התנגדות לפעולה צבאית נגד איראן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התנגדות לפעולה צבאית נגד איראן מתייחסת לעמדות, ליוזמות ולצעדים שננקטו ברמה המקומית והבינלאומית במטרה למנוע או לעכב תקיפה צבאית של מתקני הגרעין האיראניים. מאז אמצע שנות ה-2000, על רקע חשש מפיתוח נשק גרעיני באיראן ומאמצים של ישראל וארצות הברית לשקול אופציה צבאית, התגבש שיח פוליטי, ביטחוני וציבורי נרחב שהתנגד למהלך צבאי ישיר. מתנגדי תקיפה באיראן כוללים אישים בכירים במערכת הביטחון והמודיעין, מדינאים בישראל ובעולם, ארגונים בינלאומיים, חלקים מהלובי הישראלי בארצות הברית ותנועות שלום גלובליות. הם מבססים את עמדתם על מגוון נימוקים, בהם סכנת הסלמה למלחמה אזורית, ספקות לגבי יכולתה של תקיפה להשמיד את התוכנית הגרעינית (מעבר לעיכוב זמני שלה),[1] פגיעה אפשרית באזרחים וביציבות האזור, והאמונה שקיימות חלופות מדיניות, כלכליות ומבצעיות אפקטיביות לעיכוב התגרענות איראן.

רקע

תוכנית הגרעין של איראן התקדמה מתחילת שנות ה-2000 ועוררה חשש בישראל, בארצות הברית ובמדינות נוספות כי טהראן חותרת לנשק גרעיני. לאור זאת, החל דיון ער באשר לאפשרות של תקיפה צבאית מקדימה נגד מתקני הגרעין באיראן, במטרה למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני. בדיון זה נשמעו לא רק קולות התומכים באופציה הצבאית, אלא גם גורמים רבים שהזהירו מפניה. כבר בשנת 2005 התפרסמו הערכות וחשיפות עיתונאיות על הכנות חשאיות לכאורה בארצות הברית לתקיפה באיראן. פרשנים ואנשי ביטחון לשעבר, כגון סימור הרש וסקוט ריטר, טענו אז כי הממשל האמריקני שוקל מהלך צבאי, מה שדחף ארגוני חברה אזרחית להתארגן נגד מהלך כזה. במקביל, ישראל הביעה דאגה גוברת מהתגרענות איראן ושמרה על עמימות לגבי האפשרות שתפעל צבאית בעצמה.[2]

מאמצע שנות ה-2000 נקטו מדינות המערב, בהובלת ארצות הברית, קו של לחץ דיפלומטי והטלת סנקציות כלכליות על איראן, לצד משא ומתן, במטרה לשכנעה להגביל את תוכניתה הגרעינית. מגמה זו גובתה בהחלטות של מועצת הביטחון של האו"ם להטלת סנקציות (החל מדצמבר 2006), מתוך תקווה לבלום את התקדמות התוכנית ללא צורך במלחמה.[3] גורמים בינלאומיים כדוגמת הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) והמדינות הבלתי-מזדהות הביעו באופן רשמי התנגדות לתקיפת אתרים גרעיניים. כך, למשל, הצהירו 118 מדינו ב-2006 כי כל תקיפה או איום בתקיפה על מתקנים גרעיניים למטרות שלום יהוו הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי. מוחמד אל-בראדעי, מנכ"ל סבא"א באותה תקופה, התריע ביוני 2007 שתקיפה באיראן תהיה "מעשה טירוף" ו"תוצאה הרסנית" שלא תפתור את הבעיה.[4][5]

התגבשות ההתנגדות (2005–2006)

עם התגברות העימות סביב תוכנית הגרעין האיראנית, החלו להתארגן גורמים שונים בעולם להביע התנגדות מקדימה לאפשרות של מלחמה נוספת במזרח התיכון. בשנת 2005 הוקם בבריטניה ובארצות הברית הארגון Campaign Against Sanctions and Military Intervention in Iran (CASMII)(אנ'), אשר שם לו למטרה למנוע סנקציות ומלחמה נגד איראן. בדצמבר 2005 הצליח הארגון לשלב בוועידת שלום בינלאומית בלונדון הצהרה נגד תקיפה באיראן.[6] באותה שנה גם הושקה קמפיין בינלאומי בשם "Stop War on Iran" בהובלת אישים כפאדי ג'ורג' גאלוויי (חבר פרלמנט בריטי), דניס האלידיי (אנ') (בכיר או"ם לשעבר) ואחרים.

