חוף הזהב

אזור חוף הזהב על מפת העולם

מפה בריטית של המושבה מ-1896

חוף הזהב (באנגלית: Gold Coast; בפורטוגזית: Costa do Ouro; בהולנדית: Nederlandse Bezittingen ter Kuste van Guinea) הוא אזור במערב אפריקה, בשטח מדינת גאנה, לחופי מפרץ גינאה. ממזרח לחוף השנהב וממערב ל"חוף העבדים" (בנין). מאז סוף המאה ה-15 שימש השם מילולית כחוף ממנו יוצאה לאירופה כמות גדולה של זהב, אולם מאמצע המאה ה-19 נקראו בשם זה גם חבלי-ארץ פנימיים יותר. החוף היה נקודת משלוח מרכזית של סחר העבדים האטלנטי וכן נמל ייצוא לסחורות כזהב, שנהב ופלפל שחור מערב-אפריקאי. בחוף הזהב התקיימות מושבות קולוניאליות של האימפריה הפורטוגזית, האימפריה ההולנדית ומדינות אירופאיות נוספות, במהלך המאה ה-18 היה האזור הפנימי מצפון לחוף בשליטת אימפריית אשנטי. מאז 1900 ועד עצמאות גאנה ב-1957 היה המקום מושבת כתר של האימפריה הבריטית.

חוף הזהב הפורטוגלי

ב-21 בינואר 1482 ייסדה האימפריה הפורטוגזית מושבה קולוניאלית בעיר הנמל אלמינה, על חוף מפרץ גינאה, שם הקימו מצודה לה קראו Forte São Jorge da Mina de Ouro ("מצודת הזהב של ג'ורג' ה"קדוש""). מצודה זו היא המבנה האירופאי העתיק ביותר ששרד באפריקה שמצפון לקו המשווה. לאחר מכן הוקמו מצודות שהגנו על יצוא הסחורות באקסים (1486), בשמה (1526) ובאוסו שליד אקרה (1640). מצודת São Jorge da Mina נכבשה ב-29 באוגוסט 1637 על ידי האימפריה ההולנדית וב-9 בינואר 1642 נפלה כל המושבה לידי ההולנדים, לאחר מלחמה ארוכה ותנודתית, חלק ממערכות מלחמת הולנד-פורטוגל.

חוף הזהב ההולנדי

אלמינה ב-1665/1668 מעליה מתנוסס הדגל ההולנדי

מצודת קייפ קוסט

חוף הזהב (רשמית: "הרכוש ההולנדי בחוף גינאה") הייתה המושבה ההולנדית החשובה ביותר באפריקה מאז כיבוש הטריטוריה ב-1642 ועד מסירתה לאימפריה הבריטית ב-1872. עד סוף השלטון ההולנדי עוטר חוף הזהב ברשת צפופה של 76 מצודות-חוף, בהפרש ממוצע של 6 ק"מ ביניהן. המצודות צוידו בתותחי חוף לסיכול התקפות מן הים ופיראטיות. המחסנים שהוקמו במצודות על ידי הפורטוגלים לאיחסון הסחורות, שימשו את ההולנדים לריכוזם של שבויים אפריקנים מועמדים למכירה לעבדות, בתנאים לא אנושיים.

ההולנדים החלו לגלות עניין בחוף הזהב כבר ב-1598, אז הקימו תחנת מסחר מבוצרת על החוף בפורט נסאו (Fort Nassau). ב-1621 קיבלה חברת הודו המערבית ההולנדית את מונופול הסחר של חוף הזהב והשטחים ההולנדיים נוהלו על ידי מנהל-ראשי (Directeur-generaal). לאחר מאבק ארוך עם הפורטוגלים, נפלה כל הטריטוריה לידי ההולנדים. ההולנדים השכילו לייצר בריתות עם שבטים מקומיים, סייעו להם במלחמותיהם הפנימיות והסתייעו בלוחמיהם נגד מתחרים אירופאים ונגד שבטים עוינים. בעל הברית המקומי העיקרי של ההולנדים עד 1701 היו בני עם הדנקירה (Denkyira), שהיו גם בעלי בריתם של הפורטוגלים לפניהם. ב-1701 יצרו ההולנדים ברית משתלמת יותר עם אימפריית אשנטי (Ashanti). תחילה שילמו ההולנדים למקומיים בחרוזים עבור הזכות לשקט מסחרי. לאחר מכן התפתח מסחר פורה בעבדים, בעלי-הברית המקומיים העבירו לידי האירופאים שבויים ששבו במלחמותיהם וקיבלו תמורתם סחורות אירופאיות שונות. ב-1791 פורקה חברת הודו המערבית והשלטון במושבה עבר לידי הממשלה ההולנדית, שמינתה מושל כללי (Gouverneur-generaal). בעקבות הסכם עם בריטניה, נפסק החל מ-1814 סחר העבדים מהמושבה וההולנדים ניסו להופכה למושבת מטעים (כותנה, טבק וקפה) ולפתח בה מכרות זהב, אך בהצלחה כלכלית מועטה.

