קוואמה נקרומה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קוואמה נקרומה
השכלה אוניבסיטת לינקולן, פנסילבניה
אוניברסיטת פנסילבניה
בית הספר לכלכלה, לונדון
אוניברסיטת לונדון (Gray's Inn)
בת זוג פאטיה חלים רויזח ריזק
נקרומה במהלך ביקור בארצות הברית ב-1961
דיוקן נקרומה על גבי בול סובייטי

קוואמה נקרומה (Kwame Nkrumah) חי בין השנים 1909–1972, היה מנהיג אפריקאי אנטי-קולוניאלי, מייסדה ונשיאה הראשון של גאנה המודרנית, ואישיות בעלת השפעה פאן-אפריקאית במאה העשרים. נקרומה נחשב לאבי האומה של גאנה ולדמות מפתח במאבק למען עצמאות מדינות אפריקה.

ילדות מוקדמת וחינוך

קוואמה נקרומה נולד בשנת 1909 בנרפול (Nkroful), כפר קטן על גבול נמריאה (Nemaarea) שבחוף הזהב (Gold Coast) למשפחה אנאלפביתית ענייה. אביו חי בנפרד ב- Half Assini, עיירה בדרום מערב חוף הזהב שם היה לו עסק של צורפות. נקרומה גדל עם אמו ומשפחתה המורחבת. בהתאם למנהג אנשי שבט האקאן (Akan), נקרומה קיבל את השם "קאוומה" בשל הולדתו ביום שבת, ואת השם "נקרומה" בשל היותו הילד התשיעי במשפחה. אמו של נקרומה שלחה אותו ללמוד בבית ספר של המיסיון הקתולי ב- Half Assini, שם היו לו השגים מצוינים. בשנת 1925 נקרומה קיבל תפקיד של תלמיד-מורה בבית הספר, והוטבל לנצרות בכנסייה הקתולית. בזמן שהותו בבית הספר, הבחין בכישרונו הרב אלכסנדר גארדן פראזר, המנהל של המכללה להכשרת מורים, ושלח אותו ללמוד הוראה בבית ספרו שלימים הפך לבית הספר אכימותה (Achimota School) שבגאנה, אשר הכשיר רבים ממנהיגי אפריקה. באכימותה נחשף נקרומה לרעיונות שהשפיעו מאד על עיצוב האידאולוגיה שלו, ביניהם גם של מרקוס גארבי (Marcus Garvey) ודו בויז (Du Bois), אשר טענו כי רק כאשר הגזע השחור ישלוט בעצמו (ולא יישלט על ידי לבנים) תהיה הרמוניה בין הגזעים. כשסיים את לימודיו וקיבל את תעודת ההוראה בשנת 1931, נקרומה קיבל משרה בבית ספר יסודי קתולי באלמינה (Elmina) ושנה לאחר מכן קודם למנהל בית הספר "אחים" (Axim)[1]. בזמן שניהל את בית הספר החל להתעניין בפוליטיקה והקים את החברה הספרותית "נזימה". בשנת 1933 מונה למורה במכללה הקתולית "אמיסה" (Amissa) ואף שקל להצטרף לישועים (Jesuit). במכללת אמיסה פגש נקרומה את ננמדי אזיקיווה (Nnamdi Azikiwe), באותה העת עיתונאי ונשיאה העתידי של ניגריה, פגישה אשר העצימה את התעניינותו ב"לאומיות השחורה". אזיקיווה המשיך את לימודיו במכללת לינקולן בפילדלפיה, ודרבן את נקרומה לפעול כמוהו. בשנת 1935, נקרומה אסף כסף מקרובי משפחתו ונסע לארצות הברית דרך בריטניה, שם המשיך במסעותיו ובלימודיו[2].

ארצות הברית

מצבו הכלכלי של נקרומה בארצות הברית היה קשה, והוא נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות על מנת לממן את מחייתו. בשנת 1939 כאשר סיים תואר ראשון בכלכלה וסוציולוגיה מונה כעוזר מעבדה לפילוסופיה, והוזמן לעיתים קרובות להטיף בכנסיות פרסביטריאניות בפילדלפיה ובניו יורק. בשנת 1942 סיים תואר נוסף בתאולוגיה במכללת לינקולן, והיה הסטודנט המצטיין בכיתה. את הקיץ נהג לבלות ברחובות הארלם, שנחשבה למרכז הקהילה השחורה בניו יורק. בתקופה זאת הסתובבו ברחובות הארלם גם קרלוס קוק, מייסד תנועת "החלוץ" וסוג'י אבדול האמיד, אשר נהג לארגן עצרות על מנת לנסות להשיג עוד משרות עבור אפרו-אמריקאים. תקופה זאת הייתה חשובה בהתפתחות של נקרומה ושהייתו בארצות הברית השפיעה רבות על מהלך חייו. בתור סטודנט נקרומה היה אקטיביסט, כחלק מפועלו הוא הקים קבוצת סטודנטים אפריקאים לשעבר בפנסילבניה, והארגון גדל להיות "ארגון הסטודנטים האפריקאים של אמריקה וקנדה", כאשר נקרומה כיהן כנשיא הארגון. חלק מחברי הארגון חשבו שצריך לשאוף לכך שכל מושבה אפריקאית תקבל עצמאות משלה, נקרומה לעומת זאת דגל בפאן-אפריקניזם, וקרא לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות ביבשת אפריקה. נקרומה שיחק תפקיד מרכזי בכנס הפאן אפריקניזם שנערך בניו יורק בשנת 1944, בו לאחר מלחמת העולם השנייה, דחקו בממשלת ארצות הברית לעזור לאפריקה להתפתח ולהיות עצמאית. בשנת 1943 נקרומה פגש את רוברט ג'יימס (Robert James), פעיל מרקסיסטי מטרינידד וטובגו, ממנו למד איך עובדת ומתנהגת מחתרת. לאחר מלחמת העולם השנייה נקרומה החליט לנסוע ללונדון לסיים את לימודיו[3].