במקביל, פרשנים ואנשי מודיעין בדימוס החלו להתריע בפומבי על סכנת ההסלמה. לדוגמה, סקוט ריטר (לשעבר פקח נשק של האו"ם בעיראק) טען כבר ב-2005 שהאופציות הצבאיות שנידונות מול איראן מזכירות את האווירה שקדמה למלחמת עיראק ב-2003. גם חתני פרס נובל לשלום אחדים, כמו שירין עבאדי וג'ודי ויליאמס, פרסמו אזהרות מפני הידרדרות לעימות צבאי עם איראן וקראו לפתרון הסוגיה בדרכי שלום.

דו"ח הערכת המודיעין הלאומית (NIE) שהתפרסם בדצמבר 2007 חולל תפנית בדיון. על-פי הערכת המודיעין המשותפת לכל סוכנויות הביון בארצות הברית, איראן הפסיקה את תוכנית הנשק הגרעיני הצבאית שלה בשנת 2003..[7] ממצא מפתיע זה חיזק את הטוענים שיש למצות את הדיפלומטיה. היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן סטיבן הדלי אמר "ההערכה מספקת יסוד לתקווה שניתן לפתור את הבעיה באופן דיפלומטי, ללא שימוש בכוח".[7] בהתאם לכך, ממשל בוש הבן טען שאסטרטגיית הלחץ והמשא ומתן הוכחה כנכונה וכי יש לדחות אופציה צבאית לפחות עד תום הקדנציה (הדו"ח ציין שאיראן לא תוכל לייצר נשק גרעיני לפני 2010–2015).[8][7] הערכת המודיעין הזו הוציאה את העוקץ מגורמי ממשל ניציים בוושינגטון, ואכן בסוף 2007 ותחילת 2008 נרשמה רגיעה יחסית בהתבטאויות אמריקניות לגבי תקיפה.

הפגנות

במהלך ההפגנות העולמיות נגד המלחמה ב-18 במרץ 2006, נוסף על הפגנות נגד מלחמת עיראק, רבות מההפגנות כוונו נגד האיום הנתפס כלפי איראן.

ב-23 בספטמבר 2006, אחד הסיסמאות המרכזיות ונושאי הדברים של הדוברים בהפגנה של כ-50,000 איש שהביעו ביקורת על ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר בוועידה השנתית של מפלגת הלייבור במנצ'סטר היה הקריאה "אל תתקפו את איראן".[9]

הפגנות נגד המלחמה של עשרות אלפי אזרחים בלונדון ובערים נוספות בהממלכה המאוחדת ב-24 בפברואר 2007 כללו התנגדות לתקיפה צבאית נגד איראן, כאשר המפגינים נשאו שלטים עם הכיתובים "אל תתקפו את איראן" ו"הרחיקו ידיים מאיראן". במהלך הפגנות נגד המלחמה בארצות הברית ב-27 באוקטובר 2007, מפגינים במיניאפוליס מחו נגד פעולה צבאית נגד איראן.

פעולות באינטרנט

ב-12 באפריל 2006, הקבוצה הפוליטית MoveOn, המארגנת ומובילה קהילה מקוונת המונה כ-3 מיליון איש, קראה לתומכיה לפעול מול הקונגרס של ארצות הברית כדי למנוע מנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש לתקוף את איראן באמצעות נשק גרעיני.[10]

בפברואר 2007, מפקד נאט"ו לשעבר, הגנרל האמריקאי ומועמד לנשיאות ב-2004 וסלי קלארק, הקים את אתר האינטרנט StopIranWar המתנגד לתקיפה על איראן.[11]

עימותים דיפלומטיים והתנגדות בינלאומית (2007–2008)

בשנים 2007–2008 גברה המתיחות האזורית סביב איראן, אך גם הקולות נגד פעולה צבאית נעשו תקיפים יותר. בממשל האמריקני התפתח ויכוח פנימי: בעוד סגן הנשיא דיק צ'ייני נחשב לתומך בקו תקיף, בכירים בפנטגון ובדרג הצבאי הביעו הסתייגות. באפריל 2008 התפטר באופן מפתיע אדמירל ויליאם "פוקס" פאלון,[12] מפקד פיקוד מרכז של ארצות הברית (CENTCOM). פרשנים קשרו בין התפטרותו לבין אי-הסכמתו להתכונן למלחמה נגד איראן פאלון אותת בפומבי שמלחמה כזו אינה רצויה, בניגוד לעמדות נציות בממשל.[13][14][15]

הסנאטור ג'ים וב 2007

בקיץ 2007 התערבו אף גורמים בקונגרס האמריקני: הסנאטור ג'ים וב (ומשפיעי סנאט נוספים) שיגרו לנשיא ג'ורג' בוש מכתב המבהיר שאין לו סמכות לפתוח במלחמה נגד איראן ללא אישור מפורש של הקונגרס.[16] במקביל, בית הנבחרים דן בהחלטות המדגישות לחץ לא-צבאי. יושב-ראש ועדת המשפט, ג'ון קוניירס, אף הזהיר במאי 2008 את בוש כי אם יורה על תקיפה ללא אישור קונגרס הוא עלול לעמוד בפני הליך הדחה. צעדים אלה שיקפו את הלך הרוח הגובר בוושינגטון לפיו יש לרסן כל כוונה לפתוח בהרפתקה צבאית חדשה במזרח התיכון.

