קרב צליחת מעברות הירקון
 | ||||||||||||||||||
| גשר הפונטון למרגלות כיכר היל שמתחו כוחות ההנדסה הבריטיים בין גדות הירקון במהלך ה-21 בדצמבר 1917 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 20 בדצמבר 1917 – 21 בדצמבר 1917 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על הפירצה (הקרב לפני ניסיון הצליחה הראשון) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | הקרב לכיבוש יריחו (הקרב אחרי ניסיון הצליחה השני). | |||||||||||||||||
| מקום | משפך נחל הירקון ועד למקורותיו בראש העין | |||||||||||||||||
| תוצאה | צליחה ראשונה כשלה. צליחה שנייה צלחה והביאה לניצחון בריטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
בסוף 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח המצרי של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון:
- ב-24 בנובמבר 1917 צלחה[1] בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית (NZMR - New Zeland Mounted Rifles brigade) מדיוויזיית האנזא"ק של חיל המשלוח. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר.
- בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 יצאה לפועל הצליחה השנייה כאשר הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העות'מאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד צפונה לשפיים של ימינו.
רקע
ב-31 באוקטובר 1917 הובקע קו ההגנה העות'מאני במסגרת קרב באר שבע (לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לצבא הבריטי לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד. מנגד הצבא העות'מאני ריכז את מירב המאמצים בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה בגזרת החוף והשפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת', (הקרב על גבעות מע'אר, קרב ואדי צראר, וקרב עיון קרא). קרב ההשהיה העניק לנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. המפקדה המשותפת הטורקית-גרמנית, שישבה בנצרת החליטה לתקוע יתד בקרקע בקו שנמתח מנהר הירקון, במערב, ועד יריחו, במזרח. מנגד אלנבי הורה לכוחותיו שבגזרת החוף טקטיקה המתרכזת בהעסקת הדיוויזיה הטורקית ה-8 וריתוקה לגזרה ובכך למנוע הסטת תגבורות טורקיות מהחוף לטובת המערכה על ירושלים וסביבתה.
הזירה
ב-16 בנובמבר 1917 נכבשה יפו על ידי חיל המשלוח המצרי, וכוחותיו התקדמו עד לגדה הדרומית של הירקון שהיה אז עדיין נהר במלוא עוצמת ספיקתו, שני רק לנהר הירדן, ונחשב למכשול טבעי משמעותי. חיילי הבריגדה הניו זילנדית הרכובה התחפרו לאורך הנהר ואילו העות'מאנים התחפרו על רכסי הכורכר מצפון לירקון. המוצבים העות'מאנים בח'ירבת הדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו, משכנה של מפקדת הגיס, ומזרחה לה, על הציר החיוני, יפו-רמלה-ירושלים, ועל לוד, אותה תכננו הבריטים להפוך לצומת הרכבות המרכזי בארץ ישראל. יתרה מכך, הימיה הבריטית לא יכלה לעגון בנמל יפו כיוון שהייתה בטווח הארטילריה העות'מאנית. שליטה עות'מאנית באש ובתצפית על כל פיתחת הירקון, ועמק האיילון הצפוני הייתה עמדת פתיחה נוחה עבורם להתקפת נגד, שתהדוף את הבריטים לאחור ותבטל את השגי חודש נובמבר בגזרת החוף והשפלה עד כדי ערעור האחיזה הבריטית בירושלים. לפיכך, כדי לשמר את השגיהם, החליטו הבריטים שעליהם לצלוח את הירקון, ולהשתלט על רכסי הכורכר מצפון לו. הגנרל אלנבי בדוח רשמי הממוען לממוניו (מהתאריך 18.9.1918) מתאר את הזירה כך:
"The chief obstacle lay in the crossing of the Nahr el Auja. This river is only fordable places, and all approaches to it are overlooked from Sheikh Muannis and Khubet Hadrah. At these places two spurs running from north to south terminate abruptly in steep slopes some 500 yards from the river.Before the XXIst Corps could reach its final objectives, it was necessary that guns should move forward with the infantry. Consequently Sheikh Muannis, Khubet Hadra, and the high ground overlooking the river had to be captured as a preliminary to the general advance in order that bridges might be built.
The chief difficulty lay in concealing the collection and preparation of rafts and bridging material."
ובעברית:
המכשול העיקרי טמון בחציית נהר אל עוג'ה (הירקון). הנהר עביר רק במקומות ספורים, וכל התקדמות אליו נשלטת מכיוון שייח מוניס וח'ירבת חדרה. במקומות אלו שתי שלוחות [של רכס הכורכר] נמתחות מצפון לדרום ומסתיימות בפתאומיות במדרונות תלולים שכמה מהם ניצבים כ-500 מטרים מהנהר.