לונדון

במאי 1945 חזר נקרומה ללונדון ונרשם לאוניברסיטה לכלכלה בתור מועמד ל-PhD באנתרופולוגיה. לאחר כשנה הוא פרש ונרשם למכללה על מנת לכתוב דיסרטציה (תזה) פילוסופית אודות "ידע ולוגיקה פוזיטיביסטית". את רוב זמנו בלונדון בילה נקרומה בארגון פוליטי, הוא ארגן את הקונגרס החמישי לפאן-אפריקניזם במנצ'סטר, אשר פיתח אסטרטגיה להחלפת הקולוניאליזם עם הסוציאליזם האפריקני. נקרומה וחבריו לקונגרס שאפו לתרבות אפריקאית חדשה, דמוקרטית, ללא אלמנטים שבטיים ובתוך מערכת סוציאליסטית או קומוניסטית המשלבת אספקטים מסורתיים יחד עם חשיבה מודרנית. הקונגרס ביקש להקים תנועה אפריקנית אקטיביסטית באנגליה בשיתוף עם המזכירות הלאומית של מערב אפריקה (WANS) למען דה-קולוניזציה של אפריקה. בהמשך נקרומה מונה לנשיא של WANS, ויחד עם שותף נוסף הם הקימו קבוצה בשם "המעגל למען עצמאות ואחדות אפריקה המערבית", אשר שאפה להקים איגוד של רפובליקות אפריקאיות סוציאליסטיות. בשנת 1948 מסמך של הקבוצה השאפתנית המתאר את מטרות הארגון נמצא על נקרומה, ושומש נגדו לאחר מכן על ידי השלטונות הבריטים[4].

פילוסופיה פוליטית

נקרומה ביקר את הקולוניאליזם הכוחני אשר שרר באפריקה. כתביו עסקו בסכנות הטמונות בנאו-קולוניאליזם ואימפריאליזם. הוא טען כי הניצול הכלכלי אשר נבע מהקולוניאליזם נגד את ערכי היסוד האפריקאים, וכי השפעות הקפיטליזם המערבי יישארו באפריקה זמן רב. כמו כן, הוא טען שההשפעות התרבותיות של הקולוניאליזם, אשר הדגישו את לימודי ההיסטוריה, התרבות והערכים המערביים, מנותקות מהמציאות והתרבות האפריקאית. בנוסף לכך, נקרומה סבר כי אפריקה הפוסט-קולוניאלית מנותקת מהערכים של אפריקה האותנטית, עקב ההשפעות של האסלאם והנצרות.

נקרומה תמך בפאן-אפריקניות, ובייחודיות של ההיסטוריה והתרבות האפריקאיות. הוא ראה את הקפיטליזם כהתפתחות של הפיאודליזם האירופאי ואת הפיאודליזם עצמו כסוג של עבדות, מאחר שראה בהבדל המעמדי שיוצרות שתי גישות אלו כפתח לאפליה ולעבדות מודרנית. הפילוסופיה הפוליטית של נקרומה התבססה על ערכים של הומניזם מסורתי באפריקה ושאבה רבות מהמרקסיזם. בדומה לגישה המרקסיסטית, נקרומה הכיר בעליונותו של החומר. על פי גישה זו, כישות חברתית, יש לספק לאדם את התנאים הסביבתיים הבסיסיים, על מנת שהחברה תוכל לתפקד באופן תקין. על פי הגישה המרקסיסטית בה נקרומה האמין, גישות סוציאליות אשר יוצרות הפרדה בין הנפש לגוף או מכחישות את עליונות המוח ומערכת העצבים, אינן מדעיות. נקרומה הסתכל על הסביבה ועל הטבע של היחסים הסוציאליים בחברה, כמרכיב המרכזי הקובע את מצבו של האדם.

השפעות פילוסופיות אלו, עזרו לנקרומה לפתח גישה פילוסופית בשם מצפוניות (Consciencism) גישה זו, מתמקדת בחיפוש אחר דרכים רציונליות לפיתוח חברתי, תרבותי וביסוס סדר סוציאלי בתקופה שלאחר השעבוד בידי מדינות קפיטליסטיות זרות. נקרומה, רצה לחבר את התושבים לערכים הפרה-קולוניאליים, בהם הוא ראה כערכים האפריקאים האותנטיים. לכן, בספרו Consciencism, נקרומה יצא כנגד הקולוניאליזם וטען כי רק כאשר יתבצעו "פעולות חיוביות"- פעולות אשר מטרתן לחפש צדק חברתי ולהילחם בניצול האוליגרכי, החברה האפריקאית תוכל להתקדם. הגישה הפילוסופית של נקרומה, חיפשה לקדם את התפתחות האינדיבידואל באופן כזה שהתנאים להתפתחות של הכלל יהפכו לתנאים להתפתחות של הפרט. אחד הצעדים הראשונים במטרה להשיג תנאים אלו, על פי נקרומה, הוא הקפאת הקולוניאליזם ושאיפה לאמנציפציה. נקרומה ראה חשיבות רבה במניעה של מעמדות, מכיוון שבתפישה המרקסיסטית ישנו ניצול ושעבוד בין מעמד למעמד.

