הקוצים והציפורן

הקוצים והציפורן
الأشواك والظفر
מידע כללי
מאת	יחיא סינוואר
שפת המקור	ערבית
סוגה	רומן אוטוביוגרפי-פוליטי
מקום התרחשות	שאטי; רצועת עזה; ירושלים
תקופת התרחשות	1967–2004
הוצאה
הוצאה	הוצאה פיראטית
תאריך הוצאה	2004
מספר עמודים	335

"הקוצים והציפורן" (בערבית: الأشواك والظفر, בתעתיק: אל-אַשוואכּ וַא-טֻ'פְר) הוא רומן אוטוביוגרפי-פוליטי בערבית מאת יחיא סינוואר, שחובר בכלא הישראלי והושלם בשנת 2004. הספר הוברח מן הכלא וראה אור תחילה בהוצאה פיראטית ללא ציון שנה או מו"ל. לאורך שנים נותר כמעט אלמוני, אך לאחר טבח שבעה באוקטובר ולאחר חיסולו של סינוואר בידי צה"ל באוקטובר 2024, הפך לרב-מכר במדינות ערב ולמעין "צוואה" אידאולוגית המזוהה עם מחברו. אף שהספר זמין שנים בספרייה הלאומית בירושלים (קטלוג משנת 2010), הדהודו הרחב נוצר רק לאחר אירועי 2023–2024.

רקע

יחיא סינוואר נולד ב-1962 בח'אן יונס למשפחת פליטים, למד ערבית באוניברסיטה האסלאמית בעזה, ועמד בראש מנגנון "אל-מג'ד" שעסק בחיסול משתפי פעולה. ב-1989 נידון למאסר עולם בישראל בגין רצח ארבעה פלסטינים. בכלא למד עברית, תרגם ספרים וכתב את "הקוצים והציפורן".^[1]

חמאס נוסדה ב-1987 ברצועת עזה בהשראת תנועת האחים המוסלמים, בראשות שייח' אחמד יאסין, ותפסה את עצמה כחלופה דתית-אסלאמית לאש"ף. אמנת חמאס משנת 1988 מגדירה את פלסטין כהקדש מוסלמי עד יום הדין, קוראת להשמדת ישראל באמצעות ג'יהאד ומציגה יסודות אנטישמיים חריפים. חמאס דחתה כל הסכם שלום עם ישראל, ותפסה את הסכמי אוסלו כבגידה דתית ולאומית. מאז הקמתה ניהלה חמאס מערכה עקובה מדם שכללה פיגועי התאבדות, חטיפות, ירי ודקירות, בנימוק שכל ישראלי הוא חייל בפועל או בכוח. ב-2006 זכתה חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וב-2007 השתלטה בכוח על רצועת עזה והפכה לריבון בה. ניסיונות פיוס בין פת"ח לחמאס נכשלו, והקוורטט הבינלאומי (או"ם, ארצות הברית, האיחוד האירופי, רוסיה) התנה את הכרתו בחמאס בהכרה בישראל ובוויתור על טרור, דרישות שנדחו על ידי התנועה. לאחר 2013, עם הדחת שלטון האחים המוסלמים במצרים, הידרדרו יחסי חמאס עם קהיר והוחרף הסגר על הרצועה.^[1]

במאי 2017 פרסמה חמאס "מסמך עקרונות" שניסה להציג תדמית מתונה יותר, אך לא ביטל את אמנתה המקורית. המסמך הציע הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כשלב ביניים, ללא הכרה בישראל. לאחר מבצע "שומר החומות" (2021) החל סינוואר להאמין שהשמדת ישראל אפשרית בטווח הנראה לעין. באיגרת משנת 2022 ("הבטחת אחרית הימים") הציג סינוואר תוכנית למלחמה כוללת נגד ישראל, שתאחד את כל גורמי "ציר ההתנגדות". ב-7 באוקטובר 2023 הוציא חמאס לפועל את מתקפת "מבול אל-אקצא", שהפתיעה את ישראל וגררה טבח המוני.^[1]

תקציר העלילה

הספר הוא רומן אוטוביוגרפי למחצה, המתאר משפחה פלסטינית במחנה הפליטים שאטי ברצועת עזה ואת התמודדותה עם הכיבוש הישראלי ממלחמת ששת הימים ועד האינתיפאדה השנייה. הדמויות משקפות זרמים פוליטיים וחברתיים שונים: אחמד (נוטה לחמאס), אחיו מחמוד (פת"ח) ובן דודו אבראהים (אחים מוסלמים), והאם ככוח מאחד המזוהה עם דמות "אם-הארץ". גיבורי הספר מתנגדים להסכמי שלום ומאמינים כי ישראל תיסוג בלחץ ההתנגדות בלבד, ללא צורך בהכרה פלסטינית בה.^[1]

