ואל קמוניקה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת מחוז לומברדיה שבצפון איטליה
מפת העמק
דגל ואל קמוניקה
מבט על ואל קמוניקה מדרום לבראונה
פסגת בדילי קמונו

ואל קמוניקה (באיטלקית: Val Camonica וגם Valcamonica ו-Valle Camonica, ובדיאלקט הקאמוני הייחודי לאזור - Al Camònega, כלומר עמק קמוניקה) הוא עמק במורדות הרי האלפים במחוז לומברדיה שבאיטליה. מקור שם העמק מלטינית - Vallis Camunnorum - "העמק של הקמונים", השם בו כינו הרומים את התושבים המקומיים (המכונים קמונים גם בימינו). בעמק התגלו פטרוגליפים (ציורי סלע) פרהיסטוריים רבים ובשל כך הוכרז העמק כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה וגאולוגיה

ואל קמוניקה הוא העמק הארוך ביותר באיטליה ובין העמקים הארוכים ביותר בהרי האלפים. העמק משתרע בכיוון כללי של צפון-דרום לאורך של כ-90 קילומטרים.[1] גבולו הצפוני נמצא צפונית מזרחית למעבר טונלה (Passo del Tonale, גובהו 1,883 מטרים מעל לפני הים) וצפונית מערבית למעבר אפריקה (Passo dell'Aprica, גובהו 1,181 מטרים). גבולו הדרומי של העמק הוא בקורנה טרנטאפסי (Trentapassi) בסמוך לאגם איזאו (Lago d'Iseo) המצוי בגובה של 181 מטרים מעל לפני הים. שטח העמק 1,335 קמ"ר (לא כולל את ואל די סקלווה - Val di Scalve, עמק צדדי המסתיים בוואל קמוניקה, אך היסטורית ומנהלית לא שייך אליו) ומתגוררים בו 118,323 תושבים.[2]

לאורך העמק זורם הנהר אוליו (Oglio), יובל של הנהר פו. האוליו הוא הנהר החמישי באורכו באיטליה. הנהר מתחיל בפונטה דל לניו (Ponte di Legno) במפגש היובלים פריג'ידולפו (Frigidolfo) ונרקנלו (Narcanello) ונשפך לאגם איזאו בין העיירות פיזוניה (Pisogne) ולוברה (Lovere). אל הנהר נשפכים יובלים רבים ממורדות ההרים של ואל קמוניקה, חלקם עונתיים ובמהלך הקיץ הם יבשים.

העמק שייך מנהלית לנפת ברשה ויש בו 41 יישובים. היישובים הגדולים ביותר בו הם דרפו בואריו טרמה (Darfo-Boario Terme), ברנו (Breno), אדולו (Edolo) ופונטה די לניו (Ponte di Legno). העיירה דרפו בואריו טרמה, שבה יש קרוב ל-15,000 תושבים (נתוני 2007), היא המקום המאוכלס ביותר בעמק, בעוד שהעיירה ברנו שבה יש קרוב ל-5,000 תושבים (נתוני 2007) נחשבת לבירה האדמיניסטרטיבית של העמק.

את העמק ניתן לחלק טופוגרפית לשלושה חלקים:

  • "ואל קמוניקה התחתון" - בין פיזוניה לברנו - אזור נמוך ושטוח, עשיר בשדות וכרי מרעה.
  • "ואל קמוניקה התיכון" בין ברנו לאדולו - עמק הררי. את הגידולים החקלאיים מגדלים על הטרסות הרבות שעל צלעות ההרים.
  • "ואל קמוניקה העליון" - מאדולו לפונטה די לניו המצויה בגובה של 1,258 מטרים - האזור הגבוה של ואל קמוניקה וכיוונו הכללי ממזרח למערב, עשיר ביערות ובכרי מרעה אלפיניים. אזור זה גובל בהרים גבוהים המתנשאים בתלילות משני צידיו. בחלק העליון יש אגמים אלפיניים רבים, בהם אגם ארנו (Lago d'Arno) ואגם מורו (Lago Moro) כמו גם מאגרי מים רבים שנבנו בתחילת המאה ה-20 במטרה לתעל מים למפעלים הידרואלקטריים שבאזור.