גם בזירה הבינלאומית שמחוץ לארצות הברית ננקטו צעדים חריגים: באליפות הוועידה הכללית של סבא"א ב-2007 הבהיר אל-בראדעי (מנכ"ל הסוכנות) כי אם תותקף איראן הוא יראה בכך צעד כה הרה-אסון שיתפטר מתפקידו לאות מחאה. רוסיה, סין ומדינות נוספות הביעו פומבית דאגה מאפשרות של תקיפה. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, הזהיר ביוני 2008 את ישראל מלנקוט פעולה צבאית, ואמר שמהלך כזה יהיה "קטסטרופלי לכל המזרח התיכון".[17][18]

ב-21 בספטמבר 2007, במהלך נאום של שר החוץ הצרפתי ברנאר קושנר בוושינגטון., מפגינים מארגון קוד פינק הציגו שלטים עם הסיסמה "בוש + קושנר = מלחמתנים!", אחד מהם ניסה לעלות על הבמה, והם צעקו "לא למלחמה עם איראן! לא למלחמה עם איראן!"[19] המפגינים הוצאו מהאולם על ידי כוחות הביטחון, אך חזרו לאחר שקושנר ביקש לאפשר להם לשוב. הוא הצהיר: "אינני תומך במלחמה עם איראן, אני רוצה למנוע את המלחמה – ולכן הם צדקו!"

ב-24 בספטמבר 2007, במהלך אירוע באוניברסיטת קולומביה עם נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד ונשיא האוניברסיטה לי בולינגר, סטודנטים רבים הפגינו בחוץ. אחד הסטודנטים נשא שלט עם הכיתוב "לא למלחמה עם איראן".[20] האירוע היה שנוי במחלוקת. ההקדמה של בולינגר לפני נאומו של אחמדינז'אד והתגובה שלאחר מכן של אחמדינז'אד נחשבו למחלוקתיים בעיני כמה עיתונאים.[21] היו שסברו כי האירוע עלול להוביל למלחמה עם איראן.[22]

בתוך ישראל עצמה, עד 2008 נשמרה לרוב אחדות פומבית סביב הצגת האיום האיראני, אך מאחורי הקלעים התנהל דיון זהיר. ראש הממשלה אהוד אולמרט דגל בשיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית. במאי 2008, בעת ביקורו של הנשיא ג'ורג' בוש בישראל, העלה אולמרט בשיחה אישית את האפשרות שישראל תתקוף באיראן וביקש את "אור הירוק" האמריקני. בוש, סירב בתוקף לבקשה והבהיר שלא יתמוך במהלך כזה בתקופת כהונתו.[23] בשנת 2022 אמר אולמרט בראיון כי לישראל אין יכולת צבאית לתקוף את איראן.[24]

סירובו של בוש התבסס על שני טעמים: חשש אמריקני כבד מפני תגובת נגד איראנית נרחבת (תקיפת כוחות ובסיסי ארצות הברית בעיראק ובמפרץ, ושיבוש נתיבי הנפט במצרי הורמוז), בנוסף הוא הטיל ספק אם תקיפה בודדת אפילו עם עשרות מטוסים תשיג השמדה מלאה של מתקני הגרעין האיראניים. הבנה זו, שתקיפה עשויה רק לעכב ולא להשמיד כליל את פרויקט הגרעין, חיזקה גם היא את קולם של מתנגדי המהלך הצבאי.[25][23]

שר הביטחון שאול מופז אמר ביוני 2008 כי "תקיפת איראן כדי לעצור את תוכניתה הגרעינית תהיה בלתי נמנעת" ואף הזהיר מגרעין איראני כבר בשנת 2010.[26] אמירה שזכתה לכותרות בינלאומיות.[27] בתגובה, הבהירה ארצות הברית (דרך שר ההגנה רוברט גייטס ואחרים) שאמירה זו אינה מייצגת החלטה מוסכמת, ושעדיף למצות את הסנקציות. למעשה, בסוף עידן ממשל בוש (2008) ובמעבר לממשל אובמה (2009), חלון ההזדמנויות הצבאי נסגר זמנית: בוש נמנע מצעד צבאי, ואובמה הדגיש את גישת "יד מושטת" ושיח עם איראן.

