זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה

זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה
	מלחמה: המלחמה הפונית השנייה
תאריכים	218 לפנה"ס – 203 לפנה"ס (כ־15 שנים)
מלחמה לפני	מסע חניבעל לחצי האי האפניני
מלחמה אחרי	הזירה האפריקאית במלחמה הפונית השנייה
מקום	חצי האי האפניני
עילה	פרשת סגונטום
תוצאה	כישלון ניסיונו של חניבעל להכניע את רומא באמצעות פלישת צבאו לחצי האי האפניני
הצדדים הלוחמים
הרפובליקה הרומית	קרתגו
מפקדים
התחלפו מדי שנה	חניבעל; ; מאגו ברקה; ; עזרובעל ברקה;
כוחות
בשנת 218 ארבעה לגיונות; ; בשנת 217 אחד עשר לגיונות; ; בשנת 216 שישה עשר לגיונות; ; בשנת 215 חמישה עשר לגיונות; ; בשנים הבאות המספרים נעו בין עשרים ואחד לעשרים וחמישה לגיונות; לכוחות אלה יש להוסיף חילות עזר של בעלות בריתה של רומא בחצי האי, שלפי התקן היו זהים בגודלם לכוחות שהציבו הרומאים למערכה.; ;	בתחילת המערכה 26,000; ; בקרב קאנאי 50,000; ; בעת הפינוי בין 10,000 ל-24,000;
אבדות
לא ידוע במדויק	לא ידוע במדויק
	מפת הקרבות הראשונים בזירה

לוח אירועים
שנה	אירועים באיטליה	אירועים בחצי האי האיברי	אירועים בזירות נוספות	קונסולים ברומא^[ו]
219 לפנה"ס	התקוממות הבויים (boii) והאינסוברים (insubri)	פרשת סגונטום, העילה לפרוץ המלחמה המצור על סגונטום (הסתיים בשנת 218 לפנה"ס)	משלחת רומית לקרתגו^[2]	לוקיוס אמיליוס פאולוס מרקוס ליוויוס סלינטור
218 לפנה"ס	נובמבר קרב טיקינוס חורף קרב טרביה	סתיו קרב קיסה	אביב מסע חניבעל לאיטליה מתחיל סתיו קרב נהר הרון חציית הרי אלפים על ידי חניבעל קרב ליליבאום	פובליוס קורנליוס סקיפיו טיבריוס סמפרוניוס לונגוס
217 לפנה"ס	21 ביוני קרב טראסימנוס מיושמת האסטרטגיה הפביאנית קרב אגר פלרנוס קרב גרוניום	קרב הנהר היברוס	יצירת מגע ראשון בין חניבעל לפיליפוס החמישי, מלך מוקדון	גנאיוס סרוויליוס גמינוס גאיוס פלאמיניוס נפוס מרקוס אטיליוס רגולוס (קונסול סופקטוס – ממלא מקום לאחר מותו של פלמיניוס בקרב טראסימינוס) פאביוס מאקסימוס (דיקטטור; מונה לאור ההפסדים בקרבות) מרקוס מינוקיוס רופוס (מפקד הפרשים; תוארו של סגן הדיקטטור)
216 לפנה"ס	אוגוסט קרב קאנאי קרב נולה הראשון תחילת עריקת בעלות הברית של רומא בדרום חצי האי האפניני לקרתגו קרב קאסילינום הראשון		משלחת דיפלומטית ממוקדון לחניבעל לאחר ניצחון בקאנאי	גאיוס טרנטיוס וארו לוקיוס אמיליוס פאולוס
215 לפנה"ס	קרב נולה השני קרב קאסילינום הראשון	קרב דרטוסה	מותו של הירון השני טיראן סירקוסאי מעלה לשלטון את הסיעה התומכת בקרתגו ופותח את הלחימה בזירה הסיציליאנית קרב קורנוס בסרדיניה מסיים את הפשיטה הקרתגית הראשונה על האי חתימת ברית בין קרתגו ומוקדון קרב קומאי	מרקוס קלאודיוס מרקלוס טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס פאביוס מקסימוס (ממלא מקום במקום מרקלוס שנשלח לסיציליה)
214 לפנה"ס	קרב נולה השלישי קרב בנבנטום תחילת המצור על קאפואה		פרוץ המלחמה המוקדונית הראשונה שלהי הקיץ פיליפוס החמישי מטיל מצור על אפולוניה תחילת המצור על סירקוסאי^[ז]	פאביוס מאקסימוס טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס
213 לפנה"ס	אפרי (Apri) חוזרת לברית עם רומא לאחר תבוסה בידי פאביוס מאקסימוס		המשך המצור על סירקוסאי	פאביוס מאקסימוס מרקוס קלאודיוס מרקלוס
212 לפנה"ס	קרב טראנטום הראשון קרב קאפואה הראשון קרב סילארוס קרב הרדוניה קרב בנבנטום השני		מצור סירקוסאי מסתיים בניצחון רומאי מכריע הרומאים יוצרים קשר עם הליגה האיטולית	קווינטוס פולוויוס פלאקוס אפיוס קלאודיוס פולכר
211 לפנה"ס	קרב קאפואה השני מסיים את המצור על קאפואה בניצחון רומאי	קרב באיטיס מסיים את הנוכחות הרומאית בהיספניה	סיום המלחמה בסיציליה בניצחון רומאי כריתת ברית רשמית בין רומא לליגה האיטולית	גנאיוס פולוויוס קנטומיליוס מאקסימוס פולביוס סולפיקיוס גלבה מאקסימוס
210 לפנה"ס	קרב הרדוניה השני קרב נומיסטרו	סקיפיוס אפריקנוס מגיע להיספניה	פשיטות רומיות על אפריקה פשיטות קרתגיות על סרדיניה	מרקוס קלאודיוס מרקלוס מרקוס ואלריוס לאיווינוס
209 לפנה"ס	קרב קנוסיום קרב טראנטום השני	קרב קרתגו החדשה	קרב לאמיה הראשון קרב לאמיה השני	פאביוס מאקסימוס קווינטוס פולוויוס פלאקוס
208 לפנה"ס		קרב באיקולה	פשיטה רומית ופרגמית משותפת על האי לסבוס	גאיוס קלאודיוס נרו מרקוס ליוויס סלינטור
207 לפנה"ס	קרב גרומנטום קרב מטאורוס		קרב מנטינאה	מרקוס קלאודיוס מרקלוס טיטוס קווינקטוס קריספינוס
206 לפנה"ס		קרב איליפה מרד סורקו – הצבא הרומי פורק את עול הפיקוד בספרד קרב גוודלקאביר קרב קרטאיה	פיצול במחנה הנומידי – מסיניסה עורק לרומאים בעוד סיפאקס מחזק את קשריו עם קרתגו	לוקיוס ויטוריוס פילון קווינטוס קאיקולוס מטלוס
205 לפנה"ס		התקפה קרתגית נואשת על קרתגו החדשה	סיום המלחמה המוקדונית הראשונה	סקיפיו אפריקנוס פובליוס ליקיניוס קראסוס דיבס
204 לפנה"ס	סקיפיו הודף התקפה קרתגית על לוקרי קרב קרוטון מגפה במחנהו של חניבעל			מרקוס קורנליוס קאטאגוס פובליוס סמפרוניוס טוביטיאנוס
203 לפנה"ס	קרב עמק הפו קרב אחרון בשערי קרוטון בין הרומאים לקרתגים^[3]		קרב אוטיקה קרב המישורים הגדולים קרב קירטה	גנאיוס סרוויליוס קאיפיו גאיוס סרוויליוס גמינוס
202 לפנה"ס			קרב זאמה שלום קרתגו סיום המלחמה	מרקוס סרוויליוס פולקס גמינוס טיבריוס קלאודיוס נרו

זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה הייתה זירת הלחימה העיקרית במסגרת המערכה הצבאית בין קרתגו לרפובליקה הרומית. הלחימה בזירה זו נמשכה 15 שנים, החל מפלישת צבאו של חניבעל לחצי האי האפניני (איטליה של היום) בשנת 218 לפנה"ס, ועד לפינוי חצי האי על ידי צבאותיהם של חניבעל ומאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס.

ניתן לחלק את הלחימה בזירת חצי האי האפניני לשני שלבים עיקריים:

בשלב הראשון (216-218 לפנה"ס) הייתה היוזמה האסטרטגית בידיו של חניבעל. שלב זה, שהחל עם פלישתו של חניבעל לחצי האי האפניני, התאפיין בשורת ניצחונות בקרבות גדולים מול צבאות רומיים, ניצחונות ששיאם היה בקרב קאנאי, ובמעבר חלק מבעלות בריתה של רומא בחצי האי לצידו של חניבעל.

בשלב השני של המלחמה (203-215 לפנה"ס) עברה היוזמה בהדרגה לידי הצד הרומאי, שהצליח להשתלט מחדש על רוב שטח חצי האי האפניני ולדחוק את צבאו של חניבעל לאזור מצומצם בחלקו הדרומי. שלב זה נפתח עם ההתאוששות של רומא מהתבוסה בקרב קאנאי; הוא מתאפיין בהיעדר קרבות גדולים בין הצדדים היריבים, ובאימוץ אסטרטגיה של התשה על ידי ההנהגה הרומאית. שלב זה הסתיים כשצבא קרתגו נאלץ לפנות את מאחזו בחצי האי האפניני בעקבות נחיתת צבאו של סקיפיו אפריקנוס בצפון אפריקה. למרות כישלון ניסיונו של חניבעל להכניע את רומא באמצעות פלישת צבאו לחצי האי האפניני, הוא הצליח להעביר את המלחמה לשטח האויב, ולרתק את הכוחות העיקריים של הצבא הרומאי ללחימה נגדו במשך 15 שנה.

רקע

חלק מהחוקרים המודרניים נטו לאמץ את טענת המקורות העתיקים, לפיה תוכננה המלחמה הפונית השנייה בידי בני משפחת ברקה כמלחמת נקם נגד רומא החל משנת 238 לפנה"ס, לאחר שהרפובליקה הרומית אילצה את קרתגו למסור לידיה את סרדיניה בתום מלחמת שכירי החרב. ההיסטוריון תאודור מומזן סבר שזו הייתה הסיבה לפלישתו של חמילקרת ברקה להיספניה, שנועדה להעניק לקרתגו קרש קפיצה לפלישה לחצי האי האפניני.^[4] כמו כן הוא סבר שתוכנית זו היא היא שעמדה מאחורי החלטתו של חניבעל ברקה בשנת 219 לפנה"ס לתקוף את סגונטום. אולם דעה זו היא בעייתית, שכן נראה שקרתגו לא התכוננה כלל למלחמה ולא פיתחה כלל את הצי שלה, שהיה הסיבה העיקרית לכישלונה במלחמה הפונית הראשונה, עם פרוץ המלחמה היו לרומא 220 ספינות מלחמה בעוד לקרתגו היו רק 100.^[5] מה גם שעד הרגע האחרון ניסו שני הצדדים לפתור את הסכסוך בדרכים דיפלומטיות.^[6]

עם פרוץ המלחמה שלחו הרומאים ארבעה לגיונות להיספניה בפיקוד פובליוס קורנליוס סקיפיו כדי להביס את חניבעל. בפני חניבעל עמדו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להישאר בהיספניה ולהילחם שם נגד הרומאים, כפי שעשה אביו בסיציליה במהלך המלחמה הפונית הראשונה. האפשרות השנייה הייתה להעביר את המלחמה לשטח האויב, ולפלוש לחצי האי האפניני. צבאו של סקיפיו לא היה גדול, ובהתחשב בכך שחניבעל נמצא בשטח שהיה מוכר לו היטב, כשלצידו שבטים בעלי ברית מהם יכול היה לגייס לוחמים נוספים, סביר להניח שאילו היה נשאר בהיספניה, יכול היה להביס את הצבא הרומאי שנשלח נגדו. עם זאת, מצביא מוכשר כחניבעל בוודאי למד היטב את לקחי המלחמה הפונית הראשונה. במלחמה זו זכו הקרתגים בלא מעט ניצחונות בקרבות נגד כוחות צבא וצי רומיים, אולם הרומאים תמיד הצליחו לגייס כוחות נוספים והניצחון הסופי במלחמה היה שלהם.^[7] בנוסף לכך, די היה בנוכחות כוח רומאי קטן יחסית בחצי האי האיברי, כדי לגרום לחלק מהשבטים האיברים לנטוש את בריתם עם קרתגו ולעבור לצידה של רומא, ולרתק את הצבא הקרתגי להגנת היספניה^[8] מה גם שהניסיון הוכיח שהרומאים הגאים לא יהיו מוכנים לחתום על הסכם כניעה, כל עוד עירם לא תהיה מאוימת ישירות. לפיכך, לדעת חלק מהחוקרים, חניבעל סבר שהדרך המהירה ביותר לכפות על רומא להסכים לסיום המלחמה בתנאים נוחים לקרתגו, תהיה באמצעות פלישה לאיטליה ויצירת איום ישיר על רומא גופא.^[9] לדעת חוקרים אחרים, חניבעל ידע היטב שהצבא הרומאי עולה בהרבה על הצבא הקרתגי מבחינה פוטנציאל כוח האדם העומד לרשותו ומבחינת רמת הציוד המשמעת והאימונים שלו, לכן התקווה היחידה לנצח במלחמה נגד הרפובליקה הרומית היא למוטט את שליטתה באיטליה, ליצור נתק בינה לבין בעלות בריתה, וליצור עליה לחץ כה כבד, שיכריח אותה לחתום על הסכם שלום נוח לקרתגו. חניבעל ציפה שהשבטים הגאליים בצפון חצי האי האפניני (מצפון לנהר הפו) יתקוממו נגד הרומאים ויחברו לצבאו, וחשב שניתן יהיה לגייס גם את תמיכתם של חלק מהערים והשבטים באיטליה, שמאסו בשלטון הרומאי. ייתכן שהוא אף חזה מראש אפשרות ליצירת ברית צבאית עם מוקדון נגד רומא.^[10] כמו כן, חניבעל הפריז מן הסתם באמונתו ביכולותיו שלו כמצביא ומדינאי. בהתחשב בתנאים אלו, הרי שההחלטה לפלוש לחצי האי האפניני נראית כהחלטה נכונה.^[11]

עם זאת, חלק מהחוקרים מבקרים את החלטתו של חניבעל לפלוש לאיטליה, וטוענים שהוא יצא למלחמה נגד רומא עם תוכנית אחת בלבד: קרב הכרעה שבעקבותיו תיכנע רומא. ייתכן שתוכנית זו הושפעה מהלקחים של העימותים הצבאיים הקודמים בין קרתגו לבין רומא.^[12] אולם משהתברר לחניבעל לאחר קרב קאנאי שתוכנית זו לא התממשה, ושהרומאים אינם מוכנים לנהל משא ומתן למרות תבוסתם בקרב, לא הייתה לו אסטרטגיה חלופית. לכן הוא נגרר, בניגוד לרצונו, למלחמת התשה מתמשכת (בה יכלו הרומאים להביא לידי ביטוי את המשאבים העדיפים שעמדו לרשותם) ונאלץ לצעוד "למעלה ולמטה בחצי הדרומי של חצי האי", בניסיון עקר לנתק את רומא מבעלות בריתה באיטליה.^[13] דקסטר הויס (Hoyos) במאמרו משנת 1983, "Hannibal: What Kind of Genius", ממשיל את חניבעל בשלב השני של המערכה לאדם המחזיק זאב באוזניו. הוא יכול להמשיך להחזיק בו, אולם לא יכול להרפות, כלומר לבצע נסיגה.^[14]

טקטיקה ואסטרטגיה

הלחימה בזירה האפנינית התאפיינה בחלק גדול מהזמן, בניסיונות של הצדדים היריבים להשתלט על ערים. באותה תקופה, היה מקובל להפעיל שתי טקטיקות עיקריות בעת תקיפת יעד מבוצר: הסתערות עם סולמות, מגדלי מצור ואילי ניגוח, או הטלת מצור ממושך, שנועד להכניע את העיר בעזרת הרעבה ומניעת גישה למשאבים. הרומאים אף פעלו בצורה ייחודית, במסגרתה הלגיונרים הסתדרו במבנה טסטודו צפוף שהגן עליהם מפני החצים וכלי ההטלה של האויב, ובצורה זו התקרבו לחומות העיר. בנוסף, הופעלו כלי ארטילריה כבדים שלא היו פרוסים בדרך כלל בשדה הקרב - הקטפולטות. כלי ארטילרי זה היה מסוגל להטיל סלעים כבדים שהיה באפשרותם לפגוע בחומות העיר. בנוסף, ירי מכלי ארטילריה קטנים יותר - סקורפיונים ובליסטראות, סילק את האויב מהחומות ולא אפשר למגנים להתגונן באופן יעיל. במקרים שטקטיקת ההסתערות נכשלה, התוקפים היו עוברים בדרך כלל לניהול לוחמת מצור. המצור היה מתנהל לרוב בטקטיקת "כיתור", במסגרתה היו מכתרים את העיר, חוסמים את דרכי הגישה אליה, ומונעים ממנה אספקה עד לכניעתה. בכל הקשור ללוחמת מצור, סבל חניבעל מנחיתות, כיוון שצבאו לא היה מצויד בכלי מצור, ולכן הוא נאלץ להישען על הסיוע של בני בריתו באיטליה, או לייצר את האמצעים הדרושים לכיבוש ערים (מגדלי מצור, אילי ניגוח וכלי ארטילריה) במקום.

