זילנדים, כולל בטייסות 243 (בסינגפור), 258 (בבריטניה) וביחידות נוספות. לפחות 78 טייסים ניו זילנדים הוכרו כאלופי הפלות במהלך המלחמה.

חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד בזירת האוקיינוס השקט

סמל טיסה ג'יימס וורד מטייסת 75, הניו זילנדי הראשון שעוטר בצלב ויקטוריה על כך שב-7 ביולי 1941 טיפס במהלך טיסה על כנף מטוסו כדי לכבות אש שאחזה במנוע. וורד נהרג חודשיים אחר כך כאשר מטוסו הופל מעל המבורג

בדצמבר 1941 הצטרפה יפן למלחמה ועד מהרה כבשה את רובו של האזור שמצפון לניו זילנד. עם הופעתו של איום פלישה מידית, נאלצה ניו זילנד לדאוג להגנת שטחה בנוסף לעזרה שהושיטה לבריטניה. מטוסים ששהו בניו זילנד בכלל ומטוסי אימון בפרט, נצבעו בצבעי הסוואה וחומשו. בין השאר היו אלה מטוסי הרווארד, הינד, אוקספורד וטייגר מות', שאורגנו ככוח מענה לפלישה אפשרית.

פגיעותה של ניו זילנד על ידי התקפה ימית של כוחות הציר הודגמה כאשר צוללת יפנית שיגרה מטוס ימי שחג מעל ולינגטון ואוקלנד ומטוס טייגר מות' רדף אחריו ללא הצלחה. עקב מספרם הקטן של מטוסי הקרב שהיו בניו זילנד וקוצר ידה של בריטניה, חברה ניו זילנד לארצות הברית וחתמה על הסכם השאל-החכר. בהדרגה החלה ארצות הברית לספק לניו זילנד מטוסים לשימוש בזירת האוקיינוס השקט. בעיקר מטוסי קרטיס P-40 וורהוק ומטוסים מסוגים נוספים. נפילתה של סינגפור הובילה לפינויים של טייסים ניו זילנדים ששירתו שם במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי ואלה היו עתה זמינים להגנה על מולדתם והיוו גרעין מנוסה שסביבו הוקמו טייסות מקומיות.

המטוסים שהועברו בתחילה מארצות הברית במסגרת הסכם ההחכר-השאל, היו מיושנים וסבלו מנחיתות מול הטייסים היפנים המיומנים והמצוידים היטב, אך עד מהרה סיימו הטייסים הניו זינלדים את אימוני ההכשרה והתגברו על הקשיים.

מאמצע 1943, נלחמו הטייסות הניו זילנדיות ה-15 וה-14 בקרב גוודלקנל בהצטיינות וכמה טייסים הוכרו כאלופי הפלות. בין אלה היה ג'ף פיסקין (Geoffrey Fisken), שהיה אלוף ההפלות המוביל בין כל טייסי חבר העמים הבריטי שנלחמו בזירת האוקיינוס השקט. טייסות אחרות הפעילו את המטוסים המיושנים אך היעילים מסוג SBD דונטלס ומאוחר יותר את מפציצי הטורפדו TBF אוונג'ר. החל מ-12 באוקטובר 1943 השתתפו מטוסי חיל האוויר הניו זילנדי בהתקפת בעלות הברית על הנמל ועל שדות התעופה של רבאול.

עם התקדמות המלחמה הוחלפו המטוסים הישנים בחדישים יותר: מטוסי הקיטיהוק הוחלפו במטוסי F4U קורסייר, הדסון (Hudson) וונטורה (Ventura). בשיאו, פעלו במסגרת חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד בזירת האוקיינוס השקט 34 טייסות, מתוכן 25 מחוץ לניו זילנד. 13 טייסות של מטוסי קרוסייר, 6 טייסות ונטורה, 2 טייסות קטלינה, 2 טייסות אוונג'ר, שתי טייסות דקוטה, טייסת של מפציצי צלילה, כמה טייסות של מטוסי תובלה ומטוסי קישור, טייסת מטוסי סנדרלנד (Short Sunderland) וכ-1000 מטוסי אימון. בשנת 1945 מנה כוח האדם של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד 41,000 איש, מתוכם 10,000 ששירתו באירופה ובאפריקה.

