היסטוריה של ניו זילנד

ההיסטוריה של ניו זילנד התחילה לפני כ-700 שנה לאחר שהתגלתה ויושבה על ידי קבוצות פולינזיות שחיו בה בבידוד יחסי עד להגעתו של האירופאי אבל ינזון טסמן בשנת 1642 ובעקבותיו משלחות שונות של מגלי ארצות ומתיישבים.

התיישבות פולינזית

המתיישבים הראשונים בניו זילנד היו פולינזים שהגיעו לאיים בין המאה ה-13 למאה ה-15. הם חיו באיים במנותק מתרבויות אחרות ויצרו תרבות ייחודית. מתיישבים אלו נקראים מאורים, וניו זילנד מכונה בשפתם "אאוטארואה" (ארץ הענן הלבן הארוך). המאורים התיישבו ברוב אזורי ניו זילנד וחיו בקהילות קטנות בעלות שפה ומנהגים שונים במעט זו מזו. אחת הקבוצות היגרה לאיי צ'טהאם שממזרח לאיים המרכזיים של ניו זילנד ואנשיה נקראים מוריורים. הגעת האדם לניו זילנד הפרה את האיזון האקולוגי ששרר באיים המבודדים, המתיישבים הביאו איתם חולדות וכלבים שפגעו באופן קשה במספר מינים של עופות חסרי יכולת תעופה. בנוסף החלו המאורים בציד בקנה מידה גדול, בעיקר של עוף המואה, כתוצאה מכך קטנה באופן משמעותי אוכלוסייתם של מינים רבים של בעלי חיים שקודם לכן היו חסרי אויבים טבעיים וחלקם אף נכחדו.

עם הידלדלות אוכלוסיית המואה עברו המאורים לפיתוח חקלאות שהתבססה בעיקר על גידולי שורש דוגמת הקומארה והיאם. תוצאה נוספת של הדילול באפשרויות הציד הייתה מאבקים פנימיים בין השבטים על אזורי מחיה וחקלאות, שהתפתחו למלחמות, שעבוד, קניבליזם, ולהקמת מבצרים רבים המכונים "פה" (Pā) להגנה על הקרקעות. החברה המאורית הייתה מאורגנת במסגרות משפחתיות (והאנאו - Whānau) המאוגדות תחת "האפו" (hapū) שלרוב היוו מסגרת עצמאית שקיימה קשרי מסחר עם מסגרות שכנות. עם זאת, כאשר היה צורך להקים פרויקט גדול או לצאת לקרב התאגדו מאורים ממספר האפו שכנים לשבט (איוי - iwi). השפה המאורית לא כללה כתב, על כן ידע והיסטוריה נשמרו על ידי ציורי קיר, סיפורים ושירים שהועברו מדור לדור.

כחלק מניסיונותיהם לשפר את פוריות הקרקע, שרפו המאורים קרוב ל-20% משטחי היערות המקומיים, בהם היה נפוץ צמח האשור הדרומי, שלא מיטיב להשתקם משריפות, כך שמרבית היערות לא השתקמו גם מאות שנים לאחר הצתתם, והעדרם של עצים רבים משטחי מחיה גררה שינויים התפחותיים בחי המקומי.

ביקורים אירופאים ראשונים

האדם הלבן הראשון שהגיע לניו זילנד היה ההולנדי אבל טסמן שהפליג לאורך החוף המערבי במהלך 1642. טסמן ניסה לעגון בחלקו הצפוני של האי הדרומי אך הותקף על ידי המאורים שהרגו שלושה מאנשי הצוות שלו. טסמן שרטט מפה בסיסית של החוף המערבי של שני האיים וכינה את הארץ בשם Staten Landt, על שם הפרלמנט ההולנדי (Staten-Generaal) אולם קרטוגרפים הולנדים העניקו לה את השם Nieuw Zeeland (זיילנד החדשה) על שם מחוז זיילנד (Zeeland). הכתיב וההגייה האנגלית New Zealand השתרשו מאוחר יותר בעקבות הרוב הבריטי שהתיישב בניו זילנד.