בסוף יולי 2008, עורך הדין לזכויות אדם פרנסיס בויל המליץ כי ממשלת איראן תגיש תביעה כנגד ארצות הברית וישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) על מנת לקבל צו של צעדים זמניים להגנה (המקבילה לצו מניעה זמני בחוק הבין-לאומי) נגד ביצוע פעולה צבאית נגד איראן. בויל סייע בעבר לבוסניה והרצגובינה להגיש תביעה דומה בבית הדין הבינלאומי נגד סרביה ב-19 במרץ 1993, והשיג צו זה ב-8 באפריל 1993.[28]

ויכוח פנימי בישראל והתנגדות מערכת הביטחון (2010–2012)

שר הביטחון אהוד ברק בפגישה עם יושב ראש המטות המשולבים אדמירל מייקל מאלן

בשנים 2010–2012 הגיעה שאלת התקיפה באיראן לשיא הדיון הציבורי בישראל, תוך עימות חסר תקדים בין הדרג המדיני העליון לבין בכירי מערכת הביטחון והמודיעין לשעבר והווה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק ראו בפרויקט הגרעין האיראני איום קיומי ונטו לשקול בחיוב תקיפה צבאית אם המאמצים הבינלאומיים לעצירת איראן לא יישאו פרי.[29][30] מנגד, ראשי זרועות הביטחון הן המכהנים והן שפרשו ובראשם ראש המוסד מאיר דגן והרמטכ"ל גבי אשכנזי הסתייגו בעקביות מתרחיש של תקיפה חד-צדדית ישראלית ללא גיבוי אמריקני, ובטרם מוצו דרכי פעולה אחרות.[30][31] בראיון ב-2015 טען אהוד ברק כי חברי הקבינט משה יעלון ויובל שטייניץ הם אלו שהתנגדו למבצע.[31]

מתח זה הגיע לנקודת רתיחה בשנת 2011. עם התפטרותם ופרישתם של ראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין, החלו שני האישים הללו (יחד עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ונשיא המדינה שמעון פרס) להעביר ביקורת חריגה בפומבי על האפשרות של תקיפה. דגן, מיד עם סיום תפקידו, הצהיר כי מתקפה באיראן היא "רעיון גרוע ביותר" ועלולה להצית מלחמה אזורית רחבה. הוא הדגיש שהאופציה הצבאית צריכה להיות מוצא אחרון בלבד, וכי איראן עדיין רחוקה מפצצה גרעינית מבצעית. ביוני 2011 אמר דגן שישראל תעשה טעות חמורה אם תפעל צבאית בטרם עת, וטען שעדיין יש "זמן נוסף" להמתין להתפתחויות ולפעול באמצעים אחרים.[32] דיסקין הצטרף לעמדה זו והזהיר מפני "הימור על עתיד המדינה" בהרפתקה צבאית. לפי פרסומים בישראל, דגן ודיסקין אף נקטו צעדים אקטיביים בכדי לבלום מהלך צבאי: השניים נחשדו בהדלפת מידע לעיתונאים ולפוליטיקאים באופוזיציה כדי לעורר ביקורת ציבורית על תוכניות נתניהו וברק.[33] גורמים בלשכת רה"מ האשימו אותם כי באמצעות אותן הדלפות ותדרוכים, ניסו "לסכל תקיפה" ולפגוע בלגיטימיות של החלטה צבאית אפשרית.[33]

התנגדותם הגלויה של דגן, דיסקין ואשכנזי שבאה לידי ביטוי גם בהתבטאויות פומביות וגם בערוצים חשאיים לא הייתה שכיחה בתולדות ישראל, שבהן בדרך כלל ראשי ביטחון נמנעו מעימות ישיר עם הדרג הנבחר בנושאי אסטרטגיה. היא שיקפה את עומק החשש שלהם שתקיפה באיראן, ללא שיתוף פעולה מלא עם ארצות הברית, תסכן את ישראל יותר מאשר תועיל. הם טענו שיש למצות את הסנקציות הכלכליות, את הלחץ הבינלאומי ואף פעולות חשאיות לעיכוב התוכנית, וכי פעולה צבאית עלולה לכל היותר לדחות את הפרויקט האיראני בשנתיים-שלוש, במחיר כבד של תגובה קשה מצד איראן ושלוחותיה. ואכן, דבריהם קיבלו חיזוק ממקבילים אמריקניים: הגנרל מרטין דמפסי, ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית באותה עת, הצהיר כי הממשל בטהראן "מתנהג באופן רציונלי" וכי תקיפה מוקדמת אינה רצויה אמירה שצוטטה בהסכמה על ידי דגן.[34]