החיל לאחר המלחמה

השנים שבין סיום מלחמת העולם השנייה ועד לסיום המלחמה הקרה התאפיינו מבחינתו של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד בצמצום משמעותי של צי כלי הטיס שלו, התחמשות עקב התפתחות המלחמה הקרה, אובדנם של הזדמנויות לאימונים עם השעיית ההתחייבויות האמריקניות במסגרת הסכם ANZUS כתגובה על הפיכתה של ניו זילנד לאזור נקי מגרעין, שינויים חברתיים שבזכותם הוכשרו נשים כטייסות ולבסוף, קיצוץ נרחב בתקציב הביטחון שגרם להוצאתם מהשירות של מטוסי הקרב. בתקופה המדוברת ירד מספר כלי הטיס בשירות החיל מכ-1,000 מטוסים בתחילת התקופה ל-50 בסיומה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נשלחה הטייסת ה-14 ליפן כחלק מכוח הכיבוש במדינה. שאר כוחות החיל הצטמצמו משמעותית בכוח האדם ובצי המטוסים שלהם והתמקדו בפעילות אימונים ובמשימות תובלה. החל משנת 1949 הביאה חובת אימוני מילואים להצערת כוחות המילואים של החיל. ארבע הטייסות הטריטוריאליות הפעילו 30 מטוסי מוסטנג, טייגר מות' והרווארד.

מטוסי הגלוסטר מטאור הגיעו לחיל כבר ב-1945 ופתחו בו את עידן מטוסי הסילון. החל מ-1946 הצטייד החיל במטוסי מוסקיטו ועוד לפני כן במטוסי דה הבילנד ומפייר. כאשר ביצעו מטוסי הומפייר משימות שמירת שלום בקפריסין ובסינגפור הצטרפו אליהם מטוסי ונום (Venom) ומאוחר יותר השתתפו מטוסי אינגליש אלקטריק קנברה (English Electric Canberra) בפעולות במסגרת מצב החירום במלאיה ובעימות בין מלזיה לאינדונזיה. מטוסי הקנברה שהגיעו ב-1962 הוחלפו ב-1969 במטוסי ה-A-4 סקייהוק. בסוף שנות השמונים הועברו 10 מטוסי סקייהוק נוספים מאוסטרליה והמטוסים צוידו במערכות אוויוניקה וחימוש מתקדמות.

במהלך שנות השישים שימש צי מטוסי הומפייר המזדקן בעיקר לאימונים ותוכנית לשדרוגם נזנחה עם החלפתם במטוסי הסטרייקמאסטר (BAC Strikemaster) בתחילת שנות השבעים. האחרונים נאלצו לצאת מהשרות בתחילת שנות התשעים עקב בעיות עייפות החומר בכנפיים והוחלפו ב-18 מטוסי אארמקי MB-339 האיטלקים. בתקופת המלחמה הקרה סופקו שירותי קשר ותובלה ושירותים שונים נוספים על ידי טייסת מס' 42, שסייעה לצבא ולצי על ידי הפעלתם של מפציצי הטורפדו TBF אוונג'ר בגרירת מטרות לאימוני ירי נגד מטוסים, על ידי הטייסות הטריטוריאליות באמצעות מטוסי P-51 מוסטנג ו- הרווארד ומטוסי דבון (de Havilland Devons) ו-DC-3 דקוטה ששימשו להובלת אח"מים, קישור, אימונים ולמשימות תובלה. מטוסי הביוור (de Havilland Canada DHC-2 Beaver), האוטר (de Havilland Canada DHC-3 Otter) והאוסטר (Auster) סייעו במחקר באנטארקטיקה. לאחר המלחמה החליפו טייסות מס' 5 ו-6 את מטוסי הקטלינה שלהם במטוסי שורט סנדרלנד שביצעו משימות סיורי ימי ומשימות חיפוש והצלה מהובסונוויל ומבסיס בפיג'י. מאוחר יותר פורקה טייסת מס' 6 וטייסת מס' 5 קיבלה מטוסי לוקהיד P-3 אוריון (Lockheed P-3 Orion) ב-1965.