לפני שהקורפוס ה-11 יוכל להגיע לייעדיו יהיה זה הכרחי שהתותחים יתקדמו עם חיל הרגלים. לפיכך שייח מוניס, ח'ירבת חדרה, והגבעות השולטות על הנהר חייבות להיכבש לפני התקדמות הכוח העיקרי במטרה למתוח גשרים מעל הנהר [ולהעביר את התותחים ביחד עם חיל הרגלים].
הקושי העיקרי טמון בהסתרת הכוח, הכנת רפסודות והבאת חומרים לבניית הגשר."
הצליחה הראשונה
ב-24 בנובמבר 1917 נערך ניסיון ראשון לצלוח את הירקון ולהשתלט על גבעות הכורכר. קדמה לצליחה הפגזת ריכוך לאורך כל חזית הירקון שנועדה להסוות את נקודת הצליחה המדויקת. הצליחה שהתרחשה בשפך הירקון, צלחה, ומוצבי העות'מאנים נלכדו על ידי חיילים מן החטיבה הרובאית הרכובה הניו זילנדית. בעקבותיהם ניסו יחידות רגלים ומקלענים מחטיבת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54 של חיל המשלוח לבסס קו הגנה על הגדה הצפונית של הירקון, ואולם למחרת היום הצליחו כוחות עות'מאנים עודפים לפרוץ את קוי ההגנה ולכבוש מחדש את עמדותיהם. העות'מאנים לא ניסו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים עד מעבר לנהר, ושני הצבאות שַבו והתבצרו משני עברי הנחל.
היערכות חיל המשלוח המצרי
אלנבי מיקם את מפקדת חיל המשלוח בחוות שפון הטמפלרית מעט מערבית לרמלה על אם הדרך יפו-ירושלים. מפקדת הדיוויזיה ה-52 מן הגיס ה-21 של חיל המשלוח התמקמה בתל אביב[2]. שלוש חטיבות הרגלים של הדיוויזיה ה-52 הסקוטית החליפו את חיילי הבריגדה הניו זילנדית בעמדות על הגדה הדרומית ונפרסו לאורך ששה ק"מ משפך הירקון לים ועד תל נפוליאון ברמת גן. הדיוויזיה ה-54, מן הגיס ה-21, נפרסה מזרחה מדיוויזיה 52, וחטיבה 161 שלה עם כח ארטילרי התחפרו בגבעות רמת גן ובני ברק ('גבעת הגפן', ו'גבעת סוקולוב')[3], של היום, ומזרחה להן מדרום לפרדסים של המושבה פתח תקווה. טייסת 113 של כנף 5 של הבריגדה הארצישראלית, שתפקידה סיוע אווירי לכוחות הקרקע בהכוונה של אש ארטילרית מן האוויר, הפצצה, ירי מקלעים, מיסוך וקשר, חנתה במנחת שרונה.
חיל המשלוח נזקק לחומרי גלם ולשטח היערכות על מנת להרכיב את הציוד לצליחת הירקון, ולשטחי אימון בהפעלת הציוד. מכיוון, שהיה חשש כי המשמרות הטורקים שתצפתו, וסיירו לאורך הירקון, יגלו את ההכנות, הרחיק הפיקוד הבריטי של חיל המשלוח את זירת ההכנות וההצטיידות לצליחה עד המושבה הטמפלרית שרונה, וזאת אף על פי שהטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית נחשבו נתיני אויב[4]. מתושבי המושבה נאספו עצים ושטיחים לבניית אסדות הצליחה. מהעצים נבנו סירות קלות, ורפסודות בצורת מסגרות עץ מרופדות. השטיחים שימשו להחרשת קולות את צעדי החיילים על גבי הרפסודות. באזור "באסה", צפונית ליפו, הייתה בִּיצָה[5] ושם התאמנו השייטים בהפעלת הציוד. אחרי אימונים אחדים, הוחבאו הרפסודות בפרדסי שרונה עד ליום הנחיתה.
היערכות הכוחות העות'מאניים
חלקו המערבי של קו החזית בין כוחות חיל המשלוח המצרי וכוחות הצבא העות'מאני התייצב במהלך נובמבר 1917 לאורך הירקון. העמדות הטורקיות העקריות בחלקו המערבי של הקו נפרסו מתל רקית - לפנים בסיס המודיעין על רכס הכורכר מעל חוף תל ברוך, במערב, עבור בג'ליל, תל קסילה, שייח' מוניס - שכונת רמת אביב, שכונת 'גבעת הפרחים' בנאות אפקה ב', ועד ח'ירבת הדרה - היום שכונת רמת החייל, במזרח.