מתוך העמק מסתעפים עמקים רבים. החשובים שבהם הם ואל גריניה (Val grigna), ואלה די קורטנו (Valle di Corteno), ואלה די סקלווה (Valle di Scalve) וסביורה (Saviore). את העמק מקיפים רכסי הרים שבהם יש פסגות מעל ל-3,000 מטרים, בהם הר אדאמלו (Adamello) המצוי ממזרח לעמק וגובה פסגתו 3,539 מטרים.

המסלע בעמק הוא בעיקר אבן גיר ודולומיט, כאשר מסלעי הגיר של הר קונקראנה (Concarena) חוצבים סוג מיוחד של שיש המכונה אוקיאדינו (occhiadino). סוגים נוספים של סלעים בעמק הם דיוריט המכיל מעל ל-20% קוורץ המכונה טונליט משום שנמצא לראשונה באזור מעבר טונלה; מחשופים של אבן חול שפניה הוחלקו על ידי קרחונים שימשו את תושביו הקדומים ליצירת הפטרוגליפים; ומרבצים של סוג לווחה המכונה פיודה (Piode) שבעבר שימש ליצירת רעפים לגגות.[3]

אקלים

האקלים משתנה במידה רבה בין אזורים בעמק ותלוי בתנאים הטופוגרפיים של כל אזור, ובגובהו. כאמור העמק מתחיל בגובה של 187 מטר מעל פני הים בסביבות פיזונה ומגיע ל-1,257 מטרים בפונטה דל לניו. ככלל, האקלים הוא אקלים ממוזג שמשתנה בהתאם לחשיפה לרוח, לשמש, ולהשפעת האקלים של האזורים הסמוכים לעמק. שלג כמעט שאינו יורד בעמק, למעט בפסגות ההרים ובאתרי הסקי בהם יורד שלג רב.

ניתן לחלק את העמק לחמישה אזורי אקלים:

  • מאגם איזאו ועד ג'אניקו (Gianico) - בקטע זה משתנה כיוון העמק בין מזרח מערב לצפון דרום. האזור מושפע מהרוחות הקרות הנושבות מהאגם. הטמפרטורות באביב ובקיץ נמוכות באזור זה מאשר מאזורים צפוניים יותר.
  • מג'אניקו לצ'יווידטה קמונו (Cividate Camuno) - גם בקטע זה משתנה כיוון העמק בין מזרח מערב לצפון דרום, האקלים הוא החם ביותר מאשר בשאר הקטעים. האזור אינו מושפע מהרוחות הקרירות הנושבות מהאגם והוא מקבל אור שמש רב משום שהעמק רחב בקטע זה וההרים, הנמוכים יחסית, אינם מצלים עליו.
  • מצ'יווידטה קמונו ועד פורנו דאליונה (Forno d'Allione) - בקטע זה העמק נעשה צר יותר וכיוונו צפון-דרום. ההרים הגבוהים המקיפים אותו מצמצמים את כמות אור השמש המגיע לעמק, והטמפרטורות (מינימום ומקסימום) נמוכות יותר מאשר באזור הדרומי יותר. האזור חשוף לרוחות עזות, שהן לעיתים קרובות מהסוג היבש והחמים המכונה פון (Föhn).
  • מפורנו דאליונה עד אדולו - גם בקטע זה כיוון העמק הוא צפון דרום וטמפרטורות המקסימום צונחות עם העלייה בגובה.
  • מאדולו למעבר טונלה - כיווננו של הקטע האחרון הוא ממערב למזרח והטמפרטורה המינימלית בחורף נמוכה מאוד, כשהשמש מחממת מעט את פני השטח במהלך היום. בקטע זה השלג נפוץ ונשאר על הקרקע זמן רב.[4]