לפי נקרומה, בכל צורת שלטון המפלגה השולטת מייצגת את האינטרסים של מעמדות מסוימים. כתוצאה מכך, צורת ממשל סוציאליסטית בעלת מפלגה שלטת אחת, מסמלת חוסר מעמדות בחברה. מכיוון שהחברה האפריקאית דוגלת בשוויון זכויות, צורת ממשל דמוקרטית בעלת מפלגה אחת היא טבעית ומתקבלת על הדעת. לפי נקרומה, צורת השלטון המערבית אשר מכילה מפלגות רבות, מייצגת חברה מפולגת ומעמדית. נקרומה מוסיף כי דמוקרטיה בעלת מפלגה אחת, יכולה להתקיים רק במדינה בעלת תשתית סוציאליסטית, כלומר, עליה לייצג את רצון העם. עם זאת, יש לציין כי צורת ממשל בעלת מפלגה אחת במדינה נאו-קולוניאלית, עשויה להידרדר במהירות לעריצות[5].

עצמאות גאנה

נקרומה יסד ב-1949 את מפלגת "אספת העם" אשר הורכבה מקבוצות עובדים ונשים. מטרת מפלגת העם הייתה קבלת עצמאות מידית, תחת המוטו "ממשל עצמי עכשיו"[6]. השלטון הבריטי סירב להתייחס להמלצות המפלגה, וב-9 בינואר 1950 נקרומה קרא למרידה אזרחית בממשל, אשר בעקבותיה נשפט ונאסר. מאסרו הביא להתגייסות רחבה למפלגת העם ולהפגנות רבות נוספות. בשל ההפגנות וההתנגדויות, הממשלה הקולוניאלית הסירה את שליטתם באזור[6]. את הקבינט האפריקאי הראשון באימפריה הבריטית נקרומה הקים בשנת 1951. הוא דחה את הרעיון אשר גרס כי יש לשים את השלטון בידיים של תומכי הבריטים, שכן לטענתו הם לא דמוקרטיים. המושל הבריטי ארדן קלארק, חנן ושחרר את נקרומה וביקש ממנו ליצור ממשל חדש. ב-5 במרץ 1952 נקרומה מונה כראש ממשלה אוטונומית. לאחר הבחירות האלקטורליות בהן ניצחה מפלגתו של נקרומה, הוא הציג את הצעתו לעצמאות באוגוסט 1956. בריטניה נעתרה לעמדת נקרומה והעניקה עצמאות באופן רשמי ב-6 במארס 1957, כאשר העצמאות נחגגה בשמחה גדולה. במהלך החגיגות נקרומה, מנהיג המדינה, הכריז "חופשיים סוף סוף!"[7].

באפריל 1957, כאשר המושבה הבריטית חוף הזהב הייתה למדינה הראשונה באפריקה שיצאה לעצמאות, החליפה המדינה הצעירה את השם האירופאי שניתן לה לשמה החדש: "גאנה"[5]. עצמאותה של חוף הזהב התקבלה ברוב העיתונות האמריקאית כניצחון של האידיאלים: "גאנה הייתה עכשיו מופת". נקרומה הנהיג מדיניות סוציאליסטית ופאן-אפריקאית, כאשר ב-1960 המדינה הפכה לרפובליקה רשמית ונקרומה היה לנשיאה. הוא ראה בגאנה העצמאית כחוד החנית לשחרור יתר המדינות באפריקה מהשלטון הקולוניאלי, והקמת אחדות אפריקאית סוציאליסטית בהנהגתו. בחזית הפאן-אפריקאית, המשיחיות של נקרומה היוותה השראה ליתר המנהיגים האחרים בקרב המדיניות העצמאיות. עבור נקרומה, גאנה הייתה מיקרוקוסמוס של חזונו עבור כל יבשת אפריקה. הוא האמין שעצמאותה של גאנה הייתה הסדק הראשון בשריון של האימפריאליזם האירופאי[7].