חניבעל הבין היטב, שצבאו לא מסוגל לנצח לבדו במלחמה נגד הרומאים. לאחר קרב קאנאי הוא שלח את אחיו מאגו ברקה אל קרתגו בבקשה לקבל תגבורת. על פי ההיסטוריונים העתיקים, התגבורת נמנעה ממנו בשל התנגדות אויביו הפוליטיים בהנהגת חנו הגדול.^[ח] עם זאת, במבט לאחור נראה שגם אם רצתה בכך, קרתגו הייתה מתקשה לספק לו סיוע משמעותי, משום שהנתיב הקצר ביותר מקרתגו לאיטליה, בדרך הים, היה חסום על ידי הצי הרומי, ששלט בימים. ציי מלחמה עתיקים לא יכלו לשהות בים ללא הפסקה לאורך זמן, אולם הרומאים החזיקו בנמלים ובבסיסים באיטליה, סיציליה, קורסיקה וסרדיניה, כך שהאגן המערבי של הים התיכון היה נתון לפיקוחם. הצי הקרתגני היה אחד הציים החזקים ביותר בעולם העתיק. בניגוד לצבא היבשה הקרתגני, הוא היה מורכב ברובו מאזרחי קרתגו, ולא משכירי חרב. אולם אובדן מרבית הבסיסים הימיים של קרתגו מחוץ לחופי צפון אפריקה, שנפלו לידי הרומאים לאחר המלחמה הפונית הראשונה, והשימוש היעיל שעשו הרומאים בגשרי השתלטות (ה"עורב") במהלך התנגשויות ימיות עם הצי הקרתגני, העניקו עדיפות גדולה לצי הרומאי. הקרתגים הכירו בכך, ובמהלך המלחמה נערכו אך מעט קרבות ימיים. חניבעל, שהבין שהשליטה הרומאית בים מונעת ממנו לקבל תגבורות מהבית, ניסה תמיד להשתלט על ערי חוף, שדרכן יוכל אולי לקבל תגבורות קטנות. למרות זאת, בקרתגו לא יכלו לספק לו עזרה רבה, מכיוון שהכוחות היו דרושים בשאר הזירות. בפועל, חניבעל קיבל סיוע משמעותי מקרתגו בדרך הים רק במקרה אחד, זמן קצר לאחר קרב קאנאי, כאשר בומילקר הצליח להנחית ארבעת-אלפים פרשים נומידים, ארבעים פילים ואספקה בנמל לוקרי. בנוסף, בשלבי הסיום של המלחמה הפונית השנייה, הצליח מאגו ברקה, אחיו של חניבעל, לנחות באזור ליגוריה עם כוח משמעותי.

דרך נוספת שבה אולי יכלו הקרתגנים לספק סיוע לחניבעל, הייתה דרך היבשה. אולם מסעו של חניבעל לאיטליה דרך היספניה גאליה והרי האלפים, הוכיח שמדובר בדרך קשה מאוד. כמו כן, במסגרת הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייה, הרומאים השתלטו על דרום-מזרח היספניה ועל אזור הפירנאים, עובדה שמנעה אפשרות של מסע כזה. רק בשנת 207 לפנה"ס, הצליח עזרובעל ברקה לחמוק מהצבא הרומאי בהיספניה, ולהגיע אל חצי האי האפניני בדרך היבשה. כמו כן, בקרתגו אמנם ניסו לעורר מרידות אנטי-רומאיות בסרדיניה ולבצע פשיטות על סיציליה, אולם ניסיונות אלו הסתיימו ללא הישגים מבחינת חניבעל, ועד סוף המלחמה הסיוע שקיבל מהבית היה מועט. מסיבה זו ניסה חניבעל להשיג את תמיכתם של בעלי ברית חיצוניים, מוקדון וסירקוסאי, שיכלו אולי להעניק לו סיוע כזה, וגם להעסיק את הרומאים בזירות נוספות כדי לגרום להם לדלל את כוחותיהם בחצי האי. תוכנית זו הצליחה מעט מאוד, הרומאים הצליחו לעורר את הליגה האיטולית ופולייס נוספת ביוון ההלניסטית נגד מוקדון, כך שפיליפוס החמישי, מלך מוקדון לא היה יכול לסייע לבן בריתו. הרומאים הציבו שני לגיונות בסיציליה, והצליחו לאחר סדרת קרבות לכבוש את סירקוסאי.

בשלב הראשון של המערכה, האמין חניבעל שרומא תיכנע, או לפחות תאלץ לקבל הסכם שלום בתנאים הנוחים לקרתגו, לאחר שצבאה יובס במספר קרבות מכריעים. אולם לאחר קרב קאנאי, סירבו הרומאים להיכנע והמשיכו להיאבק אף על פי שמצבם היה קשה. חניבעל, שבלאו הכי לא היה יכול במצבו להטיל מצור על רומא, נאלץ מעתה ואילך להסתמך בעיקר על אסטרטגיה, שנועדה להעביר לצידו את בעלות הברית האיטלקיות של רומא, ולנתק את הקשר בינן לבין רומא. הרומאים שלטו על ערים רבות באיטליה שתושביהן נטרו לה טינה. ערים אלו יכלו לספק לחניבעל אספקה ונשק, וכן להעניק לו מקלט בעונת החורף. חניבעל ידע לנצל רגשות איבה נגד הרומאים וסכסוכים פוליטיים בין הערים, ודאג להדגיש שוב ושוב שמלחמתו מכוונת כלפי רומא ולא כלפי שאר העמים יושבי חצי האי. הוא שחרר לחופשי שבויים, שהשתייכו לחיילות העזר שגויסו מקרב בעלות הברית האיטלקיות, בעוד שאת השבויים הרומאים מכר לעבדות. בערים שכבש הוא ביטל את המסים שגבו הרומאים וגבה מסים נמוכים יותר, אם כי דרש נאמנות מוחלטת וכן אספקה וציוד.^[15] בפועל, התוצאה שהשיג הייתה דלה יותר מהמצופה, ועל אף שמספר ערים חשובות הצטרפו אליו, הרי שרבות מהן הוא נאלץ לכבוש בכוח הנשק. עם זאת, חניבעל הצליח להחזיק מעמד בחצי האי במשך כ-15 שנים, כשהרומאים אינם מצליחים לגרש אותו משם. בסופו של דבר הוא נאלץ לסגת, לא בגלל תבוסה, אלא כדי להגן על מולדתו שהותקפה בידי צבא רומאי נוסף בפיקודו של סקיפיו אפריקנוס.

צבאות ופיקוד

רומא

הצבא הרומאי

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

השירות בצבא הרומי נחשב זכות וחובה של כל אזרח רומאי. באותה תקופה היה מקובל שרק אזרחים בעלי רכוש מינימלי זכאים לשרת בצבא. היו לכך שתי סיבות: הראשונה, שבאותה תקופה היה מקובל שהחיילים רוכשים בעצמם את כלי הנשק, המזון והלבוש. והשנייה הייתה אמונה מקובלת שרק אזרחים שכבר יש להם רכוש יכולים לשרת באמת את המדינה.^[16] גיוס חובה הונהג רק לעיתים נדירות,^[17] אולם במהלך המלחמה הוא הופעל מספר פעמים בלית ברירה. החיילים חולקו ליחידה צבאית שנקראה לגיון. כל לגיון כלל 3,000 רגלים כבדים מעולים שנקראו לגיונרים, וכן 1,200 קלי נשק.^[18] מדי שנה גויסו 4 לגיונות^[17] ובנוסף על כך גויסו חיילים מקרב הערים בעלות הברית הלטיניות והאיטלקיות, כאשר הגיוס מהערים השתנה בהתאם לכוח האדם שלהן וצרכיה של רומא.^[19] בעלות הברית תרמו חילות עזר שהורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו, ומספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים ולעיתים אף עלה עליו.^[19] חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם: חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי.

בניגוד לקרתגו, ברפובליקה הרומית לא הייתה הפרדה בין הדרג הפוליטי לפיקוד הצבאי. ראשי המדינה (הקונסולים) היו ראשי הצבא בפועל בשדה הקרב. כל שנה נבחרו שני קונסולים, וכל אחד מהם קיבל פרובינקיה מסוימת עם מינויו.^[ט] הקונסול היה מקבל כוחות צבא לפי הצורך, בהתאם למיקום הפרובינקיה. צבא קונסולרי תקני כלל שני לגיונות רומאים וכוחות בעלות הברית, בסך הכול כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. אם המצב דרש זאת, ניתן היה להכפיל את הכוח העומד לרשות הקונסול. לעיתים נדירות, התייצבו שני הקונסולים לקרב אחד בכוחות משולבים. אם שני הקונסולים היו נוכחים, היה הפיקוד נתון לאחד מהם לפי הטלת גורל יומית, או שהתחלף מדי יום: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים ובימים האי-זוגיים חברו.

הלגיון כלל ארבעה סוגי חיילים: וליטים, האסטאטים, פרינקיפים וטריאריים.^[20] הווליטים הגיעו לרוב מהשכבות העניות יותר, והיו צעירים יותר מרוב החיילים בצבא הרומי. הם חומשו בחרב קצרה שנקראה גלאדיוס,^[21] ומספר כידוני הטלה לשימוש חד פעמי.^[22] המיגון שלהם היה דל בהרבה משל רוב החיילים, ועל כן הם היו ניידים למדי. ההאסטאטים היו מוגנים טוב יותר מהווליטים.^[23] הם חומשו, כמו הווליטים, בגלאדיוס, וצוידו גם בהאסטה - חנית כבדה שנועדה לדקירה. הפרינקיפים היו מורכבים מאנשים אמידים יותר. הם היו מוגנים היטב וציודם כלל, בנוסף לגלאדיוס והחנית, גם מגן גדול. הטריאריים היו החיילים המבוגרים ביותר ובעלי האמצעים הרבים ביותר, ובהתאם לכך גם היו מוגנים בצורה הטובה ביותר.

הטקטיקה הרומאית

ערך מורחב – לוחמה רומית

בראשית ימיו של הצבא הרומי, הייתה טקטיקת הקרב הרומאית מבוססת על הפלנקס היווני. הרומאים למדו במהרה את חולשותיו של הפלנקס - חוסר גמישות, הקושי להיערך בקרקע לא שטוחה והקושי להתגונן כאשר הפלנקס מותקף מהאגפים.^[י] חולשות אלו הודגמו כאשר הצבא הרומי נאלץ להילחם בשבטים גאלים בהרי צפון איטליה.^[24] התורה החדשה שיושמה במהלך המלחמות נגד הסמניטים ומלחמת פירוס, הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה שנקראה מאניפולוס. המאניפולוס הורכב מקבוצה אחידה של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה. כל מאניפולוס כלל שלושה סוגי חיילים. על האגפים הגנו 10 להקות בנות 30 פרשים כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור.^[25]

בתחילת הקרב, נערך הלגיון כאשר בחזיתו שורת וליטים רציפה, ומאחוריה שלושה דרגים של רגלים כבדים, שכל אחד מהם כלל עשרה מאניפולים, העומדים זה לצד זה עם רווחים ביניהם. המאניפולים של הדרג השני והשלישי של הלגיון הוצבו מאחורי הרווחים במערך המאניפולים של הדרג שלפניהם, ויצרו תבנית של לוח שחמט. כאשר הגיע הלגיון לטווח מגע, נפתח הקרב: בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם, לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. לדעת חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים נסוגו הווליטים לאגפים.^[26] אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את חניתותיהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.^[27] לאחר הקרב, ערכו הרומאים בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי, והוא גויס לרוב מקרב בעלות הברית. חולשה זו של הפרשים נחשפה היטב במהלך המלחמה, שכן כאשר התמוטטו הפרשים שהגנו על האגפים בידי פרשי העילית של חניבעל, התברר שהמאניפולוס אינו גמיש דיו, והמאניפולים בקו השני והשלישי לא הצליחו לרוב לבצע תפנית מהירה מספיק כדי להתגונן.^[28]

הפיקוד הרומאי

ערך מורחב – דרגות הצבא הרומי

הפיקוד העליון על הצבא נמסר לפוליטיקאי, לרוב בעל מאגיסטרטורה של פראיטור או קונסול או פרומגיסטראט (פרופראיטור ופרוקנוסול בהתאמה). לכן, פעמים רבות המצביא העליון היה חסר ניסיון פיקודי משמעותי, אם כי שירת בצבא במסגרת גיוס חובה. המצביא היה מאבד את האימפריום עם תום תקופת כהונתו. אף על פי שניסיון פיקודי לא היה תנאי הכרחי, פעמים רבות היו מגיסטראטים רומאים בכירים בעלי ניסיון צבאי ניכר. בדרך כלל הכהונה הייתה מוגבלת לשנה אחת (בתקופת היותו פראיטור או קונסול) ולשנה אחת נוספת במסגרת תפקיד של פרוקונסול, אך לעיתים הוארך המינוי לכמה שנים. הפרוקונסולים שהיו למעשה קונסולים או פראיטורים לשעבר, מונו על פי "החלטת הסנאט" ולא על–פי חוק מיוחד, ולכן, כמו פעולות אחרות של הסנאט הרומי, היו ניתנות לביטול על ידי אסיפות העם. במהלך המלחמה נעשה צעד חריג במסגרתו מונה "דיקטטור" שהקונסולים הוכפפו לו כאשר לצד הדיקטטור היה "מגיסטר אקוויטום" (תרגום מילולי: "אדון הסוסים", תרגום חופשי: "מפקד הפרשים"), ששימש למעשה כסגן הדיקטטור וייעץ לו.

על הלגיון פיקדו במשותף שישה טריבונים צבאיים, שמונו בידי אספת העם, נדרשו לוותק צבאי של חמש שנים לפחות, וכיהנו למשך חודשיים. הטריבונים שימשו בעיקר בתפקידי מטה, שימשו כעוזרי הקונסול, והיו אחראים על המשמעת בלגיון, לפעמים הם שימשו גם כמפקדים ישירים של חלקים מלגיון, מיחידות בסדר גודל קוהורטה ומעלה. הלגיון חולק לקנטוריות, שכללו לרוב בין 100 ל-80 חיילים. על כל קנטוריה פיקד "קנטוריון" (שר מאה). בתחומי אחריותו של הקנטוריון היו ענייני השגרה של החיילים: לאמן אותם לקרב, ולוודא שהם שומרים על הציוד שלהם במצב תקין ומקפידים על משמעת. לקנטוריון הייתה סמכות שיפוט על חייליו במקרים של עברות פעוטות והוא יכול היה להטיל עונשים גופניים. על הפרשים פיקדו ה"דקוריונים", שכל אחד מהם פיקד על "טורמה" (להקה) בת 30 פרשים.

שרשרת הפיקוד המסודרת אפשרה מקצועיות רבה וביצוע יעיל של הפקודות שניתנו על ידי הפיקוד הגבוה. יתרה מכך, הקצונה המקצועית בדמותם של הקנטוריונים אפשרה לגייס לגיונות חדשים ולאמנם תוך כדי המלחמה ובכך לדאוג להזרמה מתמדת של כוח אדם איכותי לצבא שהתדלדל בקרבות. עם זאת, מקרה יוצא דופן היה קרב סילארוס, שבו פיקד על הצבא הרומאי מרקוס קנטיניוס פנולה, שלא החזיק בשום תפקיד רשמי והוביל צבא של מתנדבים.

הקצינים הרומאיים הבכירים שהשתתפו במערכה (לפי סדר כניסתם למערכה)
שם המצביא	תעתיק לטיני	קרבות בהם לקח חלק	ביוגרפיה מקוצרת
פובליוס קורנליוס סקיפיו^[29]	Publius Cornelius Scipio	קרב טיקינוס הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייה	בן לאחת המשפחות החזקות ביותר ברומא. נשלח להיאבק בחניבעל בהיספניה, אולם כשראה שזה האחרון חצה את האלפים, מיהר להתייצב נגדו. הובס בקרב טיקינוס ונשלח להיספניה שם מצא את מותו. אביו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.
טיבריוס סמפרוניוס לונגוס^[30]	Tiberius Sempronius Longus	קרב טרביה קרבות קטנים בלוקאניה	שימש כקונסול יחד עם סקיפיו. מונה למפקד הכוח שהיה אמור לתקוף את אפריקה, אולם לאחר קרב טיקינוס נקרא לחזור חזרה לאיטליה. הובס בידי חניבעל בקרב טרביה ומאז מילא תפקיד שולי למדי במלחמה.
גאיוס פלאמיניוס נפוס^[31]	Gaius Flaminius Nepos	קרב טראסימנוס	נבחר לקונסול יחד עם סרוויליוס. לאחר קרבות טיקינוס וטרביה נפל למלכודת מתוחכמת שטמן לו חניבעל ונהרג בקרב טראסימנוס.
פאביוס מאקסימוס	Fabius Maximus	קרבות השהיה שונים קרב גרוניום המצור על קאסילינום המצור על טראנטום	ידוע בכינוי "קונקטטור" ("המתמהמה"). לאחר קרב טראסימנוס מונה לדיקטטור ויעץ להילחם בחניבעל בשיטה שמאוחר יותר נקראה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית". שיטה זו דגלה בהימנעות מקרבות גדולים ופעולת אדמה חרוכה. כיהן כקונסול חמש פעמים ופיקד גם על הכוחות שלכדו מחדש את קאסילינום וטראנטום. התנגד לסקיפיו אפריקנוס שניסה להעביר את המלחמה מאיטליה לאפריקה. מת עוד לפני קרב זאמה.
מרקוס מינוקיוס רופוס	Marcus Minucius Rufus	קרבות השהיה שונים קרב גרוניום קרב קאנאי	היה מתנגד חריף לפאביוס מאקסימוס. מונה למגיסטר אקוויטום ומאוחר יותר ל-"דיקטטור עמית". פיקד על הכוחות הרומאיים בקרב גרוניום, נהרג בקרב קאנאי.
גאיוס טרנטיוס וארו	Gaius Terentius Varro	קרב קאנאי	בן למשפחה פשוטה, נבחר כקונסול לשנת 216 לפנה"ס ודחק בסנאט לצאת לקרב מכריע נגד חניבעל. ביוזמתו גויס אחד הצבאות הרומאיים הגדולים ביותר אי פעם, הצבא כולו הושמד בקרב קאנאי.
לוקיוס אמיליוס פאולוס	Lucius Aemilius Paullus	קרב קאנאי	מצביא מבריק אך חסר ביטחון עצמי. שימש כקונסול יחד עם וארו ותמך בגישתו של פאביוס מאקסימוס להימנע מקרב. נכשל בניסיונותיו למנוע את שואת קאנאי ונהרג בקרב.
מרקוס קלאודיוס מרקלוס	Marcus Claudius Marcellus	קרבות נולה הזירה הסיציליאנית במלחמה הפונית השנייה המצור על סירקוסאי קרב נומיסטרו	כונה "חרבה של רומא". היה אחד המצביאים הרומאיים המוכשרים ביותר במערכה זו. הדף את התקפתו של חניבעל על נולה, ולאחר מכן נשלח לסיציליה ולחם נגד הערים הנאמנות לחניבעל ובמיוחד נגד סירקוסאי. לאחר מכן חזר לאיטליה ונאבק בחניבעל במספר קרבות, עד שחניבעל ארב לו והרג אותו.
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס	Tiberius Sempronius Gracchus	המצור על קאפואה קרבות נוספים	מפקד רומאי מוכשר ששימש כקונסול מספר פעמים. נהרג במהלך המצור על קאפואה כאשר ניסה למנוע מחניבעל להגיש סיוע לעיר הנצורה.
מרקוס קנטיניוס פנולה^[32]	Marcus Centenius Penula	קרב סילארוס	לא החזיק בתפקיד רשמי כלשהו, אולם התפרסם כאשר הוביל צבא מתנדבים נגד חניבעל. צבאו הושמד בקרב סילארוס.
גאיוס קלאודיוס נרו	Gaius Claudius Nero	קרב גרומנטום קרב מטאורוס	נבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס וקיבל ידיעה שעזרובעל ברקה חצה את האלפים ומנסה להתחבר לכוח של אחיו. הפר את הוראות הסנאט ובא לסייע לסלינטור לעצור אותו, השניים הביסו את עזרובעל בקרב מטאורוס. אולם נרו נענש מאוחר יותר על שפעל בניגוד להוראות הסנאט.
מרקוס ליוויוס סלינטור	Marcus Livius Salinator	קרב מטאורוס	נבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס ויחד עם נרו הביס את עזרובעל בקרב מטאורוס.