חי וצומח

צפיר האלפים

צומח

ניתן לחלק את העמק לחמישה אזורי צמחייה:

  • תת-הררי - מתחת ל-1,000 מטרים מעל גובה פני הים, העצים הטיפוסיים הם מילה, אלון וערמון.
  • הררי - בין 1,000 ל-1,800 מטרים מעל גובה פני הים, העצים הטיפוסיים הם: אשור ואדר.
  • תת-אלפיני - בין 1,800 מטרים ל-2,300 מטרים מעל גובה פני הים, העצים הטיפוסיים הם: אשוחית נורווגית, אורן סקוטי (Pinus sylvestris) ושדר
  • אלפיני - בין 2,300 מטרים ל-2,800 מטרים מעל גובה פני הים, העצים הטיפוסיים הם: אורן ההרים (Pino mugo) ואורן קמברה (pino cembro).
  • קו השלג - מעל ל-2,800 מטרים מעל גובה פני הים, רק שיחים שורדים בקור.

חי

קיומם של שמורות טבע נרחבות, בייחוד בחלקים העליונים של העמק, כדוגמת הפארק האזורי של אדאמלו (parco regionale dell'Adamello), והפארק הלאומי של סטלביו (parco nazionale dello Stelvio), מאפשר לחיות בר רבות אזורי מחיה והן לעיתים קרובות מגיעות גם לאזורים המאוכלסים:

היסטוריה

פטרוגליף של דו-קרב. פופה די נדרו
האמפיתיאטרון הרומי בצ'יווידטה קמונו
המצודה בברנו

ההיסטוריה האנושית של ואל קמוניקה מתחילה בסוף עידן הקרח לפני כ-15,000 שנים. מניחים כי ציידים, נוודים למחצה, שנהגו לחצות את האלפים, חנו בעמק למשך תקופות קצרות. סימנים לכך הם מיקרוליתים (נתזי אבן שאורכם ורוחבם הממוצע הוא סנטימטר וחצי, ומקורם בלהב, חלק מכלי עץ או מעצם), וכן מבנים אופייניים מהתקופה המזוליתית. בתקופה הנאוליתית, עם עליית הטמפרטורות ונסיגת הקרחונים מהעמק, החלה התיישבות הקבע בוואל קמוניקה, כשהתושבים הראשונים להתנחל הגיעו משפלת הפו. עדות ליישוב בתקופה זו הוא מבנה מגורים הנמצא במצודת ברנו.

תושבי העמק כונו בתקופה הרומית קמונים (Camunni או Camuni, ביוונית: Καμοῦνοι) ועל שמם קרוי העמק. מקורם אינו ידוע. פליניוס הזקן טען כי מקורם בקבוצה אתנית הפרוטו-איטלקית המכונה אוגאניי (Euganei, ביוונית eugenēs – "נולד היטב") שמרכזה היה סביב העיר ורונה של ימינו, בעוד שסטראבון טען כי היו רטנים, כלומר מאזור רייטיה (Raetia) בשווייץ של ימינו. הקמונים חיו מציד, ממרעה ומחקלאות, ותרבותם הגיעה לשיא פריחתה בתקופת הברזל. בעמק היו מכרות רבים והודות לטכניקות הפקת הברזל שהקמונים למדו מהאטרוסקים ומהקלטים, הם הפיקו ברזל וסחרו בו. עדות עיקרית לתרבותם היא העושר העצום של מאות אלפי ציורי סלע שהותירו אחריהם. הציור המפורסם ביותר, שכ-100 גרסאות שלו נמצאו בין ציורי הסלע של ואל קמוניקה, הוא סמל "הוורד הקמוני" שאומץ כסמל הלאומי של לומברדיה. הקמונים פיתחו גם אלפבית, המבוסס ככל הנראה על הכתב האטרוסקי והלטיני. שרידים מהכתב הקמוני מצויים בין ציורי הסלע.

