שם פרטי

שם פרטי הוא שם המייחד את הפרט בקרב משפחתו, לעומת שם משפחה אותו חולקים כל בני המשפחה. לרוב ניתן שמו הפרטי של אדם על ידי הוריו, בסמוך למועד לידתו.

שם הבן מוכרז בפומבי במהלך טקס ברית המילה שלו. שם הבת מוכרז ליד ספר התורה ביום שבו קוראים בו, או בטקס זבד הבת.

בישראל שמו של הילוד נרשם בתעודת לידה, המונפקת על ידי מינהל האוכלוסין במשרד הפנים.

במדינות רבות מקובל לתת שני שמות פרטיים (ולעיתים אף יותר משניים), אם כי בשימוש יומיומי לרוב קוראים רק באחד מהם, בדרך כלל הראשון.

במדינות רבות בעולם, כולל ישראל, השם הפרטי הנפוץ ביותר לבנים הוא "מוחמד".

כינויים

כינוי הוא שם שאינו שמו הרשמי של האדם. עשוי לשמש בנוסף או במקום השם הרשמי.

ילדים מכונים פעמים רבות על ידי הוריהם וקרובים אחרים בשמות חיבה, שמכוונים לבטא חיבה, קרבה ואינטימיות, לרוב בעלי צליל ילדותי (כמו מאמי, קושקוש, תותי), שמשמשים כל עוד הילדים צעירים מאוד. לרוב כינויים כאלו אינם שורדים עד הבגרות, אולם ישנם יוצאי דופן.

ישנם שמות שקיים עבורם כינוי מקובל, הסיומות הנפוצות ביותר לשמות עבריים הם קיצור השם בסיומת "אִי" - יוסי, אלי, יוני, דני, מוטי, בני, אבי, צחי וקובי, במקום יוסף, אליהו, יונתן, דניאל, מרדכי, בנימין, אברהם, יצחק ויעקב בהתאמה. לעיתים המטרה בכינוי קיצור, היא להקל על מקומו של הילד בחברה הישראלית בשימוש שמות שנתפסים כארכאים וכבדים, כך רבקה הופכת לריקי, רחל לחלי, שולמית לשולי, יוכבד ליוכי, מלכה למלי, אפרים לאפי, יחזקאל לחזי, ויהושע לשוקי.

סיומות נוספות שנועדו להקליל שמות כבדים, הן צירוף של האות קוף כסיומת כמו דוביק, דודיק, שמוליק, אריק ושרוליק (דב, דוד, שמואל, אריה, ישראל), ושל אותיות "קה" בסיומת כמו שייקה, חיימקה, פרוייקה וצביקה (שי/יהושע, חיים, אפרים, צבי). סיומת פחות נפוצה היא הוספת סיומת "וּש" כגון לילוש, חגיתוש וחנוש (לאה, חגית, חנה). אצל חרדים נפוצה סיומת "ל'ה" כגון אברימל'ה, רוחל'ה ושרל'ה (אברהם, רחל, שרה). ישנם כינויים שמושפעים מהגייה אנגלית של שמות בתנ"ך כמו ליצחק - איציק (בהשפעת אייזיק) וליעקב - ג'קי (בהשפעת ג'קוב). באנגלית מקובלים קיצורים כגון דייב במקום דייוויד, ליז במקום אליזבת. ברוסית קיימים שמות חיבה מקובלים לכל השמות, והשימוש בהם בפנייה למבוגרים מיועד להביע אי-פורמליות. דוגמאות: נטאשה במקום נטליה, סשה במקום אלכסנדר.