העיר הגדולה והאירופאית ביותר במושבה הייתה אלמינה, בה התגוררו עובדי חברת הודו המערבית ההולנדית ופקידי הממשלה ואליה נהרו אפריקאים מרחבי האזור בחיפוש אחר עבודה. במושבה נוצרו, בנוסף לאירופאים ולאפריקאים, שני מעמדות של אנשים ממוצא מעורב. ה-Tapoeijers, צאצאים בלתי-חוקיים של עובדים אירופאים מיחסיהם עם מקומיות, שחונכו כאירופאים. לעיתים שבו להולנד יחד עם אביהם לאחר שתקופת שירותו הסתיימה ולעיתים הושארו באפריקה, ואביהם שילם סכום עבור חינוכם הנוצרי בבתי ספר שהוקמו לשם כך. רבים מבני מעמד זה היו לסוחרים אמידים. ה-Vrijburghers היוו קבוצה של מעורבי-גזע לגיטימיים חופשיים שהתרכזו באלמינה וזכו לזכויות כמו אירופאים ושירתו לרוב כפקידי ממשל בדרג נמוך. בניהם ובנותיהם נשלחו לרוב לאירופה על מנת לזכות בחינוך. החל משנות ה-30 של המאה ה-19 גייסו ההולנדים את בני המושבה לשירות בצבא הולנד המלכותי של הודו המזרחית כיוון שנזדקקו לכוח אדם רב על מנת לשלוט באינדונזיה. מגויסים אלה כונו באינדונזית "Belanda Hitam" ("הולנדים שחורים").

במאה ה-19 תמכו ההולנדים באשנטי במלחמתם נגד עם הפנטה (Fante), שנתמך על ידי הבריטים. ב-18 בפברואר 1872, במהלך המלחמה האנגלו-הולנדית הרביעית, תקפה שייטת בריטית בפיקודו של קפטן תומאס שירלי את אלמינה, פורט נסאו ומקומות נוספים בחוף. ב-6 באפריל 1872 הועברה המושבה במסגרת הסכם לידי בריטניה.

מובלעות אירופאיות במושבה ההולנדית

חוף הזהב השוודי

ב-1650 ייסד יורד הים השוודי הנדריק קרלוף (Hendrik Carloff), איש החברה האפריקאית השוודית (Svenska Afrikanska Kompaniet) מושבה ומצודה באזור קייפ קוסט בגאנה המודרנית (כיום Cape Coast, או Cabo Corso; בשוודית: Guldkusten או Carlsborg). את השטח, עליו הקים שש תחנות סחר מבוצרות רכש קרלוף ממלך בני אקאן. בינואר 1658 חבר קרלוף, שהודח ממשרתו כמושל, לפריבטיר דני שכבש את המושבה עבור האימפריה הדנית. בהסכם קופנהגן (1660) הוחזרה המושבה לידי שוודיה, אולם אז התגלה שעוזרו של קרלוף כבר מכר אותה שנה קודם לכן לידי חברת הודו המערבית ההולנדית. הסכסוך על השליטה במקום הוביל למרד מוצלח של תושבים מקומיים. ב-20 באפריל 1663, לאחר תהפוכות רבות ומצור ממושך, נפלה המושבה לידי הדנים.

חוף הזהב הדני

ב-20 באפריל 1663 השתלטה דנמרק על המושבה השוודית בקייפ קוסט. בין השנים 1674–1755 ניהלה את המושבה (בדנית: Danske Guldkyst, או גינאה הדנית Dansk Guinea) חברת הודו המערבית-גינאה הדנית, שהייתה חברה מסחרית ברשות הכתר הדני. בין היתר הקימו הדנים את טירת אוסו (נקראה גם מבצר כריסטיאנבורג) ליד אקרה ומבצר פרינסטנסן. ב-1850 קנו הבריטים את כל חוף הזהב הדני תמורת 10,000 לירות שטרלינג.

חוף הזהב של ברנדנבורג ופרוסיה

ב-1682 ביססה חברת מסחר מברנדנבורג ("חברת המסחר הברנדנבורגית של אפריקה" - Kurfürstliche Brandenburgisch-Afrikanische Compagnie) בתמיכה פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, שתי מושבות סחר בחוף הזהב, בחצי אי קטן במערב גאנה המודרנית. ב-1701 הפכה המושבה (שנקראה "מושבת פרידריך הגדול", Groß Friedrichsburg Kolonie) מברנדנבורגית לפרוסית, כאשר שתי הישויות התאחדו ליצירת ממלכת פרוסיה. ב-1720 נמכרה ההתיישבות להולנד.