בשנת 16 לפני הספירה, בתקופת מלכותו של הקיסר אוגוסטוס, כבש הפרוקונסול הרומי פובליוס סיליו נרווה (Publius Silio Nerva) את ואל קמוניקה והקמונים צורפו לפרובינקיה רייטיה (Raetia). הנצרות הגיעה לעמק במאה הרביעית או החמישית לספירה ועדות לכך מוצאים בהרס מתקופה זו של מקומות הפולחן של הדת הקמונית המקומית והמקדשים הרומיים בעמק. עם זאת, חדירת הנצרות לעמק הייתה איטית ורק באמצע המאה ה-16, לאחר הוועידה האקומנית ה-19, ועידת טרנטו, שהתכנסה לדון בתגובת הנגד לרפורמציה, אולצו כל תושבי העמק להצטרף לכנסייה הקתולית. כחלק מהפעילות כנגד הפולחן של הדת הקמונית נערך בעמק ציד מכשפות נרחב. בין השנים 1505 ל-1510 הועלו על המוקד 54 נשים ועשרה גברים ממקומות שונים בעמק באשמת כישוף שגרם לבצורת או לפגיעה באדם ובבהמה, ורבים נוספים נכלאו.[5] האינקוויזיציה פעלה שוב בעמק בין השנים 1518 ל-1521 ושוב הועלו על המוקד למעלה מ-60 איש שהודו בעינויים כי הפיצו דבר, גרמו באמצעות כשפים לסופות ברקים ורעמים או שהפיצו באוויר אבקה שקיבלו מהשטן שגרמה למחלתם ומותם של למעלה מ-200 אנשים.[6]

לאחר שקרל הגדול הביס את הלומברדים בשנת 774, הוא העניק את ואל קמוניקה כמתנה למנזר העשיר של מרטין מטור. המנזר התקשה לשלוט על העמק ממרחקים ולכן עברה השליטה על העמק לבישוף של ברשה. קרבות פרצו מדי פעם בין כוחותיו לבין אלו של הבישוף של ברגאמו, שניסה אף הוא להשתלט על העמק. ב-1164 פנו התושבים לפרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (המכונה בארברוסה - "אדום הזקן") בבקשה לקבלת חסות לצורך הגנה מפני הבישופים של ברשה וברגאמו. הם קיבלו את חסות הקיסר במעמד של ואסלים של המלך. עם זאת נחלקה האוכלוסייה בעמק, בדומה למה שהתרחש בצפון איטליה, בין תושבי הכפרים תומכי האפיפיור המכונים "גואלפים", לתושבי העיירות והמבצרים תומכי הקיסרות המכונים "גיבלינים", מחלוקת שגלשה מדי פעם לעימותים אלימים שלעיתים השתתפו בהם כוחות מחוץ לעמק.

ב-1354 צורפה ואל קמוניקה לדוכסות מילאנו. בין 1413 ל-1454 התחוללו קרבות בין מילאנו לוונציה על השליטה בעמק. העמק עבר מיד ליד כמה פעמים, עד שבהסכם לודי, שנחתם בין מילאנו לוונציה ב-9 באפריל 1454, הועבר העמק לידי ונציה ונשאר תחת שליטתה עד 1797. ב-1796 פלש נפוליאון לאיטליה. על פי תנאי הסכם קמפו פורמיו, שנחתם בין צרפת לאוסטריה, צורף העמק למדינת החסות הצרפתית שהקים נפוליאון בצפון איטליה, רפובליקה צ'יסאלפינה, שמרכזה במילאנו. ב-1808 ניסו הקמונים תושבי חלקו הצפוני של העמק למרוד בשלטון הצרפתי, וכשלו. ב-1815 עם תבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו, עבר העמק לשלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. עם התחזקות הלאומנות האיטלקית הצטרפו קמונים ליחידה הצבאית המכונה "ציידי האלפים" (Cacciatori delle Alpi) שהקים ג'וזפה גריבלדי ב-1859, והשתתפו בקרבות נגד האוסטרים במסגרת מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה (אפריל-יולי 1959) שהסתיימה בתבוסת האוסטרים בקרב סולפרינו. בהסכם ציריך שנחתם ב-10 בנובמבר 1859 הועבר מחוז לומברדיה, כולל ואל קמוניקה, מידי האוסטרים לידי ממלכת סרדיניה, שנתיים לפני שהפכה לממלכת איטליה.