עקרון הפאן-אפריקניזם של נקרומה התבסס על אנטי-אימפריאליזם ואמונה בהגדרה עצמית לכל העמים. במכתב שכתב באוגוסט 67, טען: "המהפכה האפריקאית היא חלק בלתי נפרד מהמהפכה הסוציאליסטית העולמית", "אני חושב ומחזיק בהשקפה כי מימוש המהפכה האפריקאית קשורה לשני עקרונות בסיסיים: עקרון השוויון הבסיסי בין כל העמים והגזעים, כי לכל הגברים והנשים, ללא הבדל גזע צבע או דת ראויים לשוויון זכויות, לכבוד, לחירות ולעצמאות לאומית, וכן, סולידריות בין העמים המדוכאים בכל המדינות"[5]. במכתב אחר, הוא הביע רצון לאיחוד בין העולמות הסוציאליסטי והקומוניסטי, וטען כי "איחודם של רוסיה וסין יכניס פחד אלוקים לאמריקה"[6]. בשנות ה-60 התפתחה ספרות נרחבת על גאנה. נקרומה היה דמות מרכזית בוויכוחים על דה-קולוניזציה בשנות ה-50 וה-60. בין היתר הייתה הופעתה של פרדיגמת המודרניזציה, אשר הניחה שמדינות עצמאיות חדשות יבקשו לחקות מערכות ממשל אירופאיות, על מנת לבנות מדינות לאום מלוכדות, לשם אחדות לאומית בקרב קבוצות אתניות ודתיות שונות. האמונה הייתה שמדינות עצמאיות אלה יינטשו את המסורת לטובת מודרניות. אמירתו המפורסמת של נקרומה "חפשו תחילה את הממלכה הפוליטית וכל השאר יתווספו" הייתה הבטחה לגן עדן כלכלי לאזרחי גאנה העצמאית[8].

דגלה של גאנה העצמאית עוצב על ידי תאודוסיה אוקו, במטרה להחליף את דגל הקולוניה הבריטית בעת קבלת העצמאות. הדגל מורכב מהצבע האדום כסמל לדם הנופלים במאבק לעצמאות, הצבע הצהוב המסמל את עושר המחצבים של המדינה והצבע הירוק המתאר את הטבע העשיר וחקלאות המדינה. בנוסף, במרכז הדגל מצויר כוכב שחור שמסמל חופש[9]. כעדיפות ראשונה, ממשלת נקרומה ביקשה להביע את עצמאותה הכלכלית של גאנה ולבסס את דמותו כאבי המדינה על ידי הקמת בנק לאומי ומטבעות לאומיים. לאחר שנחנך בשנת 1958, הבנק של גאנה הנפיק מיד את המטבע הלאומי הראשון של גאנה: גאנה פאונד, כאשר דיוקנו של נקרומה הוטבע על שטרות ומטבעות גנאים לאורך כל תקופת נשיאותו[10].

פעילות פוליטית

כאשר נקרומה מונה למזכיר הראשי של הוועידה המאוחדת של חוף הזהב בשנת 1947, הוא פיתח אסטרטגיה במטרה להשיג עצמאות פוליטית ולהביא למדינה סוציאלית. המטרה של הוועידה המאוחדת של חוף הזהב הייתה להשיג ממשלה עצמאית בדרך המהירה ביותר. הבריטים לא חשבו שתושבי גאנה ידרשו שינויים פוליטיים באופן מידי, אולם נקרומה פעל באופן שוטף להשגת מטרה זו. הוא נסע לחלקים שונים בגאנה ובעולם והפיץ את תפישתו הפאן-אפריקאית. האסרטיביות של נקרומה להשגת מטרה זו יצרה חילוקי דעות פוליטיים ואידאולוגיים בינו לבין חלק מחברי המפלגה. ב-6 במרץ 1949, נקרומה הודח מתפקידו במפלגה. מיד לאחר מכן הוא הקים את מפלגתו, אספת העם (Convention People Party). מפלגה זו זכתה במהירות לתמיכה רבה, עקב האידיאליזציה לה נקרומה זכה בקרב העם ככלל והצעירים בפרט. ב-8 בינואר 1950, נקרומה עודד "פעולות חיוביות". בעזרת פעולות אלו, כגון הפגנות לא אלימות או הקמת מבני תרבות אפריקאים, יצאו התושבים נגד הקולוניאליזם הבריטי והביעו את תמיכתם במורשת והתרבות של גאנה עצמאית. הצהרה זו עוררה מהומות רבות ברחבי גאנה. ב-22 בינואר 1950 נקרומה ובכירים אחרים נאסרו על ידי השלטון הבריטי עקב הסתה. בשנת 1951 נקרומה שוחרר מהכלא, ומיד לאחר מכן קיבל את תפקיד מנהיג העסקים הממשלתי. בנוסף לכך, בשנה זו מפלגת אספת העם (CPP) זכתה בבחירות. הזכייה של CPP, גרמה לפלגים מסוימים בחברה להתנגד לנקרומה והחלו פעולות אלימות כלפי חברי המפלגה[11].

בנין מטה הוועידה בעיירה Saltpond

מפלגת (NLM (National Liberation Movement המתחרה העיקרית של ה-CPP, התנגדה לעצמאות גאנה. ההבדלים בהשקפה הפוליטית, גרמו לחברי ה NLM לנאום כנגד מדיניותה של CPP. חילוקי דעות אלו, הפכו במהרה למאבק אלים, אשר במהלכו נהרגו כמה מחברי CPP. המהומות גרמו לממשלה הבריטית לחשוב שגאנה עדיין לא בשלה לעצמאות. בשנת 1956, המפלגה של נקרומה, אשר תמכה בעצמאות והקפאת הקולוניאליזם, ניצחה בבחירות את מפלגת NLM, וב-6 במרץ 1957, הממשלה הקולוניאלית הבריטית נעתרה לבקשת CPP להעניק עצמאות לחוף הזהב על אף הכרזת העצמאות, הצבא, המשטרה והשרות האזרחי נותרו תחת שלטון בריטי. המפלגה קיבלה את החוקה הקיימת בשנת 1957 בתור פשרה, אך בשנת 1959 היא ביצעה שינויים בחוקה ברוח הגישה הסוציאליסטית. ב-1 ביולי 1960, גאנה הפכה באופן רשמי לרפובליקה, נקרומה הפך לנשיא הראשון של גאנה והסמכויות על הצבא והמשטרה, הועברו מהשלטון הבריטי אליו. נקרומה, חיפש לשפר את מצבה הסוציו-אקונומי של גאנה בעזרת מדיניות סוציאליסטית[11].