סינוואר הדגיש בהקדמה כי הספר מבוסס על חוויותיו האישיות ועל סיפורים ששמע מאחרים, בעיקר מאסירים עמם שהה בכלא.^[2] סצנת הסיום מעוררת מחלוקת: גיבור הרומן הופך לשהיד ונכנס לגן עדן לאחר ששחט ישראלים "כמו כבשים".^[2]

כתיבה, הברחה והוצאה לאור

סינוואר חיבר את הספר בכלא הישראלי בשנת 2004, בזמן שריצה מאסר עולם על רצח פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. כתב היד הוברח מן הכלא ופורסם תחילה באופן פיראטי, ללא הוצאה רשמית וללא שנה. נכון לאוגוסט 2025, הספרייה הלאומית בירושלים היא הספרייה היחידה בישראל שמחזיקה בעותק ממנו, משנת 2010.^[2] היקף הספר הוא 335 עמודים.

תמות מרכזיות ומוטיבים

דת ולאום

הרומן מבקש למזג בין האסלאם לבין הלאומיות הפלסטינית. מוטיב ירושלים ומסגד אל-אקצא מרכזי בעלילה, ומשמש מסגרת לאומית-דתית למאבק. בספר מתוארת חוויית נעוריו של סינוואר בביקור במסגד אל-אקצא, כשצפה בחיילי צה"ל שעמדו בשער והחליטו מי נכנס. חוויה זו עוררה בו זעם והובילה לתפיסה שהמאבק בישראל הוא מלחמת דת ולא רק מאבק טריטוריאלי. הזעם הזה מתורגם בספר לקריאה לפעולה אלימה ולג'יהאד.^[2]

"מלחמת דת" והקשר לטבח שבעה באוקטובר

הספר מציג את המאבק בישראל כמלחמת דת. במציאות, חמאס העניקה לטבח שבעה באוקטובר את השם "מבול אל-אקצא", הדגשה המעניקה למערכה נופך איסלאמי מאחד. ברומן מופיעים קווי דמיון נוספים: האדרה של פיגועים נגד אזרחים, לרבות נשים וילדים; שבח לפיגוע הדולפינריום (2001); התפעלות מחטיפות וממיקוח, כמו חטיפת נחשון וקסמן וניסיון לשחרור אסירים, ושאיפה לתקיעת טריז בהסכמי אוסלו.^[1]^[2]

"גבריות" והשפלה

ברומן חוזרים שוב ושוב דימויי השפלה אל מול "הגבריות ההגמונית" של ישראל. מנגד, מותחים הדמויות והמספר ביקורת על "גבריות רופסת" המיוחסת לרשות הפלסטינית, על "גבריות אלימה" של הג'יהאד האיסלאמי הגוררת סבבי לחימה, ועל "גבריות חתרנית" של הנהגת חמאס מחוץ לעזה. הדיון נוגע גם במתחי פנים-פלסטיניים, בקריקטורות ובמסרים ציבוריים שערעורם נתפס כפגיעה ביוקרתו של המנהיג.^[2]

עבודה בישראל, שיתופי פעולה ודילמות מוסריות

הרומן מציב דיסוננס סביב עבודת פלסטינים בישראל: מצד אחד, פרנסה, בנייה ואחיזה בקרקע; מצד שני, תפיסה של סיוע למבנה המדינה היהודית והיחשפות לנורמות ליברליות שמאיימות על חברת המוצא הדתית. כמנגנון גישור מוצגת הטענה שחלק מן הפועלים סיפקו גם מידע מודיעיני שסייע למאבק.^[2]

אנטישמיות והחינוך לשנאה

נוכחים אזכורים תאולוגיים והיסטוריים אנטישמיים: השוואת היהודים לנאצים והתייחסות אליהם כאויבי נצח,^[1] קרבות מוחמד ביהודי ח'יבר, סטריאוטיפים על "בוגדנות יהודית", והחדית' על האבנים והעצים באחרית הימים. הדיון משתרע אל אינדוקטרינציה במסגדים, שבה ילדים בעזה נשלחים לאחר הלימודים לשינון קוראן וחדית'ים; נטען כי אנשי דת וקמפיינים אזוריים מחזקים מסרים אלה. לצד זאת מצוין כי שינוי בר-קיימא מחייב מהפכה חינוכית.^[2]

מוטיב "הבית" והאחדות הלאומית

המשפחה משמשת סמל ל"בית הלאומי". האחדות הפלסטינית מוצגת כתנאי להצלחת המאבק, והאם כאם-המולדת המאחדת "בנים" ממחנות אידאולוגיים שונים.^[2]