הסיפוח לאיטליה לא הביא שלווה לוואל קמוניקה. בשל החשש מפלישה אוסטרית, החלו האיטלקים לבצר את אזור הגבול בקצה העליון של העמק, כשהם מכינים מחפורות, סכרים וסוללות. ב-1880 נסלל במרכז העמק כביש עד למעבר טונלה, שהחליף את הדרך שעברה בעבר במרכז הרכס, וב-1908 נסללה מסילת רכבת מברשה לאדולו דרך איזאו.

ב-1914, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, הייתה ואל קמוניקה קו החזית בין איטליה, שהייתה חלק ממדינות ההסכמה, לבין אוסטריה, שהייתה חלק ממעצמות המרכז. העמק הוכרז "אזור מלחמה", והתחוללו בו ההתנגשויות הראשונות. אבל כמעט בכל תקופת המלחמה היו שני הצדדים מחופרים בעמדות בהרי האלפים. המלחמה, שהתבטאה בהפגזה בין הצדדים, כונתה על ידי האיטלקים "המלחמה הלבנה" (La Guerra Bianca) משום שהתנהלה בגבהים בהם היה שלג עד. הצבא האיטלקי תקף רק כשהיה ברור שהאוסטרים עומדים בפני תבוסה, וב-2 בנובמבר 1918, יומיים לפני תום מלחמת העולם הראשונה, כבש את טרנטו (כיום בירת המחוז האיטלקי טרנטינו - אלטו אדיג'ה).

אחרי המלחמה פרצה בעמק מגפת השפעת הספרדית ונטען כי כמות המתים במגפה הייתה כה גדולה, עד שהכמרים לא השתתפו בקבורת המתים אלא הסתפקו בתפילה. חמש שנים אחר-כך, ב-1 בדצמבר 1923 בשעה 07:30, נפרץ הסכר על אפיק הנחל גלנו (Gleno), ועקב כך זרמו לעמק כמויות גדולות של מים. בשיטפון מתו כ-350 איש. אירוע טרגי זה הביא את מלך איטליה, ויטוריו אמנואלה השלישי, לבקר בעמק על מנת להביע השתתפות בצערם של התושבים.

ב-1943, כשהקימו הנאצים את ממשלת הבובות בראשות בניטו מוסוליני, המכונה הרפובליקה של סאלו, היה האזור לכאורה בשליטה איטלקית ובפועל תחת שלטון גרמני. פרטיזנים איטלקים פעלו באזור, ובתגובה נכנסו הגרמנים ב-3 ביולי 1944 לכפר צ'בו (Cevo), הרסו את רוב בתי הכפר והרגו תוך כדי כך ארבעה אנשים. 800 מתוך 1200 תושבי הכפר נותרו חסרי קורת גג.

ב-1914 נתגלה לראשונה לעולם קיומם של הפטרוגליפים בעמק. הפטרוגליפים נחקרו על ידי מספר ארכאולוגים, כשהבולט בהם היה עמנואל ענתי, יהודי יליד פירנצה שלמד ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1955 הוקם בקאפו די פונטה הפארק הארכאולוגי הראשון המוקדש לציורי הסלע, ובהדרגה הוקמו שבעה פארקים נוספים. ב-1979 הוכרזו אתרי ציורי הסלע בעמק אתר מורשת עולמית, אתר המורשת העולמית הראשון באיטליה.