מדיניות חוץ

בגבול המזרחי, יחסיו של נקרומה עם טוגולנד הצרפתית היו עכורים. נקרומה הצהיר באופן פומבי שהוא רוצה כי זו תהפוך לחלק מגאנה. שאיפותיו של נקרומה עוכבו, כאשר טוגולנד הצרפתית קיבלה עצמאות ב-1960 תחת הנהגתו של סילבנוס אולימפיו והפכה למדינת טוגו. אולימפיו לא היה שותף להשקפתו של נקרומה לגבי אפריקה מאוחדת, דבר אשר הביא למתח בין שתי המדינות. בשנת 1960, הורה נקרומה לגנרל אלכסנדר-מפקד הצבא של גאנה, לבצע תמרונים צבאיים ליד הגבול עם טוגולנד. ניגריה תמכה בטוגולנד והצהירה באופן פומבי שהיא תדאג לביטחונה. המדיניות של נקרומה לדה קולוניזציה באפריקה היו מנוגדים למדיניות הפוליטית בניגריה, אשר באותה תקופה האמינה כי ניתן להגיע לשיתוף פעולה עם השלטון הקולוניאלי באפריקה. עקב כך, היחסים בין המדינות לא היו טובים.

ב-1960, ארבע-עשרה מדינות באפריקה קיבלו עצמאות, דבר אשר הוביל לשינויים מהותיים באפריקה כולה. מנהיגים רבים באפריקה התייחסו לטענות של נקרומה בפקפוק וחשש. בעוד שנקרומה הציע לוותר על העצמאות של חלק מהאזורים בגאנה במטרה להשיג איחוד באפריקה, המנהיגים האחרים, שזה עתה זכו בעצמאותם, סירבו להציע חלקים ממדינותיהם. ב-1960 התקיימה ועידה של הארצות העצמאיות באפריקה, באדיס אבבה, המשלחת מגאנה קיוותה שהוועידה תקבל את הצעתה לאפריקה מאוחדת, אך ההצעה נדחתה. בנוסף לכך, מדינות רבות דיברו כנגד רעיונותיו של נקרומה בוועידה.

קוואמה נקרומה וג'ון פיצג'רלד קנדי

ב-1 ביולי 1960, קונגו הבלגית קיבלה עצמאות באופן לא צפוי. הבלגים עזבו באופן מפתיע, וקונגו לא הייתה מוכנה להתמודד עם עצמאותה החדשה. מהומות רבות פרצו ברחבי המדינה, התרחשו תקיפות רבות כנגד אירופאים וקצינים לבנים במדינה, דבר אשר עורר את חששם של הבלגים. עקב כך, הבלגים החזירו חלק מכוחותיהם לקונגו. נקרומה טען כי יש לפתור את המשבר באופן "אפריקאי" ללא התערבות מבחוץ. הוא פנה לאומות המאוחדות והאספה הסכימה לשימוש בחיילים מגאנה ככוח צבאי בשירות האומות המיוחדות בקונגו. נקרומה ופטריס לומומבה, מנהיג קונגו, דרשו שהחיילים הבלגים, אשר חזרו לקונגו על מנת לווסת את המהומות, יצאו מקונגו באופן מידי. בנוסף לכך, נקרומה ולומומבה חתמו על הסכם חשאי בו הוסכם שקונגו וגאנה יתאחדו. על אף תגובתו המהירה של נקרומה למצב בקונגו, ארצות הברית הגיבה במהירות גם כן. ארצות הברית פעלה בקונגו על מנת להבטיח ולמנוע השפעה קומוניסטית באזור. הכוחות הפרו-אמריקאים בקונגו היו חזקים מדי, כוחות אלו פעלו נגד לומומבה באופן ישיר. תמיכת הכוחות הפרו-אמריקאים במתנגדיו של לומומבה הובילה למאסרו. לומומבה הצליח לברוח מהכלא, אך זמן קצר לאחר מכן נרצח וחלומו של נקרומה לאיחוד קונגו-גאנה נקטע[1].

תפיסה כלכלית

נקרומה טען כי בעוד שמדינות אפריקה היו חופשיות מבחינה פוליטית לאחר קבלת העצמאות, הן חסרות חופש כלכלי אמיתי. בהתאם לכך, הקו הכלכלי שהנהיג הוא חופש כלכלי עבור גאנה ונתק מוחלט מהמעורבות הנאו-קולוניאליסטית של מדינות אירופה. נושא זה העסיק אותו במיוחד מאחר שהיה סבור כי גם לאחר שגאנה קיבלה עצמאות והקולוניאליזם הרשמי הסתיים, המשיך להתקיים עושק כלכלי וניצול של אוצרות הטבע של המדינה, אשר מנע מגאנה לממש את הפוטנציאל הכלכלי שלה ולשפר את איכות חייהם של תושבי המדינה[12].