קרתגו

צבא קרתגו

פרשים גאלים היוו מרכיב חשוב בצבאו של חניבעל. חיל הפרשים הגאלי היה מצויד טוב יותר מחיל הרגלים, וללוחמים רבים יותר היה שריון גוף.

ערכים מורחבים – צבא קרתגו

מרבית החיילים בצבא קרתגו היו שכירי חרב זרים,^[י"א] ורק הקצונה וחלק מחיל הפרשים באו מקרב אזרחי קרתגו. הקרתגנים גייסו לרוב ללא הבחנה את כל אלו שביקשו להתגייס לצבאם. אחת הסיבות לכך שחניבעל נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, היא יכולתו לשלוט על המרכיבים המגוונים של צבאו בכוח אישיותו, לנצל את היתרונות של כל אחד מהם, ולהפוך אותם לצבא מלוכד וממושמע. לא ידוע על מרידות בצבאו.^[34] היחידות בצבא קרתגו הופרדו לרוב לפי מוצאם, וחומשו לרוב בנשק שהביאו עמם מארצותיהם,^[35] אם כי יש רמזים לכך שאת הסוסים סיפקו הקרתגים.^[36]^[י"ב] בהמשך חימש חניבעל את חייליו בנשק שנלקח שלל מהרומאים.

בתחילת מסעו של חניבעל לאיטליה, צבאו הורכב בעיקר מחיילים שגויסו מהיספניה. חיילים אלה התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: קלטים, איברים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. הקלטים היו גבוהי קומה לרוב, והתחמשו בחרבות פלקטה ארוכות ומעוקלות מעט. האיברים חומשו גם הם בחרבות אלו, והוסיפו להן גם כידוני הטלה. הרגלים האיבריים נערכו לקרב במבנה צפוף בצמוד אחד לשני. הפרשים ההיספנים היו מעולים, אם כי לרוב פחות ממושמעים.^[37]

מרכיבים חשובים נוספים בצבא הקרתגי היו הקלעים הבליארים, וכן החיילים הלובים. אלו האחרונים היו מוגנים בשריון עור כבד, וכן כידוני הטלה, חרבות קצרות ומגנים קלים. בהמשך שולבו חיילים גאלים בצבא. הללו היו חמושים בחרב ארוכה שנועדה בעיקר לשיסוף, וכן מגן גדול.

אחד המרכיבים החשובים ביותר בצבאו של חניבעל היו הפרשים בני נומידיה, שנודעו כפרשים איכותיים במיוחד. הם רכבו על סוסים ללא רסן או אוכף ולרוב השליכו כידוני הטלה תוך כדי דהירה. הם נעזרו גם בחרבות קצרות ומגן קל. הם לא הוגנו בשריון וחלקם עטו עורות של בעלי חיים כגון נמרים. כמו כן, נעזר חניבעל בפרשים בני תערובת שנודעו בשם לובי-פיניקים. הללו היו בני תערובת קרתגים-ברברים ונודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים. הם היו חמושים במגנים עגולים וחניתות.

חניבעל הביא עמו לאיטליה כ-50 פילי מלחמה. במהלך המסע מתו רובם, ועד קרב טרביה שרדו רק מעטים מהם.^[38] הקרתגים השתמשו לרוב בפילים מזן פיל צפון אפריקני. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. גובהם היה 2.5 מטר והם היו כנועים ונוחים לאילוף. משקלם היה כמעט 6 טון, והם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים או שלושה אנשים, שהיו בעיקר קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת, היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה, נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או איזמל בין עיניו.^[39] לעיתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.^[40]^[41]

פרש נומידי
לוחם איברי
קלע בליארי
בשלב מאוחר יותר של המערכה שולבו בצבאו של חניבעל לוחמים גאלים.

הטקטיקה הקרתגית

חניבעל נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה. הוא ניתח את טקטיקת השדה הרומית ואת חולשותיה, ואימן את חייליו בהתאם. בשל העובדה שצבאו היה מרובה עממים, לא הייתה לצבא זה טקטיקת שדה אחידה, וחניבעל ידע לנצל את היתרונות הגלומים בכל סוגי החיילים שלו. שליטתו בהם הייתה ללא רבב, ולמרות השפות המרובות שלהם ומנהגיהם השונים, הוא הצליח ליצור מהם צבא אחיד היודע להילחם כאיש אחד ונאמן לקרתגו. חייליו לא בגדו בו גם בשעות הקשות ביותר, ומקרי העריקה בצבאו היו נדירים ביותר.^[34]

חניבעל ידע לפעול בצורה מקורית ולא שגרתית, שיטת הפעולה החביבה עליו הייתה הצבת מארבים לכוחות הרומיים. הוא היה בין המצביאים הראשונים בהיסטוריה שעשו שימוש יעיל במודיעין צבאי. הוא היה מראיין בעצמו שבויי מלחמה כדי לשאוב מהם מידע על כוחות האויב ועל מפקדי הצבא הרומי נגדם לחם,^[42] והיה טומן מארבים מוצלחים ומשמיד יחידות רומיות שלמות. חניבעל ניתח את אחת החולשות העיקריות של הצבא הרומי - חיל הפרשים, והבין עד מהרה שזוהי הזרוע הפחות חזקה של הצבא הרומי, ומולם הציב את הפרשים הנומידים וההיספנים המעולים שלו. קרבות בין פרשים רומים לפרשים מצבאו של חניבעל, הסתיימו בדרך כלל בניצחון קרתגי. הטקטיקה החביבה על חניבעל הייתה איגוף. במסגרת שיטה זו, היה חיל הרגלים הקרתגי, הנחות מחיל הרגלים הרומאי, מעכב במרכז את הכוח הרומי העיקרי, בעוד הפרשים היו מביסים את הפרשים הרומיים שהיו מוצבים באגפים, ולאחר מכן תוקפים את המאניפולוס הרומאי מעורפו.

הפיקוד הקרתגי

בדומה לרומא, גם בני קרתגו בחרו את מנהיגיהם, אך אלו נשארו בקרתגו ולא יצאו למערכות. הפיקוד היה נתון בידיו של מצביא שקיבל רק הוראות כלליות ביותר מקרתגו, והיה חופשי, למעשה, לפעול בכל דרך שימצא לנכון. במלחמה זו היה הפיקוד העליון בידי חניבעל ותחתיו שרתו מפקדים זוטרים. מרבית המפקדים בצבא הקרתגי היו פונים, אולם קצינים אחרים כגון מהרבעל היו נומידים.^[י"ג]

הקצינים הקרתגיים שהשתתפו במערכה
שם המצביא	תעתיק לטיני	קרבות בהם לקח חלק	ביוגרפיה מקוצרת
חניבעל	Hannibal	מרבית הקרבות	אחד המצביאים המוכשרים והמבריקים ביותר בהיסטוריה. פיקד על הכוח כולו והשתתף במרבית הקרבות.
מאגו^[43]	Mago	קרב טרביה קרב טראסימנוס קרב קאנאי מספר קרבות בצפון איטליה	אחיו הצעיר של חניבעל. לאחר קרב קאנאי חזר לקרתגו בניסיון להשיג תמיכה נוספת, נכשל במשימתו זו ונשלח להיספניה. חזר לאיטליה ונאחז בחופים של צפון הארץ. עזב יחד עם אחיו אולם נהרג בים בדרך חזרה לאפריקה.
מהרבעל^[44]	Maharbal	המצור על סגונטום קרב טראסימנוס קרב קאנאי קרב קאסילינום (216 לפנה"ס)	גנרל ממוצא נומידי, מפקד חיל הפרשים. נודע כאחד המפקדים היותר נועזים והפחות ממושמעים של חניבעל, אם כי חניבעל הפקיד בידיו לעיתים קרובות משימות קריטיות ביותר. גורלו אינו ידוע.
חנו	Hanno	קרב נהר הרון קרב קאנאי קרב בנבנטום המצור על קפואה קרבות נוספים באפוליה קרב המישורים הגדולים	אחיינו של חניבעל, בנו של שופט. נזכר לראשונה בקרב נהר הרון. היה אחד הגנרלים המוכשרים ביותר של חניבעל, והלה הפקיד בידיו משימות רבות. לא ברור מתי, חזר לאפריקה והשתתף בקרב המישורים הגדולים. גורלו אינו ידוע.
עזרובעל	Hasdrubal	קרב אגר פלרנוס קרב גרוניום קרב קאנאי	מפקד חלק מחיל הפרשים והממונה על האספקה. נעלם מהדיווחים לאחר קרב קאנאי.
בומילקר^[45]	Bomilcar	הזירה הימית במלחמה הפונית השנייה	אדמירל קרתגי, אין לבלבל בינו לבין שופט בעל אותו שם. היה אחראי על התקשורת בין חניבעל לאפריקה, ומספר פעמים הנחית עבור חניבעל תגבורות רעננות.
עזרובעל ברקה	Hasdrubal	הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייה קרב מטאורוס	אחיו של חניבעל. חצה את האלפים כדי לסייע לאחיו באיטליה אולם הובס ונהרג בקרב מטאורוס.
חניבעל מונומאכוס^[46]	Hannibal	מסע חניבעל לאיטליה חציית הרי האלפים בידי חניבעל	אין לבלבל בינו לבין מפקדו הדגול. נודע לשמצה כאחד הגנרלים האכזריים ביותר של חניבעל.^[47]
קרתאלו^[48]	Carthalo	קרב קאנאי המצור על טראנטום	אין לבלבל בינו לבין קרתאלו. פיקד על יחידת פרשים במהלך קרב קאנאי, ולאחר מכן נשלח בידי חניבעל כדי להציע לרומאים הסכם שלום. נכשל במשימתו, ושימש כמושל טראנטום. נהרג כאשר הרומאים השתלטו מחדש על עיר זו.
חמילקרת^[49]	Hamilcar	קרב מטאורוס קרבות מאסף לאחר הפינוי	קצין בצבאו של עזרובעל ברקה. לאחר הכניעה המשיך לנהל את המאבק ברומאים עד שנת 197 לפנה"ס.

מהלך המלחמה

פלישת חניבעל לאיטליה

ערכים מורחבים – מסע חניבעל לחצי האי האפניני, קרב נהר הרון

המצור על סגונטום נמשך זמן רב בהרבה מכפי שחניבעל תכנן (בין שמונה לתשעה חודשים), מה שאפשר לרומאים להתארגן היטב. שני לגיונות רומיים, מתוגברים בחילות עזר מקרב בעלות הברית של רומא באיטליה, נשלחו תחת פיקוד פובליוס קורנליוס סקיפיו (אביו של סקיפיו אפריקנוס) אל מאסיליה (בעיר מרסיי המודרנית), משם היו אמורים לתגבר את הכוחות הרומיים בצפון חצי האי האיברי ולתקוף את צבאו של חניבעל. שני לגיונות מתוגברים נוספים תחת פיקודו של טיבריוס סמפרוניוס לונגוס נשלחו אל ליליבאום ( במרסלה המודרנית) שבסיציליה, כדי לתקוף משם את החוף הצפון אפריקני ואת קרתגו עצמה. אולם חניבעל בחר לפעול בדרך בלתי צפויה. הוא לא המתין להגעת צבאו של סקיפיו להיספניה, אלא הקדים אותו ויצא במסע מזורז עם צבאו לפלוש לחצי האי האפניני בדרך היבשה, ולהעביר את המלחמה לשטח האויב.

לפי המקורות הרומיים, כלל צבאו של חניבעל בערך 120,000 חיילים רגליים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילים. הוא שלח כ-20 אלף חיילים רגליים ו-2,000 פרשים לצפון אפריקה כדי להגן על קרתגו מתקיפה רומית, וכוח בסדר גודל דומה נשאר בהיספניה תחת פיקודו של אחיו עזרובעל.^[50] כמו כן הותיר חניבעל בהיספניה צי קטן ובערך 20 פילים. שאר הצבא נועד לצאת למסע המלחמה לאיטליה. העיר סגונטום הופקדה בידי מושל קרתגי בשם בוסטאר, וחניבעל הפקיד בידיו בני ערובה שלקח מכל מנהיגי השבטים האיבריים. לחניבעל היה מודיעין מדויק באשר למקומות שבהם הוא עומד לעבור, מאחר שבתקופה שבין שתי המלחמות הפוניות שוטטו סוחרים קרתגים באופן חופשי בחצי האי האפניני,^[6] מה שאפשר לחניבעל לשתול מרגלים בקרב שבטי הגאלים בגאליה ובעמק הפו.^[51] במהלך חורף 218/219 לפנה"ס שחרר חניבעל את חייליו ההיספניים לבתיהם, ובאביב שנת 218 לפנה"ס גייס שוב את צבאו ויצא למסע לאיטליה.^[52] הוא השתלט על צפון היספניה (שעל פי אמנת האברו הייתה מחוץ לתחום השלטון הקרתגי), ועם 40,000 רגלים ו-12,000 פרשים בערך, חצה את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה לגאליה (היום צרפת).^[53]

סקיפיו קיבל ידיעות על כך שחניבעל חצה את הפירנאים, אולם סבר שחניבעל רוצה להילחם נגד צבאו בגאליה במקום בהיספניה. סקיפיו חנה סמוך לשפך נהר הרון. הוא סבר שהנוכחות של מספר רב של שבטים גאלים עוינים באזור, תעכב את הגעת צבאו של חניבעל לנהר, ולכן לא מיהר לקראתו. אולם חניבעל פעל במהירות מפתיעה. הוא שיחד שבטים אחדים וכפה ברית על אחרים, וצבאו הגיע תוך זמן קצר אל גדתו המערבית של הנהר. קואליציה של שבטים גאליים ניסתה לחסום את דרכו ולמנוע ממנו לחצות את הנהר, אולם הוא הביס אותם בקרב נהר הרון, וצבאו צלח את הנהר. לאחר מכן הגיעה אל המחנה הקרתגי קבוצת ראשי שבטים שהיו בקשר עם חניבעל עוד לפני שפתח במסע לאיטליה, ובראשם ראש שבט בשם מאגילוס. חניבעל הציג אותו בפני חייליו, ולאחר מכן נאם בפניהם, שיבח אותם על גבורתם וסיפר להם לראשונה על תוכניתו השאפתנית לפלוש לאיטליה. הוא שלח כוח של 500 פרשים נומידיים לאתר את מיקומו של הצבא הרומאי. הפרשים נתקלו בכוח סיור רומאי שנשלח למטרות דומות בידי סקיפיו, הובסו ונסוגו חזרה אל המחנה. הפרשים הרומאים שדלקו אחריהם השקיפו מרחוק על המחנה הקרתגי, ודיווחו על ממצאיהם לסקיפיו. סקיפיו הופתע, אולם ארגן במהירות את צבאו והחל לשוט עמו במעלה נהר הרון בתקווה לחסום את דרכו של חניבעל ולכפות עליו קרב. חניבעל, שלא היה מעוניין בעימות עם צבאו של סקיפיו, המשיך להתקדם במהירות לכיוון צפון-מערב וסקיפיו הבין שלא יוכל להדביק את צבאו. בשלב זה כבר לא היה ספק לסקיפיו באשר לכוונתו של חניבעל לפלוש לאיטליה, ולכן הוא שלח את אחיו גנאיוס עם מרבית הצבא שבפיקודו להמשיך במשימתו המתוכננת בהיספניה, בעוד הוא עצמו הפליג במהירות האפשרית לאטרוריה שם החל לגייס צבא חדש מתוקף תפקידו כקונסול כדי לעצור את צבאו של חניבעל לאחר שזה יחצה את הרי האלפים .

בספטמבר,^[54] החל צבאו של חניבעל לחצות את הרי האלפים, שהפרידו בין גאליה (צרפת של ימינו) לבין האזור שהרומאים כינו גאליה קיסאלפינה (איטליה מצפון לנהר הפו), עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.^[55] כצפוי, התברר שמדובר במשימה קשה ביותר. חייליו האפריקאים של חניבעל, שהיו רגילים לתנאי אקלים חמים, סבלו קשות מהקור והשלג. הפילים חלו כולם, והורגש מחסור כבד במזון. אולם מכשול גדול יותר היה ההתקפות של האלוברוגים, שבט גאלי עוין ששכן באזור דרכו עבר צבאו של חניבעל. הוא הצליח אך בקושי לגבור על התנגדותם ולהגיע אל פסגת ההרים. פוליביוס מציין שחניבעל הגיע אל פסגות ההרים בזמן ש"תקופת השקיעה עם בוקר של הפליאדות כבר הגיעה ושלג כיסה את פסגות ההר",^[56] מה שרומז על ה-7 או ה-9 בנובמבר.^[57] צבאו של חניבעל החל בירידה מההרים, שהייתה קשה לא פחות מההעפלה עליהם. הדרך הייתה צרה, מכוסה סלעים שלג וקרח, ובמקרה אחד נאלץ חניבעל להורות לחייליו לפלס דרך תוך שימוש בנוזלים חמים, שהותזו על המכשולים שחסמו את המעבר כדי לפורר את הסלעים. חציית האלפים ארכה שישה-עשר יום ובסופם הגיע צבאו המותש של חניבעל אל אדמת איטליה עם 20,000 רגלים, 6,000 פרשים, ומספר לא ברור של פילים.

