תרבות צ'ינצ'ורו
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2021, לפי קריטריונים 3 ו-5 | |
| מדינה |
 צ'ילה |
|---|---|
| שטח האתר | 3,640.5 דונם |
| שטח אזור החיץ | 6,723.1 דונם |
| קואורדינטות | 18°28′55″S 70°19′18″W / 18.481961°S 70.321572°W |
תרבות צ'ינצ'ורו (בספרדית: Cultura chinchorro) הייתה תרבות קדם-קרמית באמריקה הדרומית שנמשכה עד ל-3,500 שנים לפני זמננו (עד 1,500 לפני הספירה). האנשים שיצרו את תרבות צ'ינצ'ורו היו דייגים יושבי קבע שהתגוררו באזור החוף של האוקיינוס השקט של צפון צ'ילה ודרום פרו של ימינו. הימצאות מים מתוקים באזור הצחיח בחוף הקלה על התיישבות אנושית באזור זה. בני הצ'ינצ'ורו התפרסמו בשיטות החניטה והקבורה המורכבות שלהם, שכללו את המומיות המלאכותיות העתיקות ביותר בעולם, כולל מומיות של ילדים, שהוכנו בקפידה. מלבד זאת ידוע עליהם מעט מאוד, מה שכנראה נובע גם מאורח חייהם הלא בולט ללא מבנים גדולים. אזור תרבות הצ'ינצ'ורו החל להיות מושפע מהתרבויות של רמת האנדים מה שהוביל לאימוץ החקלאות. הרבה יותר מאוחר, היה אזור זה תחת השפעת אימפריית טיוואנאקו.
בשנת 2021, נוסף חלק מהאתרים הארכאולוגיים של תרבות צ'ינצ'ורו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.[1]
אטימולוגיה
תרבות צ'ינצ'ורו קרויה על שם חוף צ'ינצ'ורו (בספרדית: Playa Chinchorro) ליד אריקה שבצ'ילה, שם התגלו המומיות הראשונות.[2]
גאוגרפיה
התרבות התפשטה על פני אזורי החוף הצחיחים של מדבר אטקמה מאזור העיר אילו (אנ') בדרום פרו, ועד העיר אנטופגסטה בצפון צ'ילה. אבל נראה שהגרעין התרבותי של הצ'ינצ'ורו הוא אזור אריקה-קמרונס, המשתרע בין עיירות החוף אריקה וקלטה קמרונס (אנ') מדרום. ישנם אתרים ארכאולוגיים רבים מסביב לאריקה, וסביב קלטה קמרונס.
תיאור
בני הצ'ינצ'ורו היו דייגים מומחים. הם פיתחו מכלול כלי דיג נרחב ומתוחכם. לאנשים היו ציוד דיג יעיל, כמו קרסי דיג עשויים מקונכיות וקקטוסים ומשקולות אבן לרשתות מבדי רשת. הם הפכו לאורגים מיומנים של סלים ומחצלות.[3]
בעוד שרוב אתרי צ'ינצ'ורו ממוקמים על החוף, חלקם נמצאים גם בפנים הארץ וברמות הסמוכות. תזונתם התבססה בעיקר על דגים, רכיכות ויונקים ימיים. יש כמה ערימות פסולת גדולות שנחפרו. ניתוח השיער ועצמות האדם מהמומיות מצביע על כך שכ-90 אחוז מהתזונה שלהם היו ממקורות מזון ימיים, כאשר 10 האחוזים הנותרים של מזונם מבעלי חיים וצמחים יבשתיים.[4]
האתר המייצג של תרבות הצ'ינצ'ורו ממוקם באריקה בצ'ילה; הוא התגלה על ידי הארכאולוג הגרמני מקס אולה (אנ') בתחילת המאה ה-20.[5]
אתרים ארכאולוגיים מוקדמים רבים התגלו לאורך חוף זה. בפרו, קבראדה טקוויי (Quebrada Tacahuay) וקבראדה חגואיי (Quebrada Jaguay) נחקרו על ידי ארכאולוגים. דרומה יותר, יש גם את אתר הטבעת, והקבראדה לוס בורוס (Quebrada Los Burros). בפנים הארץ בצ'ילה, התגלו האתרים אצ'אס (Achas), ולאס קונצ'אס (Las Conchas).
קבראדה חגואיי הוא הצפוני מבין האתרים הללו, וגם העתיק ביותר, קבראדה טקוויי, דרומה יותר, צעיר יותר. כמה חוקרים טוענים שתרבות צ'ינצ'ורו התפתחה מיישובים מוקדמים יותר אלה, אם כי הפרטים עדיין נחקרים. האתר של אצ'אס הוא המקום שבו נמצאה המומיה הקדומה ביותר של צ'ינצ'ורו: "איש אצ'ה" (Hombre de Acha).
יש לציין בהקשר זה גם את האתר הידוע של מונטה ורדה, שנמצא גם הוא בסמוך לקו החוף של צ'ילה.
המומיות של תרבת צ'ינצ'ורו
המומיות של הצ'ינצ'ורו עתיקות בהרבה מהמומיות של המצרים הקדמונים. חלק מה-DNA שלהם נמצא. התרבות נמשכה כמה אלפי שנים, התפתחה והסתגלה במהלך התקופה. סופה של תרבות צ'ינצ'ורו נקבע בסביבות 1500 לפני הספירה.