בישראל אדם מכונה לעיתים בכינוי שהוא ספציפי לו ובחלק מהמקרים מוכר יותר מאשר שמו הרשמי. דוגמאות מוכרות הן כינויהם של אנשי צבא בכירים. רפאל איתן שכונה "רפול" ומרדכי גור שכונה "מוטה" נשאו כינוי שנגזר משמם הפרטי. לעיתים נגזר כינוי דווקא משם המשפחה, אברהם דשא (פשנל) כונה "פשה". אך הכינוי לא בהכרח נגזר מהשם הרשמי. דוגמאות לכך הם משה יעלון המכונה "בוגי", יצחק הרצוג, המכונה "בוז'י", והסופר אברהם ב. יהושע המכונה "בולי", שהוסיף את תחילית הכינוי, האות ב', לשמו הספרותי. לעיתים הכינוי הוא תזכורת לאירוע. לעיתים הוא נגזר מאפיון של האדם, משה לוי מכונה "משה וחצי" בשל גובהו. בכינויים אלו קיים מעין חותם אישי של האדם שמייחד אותו מהיתר.

אצל אנשים שנושאים במשרה ציבורית רמה ובעלי סמכויות כמו פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי דת, שמות כינוי נועדו למצב את האדם במקום עממי, וכ"חברמן" שהציבור הרחב יכול להתחבר אליו, כך למשל הרב אברהם שפירא שהיה רב ראשי וראש ישיבה כונה במעגל הפנימי של תלמידיו רֵבּ אברום, ובדומה אריאל שרון אדם עתיר סמכויות שכיהן פעמיים כראש ממשלת ישראל, כונה לרוב בכינוי אריק.

באירופה היה נהוג להצמיד שם פרטי נוסף ביידיש ואף בעברית לשמות תנ"כים, על פי הברכה התנ"כית. למשל הנפוצים שבהם, נפתלי הירש או הרץ - על פי הפסוק ”נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה” (בראשית, מ"ט, כ"א). אפרים פישל על פי הפסוק, ”וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” (בראשית, מ"ח, ט"ז). יהודה לייב על פי הפסוק ”גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה” (בראשית, מ"ט, ט') לדוגמה יהודה לייב פינסקר ויהודה לייב גורדון, ובנימין זאב על פי הפסוק ”בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף” (בראשית, מ"ט, כ"ז) לדוגמה בנימין זאב הרצל.

סופרים ושחקנים עשויים לבחור שם עט או שם במה משיקולים שונים, למשל כדי למנוע שיפוט מוטה מראש של עבודתם, חשש היוצר מתגובת הציבור בשל אמירה חברתית נוקבת, או ניסיון למיתוג מחדש תחת שם אטרקטיבי במקום שם בנאלי ושגרתי.

בספרד, מלבד מתן שני שמות פרטיים, יש שימוש גם בשמות המורכבים מכמה מילים. השמות משני הסוגים מקוצרים לצורכי יומיום באופנים שונים. למשל, גבר ששמו "חוסה מריה" יקרא "חומה", אישה ששמה "מריה דל מר" (מריה של הים) תכונה בקיצור "מרימר", ואישה ששמה "מריה דה לה לוס" (מריה של האור) נקראת רק באמצעות המילה הסופית בשמה - "לוס".

מדרש שמות בתנ"ך

בתנ"ך הצגת דמות בשמה מלווה לעיתים גם במדרש שם - הסבר המבוסס על השורש של השם או על צלילו ומעניק לשם משמעות, מקשר אותו לנסיבות הלידה, אופי הדמות, מעשיה, גורלה וכדומה. עיקר מדרשי השמות מצוי בספר בראשית, ומתחיל באדם הראשון שקורא לבנו השלישי שת שמוסבר בכך שהושת והושם במקום הבל שנרצח (בראשית, ד', כ"ה). נח נקרא על שם הנחמה (ספר בראשית, פרק ה', פסוק כ"ט). יצחק נקרא על שם צחוקה של שרה אמו כשתבשרה שתלד בגיל כה מבוגר (בראשית, כ"א, ו'). יעקב נקרא על שם שידו אחזה בעקב אחיו. דוגמה בולטת לקריאת שמות, היא קריאת השמות של בני יעקב, שלרובם ככולם קיים הסבר בגוף המקרא לשם. גם לבני יוסף, אפרים ומנשה ישנו הסבר בגוף המקרא (בראשית, מ"א, נ"א-נ"ב. בספר שמות משה, שם מצרי שמשמעותו נולד או בן, מוסבר כאילו נגזר מפועל עברי: ”וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ” (שמות, ב', י').