שתי אניות בראשות ג'יימס קוק היו המשלחת השנייה שהגיעה אל האיים, ב־1769, יותר ממאה שנה אחרי אבל טסמן. במהלך 1769 ו-1770 הגיע קוק לניו זילנד בשלושה מסעות מחקר שבהם מיפה את כל קו החוף של שלושת האיים המרכזיים של ניו זילנד ויצר קשר עם מספר שבטים מאוריים. שלושת האיים הגדולים של ניו זילנד נקראו האי הצפוני, האמצעי והדרומי. מאוחר יותר הוחלף שמו של האי הדרומי לאי סטיוארט (Stewart Island) והאי האמצעי נקרא האי הדרומי. בעקבות מסעותיו של קוק החלו להגיע לניו זילנד ולעגון בה משלחות ציד לווייתנים מבריטניה, צרפת וארצות הברית. משלחות אלו החלו לסחור עם המאורים בקנה מידה הולך וגדל, הן הביאו איתן כלי נשק ואמצעים טכנולוגיים אחרים וסחרו בהם תמורת מים, מזון וחומרי גלם דוגמת עץ ואבן ירקן. הסחר עם האירופאים הפר את האיזון העדין בין השבטים המאורים השונים, השבטים שהיו בקשר קבוע עם האירופאים צברו כמות גדולה של רובי מוסקט ופתחו במתקפה על השבטים האחרים. תקופה זו של קרבות בין השבטים המאורים השונים, שנודעה בשם מלחמות המוסקט (Musket Wars), הביאה לירידה משמעותית בהיקף האוכלוסייה המאורית ונמשכה עד לשנות ה-30 של המאה ה-19.

התיישבות אירופאית

בשנת 1788 הוקמה באוסטרליה המושבה הבריטית ניו סאות' ויילס, שמבחינת הגדרתה כללה גם את איי ניו זילנד. להגדרה זו לא הייתה השפעה בפועל כיוון שהממשל בניו סאות' ויילס לא גילה עניין ולא התערב בנעשה בניו זילנד. בתחילת המאה ה-19 החלו להתיישב בניו זילנד מיסיונרים בריטיים מתוך כוונה להפיץ את הנצרות באזור. מסיונרים אלו היו הראשונים שהעלו על הכתב את השפה המאורית, בהתבסס על האלף בית האנגלי. עם המסיונרים הגיעו גם מתיישבי קבע ראשונים שרכשו אדמות מהמאורים והחלו להשתלט על שטחים נרחבים בארץ החדשה. עד מהרה נוצרו חיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים (שכונו פאקהה - Pakeha), ובעקבות חיכוכים אלו שלחה בשנת 1833 ממשלת בריטניה את ג'יימס באזבי כנציג מטעמה להשליט סדר בניו זילנד. באזבי לא קיבל תמיכה צבאית או סמכויות משמעותיות ועל כן התקשה מאוד להשליט סדר. בשנת 1834 איחד באזבי מספר שבטים מאורים בחלקו הצפוני של האי הצפוני, שבחרו בתמיכתו דגל וב־1835 הכריזו על עצמאותה של ניו זילנד בתמיכת ויליאם הרביעי מלך בריטניה. למעשים אלו לא הייתה השפעה משמעותית על הבעיות בין המאורים לאירופאים, ולמעשה נועדה ההצהרה בעיקר למנוע מההשפעה הצרפתית להתפשט באזור, ולשמר אותו כאזור בעל השפעה בריטית.

הסכם ואיטנגי

ערך מורחב – הסכם ואיטנגי

החיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים הלכו והתרבו. בסופו של דבר החליטה ממשלת בריטניה בינואר 1840 את ויליאם הובסון לניו זילנד כשליח מטעמה, במטרה להגיע עם המאורים להסכם שיסדיר את העימותים בינם לבין המתיישבים ולהחיל על האיים ריבונות בריטית. ב-6 בפברואר 1840 חתמו הובסון וכ-40 ראשי שבטים מאוריים על הסכם ואיטנגי (Treaty of Waitangi). על פי ההסכם המאורים הוכרו כאזרחים בריטיים שווי זכויות, וכן הוכרו זכויותיהם על אדמותיהם ורכושם, ובתמורה נדרשו המאורים להכיר בכך שניו זילנד נמצאת תחת ריבונות בריטית. בנוסף, על מנת למנוע חיכוכים בין המאורים למתיישבים הוחלט שהמאורים רשאים למכור את אדמותיהם רק לממשלת בריטניה, וזו תמכור אותה למתיישבים בצורה הוגנת. במהלך השנה שלאחר מכן הועבר ההסכם בכל רחבי ניו זילנד וחתמו עליו כ-500 ראשי שבטים מאורים.