המפקדה הקדמית הוקמה בכפר טירה. בחזית היה גדוד 31 מחטיבת הפרשים הקוזקים, (חטיבה צ'רקסית) בסמוך לחוף, וממזרח לו גדודים 138 ו-161 מהדיוויזיות הרגליות הטורקיות ה-3 וה-7 של הארמייה ה-8. סוללות ארטילריה מוקמו בתל רקית ובג'ליל.
תוכנית הקרב
גם הצליחה השנייה הייתה אמורה להיערך במתכונת הצליחה הראשונה דהיינו, צליחה לאור היום בחיפוי ארטילרי והתקפת מצח על העמדות הטורקיות. אולם, בשונה מן התכנון המקורי הציג מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 עליה הוטלה משימת הצליחה, חלופה, בפני מפקדו, לוטננט-גנרל בולפין (אנ'), מפקד הקורפוס ה-21. החלופה כללה מתקפת פתע לילית, שתביא את יחידות הסער של הדיוויזיה, בשקט מוחלט ללא סיוע ארטילרי, ובחסות מזג האוויר הסוער, לבסס ראשי גשר, ולהסתנן אל בין מוצבי האויב על מנת ללכדם בהפתעה. שליטה במוצבים החולשים על המעברות תאפשר ליחידות ההנדסה לפרוס גשרים ניידים, בביטחה יחסית, ולחצייה של עיקר הכח הדיוויזיוני שירחיב את ראשי הגשרים ויבסס השליטה בשטח עד להסרת האיום המיידי הטורקי על פיתחת הירקון ועמק האיילון הצפוני.
הצליחה השנייה
בין שתי הצליחות פוצצו העות'מאנים את גִ'סְר אֶל-הַדָּאר (גשר שאון המים) והסכר בעשר טחנות, עליו עברה דרך יפו-שכם ההיסטורית, וכך הערימו קושי נוסף על חציית הנהר. הצליחה השנייה נערכה בחסות הלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. בליל חורף גשום נעו שלוש החטיבות של הדיוויזיה ה-52, תוך שהן נושאות עמן את ציוד הצליחה ומתמודדות בקרקע בוצית וטובענית, ונפח מים ניכר בנהר, לעבר שלוש נקודות הצליחה שנקבעו לאורך הירקון. הפעם הופתעו הטורקים לחלוטין, ועל כך תעיד העובדה שעד בוקר חצו כל כוחות הרגלים של הדיוויזיה את הנהר, וביססו ראש גשר בחוף הצפוני של הירקון תוך שימוש בכידונים בלבד. במהלכו של ה-21 בדצמבר עסקו הרגלים בהתחפרות בעמדות הטורקיות שנלכדו בלילה, כוחות ההנדסה הבריטים בפריסת גשרים על הירקון תחת אש ארטילרית טורקית מכיוון המושבה פתח תקווה, כוחות הסיוע הארטילרי של הדיוויזיה ה-52 שחצו את הירקון על הגשרים שנפרסו נערכו לסיוע בהמשך ובערבו של היום התייצב קו החזית צפונה מהירקון, מתל רקית, במערב, עבור בשייח מוניס, גבעת הפרחים בשכונת נאות אפקה ב', בואכה תל א נוריה[6] - הגבעה עליה עומד עירוני י"ד בשיכון דן, ח'ירבת הדרה היא רמת החייל, ועד תל אל מוחמאר (תל קנה), במזרח. בלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר תקפו יחידות מן הדיוויזיה ה-54 הבריטית את הגבעה המכונה, "Bald Hill", עמדה[7] נישאה מדרום למושבה פתח תקווה שחלשה על כל גוש דן והייתה זירת קרב במשך כל חודש דצמבר, וכבשו אותה. עם שחר יכלו התוקפים לדווח שהטורקים נסוגים מעמדותיהם בפרדסי המושבה פתח תקווה וכפר פג'ה, ובהמשך היום נפלו המקומות הללו בנוסף לכפר רינתיה בידי הבריטים. ב-23 בדצמבר, בסיוע האוויריה והימיה שתקפו כוחות עותמאנים נסוגים, הרחיבו הבריטים את אחיזתם בגזרת החוף וכוח החוד הגיע עד צפונית לשפיים (היום בתחומי גן לאומי חוף השרון).
כך התייצב הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות עד ספטמבר 1918, מועד תחילת מתקפת מגידו של הגנרל אלנבי.
עמודי הזיכרון לצליחת מעברות הירקון
-
אנדרטת הצליחה בתל כודאדי (שפך הירקון) -
אנדרטת הצליחה בכיכר היל -
אנדרטת הצליחה ברמת גן -
אנדרטת הצליחה ברמת גן, 1917, מבט ממערב למזרח.