קרבות ראשונים

ערכים מורחבים – קרב טיקינוס, קרב טרביה, קרב טראסימנוס

כאשר צבאו המוחלש והתשוש הגיע לבסוף למרגלות הרי האלפים, עמדו בפני חניבעל שתי משימות עיקריות: הראשונה הייתה לדאוג למזון ומנוחה עבור חייליו, והשנייה הייתה לגייס לצידו במהירות בעלי ברית, כיוון שבשלב זה הגיע צבאו בקושי לממדי צבא קונסולרי ממוצע.^[58] את שתי הבעיות ניתן היה לפתור באמצעות השבטים הגאליים, ששכנו באזור שמצפון לנהר פו. השבטים הגאלים החזקים ביותר ששכנו באזור באותה תקופה היו הבויים, האינסוברים והטאורינים. כאשר הגיע חניבעל לאזור, הסתכסכו האינסוברים, שהיו בעלי בריתו, עם הטאורינים. חניבעל התערב לטובת האינסוברים, הטיל מצור על בירתם של הטאורינים (טורינו), ולאחר שלושה ימים של מצור כבש אותה וטבח בתושביה. הייתה זו תצוגה מחושבת של אכזריות, שנועדה להטיל מורא על השבטים האחרים באזור^[58] ואכן חלק מהשבטים הצטרפו אליו אולם מרביתם חששו מהרומאים והעדיפו להישאר נייטרליים. מספר שבטים אף שרתו כחיילות עזר בצבא הרומאי.

סקיפיו קיבל בינתיים ידיעות על כך שצבאו של חניבעל הגיע לצפון איטליה. הוא הופתע מכך שחניבעל הצליח לחצות את הרי האלפים ואף להכניע את הטאורינים, אולם גם חניבעל היה מבולבל, שכן לא ציפה שמצביא רומאי ינטוש את הלגיונות שלו בגאליה ויחזור לאיטליה, ולא ידע מה גודלו של הצבא שעמד לרשות סקיפיו.^[59] סקיפיו העריך שהצבא הקרתגי חלש ומותש מאד בעקבות תלאות המסע דרך האלפים, כפי שניתן להבין ממשפט מתוך נאום שההיסטוריון ליוויוס שם בפיו: "יִרְאתי היחידה היא שכאשר תלחמו [נגד הצבא הקרתגי] יתגלה כי האלפים הם אלו שכבשו את חניבעל", ולכן לא חשש להתעמת איתו.^[60] בפני חניבעל עמדה אפשרות להתחמק מקרב, בחירה שנראתה נכונה לאור מצבם הירוד של חייליו, אולם החליט להילחם משום שידע שניצחון מרשים יעודד את השבטים הגאליים להצטרף אליו, וכן משום שבלאו הכי היה חייב לחבור אל כוחות האינסוברים והבויים שהבטיחו לו סיוע, מהלך שבהכרח היה מפגיש אותו עם צבאו של סקיפיו.^[61] חניבעל רצה להעלות את המורל של חייליו, ועל כן לקח כמה גאלים שנפלו בשבי, עינה אותם קשות, ולאחר מכן, כשהם פצועים וחבולים, הציג אותם בפני חייליו והציב בפניהם כלי נשק גאלים, וכן סוסים ובגדים יקרים, ושאל אותם אלו שניים מהם מוכנים להילחם זה בזה, בתנאי שהמנצח שיהרוג את השני יזכה בחירותו ובכל המתנות. כולם הסכימו פה אחד, חניבעל הטיל גורל והזוכים נאבקו זה בזה עד שאחד מהם הרג את השני וזכה בחירותו ובמתנות. לאחר המחזה קם חניבעל והסביר לחיילים את אשר רצה להמשיל להם, מצבם דומה למצבם של השבויים, לא נותרה בפניהם כל ברירה, אם ילחמו יהיה להם כל עושרה של רומא, אולם לסגת אי אפשר.^[62] למחרת צעד חניבעל כדי להיפגש עם הבויים, בעוד סקיפיו צעד כדי למצוא אותו. סקיפיו חצה את נהר הפו ואת נהר טיקינוס (בשמו המודרני טיצ'ינו), ובאזור פאביה נפגשו כוחות החלוץ של הצבאות היריבים. לחניבעל היה יתרון קל בפרשים, ובקרב טיקינוס הובסו הרומאים, סקיפיו עצמו נפצע וניצל רק תודות לבנו (לימים סקיפיו אפריקנוס).^[63] לאחר הקרב נסוגו הרומאים אל מעבר לנהר פו. חניבעל רצה לדלוק אחריהם, אך הרומאים הרסו את הגשרים ולקח זמן עד שנמצא מקום שבו יכלו המהנדסים הקרתגים לבנות גשר חדש.^[64]

קרב טיקינוס היה התנגשות קטנה ובלתי חשובה, ויש שאינם מחשיבים אותו כקרב של ממש.^[י"ד] אולם למרות זאת, הקרב זעזע את הרומאים, שנוכחו לדעת שצבאו של חניבעל אינו חלש כפי שחשבו. סקיפיו ואנשיו נסוגו לעבר נהר הטרביה (יובל של נהר פו) והתבצרו במושבה הרומאית פלנקטיה (פיאצ'נצה). חניבעל כבש את העיר קלאסטידיום, שהיוותה בסיס אספקה רומאי חשוב, ונע לכיוון מחנהו של סקיפיו על נהר הטרביה.^[65] הסנאט הזעיק את הקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, מסיציליה, וצבאו של האחרון הגיע לצפון איטליה בנובמבר.^[66] היה זה סוף שנת 218 לפנה"ס, ושנת הכהונה של סקיפיו וסמפרוניוס כקונסולים עמדה להיגמר. סמפרוניוס היה להוט לזכות בניצחון על חניבעל שיאפשר לו לזכות בכהונה שנה נוספת. סקיפיו הפצוע, לעומת זאת, רצה לתת לחייליו לנוח במהלך החורף ולתקוף באביב, אולם באותו זמן זכו פרשיו של סמפרוניוס בניצחון זעום על קבוצת פרשים של חניבעל שבזזה שטחים גאליים. הניצחון הלהיב את סמפרוניוס, שרצה לצאת למערכה מהר ככל האפשר. מכיוון שסקיפיו היה פצוע, הייתה הסמכות המלאה בידי סמפרוניוס, שתכנן לצאת לקרב כבר למחרת ההתנגשות. חניבעל ניצל עד תום את להיטות אויבו,^[67] וגרר אותו למלכודת מתוחכמת על נהר הטרביה: בדצמבר נפגשו הצבאות בקרב טרביה, שנערך על פי התנאים של חניבעל. הקרב הסתיים בניצחון קרתגי מוחץ, והרומאים איבדו במהלכו 26–32 אלף חיילים.

לאחר הניצחון נהרו כמעט כל שבטי הגאלים של עמק הפו להצטרף לצבאו של חניבעל, פרט לשבט הקנומאנים, וחיזקו מאד את כוחו.^[68] החבירה עם השבטים הגאליים איפשרה לחניבעל להניח לצבאו לנוח במשך החורף. הרומאים הבינו שהגנה על עמק הפו אינה אפשרית יותר, והחליטו למנוע מחניבעל לחדור למרכז איטליה ולאיים על רומא עצמה.^[68] כצפוי, סמפרוניוס וסקיפיו לא נבחרו שוב לקונסולים, ובמקומם נבחרו כקונסולים של שנת 217 לפנה"ס גאיוס סרוויליוס גמינוס וגאיוס פלאמיניוס נפוס. סרוויליוס קיבל את הפיקוד על שארית צבאו של סקיפיו באזור ארימיניום (רימיני), ואילו פלאמיניוס קיבל תחת פיקודו את שארית צבאו של סמפרוניוס באזור ארטיום (ארצו).^[69] הצבא הרומאי תוגבר בארבעה לגיונות חדשים, כדי לפצות על האבדות שספג בקרב טרביה. משני מקומות אלו ניתן היה לפעול בקלות נגד חניבעל, כאשר בכל דרך בה ינוע מעמק הפו אל מרכז איטליה, הוא ילכד בין שני הצבאות. מיד לאחר שהתפנו מעברי האפנינים משלג, פלש חניבעל מבולוניה דרך מעבר קולינה אל אטרוריה. פלאמיניוס הופתע, ופנה דרומה כדי להגן על רומא עצמה. חניבעל עקב אחריו וניסה לגרור אותו להילחם בקרב על ידי ביזת האזור. יועציו של פלאמיניוס דחקו בו להמתין לכוח של סרוויליוס שאמור לחבור אליו, אולם פלאמיניוס רצה לזכות בכל התהילה לבדו, ועם צבאו בן ה-40,000 איש תכנן להציב מארב לחניבעל בארטיום. חניבעל ניחש את כוונות אויבו, עקף אותו והמשיך קדימה. חניבעל רצה להתחמק מפלאמיניוס, ועל כן הצעיד את חייליו במהירות רצחנית. בשל הצעידה המאומצת חלו רבים מחייליו של חניבעל ואף הוא עצמו לקה בדלקת קשה בעינו, כאשר קיצרו את הדרך באזור ביצות בפירנצה, אולם הוא סירב לעצור כדי לטפל בחולים.^[70]^[ט"ו] כאשר נודע לפלאמיניוס שחניבעל עקף אותו ודבר לא מפריד בינו לבין רומא, מיהר לרדוף אחריו. חניבעל ארב לו באגם טראסימנו, והשמיד את צבאו בקרב טראסימנוס. כ-15,000 רומאים כולל פלאמיניוס עצמו נהרגו.^[71]

6,000 לוחמים רומאים הצליחו להימלט משדה הקרב ומצאו מקלט בכפר אטרוסקי סמוך. חניבעל שלח את מהרבעל בראש כוח פרשים ללכוד אותם. מהרבעל הקיף את הכפר והרומאים נכנעו לאחר שהובטח להם שלא יפגעו בהם. חניבעל כינס את כולם והודיע להם שמהרבעל לא היה מוסמך להבטיח להם את חייהם בשמו. הוא כלא את השבויים הרומאים, בעוד את בעלי בריתם שחרר לבתיהם באומרו שהוא בא להילחם ברומאים ולא באיטלקים. בדרך זו קיווה למשוך אחריו את בעלי בריתם של הרומאים.^[72]

האסטרטגיה הפביאנית

ערך מורחב – האסטרטגיה הפביאנית

פסל של פאביוס מקסימוס בארמון שנברון בווינה

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס מתאר את שאירע ברומא לאחר קרב טראסימנוס:

כששמע פומפוניוס הפראיטור על המפלה הזאת קרא את העם לאספה, עמד על רגליו ודיבר בלי עקיפין ובלי אחיזת עיניים, ונקט לשון גלויה: "נוצחנו רומיים, בקרב אדיר, הצבא הושמד פלאמיניוס הקונסול נפל הימלכו בדעתכם בעניין ישועתכם!" כרוח סערה נפלו דברים אלו על ים ההמון הרב, וכל העיר הייתה מהמהמת. עשתונות האנשים לא עמדו בפני מבוכה כזאת ואבדה כל עצה.

— פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 3.

הקונסול השני סרוויליוס לא ידע על המפלה ורצה להגיע אל פלאמיניוס במהירות האפשרית. הוא שלח אליו את גאיוס קנטיניוס^[ט"ז] עם כמה אלפי פרשים אל אגם טראסימנוס. מרגליו של חניבעל סיפרו לו על כך, והוא שלח את מהרבעל עם יחידת פרשים כדי לעצור אותו. מקום ההתנגשות אינו נזכר במקורות, אולם ההיסטוריון בן זמננו ג'ון לייזנבי (John Lazenby) מעריך שהיא נערכה באזור אסיזי.^[73] לטענת ליוויוס ופוליביוס, בהתנגשות הראשונה נהרגו כמחצית מהפרשים הרומאים וביום שלמחרת נשבו כולם,^[74] אם כי אפיאנוס טוען ש-3,000 נהרגו, 800 נלקחו בשבי והשאר נמלטו.^[75] קרב זעיר זה זעזע את רומא המזועזעת בלאו הכי^[76] והוחלט למנות דיקטטור.^[י"ז] למשרה אחראית זו נבחר פאביוס מאקסימוס.^[77]

חניבעל חצה את אומבריה ופיקנום ללא הפרעה. הוא בחר שלא לעלות על רומא, כיוון שלא היו עמו מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה. כעבור עשרה ימים מקרב טראסימנוס, הגיע אל חופי הים האדריאטי. היה זה אזור פורה למדי. חניבעל הניח לחייליו לבזוז ולרצוח בערים שעבר בהן, משום שהיה חייב לפצות אותם אחרי כל התלאות שעברו.^[78] חניבעל נתן לחייליו זמן לנוח ודאג שיטפלו בסוסים החולים. הוא גם דאג להשיג לחייליו נשק חדש מהשלל שנלקח מהרומאים. מכיוון שחנה על החוף, הוא גם הצליח להעביר ידיעות לקרתגו על ניצחונותיו.^[79] ידיעות אלו התקבלו בהתלהבות בקרתגו, שכן במקביל, התנהלה המערכה בהיספניה לרעת קרתגו. לאחר מכן התקדם חניבעל אל איאפיגה (בפוליה המודרנית). אזור זה היה מחולק בין שלושה שבטים: הדאוניים, הפאוקטיים והמסאפיים. חניבעל פלש אל ארץ הדאוניים, והשחית באופן שיטתי את האזור שסביב המושבה הרומאית לוקריה (בלוצ'רה המודרנית). לאחר מכן הוא קבע את בסיסו באיאפיגה, ופעל כדי להביא את כולה תחת שליטתו. ליוויוס טוען שחניבעל נכשל בכיבוש העיר ספולטום (Spoletum),^[80] אולם סופרים אחרים אינם מזכירים את המאורע ולכן סביר יותר להניח שהקרב על ספולטום היה לא יותר מפשיטה קטנה שערך אחד מקציניו של חניבעל.^[81]

פאביוס, הדיקטטור החדש, הבין בינתיים שחייליו עתירי הניסיון של חניבעל עדיפים על החיילים הרומאים בקרב. הוא החליט להימנע מכל קרב ישיר עם חניבעל, ולנצל את היתרונות שהיו לרומאים: אספקה בלתי מוגבלת ומספר חיילים גדול. כדי להחליש את חניבעל הוא החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה ולדאוג שלחניבעל לא תהיה אספקה. הוא יצא עם ארבעה לגיונות יחד עם המגיסטר אקוויטום^[י"ח] מרקוס מינוקיוס רופוס, וחנה באיקאי (בטרויה המודרנית), מרחק של שישה קילומטרים ממחנהו של חניבעל.^[82] כאשר שמע חניבעל על כך, מיהר והוציא את חייליו מחוץ למחנה, אולם משראה שהרומאים לא יוצאים לקרב החזיר את חייליו. פאביוס עקב מאז תמיד אחרי חניבעל, ומכיוון שנהנה מאספקה בלתי מוגבלת, לא התיר לחייליו לעצור ולאסוף מזון. הוא עשה זאת כדי שכל החיילים יישארו מלוכדים כגוף אחד. מכיוון שהכיר היטב את האזור, הוא תמיד תפס את העמדות הנוחות לפני שחניבעל הגיע אליהם, ולקח בשבי או הרג חיילים של חניבעל שיצאו מהמחנה לאסוף צידה. טקטיקה זו זכתה לכינוי "האסטרטגיה הפביאנית", ועל אף שהוכיחה עצמה כיעילה, ברומא היא נחשבה לפחדנות. החיילים, ובייחוד המגיסטר אקוויטום מינוקיוס, לחצו שוב ושוב על פאביוס לצאת לקרב, וכאשר סירב, זכה לכינוי "מורו של חניבעל".^[83]

חניבעל ניסה להתגרות בפאביוס על ידי כך שפלש לקמפניה ופשט על הערים סביב המושבה הרומית בנבנטום (ב-בנוונטו המודרנית). על פי פוליביוס, חניבעל לכד עיר בשם "ונוסיה" (Venosia).^[84] מיקומה של עיר זו אינו ידוע. ליוויוס מזכיר שחניבעל כבש עיר אחרת בשם "טלסיה" (Telesia),^[85] שנמצאה כ-36 ק"מ מבנבנטום.^[86] פאביוס כדרכו לא הגיב. חניבעל שראה זאת, החליט לפשוט על אזור "אגר פלרנוס", שהיה מקום פורה ועשיר. חניבעל הסיק שגם אם פאביוס לא יתקוף, לפחות בעלות הברית של רומא יבינו שרומא אינה יכולה לספק להם הגנה ויערקו לצד שלו.^[87] הוא אסף כמות גדולה מאד של שלל, ורצה להביא אותו אל מקום שבו יוכל לאחסן אותו לקראת החורף המתקרב. הוא טעה בדרכו חזרה, ופאביוס לא עמד בפיתוי וניסה לארוב לו בקרב אגר פלרנוס. חניבעל הצליח להתחמק מהמלכודת של פאביוס בדרך מקורית ולא צפויה, הוא שיגר עדר שוורים על החיילים הרומאיים.^[88]

המאורע הכפיש לחלוטין את שמו של פאביוס ברומא. חניבעל ניצל זאת, וכדי להגביר את הזעם על פאביוס, הורה לחייליו לשרוף את כל האדמות הרומאיות שייתקלו בהן פרט לאדמותיו של פאביוס, ואף העמיד עליהן שומרים כדי שלא יגנבו מהן דבר. במקביל, הסכים פאביוס לעשות הסכם החלפת שבויים עם חניבעל. על פי ההסכם, כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט, שכעס על ההסכם, סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.^[89]

חניבעל חיפש מקלט לחורף של שנת 217 לפנה"ס. לצורך כך הוא בחר בעיר גרוניום (Geronium) באזור מוליזה של ימינו. לאחר שנכשל משא ומתן עם התושבים, הטיל עליה חניבעל מצור וכבש אותה. הוא הרג את התושבים, אולם השאיר על כנם את הבתים והחומות כי תכנן להשתמש בהם. הוא הקים מחנה מול העיר, ושלח בכל יום שני שלישים מהצבא לאסוף תבואה ושליש אחד השאיר לשמירה. בינתיים פאביוס נקרא חזרה לרומא, על פי המקורות לצורך תפקידים דתיים, אולם ככל הנראה יזם את חזרתו כדי לשמור על מעמדו הפוליטי בעיר.^[90] הוא הותיר את מינוקיוס כמפקד בשטח, והורה לו לא לתקוף בשום מחיר. אולם מינוקיוס לא שעה להזהרות הדיקטטור ותכנן לתקוף את מחנהו של חניבעל. חניבעל ראה את מינוקיוס ומיהר לעבור אל גבעה סמוכה עם מרבית הצבא, אולם בהדרגה נאלץ להורות לחייליו לחזור וללקט תבואה, שכן חשש שבמהלך החורף לא יהיה לו די אספקה. מינוקיוס ניצל זאת ושלח את פרשיו נגד הלקטים והורה להם לא לקחת שבויים. את שאר הצבא שלח נגד מחנהו של חניבעל, שהתגונן בקושי. הוא ניצל רק תודות לסיוע מהיר שהביא עזרובעל, ומינוקיוס נסוג חזרה למחנה שלו.^[91] אולם למרות זאת, אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום, ומאז נזהר יותר באיסוף התבואה.^[92]

כששמע הניצחון הזעום הגיע לרומא, שררה שמחה גדולה בעיר, שכן היה זה הניצחון הראשון מאז הגיע חניבעל לאיטליה. קרנו של פאביוס הלכה וירדה בעוד קרנו של מינוקיוס עלתה. הוחלט למנות אותו כ"דיקטטור עמית", דבר שלא נעשה מעולם ברומא.^[93] הוא דרש בתחילה מפאביוס שהם יתחלפו בפיקוד לסירוגין, אולם פאביוס סירב ונתן למינוקיוס לפקד על שני לגיונות ועל חילות העזר של בעלי הברית, בעוד הוא עצמו פיקד על שני לגיונות נוספים. הם חנו במרחק של חצי קילומטר זה מזה.^[94] חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס. הוא תכנן להציב לו מלכודת באופן הבא: בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית, שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה. חניבעל תכנן לתפוס אותה, אולם ידע שמינוקיוס ימנע ממנו לעשות זאת. על כן החביא רבים מחייליו באזור התלולית, ושלח אחרים כביכול לכבוש אותה. מינוקיוס שראה זאת, מיהר לתקוף, אולם אז חייליו של חניבעל זינקו מן המארב. חייליו של מינוקיוס פנו לסגת, אולם פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת בדאגה על הנעשה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה. בלית ברירה, הורה חניבעל לחייליו לסגת. הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. לאחר הקרב ביצר חניבעל את מחנהו, והעביר את החורף בשקט.