ההסכם כובד רק זמן קצר וב-1845 החלה סדרת קרבות בין המתיישבים האירופים (פקאהה Pakeha) לבין השבטים המאורים בנוגע לשליטה על השטח, קרבות שנמשכו לסירוגין עד 1872. מוקד המחלוקת העיקרי בין המאורים למתיישבים האירופים היה באשר למשמעות הריבונות הבריטית בניו זילנד, בנוסח האנגלי של ההסכם נעשה שימוש במילה sovereignty, ואילו בנוסח המאורי נעשה שימוש במילה קוואנטאנגה (kawanatanga), שמשמעותה במאורית ריבונות מוגבלת. ויכוחים אודות משמעותו של ההסכם, וההבדל בין הניסוח האנגלי למאורי נמשכים בניו זילנד עד היום.

תנועת המלך

טאוויהו (Tāwhiao), המלך המאורי השני

ערך מורחב – תנועת המלך

האכזבה מתוצאותיו של הסכם ואיטנגי והחשיפה ההולכת וגוברת לרעיונות בריטיים העלו במספר חוגים מאוריים את הרעיון להמליך מלך מאורי שירכז בידיו מספיק כח להתמודד מול הממשל והמתיישבים הבריטיים ולשמור על האינטרסים המאוריים. טמיהאנה טה ראופרהה (Tamihana Te Rauparaha), בנו של אחד המנהיגים המאוריים במזרח האי הצפוני, יצא לביקור בבריטניה ולפגישה עם המלכה ויקטוריה בשנת 1852. בעקבות הביקור החל טמיהאנה לחפש מנהיג שיהא מקובל על השבטים השונים ויהיה מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. לאחר כשש שנים, ביוני 1858 הוכתר פוטאטאו (Pōtatau), מנהיג מאורי מאזור ואיקטו, למלך המאורי הראשון. סביב רעיון המלך המאורי קמה תנועת המלך (מאורית - Kīngitanga, אנגלית - King Movement) שקראה לאיחוד המאורים תחת מלך אחד למען האינטרס המשותף של שמירה על קרקעותיהם ורכושם.

מושבה בריטית

מאז שנת 1788 נחשבה ניו זילנד לחלק ממושבת (colony) ניו סאות' ויילס באוסטרליה, וב-3 במאי 1841 הוכרזה כמושבה עצמאית. עם ההכרזה על ניו זילנד כמושבה חולקה ניו זילנד לשלוש פרובינציות, החלוקה הפנימית שונתה ב-1846. במהלך שנותיה הראשונות של המושבה חלוקת הסמכויות בינה לבין הממשלה הבריטית לא הוסדרה, ורק בשנת 1852, בחוק שנקרא The Constitution Act of 1852 (מילולית - חוק החוקה של 1852) נקבעה שיטת הממשל של ניו זילנד, המבוססת על מודל וסטמינסטר (Westminster model) בדומה לשיטת הממשל הבריטית. שנה לאחר מכן, בשנת 1853, התקיימו הבחירות הראשונות לפרלמנט. עקב כך שונתה שוב החלוקה לפרובינציות ולבסוף בוטלה בשנת 1876.

עד אמצע המאה ה-19 ההגירה לניו זילנד הייתה איטית וכללה בעיקר מסיונרים, ציידים וסוחרים שקיוו להתעשר מאוצרות הטבע של הארץ. החל משנת 1840 החלה הממשלה הבריטית לעודד הגירה והתיישבות בניו זילנד כחלק ממדיניות הקולוניאליזם ובעקבות כך החלה הגירה מסיבית של תושבים מאנגליה, סקוטלנד, ויילס ואירלנד לניו זילנד, בעקבות גלי ההתיישבות הללו החלה הגירה גם מארצות אחרות, ביניהן ארצות הברית, גרמניה והודו. בשנת 1860 היו בניו זילנד 100,000 מתיישבים מערביים (פאקהה) ומספר דומה של מאורים, ובשנת 1911 הגיע מספרם של המתיישבים החדשים למיליון. בסוף המאה ה-19 החל גל הגירה מסין לניו זילנד, המתיישבים הבריטיים, שחששו לפגיעה בהגמוניה שלהם במושבה החדשה, יצרו חוקים כלכליים נוקשים שנועדו להקשות על ההגירה מהמזרח וגל ההגירה נעצר.