מעבר לכך, בספר עולים מוטיבים אידאולוגיים המאתגרים את ההנחה שסינוואר חתר רק לשיפור חיי תושבי עזה, ומראים כי שאיפותיו נשארו מהותית אידאולוגיות ולא פרגמטיות.^[2]

פרשנויות ומחלוקות מחקריות

ד"ר אופיר וינטר, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, רואה ברומן מעין מניפסט המזקק את כוונות סינוואר ומשליך ישירות על טבח שבעה באוקטובר. לדבריו, חמאס מבקשת נסיגה ישראלית ללא הסכם כדי להימנע מהכרה בישראל ולהותיר פתח למאבק מתמשך; לפיכך אין לחזות התמתנות אסטרטגית מעבר להפוגות טקטיות.
החוקרת רונית מרזן מדגישה את המיזוג בין דת ללאומיות ואת הממד האישי: שאיפת סינוואר להתגלם בדמות מנהיג מיתולוגי דוגמת משה רבנו או סלאח א-דין, עד כדי סמליות ה"מטה" שניכרה בדימויי חייו האחרונים. היא מבליטה גם את נאום 2018, שבו דימה עצמו לשלמה המלך המסרב לשוחד, על רקע קבלת הכסף הקטרי. בשאלת האחדות מרזן מצביעה על צעדי פיוס של סינוואר ב־2017 עם אבו מאזן ועם מוחמד דחלאן, לרבות פנייה למצרים ונכונות שהושמעה באוקטובר 2017 להכפיף את נשק עז א-דין אל-קסאם לאש"ף. לשיטתה, ישראל כשלה באי-טיפוח נתיב זה ובמתן עדיפות לכסף הקטרי בנובמבר 2018.
מנגד מציג הפובליציסט המצרי סמיאל בוכירי קריאה הגורסת שהיעדר אזכור לערפאת ומנהיגי פתח מרמז על אי-נכונות שורשית של חמאס לשותפות שלטונית.

התקבלות, הפצה והשפעה

עד טבח שבעה באוקטובר הספר כמעט ולא זכה לתהודה, גם לא בציבור הפלסטיני.^[2]

לאחר מתקפת חמאס והרג סינוואר בידי צה"ל באוקטובר 2024, הפך הספר לרב-מכר במדינות ערביות וגם במדינות מערביות. הספר הפך לרב-מכר בירידי ספרים בירדן, אלג'יריה, סוריה ועיראק, כשבאיראן אזלו שבע מהדורות בתוך כשבועיים. הספר תורגם לשפות רבות, בהן איטלקית, צרפתית ופרסית והוא הופץ בהיקף רחב גם בהורדות מקוונות וביקורות אוהדות מצד תומכי חמאס.^[2] בעולם הערבי המתון והמערבי נמתחה עליו ביקורת, בין השאר ככתב תעמולה המעודד טרור ואנטישמיות.^[1]

בזירה הפלסטינית קיבל הספר תהודה מוגבלת יחסית. בגדה, הרשות הפלסטינית אינה מעודדת תפוצה של טקסט המהלל את חמאס ומערער על הסכמי אוסלו; בעזה תנאי מלחמה והישרדות יומיומית מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הקשו על הדפסה, הפצה וקריאה.^[2]

בעולם המוסלמי הרחב הספר משמש כלי לביסוס מורשת סינוואר. הספר הפך לחלק מהמיתוס סביב דמותו: לא רק מנהיג לוחם אלא גם בעל חזון, דבר שהפתיע אפילו את אנשי חמאס. כלי תקשורת וקמפיינים קטריים מפארים את "מבול אל-אקצא" כחורבן למען גאולה, לצד אנלוגיות למהפכה האלג'ירית. נרשמו מקרים של קריאת ילדים על שמו במדינות כמו מאוריטניה וסומליה. קיימים גם קולות ערביים ביקורתיים הרואים בסינוואר דמות מסוכנת וילדותית הממיטת אסון.^[2]

חופש הביטוי והסרת ספרים

נשמעה מחלוקת עקרונית. יש הסבורים כי הספר נתפס לא רק כרומן אלא גם כמדריך אידאולוגי לג'יהאד ולטרור, ולכן ראוי להגביל את הפצתו, בעוד אחרים מתנגדים לאיסורי ספרים ומדגישים את אחריות החוקרים לקרוא, לנתח ולהציג לציבור את ממצאיהם.^[1] מבחינה ספרותית נטען כי הרומן חזרתי, משעמם ואינו כתוב במשלב ערבי גבוה, והצלחתו נובעת בעיקר מעוצמת המטען האידאולוגי, לא מאיכויותיו האמנותיות.^[2]