ציורי הסלע

ציור סלע מפופה די נדרו, הוורד הקמוני בחלקו העליון של הציור
ערך מורחב – ציורי הסלע בוואל קמוניקה

בוואל קמוניקה מצוי האוסף הגדול ביותר של ציורי סלע באיטליה. האוסף כולל כמה מאות אלפי פטרוגליפים שנחרטו במחשופי סלעי אבן החול על ידי תושבי העמק המכונים קמונים במשך תקופה ארוכה, החל מ(התקופה האפיפלאוליתית) ועד תקופת השלטון הרומי. בפטרוגליפים מובלטים מוטיבים קוסמולוגיים, פיגורטיביים וקרטוגרפיים, כשבחלק מהמקומות הם משתלבים לתמונה מונומנטלית של זירת ציד או של פולחן. תופעה אופיינית לכל הציורים של דמויות אנושיות היא שמצוירים בהם גברים בלבד. בשל פטרוגליפים אלו הכריז ארגון אונסק"ו ב-1979 על העמק כאתר מורשת עולמית.

אתרי תיירות בעמק

בוואל קמוניקה יש אתרי תיירות מגוונים:

  • פטרוגליפים –מצויים באתרים דוגמת פארק נאקוונה, סרדינה אי בדולינה שליד קאפו די פונטה, ריזרבה נטורלה די קוֹמוּני די סֶטוֹ, צ'ימברגו אי פּספרדו א נדרו, ובפארק לואינה בדארפו בוריו טרמה.
  • ספורט החורף – פונטה די לניו, בורנו, מונטקמפיונה, אפּריקה.
  • מרחצאות ספא – אתרי ספא יש בדארפו בוריו טרמה, ובאנגולו טרמה.
  • עיר רומאית – צ'יווידטה קמוּנוֹ.
  • עיר מימי הביניים – ביינוֹ, פסקרצו של קאפו די פונטה.
  • מבצרים – ברנו, גורצונה, צ'ימברגו.
  • מוזיאונים ופארקים נושאיים – המוזיאון הרומי בצ'יווידטה קמוּנוֹ, מוזיאון קמילו גולג'י, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1906, בקורטנו גולג'י (Corteno Golgi), מוזיאון מלחמת העולם הראשונה בטמו, פארק ארכאולוגי (Archeopark) בדארפו בוריו טרמה.
  • כנסיות – פייווה די סן סירו בצ'מו, מנזר סן סלבטורה בקאפו די פונטה, כנסיית סנטה מריה דלה נווה בפיזונה, כנסיית סנט אנטוניו בברנו, סנטה מריה אנונציאטה, סנטואריו דל כריסטו רה בביינו, כנסיית סנטה מריה אסונטה באסינה.
  • סיורים רגליים בהרים - נתיבי "CAI" לתוך פארק אדמלו, תעלות מגן ממלחמת העולם הראשונה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ואל קמוניקה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ מקורות שונים ברשת נוקבים במספרים שונים. אתר Rupestre.net נוקב במספר 80 קילומטרים, בעוד שהאתר ezinearticles במאמר "Guide to Lake Iseo, Lombardy, Italy" נוקב במספר 90 קילומטרים וגם ויקיפדיה באנגלית טוענים שאורכו 90 קילומטרים.
  2. ^ סיכום מספר התושבים בכל היישובים בעמק על פי נתוני המכון הלאומי לסטטיסטיקה של איטליה (Istituto Nazionale di Statistica), נכון ל-31 בדצמבר 2007
  3. ^ ויקיפדיה האיטלקית
  4. ^ כל קטע האקלים נלקח מוויקיפדיה האיטלקית
  5. ^ Marino Sanudo, Patricia H. Labalme, Laura Sanguineti White, Linda L. Carroll, Venice, cità excelentissima: selections from the Renaissance diaries of Marin Sanudo
  6. ^ מבוסס על הערך Val Camonica witch trials בוויקיפדיה באנגלית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28450981ואל קמוניקה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ואל_קמוניקה&oldid=1355003"