מרכיב מרכזי שאותו קידם נקרומה במאבקו לסיום הניצול הוא הנהגת מהפכה תעשייתית בכלכלת אפריקה ונטישת הכלכלה המבוססת חקלאות. הוא סבר כי תהליכי תיעוש באפריקה יקטינו את התלות של אפריקה בשוק האירופאי ויאפשרו ניצול טוב יותר של הפוטנציאל הכלכלי הטמון באוצרות הטבע שבאדמותיה. אחת הסיבות העיקריות לכך טמונות בכך שתוצרי הכרייה מיועדים לייצור בעיקר בתוצרתם המקורית, ועוברים עיבוד נוסף במפעלים ותעשיות באירופה, אמריקה ויפן, שעל ידי כך מעלות את ערכן המקורי פי כמה וכמה. זאת ועוד, פעמים רבות המדינות שמהן מייצאים את המוצרים מחויבות לקנות בחזרה את המינרלים וחומרי גלם אחרים בצורה של מוצרים מוגמרים, והן עושות זאת במחירים מופקעים[13].

נקרומה הונע מחזון אידאולוגי של סוציאליזם קיצוני, וסבר כי יש להנהיג מדיניות סוציאליסטית בגאנה ובכלל אפריקה. בהתאם לכך, גאנה תחת שלטונו הייתה חלק ממדינות "הגל הראשון" של משטרים אפריקאים שאופיינו כסוציאליסטיים. מדינות "הגל הראשון" כללו בין היתר את טנזניה, אלג'יריה, גינאה, לוב, מצרים ותוניסיה. בנוסף, הוא האמין ששום אומה אפריקנית לא תוכל להתקדם ללא איחוד פוליטי וכלכלי עם מדינות אפריקאיות אחרות, על כן, הוא פעל כדי לרתום את הפוטנציאל הכלכלי והמשאבים של מדינות אפריקה וליצור מסגרת משותפת רחבה. את מסגרת זו ראה כנגד עיניו כממשל פדרלי המייצג את מדינות יבשת אפריקה ומורכב מפרלמנט המחולק לבית תחתון שתפקידו יהיה לדון בבעיות העומדות בפני אפריקה, ומבית עליון שיבטיח שוויון בין המדינות החברות באיחוד ללא קשר לגודל ולכמות האוכלוסייה. לממשל הפדרלי תהיה אחריות על הנושאים החוצים גבולות כמו מדיניות חוץ, ביטחון וכלכלה, בעוד שלמדינות החברות בו תהיה אחריות על שאר התחומים כמו משפט אזרחי ופלילי, תרבות וחינוך. לטענתו איחוד כזה יגדיל את כוחן הכללי ויאפשר למדינות לנקוט בצעדים שכל מדינה לא תוכל לבצע ברשות עצמה, כגון הכתבת מחירי הייצוא ביבשת[8].

פרויקטים

הממשלה הקולוניאלית הבריטית בדקה את האפשרות של הקמת תחנה הידרו-חשמלית בנהר וולטה. בשנת 1951, נקרומה ומפלגת CPP, אשר הבינו כי פרויקט זה עשוי לספק חשמל לגאנה כולה, תמכו בפרויקט וולטה ובבניית נמל טמה (Tema). הפרויקט כלל הקמת סכר, העסקה של עובדים רבים והקמת כור. הקמת הפרויקט עלתה סכום רב, אשר לא היה מצוי בידי גאנה. עקב כך, נקרומה נפגש עם נשיא ארצות-הברית וארגונים שונים במטרה לגייס כספים לפרויקט. הפרויקט נתמך בסופו של דבר על ידי ארצות הברית, בריטניה והבנק העולמי, מהם גאנה קיבלה תרומה של 116 מיליון יורו. בספטמבר 1965, התקבלה תפוקת החשמל הראשונה מהפרויקט וב-22 בינואר 1966, נערכה פתיחתו הרשמית[1].

פאן-אפריקניזם

נקרומה טען כי העצמאות של גאנה היא חסרת משמעות, אלא אם כן היא תוביל לשחרור היבשת כולה. נקרומה ראה בעצמאותה של גאנה כצעד ראשוני לשחרור היבשת. על מנת לאחד את היבשת, נקרומה ארגן ועידות שונות אשר הפגישו בין ראשי המדינות ואקטיביסטים פאן-אפריקאים. בנוסף לכך, הוא שלח כספים, נשק, תחמושת וכוח-אדם לקבוצות שונות ברחבי אפריקה אשר נלחמו למען עצמאות היבשת. על מנת לקדם את עצמאות אפריקה, נקרומה הקים שלושה מוסדות חדשים: המזכירות האפריקאית, הסוכנות לעניינים אפריקאים וקונגרס המסחר האפריקאי. המזכירות האפריקאית, הייתה אחראית לארגון ועידות וכנסים של מדינות אפריקאיות עצמאיות ותנועות לאומיות. הסוכנות לעניינים[13] אפריקאים היוותה ערוץ להעברת אינפורמציה, מידע תעמולתי ועזרה חומרית ללוחמי החופש האפריקאים, בעוד שקונגרס המסחר האפריקאי, עסק בהקמת פדרציה פאן-אפריקאית[14].