לאחר המלחמה החליטו מפקדי הצבא להנציח את הצליחה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. עמוד אחד מוקם בשפך הירקון, אחד בראש גבעת כיכר היל והשלישי בסמוך לגדת הנחל בצומת הרחובות בן-גוריון ואבא הלל ברמת גן[8]. עמודי השיש נלקחו מעתיקות קיסריה, אפולוניה או אשקלון[9]. על העמודים נחקקה כתובת זיכרון בעברית, בניסוחו של זאב ז'בוטינסקי ובהשתדלותו של מאיר דיזנגוף אצל היל להוסיפה לכתובת באנגלית.
| מיקום המצבה | התוכן החרוט על עמוד השיש |
|---|---|
| שפך הירקון - תל כודאדי | "בלילה אור לז' טבת התרע"ח (21 בדצמבר 1917) עברה הבריגדה 157 של הדיוויזיה ה-52 את המעברה הזאת ולכדה את העמדות הטורקיות שממולה". (מדובר בעמדות בתל רקית, היום - בסיס המודיעין על רכס הכורכר מעל חוף תל ברוך). |
| כיכר היל-בצפון הישן של תל אביב | "בלילה אור לז' טבת התרע"ח (21 בדצמבר 1917) עברה הבריגדה 156 של הדיוויזיה 52 (לאולנד) במקום הזה את הנהר, על גשרים קלים ורפסודת ולכדה את העמדה הטורקית שייח' מוניס". (היום - רמת אביב). |
| סוף רחוב אבא הלל- במערב רמת גן | "בלילה אור לו' טבת התרע"ח (21 בדצמבר 1917) עברה הבריגדה 155 של הדיוויזיה 52 (לוּלנד) את הירקון במקום הזה, על רפסודות וגשר-קל וכבשה את העמדה הטורקית בחרבת חדרה"[10]. (היום - רמת החייל). |
לקריאה נוספת
- ערן תירוש, הלחימה במבואות יפו וצליחת הירקון, מתוך הלחימה במבואות יפו וצליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל, בהוצאת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, 2010
- ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל-1917", הוצאת מודן והמעבדה התפיסתית באגף המבצעים, 2012.
- ערן דולב, אלונקה על גב גמל, תל אביב: מערכות והוצאת מודן, 2017.
- Kinloch, Terry, Devils on horses, in the words of the Anzacs in the Middle East 1916-19, foreword by Christopher Pugsley, Auckland : Exisle, 2007.
קישורים חיצוניים
תעוד הקמת הגשר על הירקון לאחר הצליחה השנייה, למרגלות כיכר היל, סרטון באתר מוזיאון המלחמה האמפריאלי הבריטי
הערות שוליים
- ^ תקציר המבוסס על הפרק The New Zealanders and the Battle of Nahr el Auja - 24 November 1917 בספרו של Devils on Horses ,Terry Kinlook.
- ^ ברחוב הרצל 35, היום רחוב הרצל פינת רחוב לוינסקי
- ^ היכן שהיו ממוקמות אנטנות צבאיות של גלי צה"ל. במפות הבריטיות מכונה הגבעה, גבעה 255 או 'גבעת בולפין', על שמו של מפקד הגיס, אדוארד בולפין
- ^ ב-1918 אף הוגלו 850 מבין תושבי מושבות הטמפלרים הדרומיות למצרים שם הושמו במחנה מעצר
- ^ היום אצטדיון בלומפילד
- ^ שמואל אביצור, הירקון; הנהר וגלילותיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957, סקר טבע עירוני – תל אביב-יפו, אתר 33, תל נריה
- ^ הגבעה הגבוהה בגוש דן, מתנשאת לרום של 94 מטרים, היום בתחום היישוב גת רימון ועליה בריכות מים של מקורות. גבעה 265 במפות הבריטיות
- ^ העמוד הוסט כמה מטרים מן המקום בו הוצב לראשונה עקב עבודות בצומת
- ^ יש סתירה בין מקורות שונים
- ^ זהו, ככל הנראה, המופע הכתוב הראשון בו שובש שם המקום ל'חרבת חדרה'. חקלאי שייח' מוניס שעיבדו אדמות במקום כינו אותו 'הדרה', הגשר הסמוך על הירקון בעשר טחנות נקרא, ג'יסר אל הדאר, ומשום מה, בכתבי חוקרי המקום, היהודים, הוא מכונה, 'חדרה'. במפות הבריטיות, מפת הPEF לדוגמה, המקום מכונה Hadrah אולם לא ניתן לשלול ש-H כיסתה על העדרה של הח' בשפתם ולאו דווקא לרמז על ה'
