שם הוי"ה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הוי"ה (קבלה))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שם הוי"ה(י-ה-ו-ה)[1] (נקרא גם השם המפורש, השם המיוחד, ושם בן ארבע אותיות). הוא שמו של ה' כפי שהוא מופיע במקרא. מאחר שהוא אחד משמות הקודש שאינם נמחקים נוהגים לכותבו בכינוי באחת מן הצורות הבאות: ה', ד', י"י, ידוד, או יקוק.

משמעות השם הוא "היה הוה ויהיה", שהקדוש ברוך הוא היה הוה ויהיה[2]. יש מן הראשונים שכתבו שפירושו כמו "יהיה"; שהוא קיים נצחי, והוא כינוי הנסתר לשם:"אהי-ה" הנאמר בגוף ראשון[3], והוא שם עצם ולא שם תואר כשאר השמות[4], ויש שפירשו שהשם מתייחס לפעולותיו: "מהווה כל הווה"[5]. לפי רבי שניאור זלמן מלאדי, משמעות השם:"מהוה את הכל בתמידות", כאשר הי' משמשת לשון פעולה תמידית - כמו בפסוק "ככה יעשה איוב כל הימים".[6][7]

משמעות השם הוי"ה במקרא

הפירוש של שם הוי"ה הוא היה הווה ויהיה תמידי, על פי השורש הלשוני הי"ה. יש שכתבו[8] שהשם המיוחד הנכתב ביו"ד ה"א הוא מן השפה הארמית ואף שכיום אסור להזכירו ככתיבתו[9], לעתיד לבוא יקרא בארמית ככתבו, ולכן תחילת תפילת קדיש  בלשון עברי, וכשאומר 'שמיה רבה' אומר בלשון ארמית, ויש שכתבו ששם המפורש אין לו תרגום ואי אפשר להזכירו אלא בלשון הקודש[10].

על פי הנאמר בתורה, אלקים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְדֹוָד. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּקֵל שַׁקָי וּשְׁמִי יְדֹוָד לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

במקרא מופיע השם הוי"ה לצד שמות נוספים, כאלקים, א-ד-נ-י ועוד. לפי המקובל בחז"ל שם הוי"ה מבטא את מידת החסד, בעוד שם אלוקים הוא כנגד מידת הדין.

איסור הגיית השם

במשנה כתוב ש"במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו"[11], כלומר, רק במקדש מותר לומר את השם ככתבו. לדעת התוספות[12] כל המברך ברכה בבית המקדש הוגה את השם ככתבו. זו כנראה כוונת התוספתא: הפותח ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א הרי זה חכם[13] שהמדובר לפי הענין במברך ברכה בבית המקדש. לכבוד הזכרת השם ככתבו היו עונים באמירת שבח: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ולא באמן בלבד[14].

בתלמוד מוסיפים שמותר גם לומר את השם המפורש כדי להתלמד בהגייתו, אבל לא בפרהסיא[15]. הרמב"ם כותב בטעם האיסור שהוא דרך כבוד ומורא לשם הנכבד והנורא[16]. הרמ"ע מפאנו משווה את הקורא את השם ככתבו (בתפילה) לאיסור כינוי אביו או רבו בשמם הפרטי[17]. יש שכתבו שצורת הקריאה של שם השם נחשבת כאחד משינויי קרי וכתיב[18] ויש שכתבו שבשונה מכל קרי וכתיב הגיית שם אדנות נחשבת כהגיית השם עצמו[19].

במשנה ובתוספתא מובאים דברי התנא אבא שאול שמונה את ה"הוגה את השם באותיותיו"[20] בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא[21]. בתלמוד פירשו שהעונש החמור הוא על המזכירו "בלשון עגה"[22]. לפירוש רש"י הכונה בלשון זרה או בשיחת חול בין בני אדם, ולפירוש ספר הערוך והרוקח[23] בלשון לעג וצחוק. במקום אחר מפרש רש"י שהאיסור הוא על השתמשות בשמות בדרך קבלה מעשית[24]. בירושלמי[25] נאמר שהמאמר מכוון כנגד הכותים המזלזלים ונשבעים בהגיית השם המפורש.

בענין "השם" האסור בהגייה באותיותיו (בגרסת משנה מדפוס ונציה: הוגה את ה' באותיותיו) סובר רש"י כי מדובר על השם בן מ"ב אותיות[26] ואילו תוספות[15]והרמב"ם[27] מפרשים שהכוונה לשם הוי"ה. לדעת ר"י בתוספות אסור גם להגות כל אות בנפרד ואף בשם י-ה שהוא קיצור שם הוי"ה[28].

יש שכתבו שחברי אבא שאול חלקו עליו ודבריו לא התקבלו להלכה, שהרי הרמב"ם לא הביא את ההוגה את השם באותיותיו בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא רק כאיסור גרידא[29], וגם הרי"ף ורבינו אשר לא כתבו את דברי אבא שאול בעניין בפסקיהם ההלכתיים[30].

קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPs) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של הוי"ה נכתבו בכתב העברי הקדום, כך: יהוה. ייתכן שיש בכך רמז לזהירות שנהגו בתקופה זו (שלהי בית שני) בשם זה, כך שנמנעו מלציין אותו בכתב הרגיל כדי להזכיר הקורא על איסור הגיית השם או מטעמים אחרים שאינם ידועים לנו

לפי מסורת חז"ל הגייתו הופסקה כבר במיתת שמעון הצדיק (תחילת תקופת בית שני)[31], ובאותה תקופה התחילו הכהנים לברך במקדש בשם "אֲ-דֹ-נָ-י" - חוץ מהכהן הגדול שהמשיך לברך בשם המפורש עד תקופת רבי טרפון הכהן (שלהי תקופת בית שני);[32].

אנו קוראים את השם כאילו כתוב "א-דֹ-נָ-י". ”אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת” (פסחים נ, א)[33]. בכתבים שאינם חלק מהמקרא או מסידור התפילה, ובכדי שלא לגרום למישהו לקרוא את השם כפי שהוא נכתב, נהגו עד ימי הביניים לכותבו בשניים או שלושה יודים רצופים. ולאחר מכן ועד היום, כיום נוהגים לכותבו באמצעות האות ה' או ד' (עם גרש ה', ד'). בשל האיסור להזכיר את שם ה' ללא צורך, שלא תוך כדי תפילה או קריאה בתורה הוא נקרא לרוב בצורה "השם".

כיצד היה נהגה במקדש

על אף המסורת שהועברה בעל-פה על צורת הגיית השם[34], מהכתיב המקורי אין אפשרות לדעת בבירור את צורת ההגייה המקורית[35]

בערך במאה ה-8 לספירה פיתחו בעלי המסורה את הניקוד הטברני (שעליו מתבסס ניקוד העברית בת ימינו); כשניקדו את המקרא פעלו לפי הגייה זו, ועל־כן ניקדו את שם הוי"ה, כאשר בא לבדו, כיְקִֹוָק, לפי ניקוד המילה "אֲ-דֹ-נָ-י" (כשהחטף פתח שתחת האל"ף מומר בשווא תחת האות יו"ד); לעומת זאת, בסמיכות לשם "א-ד-נ-י" ניקדוהו יֱקִִֹוִק, כדי לציין שהגייתו היא "אֱ-לֹ-הִ-י-ם". בתחילה נטו להשמיט את החולם בה"א הראשונה, ייתכן מכיון שלא תרם להבחנה בין ההגיות, ואת הגיית "אלקים" כתבו גם כן בשווא, שהתחלף עם הזמן בחטף סגול ככל הנראה לצורך בהירות; לדוגמה בכתר ארם צובא מנוקד לרוב יְ-ה-וָ-ה להגיית "א-ד-נ-י" ויְ-הֹ-וִ-ה להגיית "אלקים".

היחס לשם הוי"ה והגייתו

שם י-ה-ו-ה כתוב על גבי "מכתב" (אוסטרקון) שנשלח בין רעים, שנת 597–587 לפנה"ס, "ישמע הוי"ה את ה' .... יבַכֵּר. הוי"ה את ה'".(מכתבי לכיש, אוסטרקון מס' 2)

נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק). יש ששיערו שגם הגו אותו ככתבו והאיסור הוא תקנה שנתקנה בזמן עזרא הסופר[36]. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים שם הוי"ה בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות.[דרוש מקור] כמו כן במשנה במסכת ברכות נאמר שחכמים התקינו לברך האחד את השני באזכור שמו של האלקים (אם כי לא פורש במשנה האם תקנת חכמים האמורה התירה להשתמש בשם המפורש, "שם הוי"ה", או שמא רק בכינוי שלו, כפי שנוהגים להגותו בימינו "א-ד-נ-י" או "אלקים"):

והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות, ב', ד') וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְ-ה-וָ-ה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְ-ה-וָ-ה.

בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. ועל פי המסופר במשנה (מסכת יומא, ו, ב), העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ב, ו).

גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ח עמוד א'). לאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכוהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט עמוד ב'; רש"י ותוספות).

גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, כמו מגילת התהלים הגדולה, הכתובה כולה באלפבית הארמי (כתב מרובע), נכתב השם המפורש באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש, כדוגמת כתיבת ה' בימינו. מכיון שבמגילת התהלים השם נוקד בכדי לסמן מחיקה, מסתבר כמו האפשרות הראשונה). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם הוי"ה באותיותיו העבריות ללא תרגום[37].

החלפתו בכינויים

שם הוי"ה ושמות נוספים של ה' נחשבים קדושים, ישנו איסור הלכתי למוחקם ונהוג להימנע או לצמצם את השימוש בהם. בקריאת פסוקים בהם מופיע שם הוי"ה נהוג להחליפו בכינוי א-ד-ו-נָ-י, המשמש ככינוי לקל גם בפסוקים, לעיתים יחד עם שם הוי"ה בראשית, ט"ו, ב' ולעיתים כשלעצמו בראשית, י"ח, כ"ז. מאחר שגם א-ד-ו-נ-י הוא אחד משבעת השמות הקדושים, בדיבור חופשי נהוג לומר "השם" או כינוי אחר, ובכתב לכתוב "ה'" או לעיתים "ד'" - גימטריה של מספר האותיות. בחיבורים שונים שם הוי"ה והשם אלקים (ומאוחר יותר גם השם א-ד-נ-י) הוחלפו בסימנים מוסכמים כמו 'י"י' או 'הוי"ה' במקום שם יקוק, והליגטורה , בה הלמ"ד מחוברת לאל"ף במילים 'א-ל' 'א-לוה' ו'אלקים'. לחלופין נוסף מקף או גרשיים בתוך השם על מנת להפסיק בין אותיותיו - לדוגמה י-ה או א-ד-נ-י, או אף בחילופי אותיות - 'אלוקים' וכן 'ידוד', או בראשי תיבות - ד', ה' וכן י' או א'[38]. מחייתה במים של פרשת סוטה, הכוללת את שם הוי"ה, כלולה במצוות השקיית הסוטה, ועל סמך כך התיר רבי ישמעאל גם מחיקת השם שנכתב בספרי הנוצרים: "מה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה שיימחו הן והזכרותיהן."[39]

בסידורי תפילה ובהגדות של פסח, נהגו לכתוב י"י. בספרי הקבלה העוסקים בשם המפורש נהוג לכנותו "שם הוי'ה". הגרש נוסף לביטוי מאחר שגם הסיומת שלו, "י-ה", שהיא תחילת שם הוי"ה, היא אחד משבעת השמות הקדושים. יש המוסיפים לו גרש או מחליפים את האות ה' באות א' גם כשהצירוף משמש למטרת חולין, למשל את השם 'יהודה' כותבים "יהוד'ה" או "יאודה".

מחיקת השם

ערך מורחב – מחיקת השם

על פי ההלכה יש איסור למחוק את השם לאחר שנכתב, ואם כבר נכתב ונמצא מיותר, יש לגונזו. יש האוסרים גם לקלוף את השם בשלמותו ולהשתמש במקומו[40]. לרוב הדעות אין בעיה הלכתית בכתיבת ובמחיקת השם מעל גבי המחשב.

שימושים בשם המפורש

  • הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קודש להוי"ה.
  • בנבואת זכריה הנביא מוזכר, כי לעתיד לבוא יהיה רשום שם המפורש על מצילות הסוס.
  • בספר הזוהר מובא, על חרבו של דוד המלך היה חקוק השם המפורש. דבר שיש לו סימוכין בדברי דוד לגוליית שם: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְ-הֹ-וָ-ה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ” (שמואל א', י"ז, מ"ה) (אם כי בזמן מלחמתו בגוליית לא הייתה חרב בידי דוד).
  • על מטהו של משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את הנסים במצרים[41],
  • מדרש אחר מתארת את החרב של מתושלח ואברהם שהיה חקוק בה שם המפורש, ובחרב זו הם ניצחו במלחמות[42].

בהלכה

על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'.

ישנו דיון בספרות הפוסקים אם שם ה' הכתוב בהדפסה (עיתונים ועלוני שבת) או בצילום טעון גניזה, פוסקים רבים אינם מצריכים גניזה[43] ויש מחמירים[44].

במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי: ”בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?... בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.”

כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו זו אחר זו, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי"[45]. מפני שנכתב בתלמוד הבבלי במסכת פסחים ”שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם” (פסחים נ, א), בכל מקום שכתוב שם הוי"ה, נוהגים לבטא אותו א-ד-נ-י, אם מדובר בלימוד או בתפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.

לדעת רבינו יונה[46] כשמזכיר את השם יש לכוון אדון הכל היה הווה ויהיה כפי השם בכתיבתו ובקריאתו, וכן פסק הטור ושולחן ערוך[47]. לדעת הגר"א די לכוון אדון הכל כקריאתו[48].

במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ”וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם” (דברים, י"ב, ג'-ד'). ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, וא-ל, וא-לוה, ואלקים, וא-היה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.

בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם כיצד לנהוג בטקסטים שבהם מופיעים שמות אלה, כך שלא תיפגע קדושתם.

דרשות חז"ל

על הפסוק "כי בי-ה ה' צור עולמים"[49] אומרים חז"ל שבאות י' משמו ברא הקב"ה את העולם הבא ואילו באות ה' נברא העולם הזה[50]. הפתח בתחתית האות ה' רומז לאפשרות הנפילה וההתדרדרות הקיימת בעולם הזה, והפתח העליון בין רגל הה' לגגו, רומז על קבלת השב בתשובה. הי' שהיא הקטנה באותיות, רומזת לעולם הבא שהצדיקים בו מועטים.

בתורת הקבלה

ערך מורחב – ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן

על פי תורת הקבלה, נדרשות אותיות השם בגימטריות שונות, לפי אפשרויות המילוי של אותיותיו. לשם הוי"ה מילויים רבים. הדבר נובע מכך ששלושת אותיותיו (מלבד האות יו"ד) ניתנות למילוי בשלושה אופנים כל אחת. אות ה' (הראשונה והאחרונה) מתמלאת באופנים הבאים: ה"י, ה"ה ו - ה"א. האות ו' מתמלאת באופנים הבאים: וי"ו, וא"ו ו - ו"ו. בסך הכל ניתן למלא את שם הוי' ב27 אופנים, היוצרים 13 גימטריות שונות: ע"ב, ס"ז, ס"ג, ס"ב, נ"ח, נ"ז, נ"ד, נ"ג, נ"ב (ב"ן), מ"ט, מ"ח, מ"ה, מ"ד.

מתוכם ארבעת הגימטריות ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן הן העיקריות, אלו נדרשות כנגד סדר בריאת העולמות, ותופסות מקום מרכזי בהבנת יחסים בין דברים שונים בעבודת ה'.

ניתוח לשוני

מאפיין ייחודי של השם שהוא מורכב מאותיות המשמשות תנועות (אמות קריאה) וגם עיצורים, בדרך שלא מאפשרת לדעת אם שתי האחרונות נהגות כעיצורים או כתנועות.

יש שקישרו את המילה לשורש העברי הי"ה, ולפיכך משמעות השם קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, כלומר, "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה"[51], הווייתו בכל הזמנים, עבר הווה עתיד, היא אחת, מבלי שיחול שינוי בדעתו[52].

על פי פירוש רש"י לתורה, שם זה מורה על המידה האמיתית של הקל, שהוא "נאמן לאמת דבריו", אלקים לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטחות הזרע וירושת הארץ לא התגשמו בימיהם, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה[53]. על פי רס"ג, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של הקל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת הקל עצמו; זו גם דעת הרמב"ם[54] ור' יוסף אלבו[55]. זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" – כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על הקל. גם ריה"ל הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלקים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלקים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו[56].

לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלקים היווה, מהווה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים")[57]. באמונה הקבלית, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוקיות.

לשיטתו הקבלית של הרמח"ל, שם הוי"ה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוקים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.

במחקר ההיסטורי

בכל האזכורים החוץ מקראיים (כמו גם המקראיים) הברורים שנמצאו - שם הוי"ה מוזכר רק בהקשר לבורא העולם אלוקי ישראל[32]. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי (המאה ה-14 לפנה"ס) מוזכרת קבוצה של נוודי המדבר ("שוסו" ) המתוארת כ"שסו של יהו". הם מוזכרים גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס) מאמארה המערבית בנוביה (Amara West). יש המזהים אותם או את חלקם עם עם ישראל, אך אחרים שיערו שמדובר בשבטים שישבו במדין והאמינו באלוהות[58].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לניקוד השם והגייתו ראו להלן
  2. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ה' לענין הכוונה באמירת השם, ומקורו מספר היראה לרבנו יונה, וכן פסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ה', סעיף א'
  3. ^ רשב"ם ואבן עזרא שמות פרק ג פסוק ט"ו (ברשב"ם נכתב ברמז באתב"ש) והוסיף שהו' מחליפה י' כמו בשם חוה במקום חיה, והסכים לפירוש זה בביאור הגר"א אורח חיים סימן ה' שאין צריך לכוון אלא "נמצא קיים". בספרו יהל אור שמות רמ"ו עמוד ב עמוד 317 הוסיף שהשם מורה על הוויתו תמיד ושהוויתו מעצמו
  4. ^ אבן עזרא שמות פרק ג פסוק ט"ו
  5. ^ רמב"ן שמות פרק ו פסוק ב, העמק דבר שם, רש"ר הירש בראשית פרק ב פסוק ד וכן בויקרא פרק א פסוק ט, האר"י (פרי עץ חיים שער ראש חודש פרק ג דף תנ"ט)
  6. ^ איוב א, ה
  7. ^ ספר התניא, שער היחוד והאמונה - פרק ד'
  8. ^ ליקוטי הפרדס לרש"י דף יב עמוד א בביאור הקדיש, מובא במחזור ויטרי סימן ט, ובשבלי הלקט ענין תפילה סימן ח
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ' עמוד א'
  10. ^ שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתמב
  11. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה ו'
  12. ^ תוספות, מסכת סוטה, דף מ' עמוד ב', ד"ה וכל כך למה ותוספות ישנים יומא דף לט עמוד ב. במשנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ד, הלכה י' משמע שמזכירים השם המפורש רק בברכת כהנים
  13. ^ תוספתא (ליברמן) ברכות פרק ו הלכה כ הובאה בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה א'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ' עמוד ב'
  15. ^ 15.0 15.1 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד א'
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ד, הלכה י'
  17. ^ פניני הרמ"ע מפאנו - ב, ב, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  18. ^ שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן נא, ביאור הגר"א אורח חיים סימן ה סעיף א
  19. ^ חידושי רבי יצחק זאב סולובייצ'יק על משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ב', הלכה ז' בביאור דעת הרמב"ם בענין ברכת השם
  20. ^ קריאת השם כפי שהוא כתוב
  21. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'; תוספתא, סנהדרין יג, ה
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"א עמוד ב'
  23. ^ הלכות תשובה סימן כח
  24. ^ רש"י, מסכת עבודה זרה, דף י"ז עמוד ב', ד"ה עליו לשריפה ראה גם רבי עובדיה מברטנורא אבות פרק א משנה יג ובתוספות, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד א', ד"ה הוגה
  25. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה א'
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"א עמוד ב' ד"ה 'ובלשון עגה'
  27. ^ בפירושו למשנה סנהדרין פרק י
  28. ^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד א', ד"ה הוגה. בתוספות, מסכת סוכה, דף ה' עמוד א', ד"ה יו"ד ותוספות, מסכת שבועות, דף ל"ה עמוד א', ד"ה באלף חלקו על כך והוכיחו מהכתיב בגמרא שהגייה בצורה זו מותרת
  29. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ד, הלכה י'
  30. ^ ספר משיב נפש למשנה תורה להרמב"ם הלכות תשובה ג יד, דף ריט -הרב שלום הכהן שפירא, בני ברק ה'תש"ד
  31. ^ תוספתא סוטה יא ח, ושם; "משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם" (וגרסאות אחרות "נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם") הרמב"ם ביאר כי חששו פן ישמעו אנשים בלתי הגונים וישתמשו בשם המפורש לצורכיהם (הלכות תפילה יד י), ואילו פרשני התוספתא ה"מנחת יצחק" וה"מנחת ביכורים" כתבו: שהפסיקו הכהנים לברך את העם בשם הוי"ה כי לא זכו לגילוי השכינה אחר מיתת שמעון הצדיק.
  32. ^ 32.0 32.1 משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹקִים; במקרא; שמות; 4.", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
  33. ^ פרט למספר מקומות במקרא שבהם נקרא שם זה כ"אלקים", בדרך כלל כאשר מופיעים הכינויים ברצף: ”א-דֹ-נָ-י הוי"ה”. השם מנוקד לפי הוראת הקריאה, כ"א-ד-נ-י" או "אלקים"
  34. ^ מורה נבוכים חלק א פרק סב
  35. ^ זאת משום שהכתב העברי הקדום (כמו גם האלפבית המאוחר יותר, הנוכחי) בהם כתובים ספרי המקרא הוא אלפבית מסוג "אבג'ד", שאין בו מידע על התנועות בהם הוגים את העיצורים. אמות הקריאה נוספו רק בשלהי תקופת בית שני (המאות האחרונות שלפני הספירה), והניקוד אותו אנו מכירים בכתב העברי של היום הוא פיתוח מאוחר מהמאה ה-7 -8 לספירה, כך שאין לנו מידע טקסטואלי על צורת הגייתו המקורית.
  36. ^ הרב מנחם מנדל כשר, תורה שלמה כרך כט, עמוד 45-46, באתר היברובוקס, על פי דברי השומרונים שהועתקו בכרמי שומרון לרפאל קירכהיים דף ח עמוד 25
  37. ^ אוריגינס, הירונימוס (בהקדמתו לספרי מלכויות, ראו תרגום לאנגלית) ואסוביוס מעידים על תופעה זו. במאה העשרים התגלו מגילות ופפירוסים כאלו במחקר הארכאולוגי במגילות קומראן, מדבר יהודה ובמקומות נוספים
  38. ^ תופעות כאלו נמצאו כבר בכתבי היד שנמצאו במערות קומראן ובמקומות נוספים, ובהן השתמשו באותיות עבריות קדומות לכתיבת השם, ייתכן מפני קדושתן הקדמונית של אותיות אלו, אך ייתכן שעשו כך לצורך אי כתיבת שם הוי"ה.[דרוש מקור]
  39. ^ תוספתא שבת ומקבילות
  40. ^ ראו, הרב שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק ד סימן קלח. באתר היברובוקס. כאן, באתר היברובוקס.
  41. ^ אוצר המדרשים (איזנשטיין), משה, עמוד 360
  42. ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ה פסוק כב. יעקב דילישקאש, ספר אמרי נועם, פרשת תולדות. ספר לקט שמואל, אדם, אות כ"ב.
  43. ^ הרב יצחק אלחנן ספקטור שו"ת עין יצחק סימן ה-ז. הרב משה פיינשטיין, אגרות משה חלק א' סימן קעב כתב שאינו בודק בעיתונים אם יש שם שמות, אלא משליכם לאשפה, אבל במקרה שראה בעיתון שם ה' המליץ לגזור את המקום ולגונזו.
  44. ^ צבי שיימן, שימו לב: עיתון הארץ של היום חייב גניזה באתר סרוגים. כמו כן, ב 1970 הוציא דואר ישראל בול של בית הכנסת הגדול בתוניס, אשר בחזיתו מותקן מגן דוד גדול ובו חקוק השם הוי"ה. ברבנות הראשית מחו על בזיון שם ה'[דרוש מקור]
  45. ^ רדב"ז ח"ה אלף ת"ח
  46. ^ ספר היראה ד"ה ובקריאת שמע
  47. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ה', סעיף א'
  48. ^ ביאור הגר"א אורח חיים סימן ה
  49. ^ ישעיהו כו, ד
  50. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ט עמוד ב'
  51. ^ כלי יקר על שמות ו' ג', באתר היברובוקס.
  52. ^ מהר"ל
  53. ^ רש"י על שמות ו', ב
  54. ^ שם
  55. ^ ספר העקרים מאמר שני פרק כח
  56. ^ "הכוזרי," מאמר רביעי אות א-לא
  57. ^ ספר התניא, שער הייחוד והאמונה פרק ד'
  58. ^ Karel van der Toorn, Family Religion in Babylonia, Ugarit, and Israel: Continuity and Change in the Forms of Religious Life (Leiden: E. J. Brill), p. 283

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0