טרסה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טרסות בשווייץ, המשמשות לגידול גפנים
איסטנבול, טורקיה, 2004: במקומות רבים לאורך החומה העתיקה של קונסטנטינופול, עושים עד היום חקלאים מקומיים שימוש בשיטת הטראסות הקדומה לצורך גידולים שונים

טֶרָסָה, או "מדרגה חקלאית", היא שיטה לעיבוד חקלאי של קרקע בצלעי הרים וגבעות. מי הגשמים יורדים מההר, עוברים ממדרגה למדרגה, וכך משקים את כל הגידולים שבטרסות.

לצורת חקלאות זו שלוש סיבות עיקריות.

  • אוכלוסיות מהגרות שהגיעו לאזורים מיושבים גילו כי אדמות העמקים והמישורים כבר מעובדות על ידי התושבים המקומיים ולכן נאלצו לעלות במעלה ההר.
  • אוכלוסייה שחיפשה מקום קל להגנה עלתה אל ההרים, ונאלצה להתאים את עצמה לחקלאות הררית.
  • אזורים הרריים (למשל רכסי ההימלאיה) לא אפשרו חקלאות אחרת.

במדרונות הרים תלולים, הקרקע עלולה להיסחף מטה עם מי הגשמים. במטרה למנוע את הסחף, באזורים הרריים רבים ברחבי העולם בנו התושבים שורות של מדרגות בהר. הם סיקלו אבנים מהמדרון והשתמשו בהן כדי ליצור שורות של מדרגות בבניה יבשה. הבניה היבשה מאבני גוויל הייתה זולה במיוחד וכן אפשרה את חלחול המים ברווחים שבין האבנים. אי הצטברות מים חשובה כדי למנוע את התמוטטות המדרגה. את הגידולים החקלאיים פורסים על פי קווי גובה טופוגרפי ושיפוע הקרקע. בהתאם לאפשרות להכניס מיכון או בעלי חיים לחלקה ולרוב ינצלו את המדרגות עד המקום בו ניתן לבצע עיבוד חקלאי לגידולים עוצרי סחף (גידולי שורש ועצי פרי) או גידול אורז. המרחב שמעל שטח העיבוד ישמש למרעה.

לרוב, החקלאים מעבדים את חלקות האדמה הקטנות שהתקבלו בעבודת ידיים אם כי יש מקומות בעולם בהם נעשה שימוש בבהמות משק לצורך עיבוד זה, ובאירופה נעשה שימוש ב"אגריה" שהוא כלי ממוכן לעיבוד חקלאי בעל שני גלגלים המוחזק בידית הפעלה. היבולים מהחלקות הקטנות לא מרובים, אך מספיקים לצורכי החקלאי ומשפחתו. לכן, שיטת הטרסות מתאימה יותר למשק אוטרקי ולא תמיד ניתנת לשימוש במשק חקלאי מודרני.

בשל צורת בנייתה, מדרגה חקלאית יכולה להשתמר זמן ארוך ללא תחזוקה שלה. כך, במקומות רבים בהרי ישראל קיימים עד היום שרידי מדרגות חקלאיות. בכפרים ערביים מסוימים בארץ קיימות מדרגות חקלאיות המעובדות גם כיום.

חקלאות טרסות בהר הארץ-ישראלי

טרסות בעין כרם, ירושלים
טרסות בעין כרם, ירושלים

המפעל הבראשיתי הגדול בהר הארץ ישראלי פועלם של בני ישראל היה, בניין המדרגות והסכרים במדרונותיו ובגאיותיו, הפיכת יערות וטרשים בהר בעבודת כלי ברזל לגן פורח - "בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים". על במת ההר ובגאיותיו גידלו בני ישראל דגן, שקד, בוטנה, תאנה ורימון. במדרון התלול דל הקרקע שתלו גפן הסבילה לאדמה רדודה ובמדרון התחתון בחמוקי ההר ובקרנות המדרגות שם מצטברת אדמה עמוקה ניטע הזית. ועל כך יעידו הגתות ובתי הבד הרבים שנתגלו ביהודה ושומרון. וכך בניגוד לרוב נופי ההרים במזרח הקדום נופי הגלעד הרי השומרון והרי יהודה היו לנופים תרבותיים ייחודים של מדרגות חקלאיות פרי עמלה של ההתיישבות ישראלית הצפופה שהגיעה למדרגת משק אוטרקי מתנובת הארץ.[1]


באדריכלות, טרסה היא מעין מרפסת רחבת ידיים שרצפתה מהווה את תקרת הקומה שמתחתיה. טרסות כצורה אדריכלית נמצאות על פי רוב בדירות גג ובמבנים מדורגים.

ראו גם

קישורים חיצוניים


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
  1. ^ מנשה הראל, הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל, זמורה ביתן הוצאה לאור, 1997, כרך א', עמ' 154-155