קרב קאנאי ותוצאותיו

ערך מורחב – קרב קאנאי

עם הגיע האביב של שנת 216 לפנה"ס, התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם, וכקונסולים של אותה שנה נבחרו לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו. סרוויליוס ומרקוס רגולוס התמנו לפרו קונסולים, וההוראה שקיבלו הייתה להתגרות בצבאו של חניבעל אך לא לתקוף אותו ישירות. חניבעל מצידו עזב את גרוניום וכבש את מצודת קאנאי, ששכנה במיקום אסטרטגי והוא מצא בה גם אספקה בשפע. הסנאט הרומי החליט לנטוש את אסטרטגיית ההתשה של פאביוס ולחתור לקרב הכרעה נגד צבאו במטרה להשמיד אותו לחלוטין. לפי התיאור של ליוויוס ופולביוס, מבין שני הקונסולים הרומיים, וארו היה הלהוט לכך ביותר. רומא גייסה צבא אדיר. לפי פוליביוס, הצבא הרומאי כלל 8 לגיונות ועוד 8 לגיונות של בעלי הברית, סה"כ 80,000 רגלים ו-6,000 פרשים,^[95] בעוד שלפי ליוויוס, הוא כלל 4 לגיונות ועוד 4 של בעלי הברית, שתוגברו מעט וכללו 49,000 רגלים ו-6,000 פרשים.^[96] מרבית החוקרים מאמצים את הערכתו של פוליביוס ביחס לגודלו של הצבא הרומאי.^[97] צבאו של חניבעל כלל ערב הקרב בערך 40,000 רגלים ו-10,000 פרשים, לאחר שגודלו תפח הודות לגאלים מצפון איטליה, שהצטרפו אליו לאחר הניצחון בקרב טראסימנוס.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (בשמו המודרני אופנטו) ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון הצבאי פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ההוראה לצאת לקרב הגיעה בלאו הכי מהסנאט, כך שלדבר אין חשיבות רבה.^[98] הקרב נפתח בהסתערות הפרשים של חניבעל, בפיקוד עזרובעל ומהרבעל, שהוצבו בשני האגפים של צבאו, על כנפות הפרשים של הצבא הרומאי. במקביל, החלו הלגיונות הרומיים במרכז, לתקוף את חיל הרגלים הקרתגי, שנערך בצורת חצי סהר שקדקודו פונה כלפי הצבא הרומאי. היתרון המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לכך, שהרגלים קלי החימוש של חניבעל שניצבו מולם, נדחקו בהדרגה לאחור עד שכיוון חצי הסהר התהפך, והמערך הקרתגי במרכז היה קרוב לשבירה. בשלב זה פתחו הרגלים הכבדים של חניבעל, שכללו בעיקר חיילים לוביים חמושים היטב, והוצבו באגפים של הרגלים הקלים במרכז, בהסתערות על האגפים של הלגיונות הרומיים, שנחשפו עקב התקדמותם לעומק המערך הקרתגי.^[99] ההסתערות הבלתי צפויה, שנפתחה בהטלת מטח של רמחים, גרמה לבלבול ולכאוס בשורות הלגיונות הרומיים. בשלב זה הצטרפו למתקפה גם פרשיו של חניבעל, שחזרו לשדה הקרב לאחר שסיימו להביס את כנפות הפרשים הרומיים, תקפו את חיל הרגלים הרומי מעורפו והשלימו את כיתור הצבא הרומאי. מה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. החיילים הרומיים, שנדחקו לתוך שטח צר והותקפו מכל העברים, לא יכלו לתמרן בגלל הצפיפות הרבה, ונטבחו ללא רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם. בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל: מינוקיוס, הדיקטטור לשעבר, פאולוס, הקונסול השני של אותה שנה, וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים.^[100] הניצחון המכריע של חניבעל בקרב, על אף הנחיתות המספרית הניכרת של צבאו, והטקטיקה המבריקה בה השתמש במהלך הקרב, היקנו לו מקום של כבוד בקרב המצביאים הגדולים בהיסטוריה.

לאחר הקרב, חלק מהמצביאים הקרתגים ובראשם מהרבעל, יעצו לחניבעל ללכוד את רומא חסרת המגן בהתקפה מהירה, תוך ניצול מהירות התנועה של פרשיו. אולם בצעד שנותר שנוי במחלוקת עד ימינו, חניבעל סרב.^[101] לא ברור מדוע סירב חניבעל לתקוף את רומא לאחר שעיקר צבאה הושמד בשדה הקרב והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט. יש לזכור שצבאו ספג אף הוא אבדות כבדות במהלך קרב קאנאי (כ-8,000 הרוגים ומספר לא ידוע של פצועים) ונזקק לזמן להתאוששות. החוקר ג'ון שין (John Shean) מעריך שמחסור בציוד מצור ובאספקה אילץ את חניבעל לעשות זאת,^[102] בעוד הנס דלבריק טוען שמחסור בכוח אדם והצורך של חניבעל להותיר חילות מצב בנקודות שונות, הם אלו שמנעו זאת ממנו.^[103] לדעת אדריאן גולדסוורת'י, העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס את העיר, אלא רק לאלץ אותה לחתום על הסכם שלום נוח לקרתגו.^[104] עם זאת, מבקריו של חניבעל טוענים, שהיה לו סיכוי לכבוש את רומא בהתקפה מהירה, תוך ניצול הפאניקה שהתבוסה עוררה בקרב הציבור ברומא, והעובדה ששדרת הפיקוד הרומאית השתבשה לחלוטין עקב אובדן רוב הפיקוד הבכיר של הצבא בשדה הקרב.^[105]

לאחר קאנאי

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה

מטבע קטן (אונקיה: 1 חלקי 12 האס) מקפואה בזמן השלטון הקרתגיני

לאחר קרב קאנאי, בילה חניבעל זמן מסוים באיסוף השלל ובהכרעת כיסי התנגדות רומאיים אחרונים. וארו עצמו נמלט מהקרב עם שבעים פרשים בלבד.^[106] כוח רומאי גדול יותר, שכלל מעל 2,000 לגיונרים, נמלט לעיר קנוסיום (קאנוסה המודרנית). מפקדיהם, שסברו שהקיץ הקץ על רומא, תכננו להימלט מחצי האי דרך הים. המזימה נמנעה הודות ליוזמתו של סקיפיו הצעיר,^[107] שארגן את חבירת הכוח אל מחנהו של וארו שחזר מובס אל רומא.^[108]

חניבעל בילה כמה ימים במנוחה, ולאחר מכן, מכיוון שהיה זקוק לכסף, ניסה לארגן את פדיונם של השבויים הרומאיים שבידיו. הוא שלח עשרה מנכבדי השבויים אל העיר, והללו התחייבו לחזור למחנה הקרתגי בלי קשר לתוצאות המשא ומתן. כמו כן שלח את אחד מקציניו, קרתאלו, בניסיון להגיע להסכם כניעה הוגן, אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וקרתאלו הצטווה לעזוב את רומא מיד. צעד אמיץ זה נחשב במחקר המודרני, למעשה שהציל את רומא בשעת משבר.^[109] הסנאט אף סירב לפדות את השבויים, בטענה שהללו בגדו בחובתם כחיילים. הרומאים החלו לנקוט בצעדים מעשיים כדי לשקם את העיר. אשמת הכישלון הוטלה על שתי בתולות וסטליות שסרחו. נשים נשואות הצטוו לא לצאת מבתיהן כדי לקונן על אחיהן בעליהן ובניהן שנהרגו, והקינות הוגבלו לזמנים ולמקומות מסוימים. גיל הגיוס הונמך ל-17, ופושעים ועבדים קיבלו רשות לפדות עצמם ולהתגייס לצבא. כלי הנשק הוצאו ממקדשי האלילים והחיילים החדשים חומשו בהם. מרקוס יוניוס פארה מונה כדיקטטור באופן זמני.^[110]

המטרה העיקרית של הצבא הקרתגי כעת, הייתה למצוא בסיסים לחורף, וכן לפתור את בעיית האספקה. חניבעל עזב את פוליה ופלש למחוז קמפניה. משקרב החורף, הגיע לשערי העיר החשובה נולה. חניבעל תכנן לכבוש אותה בהסתערות פתע, אולם מצא את העיר מוכנה היטב למצור. הוא ידע שמחסור באספקה והחורף המתקרב לא יתנו לו להטיל מצור יעיל על העיר, על כן נסוג וחיפש מקום לחייליו לחורף. העיר העשירה קפואה פתחה בפני הקרתגים את שעריה,^[111] וחניבעל נפגש עם נכבדי העיר וכרת עמם ברית הוגנת, על פיה הורשתה קפואה לשמור על חוקיה ומנהגיה, ובניה היו פטורים משירות בצבאו של חניבעל.^[112] חניבעל קבע את מחנהו בהר טיפאטה סמוך לקפואה, והורה לחייליו לשלם בכסף מלא על משתאות מזון או כלי נשק, אף על פי שצבאו החזיק למעשה בעיר. הוא קיבל שם נציגים משבטים קמפנים שונים, וכן מהברוטים, הלוקנים, הסמניטים והאפולים, שכולם הציעו לו נאמנות. חשוב לציין שהברית שחניבעל הציע הייתה מחייבת הרבה פחות מהברית שהציעו הרומאים, כך שהיה קל יותר לקבל אותה.

חניבעל המשיך לנסות להעביר לצידו את הערים המקומיות. הוא תקף את נאפולי, וחיל המצב הרומאי שלה הובס מול חומות העיר.^[113] עם זאת, הסנאט המקומי עמד באומץ בהתקפה, וחניבעל נאלץ לוותר. חניבעל השיג פיצוי בכך שלכד בהסתערות את הערים נוקריה (Nuceria) ואקרי (Acerrae). במקורות מתואר טבח אכזרי שביצע חניבעל בתושבי הערים שנמלטו בהמוניהם,^[114] אולם חוקרים מודרניים דוחים את הסיפור וסוברים שמדובר בתעמולה רומית.^[115] במקביל, תקף חניבעל את העיר החשובה קאסילינום, ששכנה על גבול פוליה-קמפניה. הרומאים היו נחושים למנוע את נפילת העיר, והדיקטטור פארה יצא בראש צבא אליה. חניבעל הביס את הצבא הרומאי בשערי העיר, מה שאפשר לו להטיל עליה מצור יעיל. העיר הורעבה קשות, וכל מאמצי הרומאים להעביר אליה סיוע נכשלו. בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר נכנעה העיר והסכימה לקבל אליה חיל מצב קרתגי. במקביל, הותקפה פאטאליה (Petelia) בידי כוח קרתגי שכלל גם המוני מתנדבים מקומיים טריים. מנהיגי העיר פנו לסנאט, אולם הלה הודה שאין ביכולתו לעשות דבר.^[116] כעבור עשרה חודשים, לאחר שלא נותר עוד מזון בעיר, נכנעו התושבים.^[117]

הרומאים מצדם, החליטו להמשיך מעתה ואילך עם שיטת האסטרטגיה הפביאנית. חניבעל העביר את חורף 216–217 בקפואה, וחייליו נהנו משפע המותרות שבעיר, מה שהוליד את הביטוי "חורף קפואני". פיליפוס החמישי, מלך מוקדון, שלח משלחת רשמית לדון עמו על ברית אנטי-רומאית. ברית כזו הייתה בדיוק מה שחניבעל היה צריך: פיליפוס היה יכול לספק לחניבעל כוחות רעננים שקרתגו התקשתה לספק לו. תנאי ההסכם שנחתם קבעו כי המלך יכין צי גדול בן כמאתיים אניות, יפלוש לאיטליה, יבוז את החופים ויילחם בים וביבשה בכל הכוח שברשותו; בתמורה יוכל להרחיב כרצונו את גבולות ממלכתו בבלקן. עם זאת, הרומאים הפעילו על פיליפוס לחץ כבד והתוכנית נדחתה לשנה הבאה. כמו כן, גם בסרדיניה החלו המקומיים לגלות עצבנות כלפי השלטון הרומאי, ובהיספניה החלו שני אחיו של חניבעל^[י"ט] להשיב מלחמה נגד האחים סקיפיו. הרומאים מצאו עצמם נאבקים בארבע זירות בו זמנית (איטליה, סרדיניה, היספניה, הבלקן), וחניבעל היה יכול לקוות שבקרוב מאד יאלצו לבקש כניעה.

תנופה קרתגית

כקונסולים של שנת 215 לפנה"ס נבחרו מרקוס קלאודיוס מרקלוס וטיבריוס סמפרוניוס גרקכוס. מרקלוס חנה בנולה, וגרקכוס חנה בעיירות בקמפניה. חניבעל חנה בהר טיפאטה, לא רחוק מקפואה. שני הקונסולים החליטו לבצע פשיטות על כפרי השבטים הנאמנים לחניבעל, במטרה להתיש אותם ולגרום להם לחזור לברית עם הרומאים. גרקכוס ביצע פשיטה על כפריהם של שבטים הנאמנים לחניבעל. חניבעל האמין שגרקכוס עדיין בוזז ויקל עליו לתפוס אותו, אולם גרקכוס נמלט לקומאי והתבצר בה. חניבעל נסוג לטיפאטה וחזר עם מגדלי מצור, אולם לאחר קרב קצר נאלץ לסגת חזרה לטיפאטה.^[118]

בהמשך הגיעה תלונה נוספת אל חניבעל מפי בעלי בריתו, שמרקלוס משחית את אדמותיהם. חניבעל תקף את נולה, מבצרו של מרקלוס, אולם מרקלוס התגונן היטב, הוציא להורג את כל מי שלא היה נאמן לרומא, וביצע גיחות נועזות על החיילים הקרתגיים. לכך הצטרף גשם כבד שהקשה עליהם. חניבעל איבד כמה אלפי חיילים בעוד אבדות הרומאים הסתכמו במאות ספורות בלבד. בנוסף על כך, בקרב זה קרה לחניבעל מה שלא אירע לו עד אז אלא פעמים מעטות בלבד במהלך המערכה באיטליה. כמה מאות פרשים נומידיים ואיברים ערקו אל הרומאים תמורת הבטחה לאדמה.^[119]

חניבעל נסוג חזרה לאפוליה, והקים כוח מיוחד שכלל בעיקר מגויסים טריים משבט הברוטיים. כמפקדם מינה חניבעל את חנו בן בומילקר, והורה לו לנסות לתפוס את ערי יוון הגדולה. ערים אלו היו למעשה מושבות יווניות בשליטת רומא, שהמרירות בהן נגד הרומאים הייתה רבה. עם זאת, התברר שהיוונים חששו יותר מדי מהרומאים, והצלחותיו של חנו היו מועטות. הוא ניסה את מזלו ברגיום, אולם נכשל. לאחר מכן נע לכיוון לוקרי, שתושביה החלו להימלט בהמוניהם. כוח פרשים קרתגי בפיקודו של מצביא בשם חמילקרת, פתח במרדף אחרי הנמלטים, והצליח להניס אותם חזרה אל בין החומות. חנו הצליח להגיע למשא ומתן עם הלוקרים, על פיו העיר לא תיבזז ולא תיפגע, ובתמורה יקבלו הקרתגים שימוש חופשי בנמל החשוב של לוקרי.^[120] אולם הברוטים, שמלכתחילה הצטרפו אל חניבעל במטרה לשדוד ולבזוז, התאכזבו מכך. בתגובה הם תקפו את נמל קרוטון בלי לבקש אישור מהמפקדים הקרתגיים, וזאת במטרה שהשלל יהיה שלהם בלבד.^[121] קרוטון הייתה עיר עשירה ששכן בה מקדש מפורסם של יונו. חניבעל ידע שביזת עיר כזו תבאיש את ריחו בעיני שאר הערים, ועל כן הורה לחנו לפנות את נכבדי התושבים ובראשם אדם בשם אריסטומאכוס אל לוקרי, ולהתיר לברוטים לשדוד באופן מפוקח את האחוזות הריקות.^[122]

ייצוב החזית

כקונסולים של שנת 214 לפנה"ס נבחרו מאקסימוס (פעם רביעית בחייו) ומרקלוס (פעם שלישית בחייו). בין השניים היו חילוקי דעות, שכן מרקלוס החזיק בדעה שיש להילחם בחניבעל בכל אמצעי, בעוד מאקסימוס רצה להמשיך ולהשתמש באסטרטגיה הישנה שלו של אדמה חרוכה. אולם הכל היו תמימי דעים שרומא נמצאת כעת במלחמה גדולה בכמה חזיתות, ועל כן החלה רומא בהכנות גדולות במסגרתן הוגדל מספר הלגיונות ונבנו ספינות מלחמה חדשות ביוזמת אנשים פרטיים. חניבעל מצדו נע מקמפניה לפוליה, וחנה ליד אגם אווארנוס (Avernus), רשמית לצורך הקרבת קורבנות, אולם בפועל כדי לרגל אחר הביצורים של העיר פוטואלי. הוא העמיד פנים שמטרתו היא העיר קומאי, אולם פנה בהפתעה אל פוטואלי, שחיל המצב הרומאי שלה כלל 6,000 איש והייתה בטוחה באופן טבעי בשל תנאי השטח הקשים ובנוסף לכל גם בוצרה היטב.^[123] לאחר שלושה ימי מצור, נסוג חניבעל ועבר לבזוז את סביבותיה של נאפולי. העיר ניצלה רק תודות להבטחה מצד מספר סנאטורים מנולה, שהבטיחו להסגיר לידיו את העיר. חניבעל נע לכיוון נולה, אולם הקונסול מרקלוס קיבל ידיעה מוקדמת על הקשר והגיע בזמן כדי לעצור אותו.^[123]