משימות תובלה בוצעו על ידי טייסות מס' 1, 40, 41 ו-42 באמצעות מטוסי דגלס סקייטריין (Douglas C-47 Skytrain), בריסטול פרייטר (Bristol Freighter), ומטוסי דבון, כסיוע לצבא, לצי ולכוחות צבאיים ואזרחים במצב החירום במלאיה, במלחמת קוריאה, במלחמת וייטנאם, במלחמת המפרץ ובמלחמה באפגניסטן. כמו כן הם ביצעו טיסות במסגרת פעילות שמירת השלום במזרח טימור.

טייסת המסוקים של החיל, טייסת מס' 3, הפעילה מסוקי בל 47 שהוחלפו לאחר מכן במסוקי בל UH-1 שפעלו במזרח טימור ובסיני. בנוסף הופעלו מסוקי ווסטלנד וואספ (Westland Wasp) ומסוקי קאמאן סי-ספרייט (Kaman SH-2 Seasprite).

במשך רוב התקופה נוהל חיל האוויר של ניו זילנד באמצעות חלוקה לשתי קבוצות: קבוצת המבצעים (Operations Group) באוקלנד שהוקמה ב-1965 וקבוצת ההדרכה (Training Group) שישבה בבסיס וויגראם. ב-1988 שונה שם קבוצת ההדרכה לקבוצת התמיכה (Support Group).

צמצום מבנה החיל לאחר המלחמה הקרה

עם סיום המלחמה הקרה, במהלך כהונתו של שר ההגנה בוב טיזארד (Bob Tizard), החל חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד לצמצם את מספר הבסיסים הפעילים שלו. ב-1992 נסגר בסיס טה-ראפא (RNZAF Te Rapa) מצפון להמילטון (Hamilton). ב-14 בספטמבר 1995 התקיים טקס סגירתו של הבסיס הראשון של החיל, בסיס וויגראם (RNZAF Station Wigram) בקריסטצ'רץ'. במקביל נסגרו בסיסים נוספים.

ב-30 באפריל 1995 אוחדו קבוצת המבצעים וקבוצת התמיכה לפיקוד האוויר של החיל (RNZAF Air Command). פיקוד האוויר פורק ב-2001 והפך להמפקדה האווירית במטה הכוחות המשולבים של ניו זילנד (Air Component Commander at Headquarters Joint Forces New Zealand). נכון להיום מפעיל החיל שלושה בסיסים וטרמינלים בנמלי התעופה הבינלאומיים של וולינגטון וקריסטצ'רץ'.

המאה ה-21 – שינויים

ב-2001 סיימה ממשלת הלייבור את עידן מטוסי הקרב בחיל האוויר של ניו זילנד. רכישתם של 28 מטוסי F-16 פייטינג פלקון בוטלה, וטייסות מטוסי הסקייהוק והאארמקי נסגרו. רוב טייסי הקרב של החיל עזבו את ניו זילנד ועברו לשרת בחיל האוויר המלכותי האוסטרלי ובחיל האוויר המלכותי הבריטי. בשנת 2003 עמד מספרם של מטוסי החיל על 53 וכוח האדם (כולל אזרחים) עמד על 2523 איש.

ב-2005 בחר משרד ההגנה את מסוקי ה-NH.90 להחליף את מסוקי הבל UH-1 והבל 47 הישנים. באותה שנה הוקמה טייסת מס' 6 שנותנת שירותי סיוע לצי המלכותי של ניו זילנד וצוידה במסוקי אוגוסטה A109.