מלחמות הקרקעות

ערך מורחב – מלחמות הקרקעות של ניו זילנד

ההגירה המסיבית אל ניו זילנד לצד ההבנות והבעיות שעלו מתוך הסכם ואיטנגי הביאו לחיזוק משמעותי של הקשרים והחיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים. שבטים מאוריים מסוימים נהנו ממסחר פורה עם המתיישבים, הם סיפקו לערים החדשות את רוב המזון וחומרי הגלם ובתמורה קנו ציוד וטכנולוגיה אירופאית כמו ספינות וטחנות קמח. שבטים אלו הצליחו בדרך כלל לשמור על מרבית השטחים והאוטונומיה שלהם בהתאם להסכם ואיטנגי וזכו לרווחה כלכלית ותרבותית. באזורים אחרים האירופאים הפעילו על השבטים המאוריים לחץ כבד להעביר לידיהם קרקעות, הן באמצעים כלכליים והן באמצעים צבאיים. שבטים אלו נדחקו לשטחים מצומצמים במיוחד שלא איפשרו להם למשיך ולהתקיים מחקלאות וציד וכן הרגישו מרומים ומושפלים.

החל מאמצע המאה ה-19 החלו להתפתח עימותים אלימים בין המתיישבים החדשים לשבטים המאוריים הנפגעים - סדרת העימותים הללו נקראים מלחמות הקרקעות של ניו זילנד (New Zealand land wars). העימות הראשון התרחש בשנת 1843 בצפון האי הדרומי בין מתיישבים בנלסון למאורים מוואיראו (Wairau) שפרץ כתוצאה מהשתלטות של מתיישבים פורעי חוק על קרקעות מאוריות. בעימות הקצר נהרגו 22 מתיישבים אירופאים ו-5 מאורים, אך הוא סימן את תחילתה של תקופת קרבות ארוכה בין המאורים למתיישבים. אזורי והקפי העימותים התרחבו בשנים שלאחר מכן אל רוב חלקי האי הצפוני והגיעו לשיא במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 באזורי טראנאקי וואיקטו. בסך הכל נהרגו בעימותים יותר מ-2000 מאורים וכ-700 מתיישבים אירופאים. עם זאת לא כל המאורים היו מאוחדים במלחמתם נגד המתיישבים החדשים, שבטים מאוריים מסוימים הצטרפו למתיישבים מתוך יריבויות עתיקות בין השבטים ומתוך תקווה שההצטרפות לאירופאים תשפר את מעמדם וזכויותיהם. העמידה לצד האירופאים אכן השתלמה ובשנת 1867 הוקצו למאורים ארבעה מושבים בפרלמנט הניו זילנדי.

מלחמות הקרקעות, הדחיקה לשטחים מוגבלים, מגיפות ותחלואים אחרים שהגיעו עם המתיישבים החדשים גרמו לתמותה גבוהה ולירידה דרמטית בהיקף האוכלוסייה המאורית בניו זילנד, על פי הערכות שונות קטנה האוכלוסייה המאורית ב-30 עד 50 אחוזים בין סוף המאה ה-18 לסוף המאה ה-19. ההכרה בכך שידם של המתיישבים החדשים על העליונה בעימותים צבאיים הביאה את רוב השבטים המאורים לקבל את המתיישבים החדשים ולשתף איתם פעולה או לאמץ גישה של התנגדות פאסיבית וכך לקראת סוף המאה ה-19 מלחמות הקרקעות דעכו.