במקביל, פאביוס קיבל ידיעה שחנו נע עם צבאו אל בנבנטום (בנוונטו), כ-50 ק"מ צפונית-מזרחית לנאפולי. תנועה זו הותירה את העיר קאסילינום ללא הגנה ופאביוס פתח במצור עליה. במקביל, הפרוקונסול גרקכוס נע עם כוחותיו אל אותו אזור בדיוק, מכיוון לוקריה (Luceria). לגרקכוס נודע שחנו חונה באזור הנהר קלורה אירפינו (Calore Irpino), כשלושה קילומטרים בלבד ממחנהו של גרקכוס.^[124] גרקכוס הצליח לקבל אישור מיוחד מהסנאט לצאת לקרב, שנראה לכאורה לא שקול בהתחשב בכך שחייליו של גרקכוס היוו מיליציה שכללה בעיקר עריקים, וכן פושעים ועבדים שהובטחה להם חנינה וחירות. אולם לאחר יום של התכתשות, שכונה קרב בנבנטום, הביסו הרומאים את הקרתגים וחנו נמלט משדה הקרב עם פחות מאלפיים פרשים. גרקכוס חגג את ניצחונו בבנבנטום ולאחר מכן חזר לרומא. במקביל נחלו הקרתגים כישלון נוסף כאשר מרקלוס הדף התקפה של חניבעל על נולה.^[125]

המצור על קאסילינום לא התנהל לשביעות רצונם של הרומאים. פאביוס ספג אבדות כבדות ונאלץ לבקש ממרקלוס לבוא לעזרתו. למזלם של הרומאים, חניבעל איבד עניין בנולה והחל לנוע אל טראנטום (טאראנטו) שבפוליה. מרקלוס העז להפקיד את נולה בידי 2,000 חיילים ונע במהירות אל קאסלינום עם שאר הכוח. התגבורת לא שינתה משמעותית את המצב, והעיר נפלה לבסוף בעזרת תחבולה.^[126] לאחר מכן, בתוך כמה ימים לכדו הרומאים סדרת ערים, בקרבות שפרטיהם אינם ידועים: פולפולה, מאלאה, קומפסה, טלסיה, קומפולטריה ואורביטניום. על פי המקורות, במהלך קרבות אלו איבדו הקרתגים 25,000 איש, מספר מוגזם ככל הנראה. כמו כן נתפסו 370 עריקים מהצבא הרומי. הם נשלחו לרומא ושם הוצאו להורג באכזריות.^[127]

מלחמת התשה

עם תום השנה ותחילת שנת 213 לפנה"ס, נבחרו כקונסולים קווינטוס פאביוס מקסימוס (בנו של פאביוס הראשון) וגרקכוס (פעם שנייה בחייו). באותה שנה בחר חניבעל להשתלט על העיר טראנטום, שהייתה נתונה תחת שלטון רומא מאז מלחמת פירוס, והמרירות בה נגד הרומאים הייתה גבוהה. העיר הייתה (ועודנה) עיר נמל חשובה בפוליה, ועל כן בעלת חשיבות אסטרטגית רבה מבחינת חניבעל. שני צעירים מבני העיר נפגשו עם חניבעל והגיעו עמו לתנאים שהשביעו את רצון שני הצדדים. עם זאת, כאשר חניבעל נע אל תוך שטח טראנטום, התברר שבני בריתו אינם חזקים מספיק, והוא נאלץ לשהות באזור תקופה ארוכה. הרומאים מצדם כבשו חזרה את העיר החשובה אריפי.^[128] השנה כולה עברה ללא התרחשויות מיוחדות למעט פשיטות של שני הצדדים.

בשנת 212 לפנה"ס נבחרו כקונסולים אפיוס קלאודיוס פולכר וקווינטוס פולביוס פלאקוס. בתחילת השנה הוציאו הרומאים להורג שני בני ערובה שבני טראנטום הפקידו בידיהם. בעקבות כך, האופוזיציה האנטי-רומאית בטראנטום התחזקה מאוד, ובוגדים מתוך העיר הכניסו פנימה את חניבעל בחשאי. בעזרת המקומיים, נטבחו לאחר קרב קצר כל החיילים הרומאים בעיר, פרט לאלו שנמלטו אל האקרופוליס. חניבעל נאם בפני אנשי טראנטום, הציג עצמו כמשחרר משלטונם העריץ של הרומאים, והזכיר להם את העובדה שלאחר קרב טראסמינוס הוא שחרר כמה טראנטינים שנפלו בשבי. הוא הבטיח לא לגבות מסים ולא להציב מושל קרתגי בעיר, אולם ככל הנראה הסכימו הטראנטינים בהמשך להתפשר וחניבעל הותיר בעיר חיל מצב תחת פיקודו של קרתאלו.^[129]

הקונסולים החדשים החלו להטיל מצור על קאפואה, ובזזו את השדות באזור. חניבעל שלח את חנו כדי לדאוג לאספקת תבואה סדירה לקפואה. חנו הגיע מברוטיום ואסף תבואה מבעלות הברית הקמפניות. הוא חנה בסתר כשלושה קילומטרים מבנבנטום, ושלח משם את התבואה אל קפואה. הקונסולים קיבלו מידע על כך וחנו בבנבנטום עצמה, מרחק של יום מקפואה, במטרה לארוב לשיירת האספקה של חנו. התפתח קרב, במהלכו ספגו הקרתגים אבדות כבדות והרומאים בזזו את האספקה.^[130] חניבעל היה אותה תקופה עסוק בהכנעת חיל המצב הרומאי של טראנטום, שהתבצר כאמור באקרופוליס, אולם השתכנע שההגנה על קפואה חשובה יותר.^[131] הקונסולים קיבלו מידע על התקדמות מחנהו של חניבעל, ועל כן הזעיקו את הפרוקונסול גרקכוס, שחנה בלוקאניה. עם זאת, גרקכוס מת בדרך וצבאו התפזר. המקורות מוסרים גרסאות רבות בנוגע למותו, על פי חלק מהגרסאות הוא מת בידי קבוצת לוקאנים, שהזעיקו לעזרתם גדוד פרשים קרתגיים. אולם במחקר המודרני מקובל להאמין שהוא נע עם צבאו מלוקאניה אל קמפניה ובדרך נהרג במארב שיזם חניבעל או אחד מקציניו. הקונסולים ניסו את כוחם בהתמודדות קצרה עם חניבעל, אולם הובסו והחליטו להתפצל. פולביוס נסוג אל קומאי וקלאודיוס נסוג אל לוקאניה.

ברומא עצמה, מרקוס קנטיניוס פנולה, שלא החזיק בשום תפקיד רשמי, ביקש מהסנאט אישור לצאת עם 5,000 מתנדבים לקרב מול צבאו של חניבעל. מבוקשו ניתן לו, ובמהלך מסעו מרומא לקמפניה אף הצטרפו אליו מתנדבים רבים עד שצבאו כלל בסופו של דבר למעלה מ-8,000 איש. חניבעל נפגש עמו בקרב סילארוס, שכצפוי הסתיים בניצחון קרתגי.^[132] ניצחונו של חניבעל בקרב זה היה מכריע, אולם הסחת הדעת אפשרה לשני הקונסולים להתארגן למצור חדש נגד קפואה. חניבעל ניצל את ניצחונו ופלש לפוליה. הוא תקף את מחנהו של הפראיטור גנאיוס פולביוס פלאקוס (אחי הקונסול), ובקרב הרדוניה הנחיל לו תבוסה מוחצת. 2,000 רומאים בלבד ניצלו. הרומאים ניצלו את השתהותו של חניבעל בפוליה והידקו את המצור על קפואה. חניבעל נע במהירות חזרה לטראנטום והחל להתארגן לקרב.

עם סיום השנה, גנאיוס פולביוס קנטומלוס ופובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס נבחרו כקונסולים של שנת 211 לפנה"ס. אולם הקונסולים של השנה שעברה, פולביוס פלאקוס וקלאודיוס פולכר, נותרו המפקדים בשטח, ובנו סוללות סביב קפואה במטרה לכתר אותה ולהרעיב אותה. חניבעל הותיר בברוטיום את כל הציוד הכבד והשלל שלו, ועם חיל רגלים קל ופרשים קלים נע במהירות מטראנטום אל קפואה. הוא הסתתר מאחורי הר טיפאטה ואז תקף בהפתעה את הצרים. הרומאים הופתעו וקלאודיוס נפצע קשה במהלך הלחימה, מה ששיבש את שרשרת הפיקוד הרומאית, אולם הרומאים החזיקו מעמד. חניבעל הבין שלא יוכל לשבור את הצרים על קפואה, והחליט לנסות לאלץ אותם לסגת על ידי איום על רומא עצמה. הוא הודיע לקפואנים שהוא אינו נוטש אותם באמת,^[133] וחמק עם צבאו מקמפניה. כאמור, אחד הקונסולים היה פצוע, מה שהקל על חניבעל לנוע במהירות דרך סאמניום אל לאטיום, ולהגיע למרחק מצור מרומא עצמה. על פי המתואר, שררה בעיר פניקה רבתי, אולם הרומאים קיבלו מידע על תוכניתו של חניבעל מפי עריקים, לא בלעו את הפיתיון ולא הסיגו את הכוחות מקפואה. לחניבעל לא היו אמצעים ממשיים כדי לצור על רומא, והוא נאלץ להסתפק בביזת האזור. בסופו של דבר, הרומאים הזעיקו לאזור 15,000 רגליים ו-1,000 פרשים מכוחות העתודה^[134] והללו החלו להטריד את עורפו והוא נאלץ לחזור לפוליה דרך מרכז איטליה, תוך כדי בזיזת כפרים.^[135] לא נותר לו מה לעשות והוא נאלץ לצפות בקפואה עולה באש בידי הרומאים. המספר הגדול של הניצחונות הרומאיים בין השנים 203–214 כפי שהם מתוארים במקורות הרומיים מחשיד, ועל כן חלק מהחוקרים המודרניים מעריכים שקרבות רבים הסתיימו ללא הכרעה והמקורות הרומיים סילפו את העובדות.^[136]

מפנה במערכה

כקונסולים של שנת 210 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם רביעית בחייו) ומרקוס ואלריוס לאיווינוס. הרומאים ראו באותו זמן במרקלוס את המצביא המוכשר האחרון שנותר להם (מרקלוס כבש את סירקוסאי ולא הובס בידי חניבעל בנולה), ועל כן החזירו אותו במהירות מסיציליה ושלחו לשם את לאיוויניוס במקומו. מרקלוס כבש את סלאפיה, עיר באפוליה שמרדה ועברה לצדו של חניבעל, בעזרת הסיעה האוהדת לרומא בעיר, והרג את חיל המשמר הנומידי שבה. במקביל, הפרוקונסול פולביוס קנטומליוס נע באזור העיר הרדוניה שערקה לצד קרתגו לאחר קרב קאנאי, בתקווה להשיב אותה לברית עם רומא. הוא נהג בחוסר זהירות וחנה בעמדה לא נוחה. חניבעל ניצל זאת ותקף אותו במפתיע. בין 7,000 ל-8,000 חיילים רומאיים נהרגו והשאר נמלטו לסאמיניום. מרקלוס רדף אחריו ופגש בו באזור הכפר נומיסטרו (Numistro), תוצאות הקרב ביניהם לא הוכרעו, אם כי חניבעל בחר לסגת.^[137] מרקלוס רדף אחריו לעומק אדמת פוליה, אולם חניבעל נמנע מקרב במטרה להרוויח כמה שיותר זמן. בסופו של דבר, מרקלוס אכן נאלץ לחזור לרומא כדי לארגן את הקונסולאט של השנה הבאה ועל כן בלית ברירה ויתר על המרדף.

כקונסולים של שנת 209 לפנה"ס נבחרו פאביוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) ופלאקוס (פעם רביעית ואחרונה בחייו). מצבו של חניבעל היה לא טוב, והברית שהוא בנה התפוררה אט אט. עם זאת, גם ברומא נתנה המלחמה את אותותיה. בתחילת השנה הודיעו 13 ערים בעלות ברית שאין באפשרותן לספק יותר את מכסת הכסף והחיילים השנתית.^[138] עם תחילת השנה, בעקבות הוראה ישירה מהקונסולים, נע הפרוקונסול מרקלוס בעקבות חניבעל, שחנה באזור קנוסיום (קאנוסה). הם נפגשו בשני קרבות שהסתיימו ללא הכרעה, אולם בשניהם ספגו שני הצדדים אבדות כבדות. מרקלוס רצה להמשיך במרדף, אולם כמות הפצועים הרבה אילצה אותו לעצור למנוחה, מה שאפשר לחניבעל להימלט. חניבעל ספג מכה קשה, כאשר הקונסול פאביוס כבש בחזרה את טראנטום באמצעות בגידה מבפנים. מושל העיר קרתאלו נהרג.^[139] במקביל, כבש הקונסול השני, פלאקוס, מספר ערים בלוקאניה שהחשובה שבהן הייתה וולקיי (Volceii, בוצ'ינו המודרנית).

כקונסולים של שנת 208 לפנה"ס נבחרו מרקלוס (פעם חמישית ואחרונה בחייו) וטיטוס קווינטיוס קריספינוס. השניים חנו באזור טראנטום והטילו מצור על לוקרי. הם נהגו בחוסר זהירות וחניבעל הצליח להניס אותם משם.^[140] קווינטיוס התאחד עם צבאו של מרקלוס, אולם כאשר השניים יצאו לסיור שגרתי מלווים בקומץ פרשים, הם נפלו למארב קרתגי מתוכנן היטב. מרקלוס נהרג ועמיתו נפצע קשה.^[141] חניבעל לקח כשלל את החותמת של מרקלוס, וניסה לנצל אותה כדי לכבוש מחדש את סלאפיה. הוא כתב איגרת וחתם עליה בשם מרקלוס. באיגרת הוא הורה על החלפת חיל המצב הרומאי בעיר. הוא הלביש קבוצת לוחמים דוברי לטינית במדי הצבא הרומאי, ושלח אותם לעיר, אולם קווינטיוס, שהכיר את הטקטיקות החביבות על חניבעל, הזהיר מראש את מפקדי חילות המצב שמרקלוס מת. מפקד חיל המצב של סלאפיה נתן לחיילי חניבעל להיכנס לעיר ולאחר מכן טבח בהם.^[142]

מותו של עזרובעל

חניבעל הבין שכוחות רעננים הם הסיכוי היחיד שלו לנצח, ובאמצעות עיר הנמל האחרונה שלו קרוטון, יצר קשר עם אחיו עזרובעל שלחם ברומאים בהיספניה, וביקש ממנו לנסות להגיע לאיטליה באותו מסלול שבו הגיע הוא עצמו. עזרובעל ספג אותה תקופה תבוסות מבישות מידי הרומאים, והיה נאלץ ממילא במוקדם או במאוחר לנטוש את היספניה. הוא נאבק ברומאים בקרב באיקולה לקראת סוף שנת 208 לפנה"ס, ולאחריו נסוג בזהירות אל צפון היספניה. הרומאים בחרו שלא לרדוף אחריו בשל מזג האוויר הקשה. עזרובעל חצה את הרי הפירנאים, ופתח במסע מזורז במסלול של אחיו. עזרובעל נותר בגאליה למשך החורף כדי לגייס חיילים חדשים. תנועתו נצפתה בידי בני העיר מאסיליה, שהייתה בברית עם הרומאים, והחדשות גרמו לזעזוע ברומא. במהלך האביב, המשיך עזרובעל את מסעו וחצה במסע מזורז את האלפים, מסעו היה קל בהרבה מזה של אחיו, כיוון שהוא התנהל במזג אוויר נוח יותר עם מורי דרך מנוסים, והשבטים הגאלים שיתפו פעולה במידה רבה יותר. עזרובעל הגיע אל עמק הפו בקיץ של שנת 207 לפנה"ס עם 30,000 אנשים בערך. הוא רצה לעודד את שבטי הגאלים להצטרף אליו, ועל כן הטיל מצור על המושבה הרומאית פלנקטיה.^[143] עם זאת, בני העיר התגוננו היטב, ועזרובעל, שידע היטב שאסור לו לבזבז זמן, החל לנוע דרומה כדי לחבור אל חניבעל. אילו שני הצבאות הקרתגיים אכן היו מתחברים, מצבו של חניבעל שהתדרדר אט אט היה עשוי להתהפך פלאים, וייתכן שרומא הייתה נופלת בסופו של דבר.^[144]

כקונסולים של אותה שנה נבחרו גאיוס קלאודיוס נרו ומרקוס ליוויוס סלינטור. נרו קיבל פיקוד על הכוחות שחנו בוונוסיה והוצב מול חניבעל. ליוויוס קיבל פיקוד על הכוחות בצפון איטליה מול עזרובעל. חניבעל ניסה להימלט מפני הצבא של נרו כדי לחבור אל אחיו בזמן. נרו ניסה למנוע זאת ותקף את חניבעל בקרב גרומנטום, שהסתיים ללא הכרעה, אולם עיכב את חניבעל בברוטיום. בינתיים, עזרובעל הגיע אל נהר מטאורוס ולאחר מכן שלח שליח לאחיו כדי להודיע לו על בואו. אולם השליח נתפס בדרך לחניבעל בידי אנשיו של נרו. זה האחרון ידע היטב שאם עזרובעל יחמוק מליוויוס ויחבור אל חניבעל יקיץ הקץ על רומא, ולפיכך החליט להפר את הוראות הסנאט שהורה לו לא לעזוב את ברוטיום, ולחבור אל ליוויוס החונה במטאורוס. נרו הצעיד את אנשיו רגלית מרחק גדול מאוד, והגיע בחסות החשיכה אל המחנה של ליוויוס. כעת הכוח הרומאי כלל 47,000 איש, והיה גדול יותר באופן משמעותי מהכוח הקרתגי. העובדה שיש כעת שני קונסולים במחנה ולא אחד, התגלתה לעזרובעל רק לפנות בוקר, כאשר שמע מהמחנה הרומאי שתי תרועות חצוצרה במקום אחת.