שיאו של הוויכוח הפנימי הגיע באוגוסט 2012, כשהנשיא שמעון פרס בעל מעמד מוסרי ציבורי רם יצא בפומבי נגד תקיפה ישראלית חד-צדדית. פרס הצהיר בטלוויזיה: "ברור לנו שלא נוכל לעשות זאת לבד. אנו יכולים לעכב את התוכנית, אבל עלינו לפעול בשיתוף עם ארצות הברית".[35][36] הוא הביע אמון בנשיא האמריקני ברק אובמה, שלדבריו התחייב למנוע איראן גרעינית, ולכן הדגיש שישראל אינה לבדה במערכה.[35][36] אמירתו של פרס הייתה בגדר התרסת-נגד לעמדת נתניהו וברק, שרמזו שישראל אולי תיאלץ לפעול לבדה. גורם בלשכת רה"מ הגיב בביקורת חריפה ש"פרס שכח מה תפקידו" ושהוא טועה מבחינה ביטחונית, אך לעובדה שנשיא המדינה מתייצב נגד כוונת תקיפה הייתה השפעה ציבורית רבה. במידה רבה, חזית זו יחד עם אי-קבלת אור ירוק מארצות הברית בלמה את אפשרות הפעולה הצבאית באותה תקופה.[35][36]

גם הממשל האמריקני של אובמה פעל אז בגלוי כדי למתן את הדיבורים על מלחמה. במרץ 2012, טרם פגישתו עם נתניהו, נאם אובמה בפני ועידת איפא"ק (השדולה הפרו-ישראלית) והזהיר מפני "דיבור רופף על מלחמה".[37] אובמה טען שרטוריקה לוחמנית בשבועות האחרונים רק מיטיבה עם ממשלת איראן על ידי העלאת מחיר הנפט והפחתת הלחץ הכלכלי עליה.[37] הוא קרא לזכור ש"הסנקציות הבינלאומיות צריכות לקבל עוד זמן לפעול" והבהיר שעדיין קיימת הזדמנות לדיפלומטיה מוצלחת, אם כי הבטיח ש"לא נוריד שום אופציה מהשולחן" אם זו תיכשל.[38] דברי אובמה התקבלו בחשדנות מסוימת בירושלים, אך שרטטו את הקו האמריקני: תמיכה בביטחון ישראל, לצד התנגדות להרפתקה צבאית מוקדמת והעדפת פתרון בדרכי שלום.[38] במסגרת זו, הלובי הישראלי בארצות הברית מצא עצמו במצב מורכב איפא"ק ומרבית הממסד היהודי תמכו בהמשך לחץ מקסימלי על איראן ושימור אופציית הכוח (בהתאם לעמדת ממשלת ישראל), אך נמנעו מעידוד פומבי של תקיפה יזומה. לעומתם, ארגונים פרו-ישראלים ליברליים כמו ג'יי סטריט הביעו תמיכה בעמדת אובמה להתמקד בדיפלומטיה, ואף הזהירו שפנייה לכוח צבאי עלולה להיות טעות אסטרטגית.[39]

המאמצים האלטרנטיביים לעיכוב הגרעין האיראני

במקביל לדיונים על תקיפה צבאית, ישראל, ארצות הברית ובעלות בריתן נקטו שורה של צעדים מדיניים, כלכליים ומבצעיים שמטרתם לעכב את התקדמות תוכנית הגרעין של איראן בלי להגיע למלחמה כוללת. צעדים אלו שחלקם פורסמו רשמית וחלקם נותרו עמומים תחת כותרת של "מבצעי מודיעין" מוצגים על ידי גורמים ישראליים ובינלאומיים כחלופות מועדפות, לפחות בשלב הראשון, על פני הפצצה גלויה של מתקני הגרעין.

שיחות על הסכם הגרעין של איראן בווינה, יולי 2014

בזירה המדינית-כלכלית, מאמצי הדיפלומטיה התרכזו בהידוק הסנקציות הבינלאומיות על איראן והבאתה למשא ומתן. ישראל פעלה במרץ מאחורי הקלעים ומול דעת הקהל לגיבוש קואליציה עולמית נגד הגרעין האיראני. בתקופת ממשלת אולמרט וממשלת נתניהו התנהל קמפיין בינלאומי שהציג את איראן כבעיה גלובלית, ולא רק ישראלית, ובכך סייע לעודד מדינות כמו רוסיה, סין והאיחוד האירופי לתמוך בסבבי סנקציות במועצת הביטחון (2006, 2007, 2008, 2010). ארצות הברית והאיחוד האירופי הטילו מצידן סנקציות חסרות תקדים על מגזרי הנפט, הבנקאות והסחר של איראן. מדיניות "הלחץ המקסימלי" הגיעה לשיאה ב-2012 עם אמברגו הנפט האירופי, שהכביד מאוד על הכלכלה האיראנית.[40] ההערכה בירושלים הייתה שהלחץ הכלכלי עשוי להביא את הנהגת איראן לוותר על תוכנית הגרעין הצבאית בלי צורך לתקוף או לחלופין, ליצור לגיטימציה רחבה יותר לפעולה צבאית אם כלו כל הקצין. עשור לאחר מכן התברר שאיראן מפעילה צי צללים לטובת מסחר פיראטי על מנת לעקוף את הסנקציות האלו.[41]