במסגרת תפקידם, מבצעים מטוסי C-130 הרקולס ומטוסי האוריון משימות לתמיכה בכוחות נאט"ו שבאפגניסטן. החל מסוף שנת 2008 החל דיון על החזרתם של מטוסי הסילון, ולו לצורך שמירת כושרם של טייסי החיל. אחת האפשרויות שעלתה על הפרק היא אימונם של הטייסים באמצעות מטוסי חיל האוויר המלכותי האוסטרלי.

סדר הכוחות הנוכחי

הטייסות

• כנף 485 (No. 485 Wing RNZAF) הוקמה בבסיס אוקלנד (RNZAF Base Auckland) ב-1 ביולי 2002. ואליה כפופות הטייסות המבצעיות. קדמה לה כנף הקרב (Strike Wing) שאליה היו כפופות הטייסות מס 14 ו-75 במשך שנים רבות. כנף הקרב אימצה את תג היחידה של טייסת 485 של חיל האוויר המלכותי הבריטי (No. 485 Squadron RAF) ממלחמת העולם השנייה. כאשר פורקה כנף הקרב עם פרישתם של מטוסי הסקייהוק, היה צורך למצוא שם חדש לכנף שעוסקת בפיקוח על הטייסות המבצעיות והוחלט לאמץ את המספר 485 לשם החדש של הכנף.

• טייסת מס' 5 (No. 5 Squadron RNZAF) – מטוסי P-3 Orion. בסיס אוקלנד (RNZAF Base Auckland)
• טייסת מס' 6 (No. 6 Squadron RNZAF ) - מסוקי SH-2 Seasprite. בסיס אוקלנד (RNZAF Base Auckland)
• טייסת מס' 40 (No. 40 Squadron RNZAF) – מטוסי C-130J סופר הרקולס. בסיס אוקלנד (RNZAF Base Auckland)

• כנף 488 (No. 488 Wing RNZAF), הוקמה בשנים 2010–2011.

• טייסת מס' 3 (No. 3 Squadron RNZAF) – מסוקי בל UH-1, NH90, A-109. בסיס אוהקה (RNZAF Base Ohakea)
• יחידת ההסבה למסוקים (Helicopter Transition Unit)
• יחידת אימוני טיסה (Flying Training)

• טייסת אימוני טיסה (Pilot Training Squadron RNZAF) – מטוסי אימון PAC CT/4 Airtrainer. בסיס אוהקה (RNZAF Base Ohakea)
• בית הספר המרכזי לטיסה (Central Flying School RNZAF) - מטוסי אימון PAC CT/4 Airtrainer. בסיס אוהקה (RNZAF Base Ohakea)
• טייסת מס' 42 (No. 42 Squadron RNZAF) – מטוסי קינג אייר. בסיס אוהקה (RNZAF Base Ohakea)

יחידות נוספות

• המשרד לסטנדרטים אווירונאוטים ולבטיחות (Aeronautical Standards and Safety Office)
• יחידת רפואה אווירית (Aviation Medicine Unit)
• המרכז לפיתוח כוח אווירי (Air Power Development Centre – APDC)
• סדנת תיקוני מטוסים (Aircraft Repair Depot)
• יחידת תמיכה ואימוני צניחה (RNZAF Parachute Training and Support Unit)
• טייסת מס' 209 (תמיכה במשלחות) (RNZAF No. 209 (Expeditionary Support) Squadron)
• המרכז לאימוני הישרדות (RNZAF Survival Training Centre)
• טייסת אימונים בסיסיים ופיקודיים (Command and Recruit Training Squadron)
• כנף אימוני קרקע (Ground Training Wing)
• יחידת אבטחה - בית הספר הצבאי לאימוני כלבנות (RNZAF Force Protection— Military Working Dog Training School)

צי המטוסים הנוכחי

תמונה	המטוס	ארץ ייצור	יעוד	כניסה לשירות	כמות בשירות
	לוקהיד P-3K-2 אוריון		מטוס סיור ימי	1966	6
	C-130H הרקולס		מטוס תובלה	1965	5
	בואינג 200–757		מטוס תובלה והסעת אח"מים	2003	2
	קינג איר		מטוס אימונים	1998	4
	הוקר ביצ'קראפט T-6C טקסאן II		מטוס אימונים	2014	11
	קאמאן SH-2G סופר סי-ספיריט		לוחמה נגד ספינות וצוללות	2001	5
	אוגוסטה A109LUH מאקו		מסוק קל	2011	5
	NHIndustries NH90	/	מסוק תובלה	2011	8

דגל ורונדל החיל

דגל החיל

רונדל החיל עם דמות הקיווי עליו

דגלו של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד אושר ב-1939 ומבוסס על זה של חיל האוויר המלכותי הבריטי, עם האותיות NZ בתוך הרונדל.