בחסות החשיכה ביצע עזרובעל נסיגה מסודרת צפונה לאורך הנהר, כשהוא מקווה לחצותו, וכך להימלט מהסכנה הרומאית, ולנסות שוב ליצור קשר עם חניבעל ממקום מבטחים, אולם בשל ההצפה של הנהר עקב גשמי האביב והמסת השלגים, לא הצליח למצוא מקום בטוח למעבר. הרומאים דלקו אחריו, תוך שהם מאלצים אותו לנהל את הקרב שממנו ביקש להימנע בשל נחיתותו המספרית. בנוסף על כך, רבים מחייליו הגאלים השתכרו במשך הלילה ותפקדו גרוע.^[145] בלית ברירה ערך עזרובעל את כוחותיו.

הקרב החל בהתקפה של האגף השמאלי הרומאי על האגף הימני הקרתגי. הפרשים הקרתגים ניגפו בפני אלו הרומאים, אולם המרכז והאגף הימני החזיקו מעמד היטב והמערכה החלה לנטות מעט לטובת עזרובעל. עם זאת, האגף הימני הרומאי בפיקודו של נרו הצליח לבצע תנועת איגוף ולתקוף את האגף הימני הקרתגי מאחור. האגף הימני התמוטט במהרה מול המתקפה המשולבת, וכעת המרכז הקרתגי כותר מכל צדדיו בידי הרומאים. את התבוסה השלימה מתקפה מוחצת של חיל הפרשים הרומאי, שהביס בהצלחה את חיל הפרשים הקרתגי. עזרובעל נהרג, וראשו הושלך אל מחנהו של חניבעל.^[146]

קרבות אחרונים

כקונסולים של שנת 206 לפנה"ס נבחרו לוקיוס וטורניוס פילון וקווינטוס קאיקולוס מטלוס. חניבעל נסוג אל ברוטיום, ולא גילה נטייה לצאת לקרב. שני הקונסולים מצדם גם הם לא השתוקקו לקרב והסתפקו בשמירה על חניבעל בתוך גבולות ברוטיום. מצב זה נמשך לאורך כל השנה.

כקונסולים של שנת 205 לפנה"ס נבחרו פובליוס קורנליוס סקיפיו ופובליוס ליקיניוס קראסוס דיבס. סקיפיו, על אף היותו צעיר יחסית, כבר הספיק לדכא ניסיון התקוממות לאחר קרב קאנאי, ולאחר מכן נשלח לנהל את הקרבות בהיספניה. במהלך קרבות אלו נחל סקיפיו הצלחה גדולה, ובשנה שקדמה לבחירתו כקונסול נכבש המעוז הקרתגי האחרון בחצי האי האיברי - גאדס. בנאומיו בסנאט, הציע סקיפיו שוב ושוב תוכנית שאפתנית, על פיה הוא יפלוש לאפריקה דרך סיציליה ויטיל איום על קרתגו עצמה. איום כזה, כך טען, הוא הדרך הבטוחה ביותר לסילוקו של חניבעל מחצי האי האפניני. עם זאת, פאביוס הקשיש התנגד לתוכנית זו, וסבר שאין להזניח את רומא עצמה. רבים נוספים מחברי הסנאט התנגדו לה, כיוון שקינאו בעוצמתם הרבה של בני משפחת סקיפיו. למרות זאת, סקיפיו קיבל אישור להפליג לסיציליה ולנסות להקים שם צבא מתאים לקראת הפלישה שתכנן.

עקב כיבוש היספניה בידי הרומאים, החליט מאגו ברקה, צעיר אחיו של חניבעל, להפליג אל חצי האי האפניני, לעזרת אחיו, עם הכוח הקרתגי שבפיקודו החונה באיים הבליאריים. מאגו נחת בהפתעה בליגוריה, וכבש ללא קרב כמעט את גנואה. אולם מסע המלחמה שלו מעולם לא צבר תאוצה כמו זה של שני אחיו.^[147] הוא ניסה להתאחד עם חניבעל, אך בקרב עמק הפו, כיתרו אותו ארבעה לגיונות רומאיים והוא נאלץ לעצור. אולם פרט לכך, הישגי הרומאים באותה שנה היו מצומצמים. סקיפיו הצליח בעזרת ספינותיו להדוף התקפה קרתגית על לוקרי, והקונסול קראסוס פלש לברוטיום. אולם אז פרצה מגפה קשה במחנהו של חניבעל, והמגפה פגעה קשות גם ברומאים. קראסוס נאלץ לעצור למנוחה ואפילו לא היה יכול לבוא לרומא ולהיות נוכח בקונסולאט של השנה הבאה.^[148]

כקונסולים של שנת 204 לפנה"ס נבחרו מרקוס קורנליוס קאתאגוס ופובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס. על פי המנהג, חולקו ביניהם הלגיונות השונים. סמפרוניוס קיבל פיקוד על הלגיונות שהוצבו בברוטיום נגד חניבעל, וקורנליוס קיבל פיקוד על הלגיונות שהוצבו באטרוריה מול מאגו. האסטרטגיה של חניבעל נשענה באותה תקופה על מגננה על עיר הנמל קרוטון, שהייתה למעשה עיר הנמל האחרונה שנותרה לו.^[149] לאחר ששיירה של 100 ספינות שהיו אמורות להביא לו אספקה וכסף הושמדה,^[150] נאלץ חניבעל להתחיל לגבות מסים גבוהים יותר מהאוכלוסייה המקומית. כמו כן, הוא גרש אזרחים שנחשדו בשיתוף פעולה עם רומא, והטיל עונשים על ערים ושבטים שלא היו נאמנים מספיק, מה שיצר נגדו התמרמרות רבה.^[151]

בקיץ של אותה שנה ניצח חניבעל את סמפרוניוס בקרב קטן ליד קרוטון. סמפרוניוס נמלט למחנהו, וחניבעל לא העז לתקוף אותו. סמפרוניוס, נחוש להשיב את כבודו העצמי הרמוס, התאחד עם צבאו של הפרוקונסול קראסוס, ובכוחות מתוגברים צעד אל שערי קרוטון. חניבעל יצא נגדו, אולם לא היה יכול לצבא המאוחד ונסוג אל קרוטון, כשהוא מותיר מאחוריו 4,000 הרוגים. סמפרוניוס לא ניצל את ניצחונו כדי להטיל מצור על קרוטון, והסתפק בכיבוש כמה עיירות בסביבה.

פינוי

כקונסולים של שנת 203 לפנה"ס נבחרו גנאיוס סרוויליוס קאיפיו וגאיוס סרוויליוס גמינוס. באותה שנה באה לקיצה המערכה בחצי האי האפניני באופן מפתיע. כאמור לעיל, המצביא הרומאי פובליוס קורנליוס סקיפיו תכנן לפלוש לאפריקה בשנת 205, אולם בשל חוסר תמיכה של הסנאט בוצעה הפלישה לבסוף רק בשנת 204 לפנה"ס. מטרת הפלישה הייתה להסיט את תשומת הלב של חניבעל מאיטליה אל מולדתו. סקיפיו ניצל במיומנות רבה את הסכסוכים בין ראשי השבטים הנומידים, והצליח לרכוש את לבו של המצביא הנומידי הצעיר מסיניסה. השניים הטילו מצור על העיר הקרתגית החשובה אוטיקה, אולם בקרתגו סירבו להזעיק את חניבעל, סירוב שהתברר כהרה אסון, לאחר שסקיפיו הביס את הצבא הקרתגי בקרב המישורים הגדולים. בלית ברירה הוחלט להזעיק את חניבעל מאיטליה. עוד לפני כן הוזעק חזרה צבאו של מאגו. הצבא עצמו הצליח להגיע אל אפריקה, אולם לא ברור גורלו של מאגו עצמו.^[כ]

בחודש יולי של שנת 203 לפנה"ס עזב חניבעל במפתיע את איטליה. הוא חמק ממנה בעזרת צי שיצא מקרוטון בלי שהרומאים ירגישו בכך, והפליג עם צבאו חזרה אל אפריקה. הרומאים כבשו במהירות את כל מה שנותר מהאימפריה של חניבעל. לא ברור מה היה גודל הצבא שחניבעל חזר עמו. חסידיו של סקיפיו טוענים שמספרם הגיע ל-24,000,^[152] בעוד חסידי חניבעל מצמצמים את המספר לכדי 10,000.^[153] סוגיה נוספת היא מספר החיילים הוותיקים שהגיעו חזרה לאפריקה. חסידיו של חניבעל טוענים כי צבאו הורכב בעיקר מתושבים מקומיים מדרום-איטליה שגויסו או התנדבו לצבאו של חניבעל, ושרוב הצבא המקורי איתו פלש לאיטליה (ובמיוחד הפרשים הנומידיים) חדל מלהתקיים במהלך המערכה הממושכת שהוא ניהל בחצי האי האפניני. תומכיו של סקיפיו טוענים כי מספר החיילים הוותיקים שנותרו בצבאו של חניבעל היה גדול יותר.

כאשר חניבעל הגיע כבר היה חורף, ולפיכך דחו שני הצדדים את פעולות האיבה. עם בוא האביב של שנת 202 לפנה"ס הפרו הקרתגים את ההסכם, ובזזו ספינות אספקה רומאיות. בתחילת הקיץ ארגן סקיפיו פעולת תגמול גדולה, וצעד במהירות לכיוון הדרומטום, שם חנה חניבעל, כשהוא בוזז בדרכו את האזורים הכפריים של קרתגו. חניבעל התקדם גם הוא במהירות כדי לפגוש את סקיפיו. שני הצדדים נפגשו בסוף בעיר "זאמה רגיה", עיר בקרתגו על גבול נומידיה, שם התרחש קרב זאמה, שסיים את המלחמה. למרות זאת, חלק מהכוחות הקרתגיים שחנו בתחומי עמק הפו, שאז לא נכלל בתחום איטליה ולפיכך הסכם השלום לא חל עליהם, המשיכו במאבק עד שנת 197 לפנה"ס.^[49]

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991
טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 21–30. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973.
פליניוס הזקן, תולדות הטבע; ספרים 33–37, על אודות הפיסול, הציור והאדריכלות, תרגם לעברית והוסיף מבוא, מפתחות ומפות רוני רייך, הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ט.

Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959.
Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
Cornelius Nepos, Lives of Eminent Commanders. Translated by the Rev. John Selby Watson. 1886. Digitized copy in: tertullian.org
Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
Cassius Dio. Roman History. Translated by Earnest Cary. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1927. 9 vols. Digitized copy in:LacusCurtius
Plutarch. Lives. Translated by Bernadotte Perrin. Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1914-1926. 11 vols. Digitized copy in: penelope.uchicago.edu.
Zonaras, Annales. J.P. Migne, Patrologia Graeca, 1857-1866. Digitized copy in: Documenta Catholica Omnia.

מחקרים מודרניים

ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
כתריאל בן אריה. קרבות מופת (מאלכסנדר מוקדון עד אלנבי). ירושלים, הוצאת לביא, 1994.
הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
מרי דולן, הקרתגי: חניבעל מקרתא חדתא, הוצאת עמיחי, 1959.
מ. קארי, דברי ימי רומא, עד סוף תקופת קונסטאנטינוס, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב.
יחיאל זלטנר, המודיעין של חניבעל, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 14–26. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תורגם לאנגלית בשנת 1998.
J. F. Lazenby, Hannibals war, Aris & Phillips, 1978
Nic Fields, Hannibal Command, Osprey Press 2011.
Walter Görlitz, Hannibal - eine politische Biographie, 2005. (בגרמנית)
F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, 1957
Baker, G. P. (1999). Hannibal, Cooper Square Press.
Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome, Da Capo Press.
Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage, Cassel Military Paperbacks.
Peddie, John (2005). Hannibal's War, Sutton Publishing Limited.
Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal, Da Capo Press.
.Giovanni Brizzi, Scipione e Annibale, la guerra per salvare Roma, Bari-Roma, Laterza, 2007 (באיטלקית)
Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002.
Lamb, Harold (1958). Hannibal: one man against Rome, Garden City, NY: Doubleday.
Hoyos, Dexter (2008). Hannibal : Rome's greatest enemy. Exeter: Bristol Phoenix Press.
Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: Routledge.
Prevas, John (2001). Hannibal crosses the Alps: the invasion of Italy and the Punic Wars, Cambridge, MA: Da Capo Press.
John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996).
Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.
.Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co, 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920)
Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage. Secker & Warburg, 1971
Brian Caven, The punic wars. Weidenfeld and Nicolson, 1980
P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A.D. Oxford university press, 1971
A. D. Fitton Brown, After Cannae, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 8, H. 3 (Jul., 1959), pp. 365-371
Andrew Erskine, Hannibal and the Freedom of the Italians, Hermes, 121. Bd., H. 1 (1993), pp. 58-62
Michael P. Fronda, Hegemony and Rivalry: The Revolt of Capua Revisited, Phoenix, Vol. 61, No. 1/2 (Spring - Summer, 2007), pp. 83-108
E. T. Salmon, The Strategy of the Second Punic War, Greece & Rome, Vol. 7, No. 2 (Oct., 1960), pp. 131-142
E. W. Davis, Hannibal's Roman Campaign of 211 B. C., Phoenix, Vol. 13, No. 3 (Autumn, 1959), pp. 113-120
B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 171-180
Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176

קישורים חיצוניים

רוברט פנל, "רומא העתיקה מהזמנים הקדומים ביותר", מתוך אתר annourbis. (באנגלית)
גילי חסקין, "המלחמות הפוניות", באתר של גילי חסקין.
המלחמה הפונית השנייה מתוך אתר פורום רומאנום. (באנגלית)

ביאורים

^ שני לגיונות נוספים נשלחו להיספניה.
^ בפועל רק חצי מהם לקחו חלק בקרבות.
^ אם כי בקרב קאנאי לקחו חלק לכל היותר רק שמונה לגיונות.
^ זו הדעה המקובלת, אולם על פי מקורות אחרים המספר היה גדול בהרבה.
^ המקורות ההיסטוריים העוסקים בתקופה זו הם רומאיים או יווניים, לא שרדו מקורות קרתגיים, לפיכך המספרים בין השנים 216 ל-203 אינם ידועים במדויק.
^ שמות ראשי המדינה בקרתגו אינם ידועים במלואם והם לא מצוינים בטבלה זו.
^ ייתכן שהתחיל בשנת 213.
^ יש המפרשים את התואר "הגדול" כאות כבוד שניתן לו על כיבוש מרשימים באפריקה (ידוע על כיבושים כאלו). עם זאת, ידוע על קרתגים נוספים בשם זה, וסביר להניח שמדובר בשם משפחה כלשהו שלא הובן כהלכה בידי היסטוריוני העת העתיקה.
^ בהמשך השתנה מנהג זה, והפרובינקיות הוכרזו עוד בטרם נערכו הבחירות - זאת על מנת למנוע מצב שבו קונסול מסוים זוכה בבחירות ואז מקבל, בדרך לא דרך, פרובינקיה עשירה שיוכל למצוץ את לשדה.
^ חולשות אלו הודגמו במהלך קרב קינוסקאפאלאי, במהלכו לחמו חיילים רומאים המסודרים במאניפולוס בחיילים מוקדונים מסודרים בפלנקס. הגמישות של המאניפולוס והכבדות של הפלנקס הכריעו לבסוף את הקרב.
^ המונח "שכירי חרב" הוא פשטני בהקשר הזה, משום שחלק מהחיילים לא שרתו בתשלום, אלא נשלחו במסגרת התחייבות של בעל ברית או במסגרת הסכם עם מנהיג אחר.^[33]
^ הנחה זו מבוססת בין היתר על כך שבמהלך מלחמת שכירי החרב דרשו השכירים המתמרדים תשלום על הסוסים שנהרגו להם, והקרתגים התייחסו אל הדרישה כלא צודקת.
^ זיהויו של מהרבעל כנומידי אינו וודאי, ומדובר בהשערה בלבד שכן השם מהרבעל היה שם נדיר מאד בקרב הקרתגים ולא ידוע על אישים נוספים בשם זה.
^ פוליביוס לדוגמה.
^ חניבעל איבד את עינו השמאלית בסופו של דבר.
^ דרגתו של זה אינה מצוינת במקורות.
^ תואר שהוענק ברומא במקרי חירום בלבד.
^ תואר שניתן לסגנו של הדיקטטור שתפקידו היה לייעץ לו.
^ בתחילה פיקד על הצבא הקרתגי בהיספניה רק עזרובעל ברקה, אולם בהמשך שלח חניבעל את האח השני מאגו ברקה לקרתגו בבקשה לקבל תגבורת. מועצת הזקנים דחתה את הבקשה לתגבורת באיטליה, ובמקום זה שלחה את מאגו בפיקוד כוחות חדשים אל היספניה והוא התאחד עם צבאו של עזרובעל.
^ אין אחידות במקורות העתיקים, על פי טיטוס ליוויוס מאגו ציית לפקודה אולם מת בדרך בסרדיניה. על פי מקורות אחרים הוא המשיך להילחם ומת באזור שנת 193 לפנה"ס. ראו כאן.