לעיתים המספר התנ"כי, שמודע לסוף המעשה, מנמק את בחירת השם באירוע עתידי מבחינת הדמות. במקרים אלו ייתכן כי שם הדמות הומצא כדי להתאים לתוכן הסיפור. ייתכן גם כי השם היה קיים בסיפור שהועבר בעל פה, והמדרש התווסף מאוחר יותר לסיפור על מנת לתת הצדקה, רציונליזציה או משמעות רטרואקטיבית לפרט בתולדות הדמות. דוגמה לכך הוא סיפור נבל הכרמלי: ”וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל ... וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים” (שמואל א', כ"ה, ג'-ד'). בהמשך הפרק מעידה אשתו אביגיל: ”אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא - נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ” (שמואל א', כ"ה, כ"ה).

פעמים רבות ממשיכים חז"ל את המגמה הזו של מדרשי שמות, ומנסים לברר את מהות השם במקום שהתנ"ך סתם ולא ביאר את הדבר. באופן דומה הלכו לעיתים פרשנים של חז"ל כדוגמת המהר"ל מפראג, וניסו לתת הסבר ונימוק למהות שמות שחז"ל הזכירו באגדות ובמדרשים שלהם.

שמות פרטיים העוברים במשפחה

בקרב עמים רבים קיימות מסורות של שמות פרטיים העוברים במשפחה מדור לדור. מנהג נוצרי הוא קריאת הבן הבכור בשם זהה לשם אביו. (דוגמה: רוברט - רוברט ג'וניור) דבר זה אינו מקובל ביהדות, ושמות שעוברים במשפחה "מדלגים" על דור אחד לפחות, כך שילד עשוי להיקרא על שם סבו, אך לא על שם אביו. בקרב יהדות תימן היה נהוג לקרוא לבן בשם האב, מנהג שהזכיר גם הרס"ג. ביהדות ספרד שם עשוי להינתן לילד לכבוד סבו בעוד הסב בחיים. בקרב יהדות אשכנז שם שעובר במשפחה ניתן לזכר סב שנפטר. בכל העדות ניתנים לילדים גם שמות קרובים אחרים (דודים, למשל) שנפטרו ללא צאצאים או בסמוך ללידת התינוק.

שמות כרכיב באתוס הציוני ובמדינת ישראל

לאורך ההיסטוריה הציונית היה מקובל להחליף את השם מלידה בשם עברי, כדי "למחוק" את הגלותיות שבאה עם השם וליצור כור היתוך. כך למשל "תרזה" שונתה ל"תרצה", "הלן" ל"אילנה", "וולף" ל"זאב", "הנריק" ל"צבי" ו"לאון" ל"אריה". תופעה זו הייתה נפוצה מתקופת היישוב ועד שנות ה-90.

לעיתים הייתה זו בחירה אידאולוגית, למשל בקרב החלוצים, שראו בשם העברי מרכיב בהגשמה הציונית. לעיתים השם הוחלף עקב השפעה חברתית של הקולטים, למשל שמם של עולים חדשים בשנות ה-60 וה-70 עוברת פעמים רבות על ידי הפקידים שקלטו אותם בנמל ובשדה התעופה או על ידי מורים באולפן שבמרכז הקליטה. בעת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים כבר לא הוחלפו שמותיהם של העולים.

כמו כן, בתקופת ראשית המדינה, לאחר קום המדינה ניתנו שמות לאומיים רבים, כמו ישראל וציון לבנים, וחרותה, ציונה וישראלה לבנות. במחנה הדתי-לאומי ניתנו שמות כמו אמונה, מוריה והודיה.

הטבע תפס גם הוא מקום נכבד במתן השמות לבנים ולבנות. בתחילה זה היה בעיקר הטבע הארצישראלי, ואחר כך גם הטבע באופן כללי. למשל שמות של מקומות כמו שרון, גלעד וירדן, שמות פרחים כמו סיגלית, נורית, רקפת, לילך ואיריס, שמות בעלי חיים כמו אייל, ועופר ושמות הקשורים במים ומשקעים כמו מעיין, טל, אגם ויובל.