האי הדרומי

כורים בערוץ גבריאל (Gabriel's Gully) במהלך הבהלה לזהב - 1862

עקב ההתיישבות המאורית הדלילה באי הדרומי מלחמות הקרקעות כמעט ופסחו עליו, פרט למספר מצומצם של עימותים באזור נלסון שבצפון האי הדרומי התנהלו כל העימותים בתחומי האי הצפוני. בשנת 1861 התגלו מרבצי זהב בערוץ גבריאל (Gabriel's Gully) שבמרכז אזור אוטגו, ובעקבות גילוי זה החלה תקופה של בהלה לזהב בה מתיישבים החלו לתור את האזורים הפנימיים והנידחים של האי הדרומי בחיפושים אחר זהב ואוצרות טבע אחרים. השקט היחסי וגילוי הזהב הוביל להתיישבות מואצת באי הדרומי ועד מהרה האוכלוסייה בו הייתה גדולה יותר מאוכלוסיית האי הצפוני. רק בתחילת המאה העשרים חזר המצב לקדמותו ואוכלוסיית האי הצפוני חזרה להיות גדולה יותר.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 הובילו ראשי הפרובינציות של האי הדרומי מהלך להפרדת האי הדרומי מהאי הצפוני וליצירת מושבה עצמאית. בין הסיבות שהובילו למהלך זה היו ההתיישבות הנרחבת, הרצון להתנתק מהמלחמות שניטשו באי הצפוני וגילוי הזהב שהוביל להתעשרות משמעותית של העיר דנידין וסביבתה. הפרדת האיים עלתה להצבעה בפרלמנט בשנת 1865 אך נדחתה ברוב של 33 מתנגדים מול 17 תומכים.

דומיניון וממלכה

ניו זילנד השתתפה בוועידת החוקה של המושבות האוסטרליות שהתקיימה בסידני ב-1891, שבה נדונה אפשרות להקים פדרציה של כל המושבות הבריטיות באוסטרליה ובניו זילנד, עם זאת החליטה ניו זילנד שלא להצטרף לפדרציה. ב-26 בספטמבר 1907 קיבלה ניו זילנד קיבלה מעמד של דומיניון עצמאי בחבר העמים הבריטי, מעמד שווה לזה של קנדה ואוסטרליה. הפרלמנט הבריטי העניק לה עצמאות מלאה, ומעמד של ממלכת חבר העמים הבריטי ב-1931 אך רק ב-25 בנובמבר 1947 הכריז הפרלמנט הניו זילנדי על ניו זילנד כמממלכה עצמאית. ניו זילנד הייתה הראשונה שהעניקה לנשים זכות בחירה שווה לזכותם של הגברים בשנת 1893, אך עד שנת 1919 לא הורשו נשים להיבחר לפרלמנט.

מלחמת העולם הראשונה והשנייה

מאז שהסתיימו הסכסוכים בין המתיישבים האירופים למאורים במאה ה-19 לא הייתה ניו זילנד נתונה במלחמה על שטחה. במהלך מלחמת העולם הראשונה שלחה ממשלת ניו זילנד חיילים רבים לכוחות אנזא"ק המשותפים לאוסטרליה וניו זילנד שלחמו בקרב גליפולי ובגזרת המזרח התיכון, וכן כוחות נוספים שנלחמו כחלק מצבא בריטניה. בין היתר השתתפו חיילים ניו זילנדיים בכיבוש סמואה המערבית מידי גרמניה, וניו זילנד המשיכה להחזיק בה עד להכרזת העצמאות של סמואה, בשנת 1962.

במלחמת העולם השנייה נשלחו חיילים ניו זילנדיים ללחום לצד הבריטים על אדמת אירופה. עם התפתחות חזית הלחימה בין ארצות הברית ליפן באוקיינוס השקט התבצעו אף הכנות למקרה של פלישה יפנית לניו זילנד, עם זאת רוב החיילים הניו זילנדיים המשיכו להילחם על אדמת אירופה והגנת מימיה של ניו זילנד הופקדה בעיקר בידי חיל הים של ארצות הברית. שיתוף הפעולה עם ארצות הברית ואוסטרליה במהלך המלחמה הוביל לכריתת ברית הגנה אסטרטגית בין שלוש המדינות בשנת 1951. ברית זו נקראה ברית ANZUS, אך בשל מדיניות הגרעין של ניו זילנד, שהכריזה ב-1985 על כל שטחה כאזור ללא גרעין (Nuclear-free zone), לא יכלו עוד ספינות צבא ארצות הברית לעגון בנמלי ניו זילנד וזו הודיעה שלא תוכל לקיים את התחייבויותיה.