הערות שוליים

^ P.A. Brunt, Italian .Menpower, Oxford University Press, 1971. p 418
^ אפיאנוס, באתר ליוויוס
^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים, 19.
^ תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה. עמ' 188-192.
^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 172
^ ^6.0 ^6.1 .Goldsworthy, p 143.
^ .Goldsworthy, p 152.
^ .Goldsworthy, p 153.
^ .Goldsworthy, p 152-153.
^ שצמן, עמ' 136.
^ שצמן, עמ' 137-136.
^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 176
^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 173
^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 178
^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 174
^ שצמן, עמ' 244.
^ ^17.0 ^17.1 שצמן, עמ' 245.
^ פוליביוס, ספר שישי, 20-21.
^ ^19.0 ^19.1 שצמן, עמ' 246.
^ פוליביוס, ספר שישי, 21-24.
^ תמונות ותיאורים של חרבות גלאדיוס
^ Velites באתר המוקדש לצבא הרומי.
^ הצבא הרומי באתר המוקדש לרומא העתיקה.
^ שצמן, עמ' 247.
^ פוליביוס, ספר שישי, 25.
^ .Delbrück, pp 423-424
^ שצמן, עמ' 248.
^ שצמן, עמ' 249.
^ .32 ,Goldsworthy, pp. 14, 29
^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
^ .Karel Jacobs, Gaius Flaminius, Edecea, Hoorn 1937, dissertation
^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
^ .Goldsworthy, p, 33
^ ^34.0 ^34.1 זלטנר, עמ' 15.
^ .Goldsworthy, p, 34
^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 100, פ' 68, הערה 1.
^ .Goldsworthy, p, 32
^ Wise, Terence (2004) [1982]. Armies of the Carthaginian Wars, 265-146 BC. Osceola; Wellingborough: Osprey Publishing, pp. 13-14
^ שארל פיקאר, חיי יום יום בקרת חדשת, הוצאת עם הספר, 1964. עמ' 141.
^ ELEPHANTS AND THE NABATAEANS
^ THE MYSTERY OF HANNIBAL'S ELEPHANTS
^ Goldsworthy p. 190
^ ביוגרפיה באתר ליוויוס
^ .Lazenby, pp. 64–6, 85
^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
^ פוליביוס, ספר תשיעי, 24.
^ .Lazenby, pp 70, 86, 88, 176, 237, 285
^ ^49.0 ^49.1 (3) Hamilcar באתר ליוויוס
^ שצמן, עמ' 137.
^ .Dodge, p 164
^ .Lancel, p 25
^ .Prevas, p 86
^ ראו: כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס
^ .Lancel, p 60
^ פוליביוס, ספר שלישי, 54.
^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית של פוליביוס, עמ' 213, הערה 1.
^ ^58.0 ^58.1 .Goldsworthy, p 168.
^ הערך "קרב טיקינוס", באנציקלופדיה הצבאית המקוונת.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43.
^ .Goldsworthy, p, 169
^ פוליביוס, ספר שלישי, 63; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43; דיו קסיוס, ספר ארבעה עשר, 57, 4.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 46.
^ .Goldsworthy, p, 171
^ שצמן, עמ' 138.
^ יש המעלים את השאלה כיצד עבר לונגוס מרחק כה גדול בזמן כה קצר. ראו: Goldsworthy, p, 173
^ זלטנר, עמ' 16.
^ ^68.0 ^68.1 שצמן, עמ' 139.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 63.
^ פוליביוס, ספר שלישי, 79.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7; פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 3; פוליביוס, ספר שלישי, 84.
^ פוליביוס, ספר שלישי, 85.
^ .Lazenby, p. 65
^ פוליביוס, ספר שלישי, 85; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 8.
^ אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", 11.
^ למב, עמ' 128.
^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 4; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9-10.
^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 116
^ המסרים נשלחו ככל הנראה כבר לפני כן, וחניבעל קיבל אז את התשובות. השוו: Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. pp, 115-116
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.
^ .Lazenby, p, 66
^ .Lazenby, p, 68
^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 5.
^ פוליביוס, ספר שלישי, 90.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 13.
^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 238, הערה 3.
^ Goldsworthy, pp .192-194
^ פוליביוס, ספר שלישי, 93; פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 6.
^ רחל פייג וישניא, השיבה הביתה: פדיון שבויים ברומא העתיקה, זמנים חוברת 88, עמ' 89.
^ .Bagnall, Nigel, The Punic Wars, p. 188
^ .Peddie, p, 95
^ .Lazenby, p, 71
^ .Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p. 127
^ .Peddie, p. 96
^ פוליביוס, ספר שלישי, 108.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36.
^ לדיון אודות הדעות השונות ראו: F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957, p 439-440
^ .Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius, pp 38-40
^ -Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. p, 192 193
^ Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 119
^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 17; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.
^ John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187
^ .Delbrück, pp. 353–354
^ Goldsworthy, Adrian. Cannae. London: Cassell & Co., 2001, pp. 162–163.
^ .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 177
^ .Goldsworthy, p, 214
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 52-53.
^ באזיל הנרי לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליאון, הוצאת מערכות, 1975. עמ' 18-19.
^ קארי, עמ' 170.
^ .Goldsworthy, p, 219
^ בגידתה הפתאומית של קאפואה, מותירה מקום לתאוריות קשר רבות. להרחבה בנושא: .Michael P. Fronda, Hegemony and Rivalry: The Revolt of Capua Revisited, Phoenix, Vol. 61, No. 1/2 (Spring - Summer, 2007), pp. 83-108
^ שצמן, עמ' 142.
^ .Goldsworthy, p, 224
^ אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", ספר תשיעי, 63. ולריוס מקסימוס, ספר תשיעי, 6. יואנס זונאראס, ספר תשיעי, 2.
^ Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 20.
^ פוליביוס, ספר שביעי, 1.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 25-27
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 45-46; פלוטרכוס, "חיי מרקלוס", 11-12.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 1.
^ .Goldsworthy p 223
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 3.
^ ^123.0 ^123.1 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 13.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 14.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 17.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 19.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 20.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 44-47.
^ .235 .Goldsworthy p
^ .Lazenby, p. 113
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 15.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 19.
^ .Davis, p 113
^ .Davis, p 114
^ .Davis, p 120
^ .236 .Goldsworthy p
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 2.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 9.
^ פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 22.
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 26.
^ פלוטרכוס, "חיי מרקלוס", 29.
^ .Goldsworthy p. 237
^ .239 .Goldsworthy p
^ Hasdrubal Barca באתר ליוויוס
^ .242 .Goldsworthy p
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 51.
^ .243 .Goldsworthy p
^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 46.
^ .Delbrück p 430
^ אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", ספר שמיני, 54.
^ אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", ספר תשיעי, 57.
^ לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון, מערכות - משרד הביטחון - ההוצאה לאור. עמ' 136.
^ שצמן, עמ' 155.

ערך מומלץ

[1] שני לגיונות נוספים נשלחו להיספניה.

[2] בפועל רק חצי מהם לקחו חלק בקרבות.

[3] אם כי בקרב קאנאי לקחו חלק לכל היותר רק שמונה לגיונות.

[5] זו הדעה המקובלת, אולם על פי מקורות אחרים המספר היה גדול בהרבה.

[6] המקורות ההיסטוריים העוסקים בתקופה זו הם רומאיים או יווניים, לא שרדו מקורות קרתגיים, לפיכך המספרים בין השנים 216 ל-203 אינם ידועים במדויק.

[7] שמות ראשי המדינה בקרתגו אינם ידועים במלואם והם לא מצוינים בטבלה זו.

[9] ייתכן שהתחיל בשנת 213.

[22] יש המפרשים את התואר "הגדול" כאות כבוד שניתן לו על כיבוש מרשימים באפריקה (ידוע על כיבושים כאלו). עם זאת, ידוע על קרתגים נוספים בשם זה, וסביר להניח שמדובר בשם משפחה כלשהו שלא הובן כהלכה בידי היסטוריוני העת העתיקה.

[28] בהמשך השתנה מנהג זה, והפרובינקיות הוכרזו עוד בטרם נערכו הבחירות - זאת על מנת למנוע מצב שבו קונסול מסוים זוכה בבחירות ואז מקבל, בדרך לא דרך, פרובינקיה עשירה שיוכל למצוץ את לשדה.

[33] חולשות אלו הודגמו במהלך קרב קינוסקאפאלאי, במהלכו לחמו חיילים רומאים המסודרים במאניפולוס בחיילים מוקדונים מסודרים בפלנקס. הגמישות של המאניפולוס והכבדות של הפלנקס הכריעו לבסוף את הקרב.

[44] המונח "שכירי חרב" הוא פשטני בהקשר הזה, משום שחלק מהחיילים לא שרתו בתשלום, אלא נשלחו במסגרת התחייבות של בעל ברית או במסגרת הסכם עם מנהיג אחר.^[33]

[48] הנחה זו מבוססת בין היתר על כך שבמהלך מלחמת שכירי החרב דרשו השכירים המתמרדים תשלום על הסוסים שנהרגו להם, והקרתגים התייחסו אל הדרישה כלא צודקת.

[55] זיהויו של מהרבעל כנומידי אינו וודאי, ומדובר בהשערה בלבד שכן השם מהרבעל היה שם נדיר מאד בקרב הקרתגים ולא ידוע על אישים נוספים בשם זה.

[78] פוליביוס לדוגמה.

[85] חניבעל איבד את עינו השמאלית בסופו של דבר.

[88] דרגתו של זה אינה מצוינת במקורות.

[93] תואר שהוענק ברומא במקרי חירום בלבד.

[99] תואר שניתן לסגנו של הדיקטטור שתפקידו היה לייעץ לו.

[136] בתחילה פיקד על הצבא הקרתגי בהיספניה רק עזרובעל ברקה, אולם בהמשך שלח חניבעל את האח השני מאגו ברקה לקרתגו בבקשה לקבל תגבורת. מועצת הזקנים דחתה את הבקשה לתגבורת באיטליה, ובמקום זה שלחה את מאגו בפיקוד כוחות חדשים אל היספניה והוא התאחד עם צבאו של עזרובעל.

[171] אין אחידות במקורות העתיקים, על פי טיטוס ליוויוס מאגו ציית לפקודה אולם מת בדרך בסרדיניה. על פי מקורות אחרים הוא המשיך להילחם ומת באזור שנת 193 לפנה"ס. ראו כאן.

[4] P.A. Brunt, Italian .Menpower, Oxford University Press, 1971. p 418

[8] אפיאנוס, באתר ליוויוס

[10] טיטוס ליוויוס, ספר שלושים, 19.

[11] תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה. עמ' 188-192.

[12] .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 172

[גולדסוורת'י_143-13] 6.0 ^6.1 .Goldsworthy, p 143.

[14] .Goldsworthy, p 152.

[15] .Goldsworthy, p 153.

[16] .Goldsworthy, p 152-153.

[17] שצמן, עמ' 136.

[18] שצמן, עמ' 137-136.

[19] .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 176

[20] .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 173

[21] .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), pp. 178

[23] .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 174

[24] שצמן, עמ' 244.

[שצמן_245-25] 17.0 ^17.1 שצמן, עמ' 245.

[26] פוליביוס, ספר שישי, 20-21.

[שצמן_246-27] 19.0 ^19.1 שצמן, עמ' 246.

[29] פוליביוס, ספר שישי, 21-24.

[30] תמונות ותיאורים של חרבות גלאדיוס

[31] Velites באתר המוקדש לצבא הרומי.

[32] הצבא הרומי באתר המוקדש לרומא העתיקה.

[34] שצמן, עמ' 247.

[35] פוליביוס, ספר שישי, 25.

[36] .Delbrück, pp 423-424

[37] שצמן, עמ' 248.

[38] שצמן, עמ' 249.

[39] .32 ,Goldsworthy, pp. 14, 29

[40] ביוגרפיה מאת ויליאם סמית

[41] .Karel Jacobs, Gaius Flaminius, Edecea, Hoorn 1937, dissertation

[42] ביוגרפיה מאת ויליאם סמית

[43] .Goldsworthy, p, 33

[זלטנר1-45] 34.0 ^34.1 זלטנר, עמ' 15.

[46] .Goldsworthy, p, 34

[47] בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 100, פ' 68, הערה 1.

[49] .Goldsworthy, p, 32

[50] Wise, Terence (2004) [1982]. Armies of the Carthaginian Wars, 265-146 BC. Osceola; Wellingborough: Osprey Publishing, pp. 13-14

[51] שארל פיקאר, חיי יום יום בקרת חדשת, הוצאת עם הספר, 1964. עמ' 141.

[52] ELEPHANTS AND THE NABATAEANS

[53] THE MYSTERY OF HANNIBAL'S ELEPHANTS

[54] Goldsworthy p. 190

[56] ביוגרפיה באתר ליוויוס

[57] .Lazenby, pp. 64–6, 85

[58] ביוגרפיה מאת ויליאם סמית

[59] ביוגרפיה מאת ויליאם סמית

[60] פוליביוס, ספר תשיעי, 24.

[61] .Lazenby, pp 70, 86, 88, 176, 237, 285

[ליוויוס_חמילקרת-62] 49.0 ^49.1 (3) Hamilcar באתר ליוויוס

[63] שצמן, עמ' 137.

[64] .Dodge, p 164

[65] .Lancel, p 25

[66] .Prevas, p 86

[67] ראו: כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס

[68] .Lancel, p 60

[69] פוליביוס, ספר שלישי, 54.

[70] בנימין שימרון, תרגום מיוונית של פוליביוס, עמ' 213, הערה 1.

[גולדסוורת'י_168-71] 58.0 ^58.1 .Goldsworthy, p 168.

[72] הערך "קרב טיקינוס", באנציקלופדיה הצבאית המקוונת.

[73] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43.

[74] .Goldsworthy, p, 169

[75] פוליביוס, ספר שלישי, 63; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 43; דיו קסיוס, ספר ארבעה עשר, 57, 4.

[76] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 46.

[77] .Goldsworthy, p, 171

[79] שצמן, עמ' 138.

[80] יש המעלים את השאלה כיצד עבר לונגוס מרחק כה גדול בזמן כה קצר. ראו: Goldsworthy, p, 173

[81] זלטנר, עמ' 16.

[שצמן_139-82] 68.0 ^68.1 שצמן, עמ' 139.

[83] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 63.

[84] פוליביוס, ספר שלישי, 79.

[86] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7; פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 3; פוליביוס, ספר שלישי, 84.

[87] פוליביוס, ספר שלישי, 85.

[89] .Lazenby, p. 65

[90] פוליביוס, ספר שלישי, 85; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 8.

[91] אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", 11.

[92] למב, עמ' 128.

[94] פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 4; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9-10.

[95] Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 116

[96] המסרים נשלחו ככל הנראה כבר לפני כן, וחניבעל קיבל אז את התשובות. השוו: Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. pp, 115-116

[97] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.

[98] .Lazenby, p, 66

[100] .Lazenby, p, 68

[101] פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 5.

[102] פוליביוס, ספר שלישי, 90.

[103] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 13.

[104] בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 238, הערה 3.

[105] Goldsworthy, pp .192-194

[106] פוליביוס, ספר שלישי, 93; פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 6.

[107] רחל פייג וישניא, השיבה הביתה: פדיון שבויים ברומא העתיקה, זמנים חוברת 88, עמ' 89.

[108] .Bagnall, Nigel, The Punic Wars, p. 188

[109] .Peddie, p, 95

[110] .Lazenby, p, 71

[111] .Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p. 127

[112] .Peddie, p. 96

[113] פוליביוס, ספר שלישי, 108.

[114] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 36.

[115] לדיון אודות הדעות השונות ראו: F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957, p 439-440

[116] .Arthur Meckstein, Moral vision of Polybius, pp 38-40

[117] -Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. p, 192 193

[118] Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 119

[119] פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 17; טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.

[120] John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187

[121] .Delbrück, pp. 353–354

[122] Goldsworthy, Adrian. Cannae. London: Cassell & Co., 2001, pp. 162–163.

[123] .B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 177

[124] .Goldsworthy, p, 214

[125] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 52-53.

[126] באזיל הנרי לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליאון, הוצאת מערכות, 1975. עמ' 18-19.

[127] קארי, עמ' 170.

[128] .Goldsworthy, p, 219

[129] בגידתה הפתאומית של קאפואה, מותירה מקום לתאוריות קשר רבות. להרחבה בנושא: .Michael P. Fronda, Hegemony and Rivalry: The Revolt of Capua Revisited, Phoenix, Vol. 61, No. 1/2 (Spring - Summer, 2007), pp. 83-108

[130] שצמן, עמ' 142.

[131] .Goldsworthy, p, 224

[132] אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", ספר תשיעי, 63. ולריוס מקסימוס, ספר תשיעי, 6. יואנס זונאראס, ספר תשיעי, 2.

[133] Arthur J. Pomeroy, Hannibal at Nuceria, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 38, H. 2 (2nd Qtr., 1989), pp. 162-176

[134] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 20.

[135] פוליביוס, ספר שביעי, 1.

[137] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 25-27

[138] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 45-46; פלוטרכוס, "חיי מרקלוס", 11-12.

[139] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 1.

[140] .Goldsworthy p 223

[141] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 3.

[ליוויוס_24_13-142] 123.0 ^123.1 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 13.

[143] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 14.

[144] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 17.

[145] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 19.

[146] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 20.

[147] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 44-47.

[148] .235 .Goldsworthy p

[149] .Lazenby, p. 113

[150] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 15.

[151] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וחמישה, 19.

[152] .Davis, p 113

[153] .Davis, p 114

[154] .Davis, p 120

[155] .236 .Goldsworthy p

[156] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 2.

[157] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 9.

[158] פלוטרכוס, "חיי פאביוס", 22.

[159] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 26.

[160] פלוטרכוס, "חיי מרקלוס", 29.

[161] .Goldsworthy p. 237

[162] .239 .Goldsworthy p

[163] Hasdrubal Barca באתר ליוויוס

[164] .242 .Goldsworthy p

[165] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושבעה, 51.

[166] .243 .Goldsworthy p

[167] טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושמונה, 46.

[168] .Delbrück p 430

[169] אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", ספר שמיני, 54.

[170] אפיאנוס, "מלחמת חניבעל", ספר תשיעי, 57.

[172] לידל הארט, סקיפיו אפריקנוס הגדול מנפוליון, מערכות - משרד הביטחון - ההוצאה לאור. עמ' 136.

[173] שצמן, עמ' 155.

[א]

[ב]

[ג]

[1]

[ד]

[ה]

[ו]

[2]

[ז]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[ח]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[ט]

[20]

[21]

[22]

[23]

[י]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[י"א]

[34]

[35]

[36]

[י"ב]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[י"ג]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[י"ד]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[ט"ו]

[71]

[72]

[ט"ז]

[73]

[74]

[75]

[76]

[י"ז]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[י"ח]

[82]

[83]

זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה

תוכן עניינים

רקע

טקטיקה ואסטרטגיה

צבאות ופיקוד

רומא

הצבא הרומאי

הטקטיקה הרומאית

הפיקוד הרומאי

קרתגו

צבא קרתגו

הטקטיקה הקרתגית

הפיקוד הקרתגי

מהלך המלחמה

פלישת חניבעל לאיטליה

קרבות ראשונים

האסטרטגיה הפביאנית

קרב קאנאי ותוצאותיו

לאחר קאנאי

תנופה קרתגית

ייצוב החזית

מלחמת התשה

מפנה במערכה

מותו של עזרובעל

קרבות אחרונים

פינוי

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

מחקרים מודרניים

קישורים חיצוניים

ביאורים

הערות שוליים

תפריט ניווט

זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה

רקע

טקטיקה ואסטרטגיה

צבאות ופיקוד

רומא

הצבא הרומאי

הטקטיקה הרומאית

הפיקוד הרומאי

קרתגו

צבא קרתגו

הטקטיקה הקרתגית

הפיקוד הקרתגי

מהלך המלחמה

פלישת חניבעל לאיטליה

קרבות ראשונים

האסטרטגיה הפביאנית

קרב קאנאי ותוצאותיו

לאחר קאנאי

תנופה קרתגית

ייצוב החזית

מלחמת התשה

מפנה במערכה

מותו של עזרובעל

קרבות אחרונים

פינוי

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

מחקרים מודרניים

קישורים חיצוניים

ביאורים

הערות שוליים

תפריט ניווט

חיפוש