עד שנות החמישים, הן מטוסי "חיל האוויר הקבוע של ניו זילנד" (NZPAF) והן מטוסי חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, טסו כשהרונדל של חיל האוויר המלכותי הבריטי מוטבע על גביהם. לעיתים שימשו האותיות NZ כקידומת למספר הסידורי של המטוס כאמצעי זיהוי לאומי. לעיתים קרובות הוטבעו דמות של קיווי או של שרך כסוף (silver fern) בצבע לבן על רקע שחור או דגל ניו זילנד על גבי מטוסי החיל ואף על מטוסי חיל האוויר המלכותי הבריטי שצוותם היה ניו זילנדי. צורת המפה של ניו זילנד עם דמות קיווי על גביה הופיעו על גבי זנבות מטוסי הקנברה שטסו מסינגפור בתקופת מצב החירום במלאיה למטוסי הוונום שהשתתפו בעימות זה היה מוטבע קיווי לבן על גבי זנב המטוס שהיה צבוע בשחור. החל מאמצע שנות החמישים הובחן הרונדל של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד על ידי ענף של השרך הכסוף שהוטבע על גבי העיגול האדום הפנימי. נעשו ניסיונות עם כמה צבעים, כולל ירוק, זהב ולבסוף לבן. שני הצבעים הראשונים היו קשים מדי להבחנה וענף השרך בצבע הלבן היה דומה מדי לנוצה לבנה שהייתה סמל יותר מדי רב משמעי, כך שהרעיון של סמל השרך נזנח והוחלט להשתמש בדמות הקיווי שאומץ בסוף שנות השישים. בשנות השמונים, מסיבות של שיפור ההסוואה, נמחק לפעמים הצבע הלבן ונותרה דמות הקיווי האדום על רקע עיגול כחול (על גבי מטוסי ההרקולס, האארמקי והסקייהוק). כיום גרסת רונדל הקיווי היא של קיווי שחור בתוך מעגל שחור (על גבי מטוסי ההרקולס ומסוקי הבל UH-1), או גרסה דומה בגווני אפור (על גבי מטוסי האוריון והסי ספרייט). המקור של הקיווי תמיד מופנה לקדמת המטוס וכאשר הוא מוטבע על גבי הכנפיים, רגליו של הקיווי מופנות פנימה כלפי גוף המטוס.

דרגות ומדים

סימני הדרגות והמדים של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד נותרו עד היום זהים לאלה של חיל האוויר המלכותי הבריטי. ההבדל היחידי הוא שעל גבי כל סימני הדרגות הוטבעו המילים "ניו זילנד" (NEW ZEALAND). החל משנת 2010 שונה הכיתוב ל"חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד" (ROYAL NEW ZEALAND AIR FORCE). שינוי זה בוצע כדי למנוע בלבול שהיה בין מדי החיל לבין מדי משטרת ניו זילנד, אף על פי שקיימים הבדלים משמעותיים נוספים ביניהם.

ראו גם

• כוחות ההגנה של ניו זילנד
• צבא ניו זילנד
• הצי המלכותי של ניו זילנד

קישורים חיצוניים

• אתר חיל האוויר המלכותי של ני זילנד

• דף ההיסטוריה של החיל מתוך אתר החיל

• אתר מוזיאון חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד
• היסטוריה של החיל מתוך אתר NZ History
• מידע על החיל מתוך אתר אוסטרלי להיסטוריה צבאית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23423134חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד