הסהר השיעי
הסהר השיעי (בערבית: الهلال الشيعي) הוא מונח גאופוליטי המתאר רצף של מדינות וארגונים במזרח התיכון הנתונים להשפעת הרפובליקה האסלאמית של איראן, ושבהם יש לשיעה תפקיד מרכזי. הסהר משתרע מאיראן במזרח, דרך עיראק, סוריה ולבנון במערב.[1] המונח נטבע לראשונה בדצמבר 2004 על ידי עבדאללה השני, מלך ירדן, שבעקבות מלחמת עיראק והתחזקות ההשפעה האיראנית בבגדאד, הזהיר מפני היווצרות "סהר שיעי" חוצה גבולות, שיאפשר לאיראן להרחיב את השפעתה במזרח התיכון ולערער את היציבות האזורית.
הסהר השיעי מבטא את שאיפתה של איראן לייצא את המהפכה האסלאמית ולבנות מערכת השפעה אזורית, גאו-אסטרטגית, באמצעות תמיכה במשטרים ובמיליציות שיעיות פרו-איראניות: מיליציות שיעיות בעיראק, משטר אסד בסוריה, וארגון החזבאללה בלבנון. בכך נוצר מסדרון יבשתי רציף מאיראן לים התיכון. מסדרון זה מאפשר לאיראן להעביר אמצעי לחימה וכוחות לכל אורכו, ולבסס שליטה פוליטית וצבאית. בכך היא מאיימת לא רק על ישראל, אלא גם על מדינות ערב הסוניות, דוגמת ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ומדינות פרו-מערביות נוספות באזור.
בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה בה התערבה איראן לצד משטר אסד, גברה השפעתה באזור, ונסללה דרכה אל עבר גבולות ישראל דרך הגולן הסורי וחזבאללה בלבנון. מציאות זו הובילה להסלמה אזורית ולמה שכונה בישראל המערכה שבין המלחמות.[2]
מדינות הסהר הן בעלות רצף גאוגרפי, אך מקובל להוסיף אליהן גם את החות'ים השולטים על חלקים בתימן למרות הניתוק הגאוגרפי. כמו כן ישנם ריכוזים שיעים נוספים במזה"ת שאינם נמצאים תחת שליטה איראנית, דוגמת בחריין בה קיים רוב שיעי הנשלט בידי מיעוט סוני, ומזרח ערב הסעודית שיש בה מיעוט שיעי. איראן השקיעה רבות גם בקשרים עם קבוצות שאינן שיעיות, כמו חמאס והג'האד האסלאמי הפלסטיני הסונים, או קבוצות שיעיות שאינן תריסריות כגון החות'ים שמשתייכים לשיעה הזיידית, או משטר אסד העלוי, זאת כחלק ממדיניות הרחבת ההשפעה האזורית שלה במסגרת ציר ההתנגדות.
בעקבות מלחמת חרבות ברזל
בעקבות מלחמת חרבות ברזל ניכרת שחיקה ניכרת במעמדו של הסהר השיעי. בהקשר זה ניתן למנות את היחלשותם של חמאס וחזבאללה בעקבות העימות מול ישראל; נוסף על קריסת משטר אסד בסוריה ונטרול הצבא הסורי; ההתקפות האמריקאיות יחד עם סדרת ההתקפות הישראליות על החות'ים שהתחילו במבצע עיר נמלים ונמשכו במספר גלי תקיפות על מתקנים אסטרטגיים. כל אלו החלישו מאוד את טבעת האש שבה הקיפה איראן את ישראל, ואותה בנתה כחלק מתפיסתה הביטחונית-אסטרטגית במשך שנים.[2]
ביוני 2025 במסגרת מבצע עם כלביא, פגעה ישראל באיראן, ליבו של הסהר, הן מבחינה צבאית תוך פגיעה בפרויקט הגרעין ובפרויקט הטילים הבליסטיים של איראן, והן מבחינה תדמיתית, בהפגנת חדירה מודיעינית עמוקה לצמרת הביטחון האיראנית ולבכירי תוכנית הגרעין שלה. בעת העימות הישיר בין ישראל ואיראן, הוכחה חולשתו של הסהר השיעי, הן באמצעות חופש הפעולה האווירי ממנו נהנה צה"ל לאורך המבצע מישראל עד לשמי איראן, מעל 2000 ק"מ, והן מעצם העובדה שאף גורם פרו-איראני לא התערב לטובתה של איראן ביום פקודה.
בנוסף לכל האמור, מצבה של איראן עצמה התדרדר מאוד בשנים שקדמו למלחמת חרבות ברזל, והיא סובלת ממשבר כלכלי חמור, לצד משבר אנרגיה משבר מים וסנקציות בינלאומיות. המשטר עצמו סובל מביקורת פנימית קשה וממחאות שפורצות מפעם לפעם ומאיימות על יציבותו דוגמת המחאות שפרצו לאחר מותה של מהסא אמיני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
פודקאסט - הסהר השיעי - אוניברסיטת בר-אילן
לקריאה נוספת
זמן איראן, עוזי רבי, "הסהר השיעי: חזון איראני וחשש ערבי", עמ' 77.
הערות שוליים
- ↑ רז צימט, סיכום ומשמעויות – עלייתו או שקיעתו של "הסהר השיעי", מעורבותה של איראן במרחב הערבי: הגיונות, יעדים ומאפיינים
- ^ 2.0 2.1 רז צימט, הצורך בבחינה מחודשת של המושג "הציר השיעי", מבט על, גיליון 1988, 27 במאי 2025, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי
הסהר השיעי41333714Q144750