למרות זאת, שילוב הלחץ הבינלאומי עם חילופי השלטון באיראן (בחירת הנשיא חסן רוחאני ב-2013) הוביל לחידוש המשא ומתן. הפחד מחתימה על הסכם שיאפשר לאיראן להעשיר אורניום הוביל את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו לנאום בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס של ארצות הברית מה שלא עזר למנוע את לחתימת הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו נואם בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס של ארצות הברית, בנושא ההסכם המתגבש בין איראן למעצמות בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית. (מרץ 2015)

ביולי 2015.[42] ממשלת ישראל בראשות נתניהו התנגדה נחרצות להסכם בטענה שהוא פגום ומאפשר לאיראן להתקרב לפצצה בהמשך אך גם לאחר חתימתו המשיכה לפעול בזירה הדיפלומטית לשימור הלחץ על איראן ולתיקון ההסדרים עימה.[43]

בזירה המבצעית-חשאית, המוסד וגורמי מודיעין מערביים ניהלו "מלחמת צללים" כדי לשבש את התקדמות הגרעין האיראני. לפי פרסומים זרים, כבר במחצית השנייה של שנות ה-2000 בוצעו פעולות חבלה מתוחכמות: בשנת 2010 התגלה וירוס מחשב בשם "סטקסנט" שתקף את מערכות הבקרה התעשייתיות במתקן העשרת האורניום בנתנז וגרם לנזק משמעותי לצנטריפוגות. מומחי אבטחה העריכו שסטקסנט פותח במשותף על ידי ישראל וארצות הברית כחלק ממבצע משחקים אולימפיים, וכי הייתה זו מתקפת הסייבר הגלויה הראשונה ששימשה לעיכוב פרויקט גרעיני צבאי. במקביל, בין 2010 ל-2012 אירעו מספר התנקשויות מדויקות במדעני גרעין איראנים: חמישה מדענים בכירים נהרגו מפיצוצים וירי באיראן במבצעי חיסול שיוחסו למוסד הישראלי.

התחדשות המתח בשנות ה-2020 והתנגדות בהווה (2018–2025)

בשנת 2018 פרשה ארצות הברית (תחת ממשל טראמפ) מהסכם הגרעין, ואיראן בתגובה החלה לסגת בהדרגה ממגבלות ההסכם ולהאיץ שוב את פעילות הגרעין.[44] בראשית שנות ה-2020 מצאה עצמה הקהילה הבינלאומית מול מציאות שבה איראן מקרבת את יכולותיה ל"סף גרעיני" (צבירת אורניום מועשר ברמות גבוהות), ללא מסגרת הסכם שמרסנת זאת. מצב זה החזיר לשולחן את האפשרות או האיום של פעולה צבאית ישראלית או אמריקנית אם איראן תתקרב לפצצה. ממשלת ישראל החריפה את הרטוריקה והדגישה ש"ישראל לא תאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני", ברמיזה שאף מוכנה לפעול צבאית בעת הצורך. צה"ל החל לתרגל תרחישי תקיפה למרחקים ארוכים, וחיל האוויר ביצע אימונים רחבי-היקף המדמים תקיפה באיראן, תוך שיתוף פעולה עם פיקוד המרכז האמריקני. מנגד, במערכת הביטחון והמודיעין הישראלית עדיין נשמעו קולות זהירים המדגישים שהאופציה הצבאית היא מוצא אחרון. ההערכה הרווחת בקרב מומחים היא שאם לא יחול שינוי דרמטי, תקיפה תהיה מוצלחת ככל שתהיה תוכל רק לעכב את איראן לזמן מוגבל (שנתיים עד חמש לכל היותר, לפי פרסומים) ולא לחסל את הידע והיכולת הגרעינית שצברה.[45]

גם בזירה הבינלאומית, נכון ל-2025, נמשכת ההתנגדות הרחבה לצעד צבאי חד-צדדי. ממשל ארצות הברית הנוכחי מתמקד בחידוש הערוצים הדיפלומטיים: החל מראשית 2023 החלו מגעים עקיפים בין וושינגטון לטהראן, בתיווך מדינות כמו עומאן, מתוך כוונה להשיג הסכם גרעין משופר או הבנות ביניים שיגבילו שוב את תוכנית איראן.[46] במסגרות אלו הדגישו שליחי המעצמות (ה-E3 צרפת, בריטניה, גרמניה) כי אם לא תושג התקדמות, ישקלו להפעיל סנקציות "סנאפבק" באו"ם עד קיץ 2025, אך עדיין מעדיפים פתרון דיפלומטי על פני עימות.[47]