השפעות תרבותיות

בניגוד לתקופה הקולוניאלית, נקרומה פעל לשפר את מעמד האישה בגאנה. בתקופה הקולוניאלית לא היו נשים במועצה המחוקקת בגאנה, והשפעת הנשים במדינה הייתה מועטה. לעומת זאת, בתקופת שלטונו הייתה לראשונה שופטת בגאנה ולראשונה צורפו לפרלמנט נשים. בנוסף, נקרומה דאג להקמת מועצת התרבות. מטרת מועצה זו הייתה לתמוך ולעודד פעילות אמנותית ותרבותית, שאותה רצה נקרומה להפיץ ברחבי גאנה. נקרומה סבר, כי הבעיה התרבותית בגאנה נובעת משיטת החינוך הקולוניאלית. תחת שיטה זו, אפריקאים רבים אשר סיימו את לימודיהם באקדמיות אפריקאיות לא הכירו את התרבות וההיסטוריה האפריקאית כנדרש. על כן, נקרומה שילב בתוכנית הלימודים הוראת היסטוריה ולימודי תרבות אשר היו חסרים קודם לכן. בשנת 1960, הממשלה הקימה את קרן החינוך של גאנה, על מנת להקים עוד בתי ספר ולגייס מורים נוספים. קודם לכן בשנת 1948, הוקמה אוניברסיטה בחוף הזהב כשלוחה של האוניברסיטה בלונדון. נקרומה שאף להפרדה בין התכנים המועברים באוניברסיטה בחוף הזהב לאלו בלונדון, כך שיתמקדו יותר בתרבות האפריקאית. אנשי האקדמיה ראו במעשיו של נקרומה כהתערבות בחופש האקדמי וביקרו אותו על כך[14].

מדיה

בשנת 1957 הוקמה סוכנות הידיעות של גאנה במטרה לאסוף ולשדר מידע בנוגע לנעשה במדינה. עקב אחוז גדול של תושבים אנאלפביתים, הרדיו היווה כלי מרכזי להעברת מידע, ובעזרתו נקרומה ניסה לשנות את התדמית השלילית של אפריקה. בשנת 1959 מוסד העיתונות של גאנה נפתח, והיה נגיש גם ללימוד עיתונאים אפריקאים אשר התגוררו במדינות אחרות. ביולי 1965 נחנך שירות הטלוויזיה של גאנה. נקרומה הבהיר כי מטרתו של שירות זה, היא להוות כלי עזר אידאולוגי על מנת לקדם מדיניות סוציאליסטית בגאנה. נקרומה האמין, כי פרסומות מהוות השפעה לא רצויה, ולכן במהלך השידורים לא היו פרסומות. בשביל נקרומה שידורי הטלוויזיה היוו כלי לחינוך, העברת אינפורמציה ובניית האומה החדשה שדמיין. לנקרומה הייתה שליטה מונופוליסטית על המדיה בגאנה, הוא התנגד לתפישת התקשורת ככלי ביקורתי ואובייקטיבי אשר ניתן להעלות דרכו רעיונות, מאחר שראה בה ככפופה לשלטון ולערכיו[5].

משפחתו

אביו של נקרומה, נגולומה (Ngolomah), היה צורף במקצועו ומתואר כאדם בעל אופי חזק, נחמד לבריות וגאה בילדיו. הוא היה פוליגמיסט, והיו לו מספר נשים וילדים חוץ מנקרומה. נגולומה נפטר בשנת 1927, אותה השנה בה נקרומה התחיל את לימודיו במכללה להכשרת מורים שבאקרה, בירת גאנה. אמו של נקרומה, ניאניבה (Nyaniba), הייתה חקלאית, סוחרת וחברת שבט האקאן בדומה לבעלה. נקרומה היה ילדה היחיד של ניאניבה והקשר ביניהם היה קשר חזק. אף על פי שהיה ילד יחיד להוריו, היו לנקרומה מספר אחים ואחיות למחצה, שאיתם הוא גדל והעיד כי היה מחובר אליהם מאוד[1].

ב-31 בדצמבר 1957, נקרומה נישא לפאטיה (Fathia) שעות ספורות לאחר שנחתה באקרה. נישואיו של נקרומה לפאטיה היו יותר איחוד פוליטי מאשר נישואים רומנטיים, שמטרתו הייתה לקשר בין צפון אפריקה לשאר היבשת. הנישואים של השניים הפתיעו רבים, אשר לא הבינו מדוע נקרומה בחר להתחתן עם אישה לבנה. גם המעצמות המערביות הופתעו מהנישואים, בעודן מנסות להבין את ההשלכות האפשריות. פאטיה נולדה בשנת 1932 וגדלה במצרים. כשהגיעה הצעת הנישואין מנקרומה, היא זומנה על ידי נאצר נשיא מצרים, אשר הסביר לה את האחריות והקשיים בלהתחתן עם מנהיג מדינה. פאטיה חיה עם נקרומה בגאנה עד להפיכה שהדיחה את ממשלתו בשנת 1966, בעקבותיה חזרה למצרים עם ילדיה וגידלה אותם לבדה. פאטיה נפטרה ב-31 במאי 2007, ובהתאם לבקשתה נקברה במאוזוליאום של נקרומה לצד בעלה.