משנות ה-70 החלו לצוץ שמות דו-מיניים. אלו היו שמות שבמשך מספר עשורים זוהו עם אחד המגדרים וכעת מזוהים עם שניהם (בעיקר שמות בנים שכיום ניתנים גם לבנות), כמו נעם, גילי, רוני, עדי, שרון, שי, שחר, חן וטל. ישנם שמות דו-מיניים שהחלו להשתמש בהם בשנות ה-90 וה-2000 כמו תום, ליאל ואסיף.

בנוסף, אלו היו יכולים להיות שמות של בנות שנוצרו על ידי הוספת סיומת נקבית (ה, ת, ית) לשמות שהיו מקובלים כשמות לבנים (כמו יוסף -> יוספה, ליאור -> ליאורה, גל-> גליה, גלית, גיל -> גילה, גילת, זיו -> זיוה, אור -> אורה), וכיום הם משמשים כשמות לבנות ללא כל שינוי. כך למשל: ליאור, גל, זיו, אור (אוׁרי), דניאל ואריאל.

אצל בנות שמות שנחשבים ל"כבדים" מקבלים קלילות ועכשוויות על ידי תוספת של "ית": כך הופכות שרה לשרית, דינה לדנית, אורה לאורית, דליה לדלית וכדומה.

שמות קוסמופוליטיים

במרוצת הדורות

משמעותו המקורית של המושג "התייוונות" היא היטמעותם של העמים שסופחו לאימפריה ההלניסטית בתרבות ההלניסטית על מאפייניה השונים, בין השאר אימוץ שמות יווניים. בארץ ישראל הכבושה על ידי היוונים נפוצה התיוונות בקרב בני המעמד הגבוה, ואף במהלך השלטון היהודי העצמאי של שושלת החשמונאים ביטאו שמותיהם (בהם: הורקנוס, אריסטובולוס, אנטיגונוס) את התייוונותם. בתפוצות ישראל ניתנו שמות לועזיים לבנים ובעיקר לבנות מאז העת העתיקה; הדבר מקובל בכל העדות והזרמים.

בעת החדשה

כיום תהליכים המובילים למתן שמות קוסמופוליטיים לילדים ישראלים הם:

• עם חלוף הזמן, כשדור שני ואף שלישי של ילידי הארץ נולדו כבר לאחר קום המדינה, ישראל העצמאית נתפסת בעיני ילידיה כעובדה ולא כנס, וקטן הצורך לתמוך בה בכל פן של הקיום. שמות בעלי צליל זר, אשר בעבר ייתכן והיו מוקצים כסממן של חוסר ציונות, הפכו לגיטימיים.^{[דרוש מקור]}
• ישראל היא חלק מהכפר הגלובלי, ומושפעת מתרבויות זרות, בעיקר מהתרבות האמריקאית שמקומה בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות הנצרכים בישראל עולה על זה של כל תרבות זרה אחרת. בנוסף, האנגלית היא הלינגואה פרנקה של ימינו, והשפעתה ניכרת גם בשמות פרטיים הניתנים בישראל.^{[דרוש מקור]}

שם פרטי קוסמופוליטי בישראל הוא פעמים רבות שם הקיים בשפה זרה אך בעל משמעות בעברית. כך למשל "תום" נשמע כמו השם האנגלי "טום" ומשמעותו בעברית תמימות או טוהר. כך גם "דין" - שם זהה קיים באנגלית, ובעברית משמעותו חוק, משפט. ניתנים גם שמות לועזיים שצליליהם דומה לשם עברי, כגון "רוי" הדומה ל"לרועי". לעיתים השם אינו קיים בשפה זרה אך הוא מילה לועזית, כגון "לירי". קוראים לילדים גם בשמות זרים שאין להם משמעות עברית, כגון "קים" ו"שון". עם זאת, אין מקובל לקרוא בשמות שצלילם אינו עברי, אם בשל צלילים שאינם קיימים בשפה העברית, כגון צ' ב"ריצ'רד" או ג' ב"ג'ק", או בשל מספר הברות שאינו נפוץ בעברית, קרי ארבע הברות ומעלה. כמו כן אין קוראים בדרך כלל בשמות בעלי קונוטציות נוצריות כגון "מרי" או "כריסטינה".