דונלד טראמפ הבהיר בפגישות עם ראש הממשלה הישראלי כי בשלב זה ארצות הברית אינה תומכת במתקפה ומבקשת למצות את הנתיב הדיפלומטי מול איראן.[48] על פי דיווחים, ישראל הציגה לאמריקנים תוכניות תקיפה אפשריות "מוגבלות" שאינן תלויות לחלוטין בסיוע ארצות הברית, אך האמריקנים הביעו הסתייגות מחשש לערעור היציבות האזורית.[48] במקום זאת, ארצות הברית הבהירה שתמשיך לחזק את ההרתעה במפרץ (כוחות צי, מערכות הגנה)[49][50][51][52] כדי לסייע לבלום כל פרובוקציה איראנית, ותעניק גיבוי הגנתי לישראל אם זו תותקף אך תוצאה של תקיפה יזומה עלולה להיות הרסנית בעיניה.

הערות שוליים

  1. ↑ "Exclusive: Israel still eyeing a limited attack on Iran's nuclear facilities". Reuters (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2025-05-11.
  2. ↑ Hersh, Seymour M. (2011-05-30). "Iran And the Bomb". The New Yorker (באנגלית אמריקאית). ISSN 0028-792X. נבדק ב-2025-05-11.
  3. ↑ S/RES/1737 (2006) | Security Council, main.un.org
  4. ↑ אל-בראדעי: תקיפה ישראלית באיראן? טירוף, באתר ynet, 16 במאי 2009
  5. ↑ תקיפה באיראן? אל-בראדעי נגד מופז, באתר ynet, 7 ביוני 2008
  6. ↑ Campaign Against Sanctions – Iran Lobby, iranlobby.net
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Tran, Mark (2007-12-03). "'Iran halted nuclear weapons programme in 2003'". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-05-11.
  8. ↑ The neoconservative case for negotiating with Iran, POLITICO, ‏2016-03-29 (באנגלית בריטית)
  9. ↑ Massoumi, Nariman (24 בספטמבר 2006). "Action Iran and CASMII march together against war". Campaign Against Sanctions and Military Intervention in Iran. ארכיון מ-2007-09-27. נבדק ב-2006-10-24. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ↑ Solomon, Norman (18 באפריל 2006). "How Long Will MoveOn.org Fail to Oppose Bombing Iran?". Z Communications. אורכב מ-המקור ב-9 במאי 2006. נבדק ב-2006-10-24. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ↑ "StopIranWar.com" (אורכב 13.03.2007 בארכיון Wayback Machine) at the Huffington Post
  12. ↑ Kaplan, Fred (2008-03-12). ""Fox" Fallon Wasn't Hounded Out". Slate (באנגלית אמריקאית). ISSN 1091-2339. נבדק ב-2025-05-11.
  13. ↑ "U.S. commander for Middle East resigns". Christian Science Monitor. ISSN 0882-7729. נבדק ב-2025-05-11.
  14. ↑ Warrick, Joby; Abramowitz, Michael (2008-03-13). "Fallon's Resignation Is Not Seen as Step Toward Attack on Iran". The Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2025-05-11.
  15. ↑ Behind the Fall of “Fox” Fallon | Rootless Cosmopolitan – By Tony Karon, tonykaron.com (באנגלית אמריקאית)
  16. ↑ Transcript: Webb says Bush took U.S. to war 'recklessly' - CNN.com, www.cnn.com
  17. ↑ Israel ‘held Iran attack exercise’, Al Jazeera (באנגלית)
  18. ↑ The Editor, DON’T USE FORCE AGAINST IRAN – Lavrov warns US and Israel, Workers Revolutionary Party, ‏2008-06-22 (באנגלית בריטית)
  19. ↑ Knowlton, Brian (21 בספטמבר 2007). "Kouchner, French foreign minister, draws antiwar protesters in Washington". International Herald Tribune. ארכיון מ-2007-10-09. נבדק ב-2007-11-01. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ↑ Slavin, Barbara (25 בספטמבר 2007). "Tough welcome at Columbia for Iran's Ahmadinejad". USA Today. ארכיון מ-6 באוקטובר 2008. נבדק ב-20 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ↑ "Bollinger went too far in pre-empting Ahmadinejad". אורכב מ-המקור ב-14 במרץ 2008. נבדק ב-12 באוגוסט 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ↑ "Archived copy". אורכב מהמקור ב-2008-03-16. נבדק ב-2007-10-04. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
  23. ^ 23.0 23.1 "בוש סירב לבקשת ישראל לתקוף באיראן", באתר ynet, 26 בספטמבר 2008