תמורות חברתיות וכלכליות

השפל הגדול העולמי בשנות השלושים של המאה ה-20 לא פסח על ניו זילנד, ולאחר תקופה של עבודות ממשלתיות יזומות וקיצוץ בתקציב עלתה לשלטון בשנת 1935 מפלגת הלייבור (Labour) שהנהיגה מדיניות רווחה, שירותי חינוך ובריאות חינם ותמיכה באוכלוסיות נזקקות. ההתאוששות הכלכלית שהגיעה בעקבות מדיניות הרווחה ומלחמת העולם השנייה גרמה גם למעבר נרחב של מאורים לערים ולמרכזי האוכלוסייה, המעבר שיפר במידה ניכרת את מצבם הכלכלי של המאורים אך חשף שוב בעיות של גזענות ופערים תרבותיים. לאחר סוף מלחמת העולם השנייה הוקמה בניו זילנד תנועת מחאה מאורית, שפעלה לדיכוי הגזענות ולהכרה מלאה בזכויות המאורים ובפגיעה בהם החל מתחילת ההתיישבות האירופאית בניו זילנד. מאמצי התנועה נשאו פרי והביאו לשיפור במצבם החברתי והכלכלי של המאורים, לצד ההכרה בתרבותם והסדרת מחלוקות מימי הסכם ואיטנגי.

כלכלתה של ניו זילנד מסוף המאה ה-19 ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 התבססה בעיקר על חקלאות, ובמיוחד על יצוא מוצרי בקר וצאן לבריטניה. עם הצטרפותה של בריטניה לאיחוד האירופי בשנת 1973 היצוא מניו זילנד לבריטניה הצטמצם במידה ניכרת והמשק הניו זילנדי חזר למיתון עמוק שהוביל בסופו של דבר לפיחות חריף בשער הדולר הניו זילנדי, אירוע המכונה המשבר החוקתי של 1984 והוביל בסופו של דבר לבחירות בהן הודחה המפלגה הלאומית (National Party) ועלתה לשלטון מפלגת הלייבור. ממשלת הלייבור הובילה מדיניות של קיצוץ משמעותי בתקציב והפחתת מיסים לצד ביטול הסובסדיות לחקלאות, מהלכים שהביאו לכניסת תעשיות חדשות, גיוון הכלכלה ולמגמת שיפור אך הקשו מאוד עם החקלאים, שרבים מהם איבדו את פרנסתם. כלכלת המדינה נפגעה שוב בעקבות יום שני השחור והמפולת הכלכלית העולמית שהגיעה בעקבותיו וחזרה לצמיחה רק בשנות ה-90, לאחר העמקת הרפורמות הכלכליות, והתבססות הכלכלה על תיירות ותעשייה לצד ענפי החקלאות המסורתיים.

פרט לרפורמות הכלכליות הובילה ממשלת הלייבור מספר רפורמות חברתיות וחוקתיות לשילוב הדוק יותר של המיעוטים בחברה. בין היתר חודשו הדיונים סביב הסכם ואיטנגי וניתנה למאורים אוטונומיה תרבותית נרחבת, הוסרו חלק ממגבלות ההגירה ממזרח אסיה ופולינזיה לניו זילנד ושופר היחס החברתי והכלכלי למהגרים. בשנת 1986 החלה ממשלת הלייבור להניח את התשתית לחוקת ניו זילנד בחוק החוקה של 1986 (Constitution Act 1986).

המאה ה-21

בנובמבר 2010 נספו 29 כורים שנלכדו במכרה באי הדרומי בעקבות פיצוץ גז שאירע במכרה. כעבור שלושה חודשים בלבד, בפברואר 2011, הכתה רעידת אדמה בעוצמה 6.3 בסולם ריכטר את קרייסטצ'רץ', ומעל 60 בני אדם נספו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של ניו זילנד בוויקישיתוף

• היסטוריה של ניו זילנד - אתר מטעם משרד התרבות הניו זילנדי

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34009568היסטוריה של ניו זילנד