לנקרומה היו ארבעה ילדים. בנו הבכור, פרנסיס, נולד בשנת 1932 ולימד רפואה באוניברסיטה בגאנה. בנו השני, ג'מאל, נולד בשנת 1959 והיה עיתנואי, אנליסט-פוליטי, פרשן והעורך הראשי של ה"אל חראם", העיתון השבועי במצרים. בתו השלישית, סאמיה, נולדה בשנת 1960 בגאנה ועבדה כעורכת דין, ובנו הצעיר, סקו, נולד בשנת 1963 ועבד כמתאם הארצי של המועצה הלאומית לנוער בגאנה.

הגלייתו, מותו ומורשתו

ב 24-בפברואר 1966, בכירי צבא ומשטרה התקוממו נגד נקרומה ומשטרו הוחלף ב"מועצת השחרור הלאומית" (National Liberation Council), אשר בראשה עמד סגן האלוף ג'וזף א. אנקרה. מנגנון הממשלה היה מדיניות כלכלית שמרנית, אך אנקרה לא הצליח לעמוד בהבטחתו להשבת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ובאוגוסט 1969 נערכו בחירות כלליות. כאשר ההפיכה התרחשה, נקרומה היה בדרך להאנוי במשלחת שלום כדי לסייע בהפסקת מלחמת וייטנאם. ההפיכה הביאה את נקרומה לבטל את ביקורו המתוכנן והוא עבר לגינאה. הבחירה בגינאה הושתתה על היות שתי המדינות בעלות קשרי אחדות חזקים ובשל קרבתה הגאוגרפית לגאנה. נקרומה טען כי גינאה נמצאת במיקום טוב להמשיך מאבק ההפיכה האפריקאי[15]. נקרומה מעולם לא חזר לגאנה, הוא הגיע לגינאה ב-2 במארס 1966 וחי שם כאורח של הנשיא, אחמד סקו טורה (Ahmed Sékou Touré), אשר הפך אותו לנשיא כבוד של המדינה. הוא חי בפחד תמידי שסוכנים מערביים יחטפו אותו ויתנקשו בו. בסוף ימיו נקרומה היה חולה ומת מסרטן הערמונית בבוקרשט באפריל 1972 בגיל 63, ונקבר בכפר הולדתו בגאנה.

לאחר מותו

ביצועי נקרומה כמנהיג הראשון של גאנה העצמאית והמדיניות המקומית, האפריקאית והבינלאומית יצרו דיון סוער בקרב מחקרים אפריקאים ואינטלקטואלים שונים. מאזינים אפריקאים ל-BBC שיקפו את הפופולריות של נקרומה בסקר שבוצע בדצמבר 1999. נקרומה נבחר ל-"אפריקאי המילניום". בסקר מאוחר יותר משנת 2004, המדרג את מאה האפריקאים הגדולים דורג נקרומה שני, "בן אמיתי של אפריקה", מיד לאחר מנדלה לאחר מותו, תמונתו הודפסה על בולי דואר סובייטיים כמו גם על בולים ומטבעות גאנאים[8]. פסל זהוב בדמותו עומד מול בניין האיחוד האפריקאי המודרני באדיס אבבה, כעדות לתפקיד החשוב שהיווה בהיסטוריה האפריקאית והעולמית[15].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קוואמה נקרומה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Ronney David, Kwame Nkrumah. Vision and Tragedy, African Books Collective, 2007
  2. ^ Addo Ebenezer, Kwame Nkrumah: A case study of religion and politics in Ghana, University Press of America, 1997
  3. ^ John Henrik Clarke, Kwame Nkrumah: His Years in America, The Black Scholar, 1974, עמ' 9-16
  4. ^ Marika Sherwood, Kwame Nkrumah: The London Years, 1945–1947, Immigrants & Minorities, 1993, עמ' 164-194
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Kwame Nkrumah, Class struggle in Africa, Zed Books, עמ' 1970
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Boni Yao Gebe, Ghana's Foreign Policy at Independence and Implications for the, Journal of Pan African Studies, עמ' 160-187
  7. ^ 7.0 7.1 Yuri Smertin, Kwame Nkrumah, International Publishers Co, 1987
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Richard Clook, Legitimacy, authority and the transfer of power in Ghana, Political Studies, 1987, עמ' 552-572
  9. ^ Carmen White, Rastafarian repatriates and the negotiation of place in Ghana, Ethnology 49, 2010, עמ' 303-320
  10. ^ John Esseks, Political independence and economic decolonization: the case of Ghana under Nkrumah, The Western Political Quarterly 24, 1971, עמ' 59-64
  11. ^ 11.0 11.1 Ama Biney, The political and social thought of Kwame Nkrumah, Springer, 2011
  12. ^ Kiven Tunteng, Kwame Nkrumah and the African Revolution, Civilisations, 1973, עמ' 233-247
  13. ^ 13.0 13.1 Kwame Nkrumah, Neo-Colonialism: The Last Stage of Imperialism, New York: International, 1965
  14. ^ 14.0 14.1 Kwame Botwe-Asamoah, Kwame Nkrumah's Politico-Cultural Thought and Politics: An African-Centered Paradigm for the Second Phase of the African Revolution, Routledge, 2013
  15. ^ 15.0 15.1 Ama Biney, The Development of Kwame Nkrumah Political Thought In Exile, he Journal of African History, 2009, עמ' 81-100
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25033968קוואמה נקרומה