  24. ↑ רה"מ לשעבר מבהיר: "לישראל אין יכולת צבאית לתקוף את איראן", באתר מעריב אונליין, 15 ביולי 2022
  25. ↑ Steele, Jonathan (2008-09-25). "Israel asked US for green light to bomb nuclear sites in Iran". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-05-11.
  26. ↑ מיה בנגל, מופז: גרעין איראני – כבר בשנת 2010, באתר www.makorrishon.co.il, ‏6/12/2008
  27. ↑ דודי כהן, איראן מגיבה למופז: אם תתקפו, התגובה תכאב, באתר ynet, 9 ביוני 2008
  28. ↑ Robinson, Eugene (9 באפריל 1993). "World Court orders Belgrade to prevent 'genocide' in Bosnia". WaPo. The Hague. ארכיון מ-30 באוקטובר 2023. נבדק ב-17 במאי 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ↑ "נתניהו וברק רוצים לתקוף באיראן בסתיו", באתר ynet, 10 באוגוסט 2012
  30. ^ 30.0 30.1 גילי כהן, נתניהו וברק הורו להתכונן לתקיפת איראן ב-2010; דגן ואשכנזי התנגדו, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2012
  31. ^ 31.0 31.1 אתר, ‏אהוד ברק: יעלון, שטייניץ ואשכנזי מנעו תקיפה צבאית באיראן, באתר גלובס, 22 באוגוסט 2015
  32. ↑ מאיר דגן: תקיפת אירן כעת תהיה טעות, "יש עוד זמן", באתר וואלה!‏, 9 במרץ 2012
  33. ^ 33.0 33.1 אליאור לוי, "נתניהו הורה לשב"כ לחקור ההדלפות על איראן", באתר ynet, 3 בנובמבר 2011
  34. ↑ יצחק בן-חורין, מאיר דגן: תקיפה באיראן? ניתן לחכות עוד 3 שנים, באתר ynet, 12 במרץ 2012
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 אטילה שומפלבי, מאחורי הקלעים: כך מנהל פרס מלחמה נגד תקיפה, באתר ynet, 17 באוגוסט 2012
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 יונית לוי, ‏הנשיא שמעון פרס בריאיון מיוחד: לא יכולים לתקוף לבד באירן, באתר ‏מאקו‏‏, ‏16 באוגוסט 2012‏
  37. ^ 37.0 37.1 Remarks by the President at AIPAC Policy Conference, whitehouse.gov, ‏2012-03-04 (באנגלית)
  38. ^ 38.0 38.1 Caren Bohan, Obama warns against "loose talk" of war on Iran, reuters, ‏March 4, 2012
  39. ↑ Cooper, Helene (2012-03-28). "Israel Group Adds a Softer Voice to Debate on Iran". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-05-11.
  40. ↑ האיחוד האירופי הטיל אמברגו נפט על איראן, באתר ynet, 23 בינואר 2012
  41. ↑ ניר דבורי, ‏האויב הימי החדש של ישראל: כך נבנה "צי הצללים" של איראן, באתר ‏מאקו‏‏, ‏2 בפברואר 2023‏
  42. ↑ סוכנויות הידיעות, ארה"ב והאיחוד האירופי הסירו את הסנקציות על איראן, באתר הארץ, 16 בינואר 2016
  43. ↑ איתמר אייכנר, נתניהו על הסכם הגרעין: "טעות היסטורית לעולם", באתר ynet, 14 ביולי 2015
  44. ↑ טראמפ הכריע: ארה"ב פורשת מהסכם הגרעין עם איראן, באתר ynet, 8 במאי 2018
  45. ↑ Erin Banco, Exclusive: Israel still eyeing a limited attack on Iran's nuclear facilities, reuters
  46. ↑ איראן מאשרת: מנהלים עם ארה"ב שיחות לא-ישירות על הסכם הגרעין, באתר ynet, 12 ביוני 2023
  47. ↑ Institute for the Study of War, Institute for the Study of War (באנגלית)
  48. ^ 48.0 48.1 "Exclusive: Israel still eyeing a limited attack on Iran's nuclear facilities". Reuters (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2025-05-11.
  49. ↑ ניצן גלוסמן, נושאת מטוסים אמריקנית הגיעה לחיפה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 26 באפריל 2023
  50. ↑ יוסי נכטיגל, ‏איראן, מאחורייך: ארה"ב מקרבת נושאת מטוסים נוספת, באתר כיכר השבת, 2 באפריל 2025
  51. ↑ מפגן כוח מול איראן? דיווח: שתי נושאות מטוסים אמריקניות יוצבו במזרח התיכון, באתר ישראל היום, 21 במרץ 2025
  52. ↑ דן רבן, "מכפיל כוח": מערכת הטילים שארה"ב תעביר לישראל - והאיום האיראני החדש, באתר ynet, 13 באוקטובר 2024
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

התנגדות לפעולה צבאית נגד איראן41112905Q7098642

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=התנגדות_לפעולה_צבאית_נגד_איראן&oldid=3012331"