סדר השמות

בחברות רבות, ובייחוד במדינות אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה (כאשר ישנם חריגים בודדים) השם הפרטי הוא החלק הראשון בשמו של האדם. עקב כך, במדינות דוברות אנגלית, first name משמש כמילה נרדפת לשם פרטי. במדינות רבות בדרום מזרח אסיה ובאפריקה (וכן בהונגריה) שם המשפחה נכתב בהתחלה. סידור זה נקרא "הסדר המזרחי", כיוון שאירופאים מכירים בעיקר את הדוגמאות מסין, וייטנאם, יפן וקוריאה.

ברוסיה ובמדינות ברית המועצות לשעבר שם האב נרשם כשם אמצעי בתעודה הזהות ובדרכון.

חוקי שמות

ערך מורחב – חוקי שמות

במדינות שונות נחקקו חוקים המסדירים רישום של שמות אנשים. בחלק מהמדינות (דוגמת ישראל) החוק מתערב באופן מינימלי בשיקולי האזרחים. במדינות אחרות, בהן רבות ממדינות אירופה, החוק קובע תנאים נוקשים ביותר על המותר והאסור בבחירת שם.

חוק פחות מתערב כולל סעיפים כמו:

• מניעת החלפת שמות כדי להטעות את הציבור
• הסדרת מתן שם במקרה של סכסוך בין ההורים או הורה בלתי ידוע
• הענקת שם לחסרי שם.

חוק יותר מגביל כולל אחת או יותר מן ההגבלות הבאות:

• חובה לרשום את שם היילוד תוך זמן מוגדר
• זכות ממשלתית לאשר או לדחות שם
• כללים לקביעת שם חוקי שנועדו למנוע מנושא השם אי נוחות על פי שיקול דעת פקידי המדינה. כללים אלו יכולים למנוע שמות פוגעניים, אך גם שמות אשר סוטים מהמסורת או מתיימרים לרכב על דמות מפורסמת.
• קביעת רשימת שמות ממנה ההורים צריכים לבחור את שם ילדם.

ראו גם

• חוק השמות
• שמות ביהדות

לקריאה נוספת

• רוביק רוזנטל, ויקרא שמן בישראל אורטל ומורטל, בתוך הזירה הלשונית - דיוקן העברית הישראלית, הוצאת עם עובד, 2001
• אורי סלע, "אלה שמות", בספרו מלה בסלע, הוצאת כתר, 1990

קישורים חיצוניים

• יורם שורק, לכל איש יש שם, במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר ארכיון האינטרנט (במקור, מאתר "nana10‏")
• אביאל קרנצלר, "ניקול, דניאל ומה שביניהם: מגמות באוריינטציה התרבותית של עולי שנות התשעים כפי שהיא משתקפת בשמות שהם בוחרים לילדיהם", נייר עבודה מס' 6 מתוך סדרת ניירות עבודה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נובמבר 2004
• אהוד עין-גיל, האופנה המתהפכת של השמות המשותפים לשני המינים. ליאם, למשל, באתר הארץ, 10/04/09
• שמות פרטים נפוצים שניתנו בישראל ב-2007, אתר הלמ"ס
• שמות פרטיים שניתנו לילדים בישראל ב-2010, אתר הלמ"ס
• הרצאת וידאו, ‏העצמי במראת השם, באתר הערוץ האקדמי, 18/08/2009
• אמירה גולדשטוף, שנוי השם במקרא, אתר דעת
• רשימת שמות פרטיים מלאה
• תלם יהב, מאז ועד היום: מהם השמות הפופולריים ביותר?, באתר ynet
• Behind the Name - the etymology and history of first names

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24177072שם פרטי