חוף הזהב הבריטי

דגל המושבה הבריטית

בריטניה החלה לגלות עיניין בחוף כבר מראשית המאה ה-19 ויצרה בריתות אסטרטגיות עם עמים באזור שמרדו בשלטון אימפריית אשנטי. עד 1821 השיגה חברת מסחר בריטית ברישיון הכתר (African Company of Merchants) שטחים ומצודות בנקודות מסוימות בחוף, בפרט השטח שהשתיך לדנמרק. ב-1867 פורקה החברה ונכסיה הועברו לשליטה ישירה של הממשלה הבריטית. בריטניה, שביססה נוכחות אזורית בסיירה לאון וניגריה הצליחה להתיש את הברית ההולנדית-אשנטי ולבסוף הכניעה את הולנד ורכשה את המושבה ההולנדית כולה בהסכם ב-1872. גם לאחר מכן, התמודדה בריטניה עם מרידות האשנטי (במסגרתן נהרסה למשל אלמינה עד היסוד על ידי האשנטי ב-1873), להן שמה קץ ב-1900, כאשר מלך אשנטי נכנע ומסר לידי השלטון הבריטי את כס הזהב, סמל הריבונות. באותה שנה הפך אזר החוף של חוף הזהב למושבת כתר ("המושבה" - the colony) ושטחי יער הגשם שבעורפו היו ל"פרוטקטורט של אשנטי".

במהלך המלחמות עם האשנטי בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19, הרחיבה בריטניה את תחומי שליטתה מן החוף, הרחק פנימה וצפונה לתוך היבשת, תוך שהיא יוצרת נקודות מגע עם שטחי כיבוש של האימפריה הקולוניאלית הגרמנית והאימפריה הקולוניאלית הצרפתית. ב-1902 הכריזה בריטניה על השטחים הצפוניים, הפנימיים שכבשה כ"פרוטקטורט של הטריטוריות הצפוניות". שלוש הישויות הוכפפו למושל הכללי של חוף הזהב ותפקדו כיחידה מדינית אחת. מוצרי היצוא מהמושבה הבריטית הורחבו וכללו מלבד פלפל ושנהב גם עפרות מתכת, יהלומים וקקאו. על מנת לשנע סחורות מפנים הארץ לחופים סללו הבריטים תשתית מסילות ברזל המשמשת את גאנה המודרנית עד היום.

לצורך החלת השלטון ברחבי המושבה, השתמשו הבריטים בהאצלת סמכויות לצ'יפים (מנהיגים מקומיים של שבטים), ויצרו אריסטוקרטיה נאמנה לשלטון, בעלת שורשים מכובדים מבחינה שבטית מחד ונאמנות שנקנתה בכסף, פריבילגיות וכיבודים מאידך. ב-1925 מוסדו מועצות שבטים לגיטימיות בכל שלוש הטריטוריות, להן הוקנו סמכויות רשמיות ושטחי שלטון מוגדרים היטב, נציגי המועצות נבחרו בבחירות. ב-1935 הוגדר במושבה ממשל נבחר בעל שלטון עצמי, הכפוף למושל הכללי. ב-1947 שב משכיל צעיר בשם קוואמה נקרומה מלימודיו בלודון לאקרה, בירת חוף הזהב. הוא הושפע מתורותיהם של מרקוס גארבי, ג'ורג' פדמור ומהטמה גנדי והגיע למסקנה שממשל עצמי בראשות אליטה הנשלטת על ידי השלטון הבריטי איננה מספיקה על מנת לממש את הזכויות הפוליטיות של האפריקאים. נקרומה החל לארגן תנועה ציבורית רחבה לקראת מאבק לעצמאות, הראשונה מסוגה במערב אפריקה. נקרומה ייסד את מפלגת העם, שדגלה באי-ציות בלתי-אלים כלומר תהלוכות והפגנות, שביתות ומרי אזרחי שהעמידו את השלטון הבריטי בפני אתגרים מתישים. נקרומה נידון למאסר אולם הבריטים, שעמדו מול הפגנות ברחבי העולם והתנגדות גוברת ברחבי הארץ, החליטו לעזוב את חוף הזהב. ב-1951 ערכה בריטניה את הבחירות הכלליות הראשונות באפריקה עם זכות הצבעה כללית. למרות שישב בכלא, ניצח נקרומה בבחירות ברוב מוחלט ומפלגתו זכתה ל-34 מ-38 המושבים באספה המחוקקת. עתה, כמנהיג מפלגת השלטון, הוא שוחרר מכלאו ביום 12 בפברואר 1951. להצעת המושל הבריטי, צ'ארלס ארדן-קלארק, הסכים נקרומה להנהיג את הממשלה שתוביל את המדינה לעצמאות וחוף הזהב הייתה לדומיניון. לדומיניון של חוף הזהב צורפה המושבה טוגולנד הבריטית. ב-6 במרץ 1957 קיבלה גאנה, שהייתה איחוד של מושבת חוף הזהב וטוגולנד הבריטית, את עצמאותה והייתה למדינה השחורה הראשונה באפריקה שהשתחררה מהקולוניאליזם האירופי. יומיים לאחר מכן הצטרפה לאו"ם כחברה ה-81.

קישורים חיצוניים

• היסטוריה של גאנה
• מחוף הזהב לחוף החירות, דבר, 22 בפברואר 1957

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22486726חוף הזהב