ד"ר ברנרדו אריאסה (Bernardo Arriaza) הוא אנתרופולוג צ'יליאני שתרם רבות לידע הנוכחי שלנו על הצ'ינצ'ורו. ב-1984 הוא פרסם מחקר בכתב העת Chungara, עבודתו הראשונה על תרבות הצ'ינצ'ורו. מאוחר יותר, ב-1994, פרסם אריאסה סיווג של מומיות צ'ינצ'ורו, טיפולוגיה שנמצאת כיום בשימוש נרחב על ידי הקהילה המדעית והכללית.[6] ב-1995 הוא כתב מאמר חשוב למגזין נשיונל ג'יאוגרפיק על מומיות צ'ינצ'ורו, שתורגם למספר שפות וסייע לפרסם את המומיות העתיקות ברמה בינלאומית. ספרו "מעבר למוות: מומיות צ'ינצ'ורו של צ'ילה הקדומה" (Beyond Death: The Chinchorro Mummies of Ancient Chile)[7] פורסם על ידי הוצאת מוסד הסמית'סוניאן בוושינגטון די.סי. עבודה זו תורגמה מאוחר יותר לספרדית ופורסמה בצ'ילה על ידי אוניברסיטת צ'ילה.
התגלה כי החניטה לא הייתה תלויה בגיל ובמעמד החברתי של הנפטר, אם כי חברים לשעבר של אצולת הצ'ינצ'ורו עברו טיפול משוכלל ומורכב יותר. ריכוזי ארסן גבוהים בסביבה הובילו לתמותת תינוקות גבוהה, ומשערים כי הייתה גורם להתפתחות חניטה כעיבוד חברתי ורגשי. טכניקת החניטה השתנתה עם הזמן. במיוחד, צבען של המומיות השתנה, משחור מנצנץ המיוצר על ידי מנגן לצבע אדום מאוחר יותר (בסביבות 2000 לפני הספירה) של המומיות.
לאחר המוות, קילפו את בשר המתים והחלק החיצוני שלהם עוצב באמצעות מקלות וחימר. לאחר מכן נחנטו המומיות באחד מהחומרים לעיל. מסכות פנים אדומות ושחורות עם חורים אופייניים לפה, לאף ולעיניים נוצרו על ידי שימוש בפיגמנטים צבעוניים וככל הנראה עוצבו לפי פניו של המנוח. לאחר מכן הונחו המתים על בדים עשויים קנים ונקברו בצורה שטחית באדמת המדבר.[8]
מומיה של גבר בן תרבות צ'ינצ'ורו נושאת את הקעקוע המוקדם ביותר שנמצא ביבשת אמריקה. יש לו קו מקווקו דמוי שפם מקועקע מעל שפתו העליונה; הקעקוע מתוארך לבערך 2300 לפני הספירה.
התפתחות מאוחרות יותר
שלב אסאפה של פיתוח תרבותי מקומי היה תקופת מעבר בין סוף שלב צ'ינצ'ורו לתחילת שלב אלטו רמירס (Alto Ramírez). התפתחויות אלו התרחשו בעמק אסאפה הסמוך לחוף, כמה שינויים תרבותיים הביאו מהגרים מהאלטיפלנו. השפעות אלו הביאו לאימוץ החקלאות סביב 3,000 שנים לפני זמננו, כמו גם הופעת כלי החרס. הקבוצות המאוחרות הללו כבר לא חנטו את מתיהם.
השפעתן של תרבויות האנדים המוקדמות בצפון צ'ילה נחקרה על ידי כמה ארכאולוגים. במיוחד ההשפעה מתרבות ואנקאראני (אנ'), ותרבות הפוקרה המוקדמת מאזור אגם טיטיקקה עשויה להיות רלוונטית כאן. במהלך שלב מעבר, ייתכן שתרבות הצ'ינצ'ורו התקיימה יחד עם מסורת האנדים שצצה לאורך החוף.[9]
אתר המורשת העולמית
אתרי תרבות צ'ינצ'ורו הוצעו כמועמדים להוספה לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו ב-1998, ונוספו לרשימה ב-27 ביולי 2021 במסגרת כנס וועדת המורשת העולמית בפוג'ואו שבסין.[10]
אתר המורשת כולל שלושה אזורים במחוז אריקה ופרינאקוטה:
- פאלדאו נורטה דל מורו דה אריקה (Faldeo Norte del Morro de Arica) – בשטח של 47.8 דונם ואזור חיץ של 2,345.2 דונם. באתר התגלו קברים.
- קולון 10 (Colón 10) – בשטח של 350 מטרים רבועים. באתר התגלו קברים.
- דסמבוקדורה דה קמרונס (Desembocadura de Camarones) – בשטח של 3,592.3 דונם ואזור חיץ של 4,377.9 דונם. באתר התגלו מקומות יישוב, ערימות פסולת וקברים.
שני האתרים הראשונים בתחומי העיר אריקה, והאתר השלישי כ-100 קילומטרים דרומית לעיר.
בהסבר להכרזה נכתב:
יחד הם [האזורים] נושאים עדות לתרבות של ציידים-לקטים ימיים שהתגוררו בחוף הצפוני הצחיח והעוין של מדבר אטקמה בצפון צ'ילה. הנכס מציג את העדויות הארכאולוגיות העתיקות ביותר המוכרות לחניטה מלאכותית של גופות בבתי קברות המכילים גם גופות חנוטות באופן מלאכותי וגם כמה שנשתמרו בשל תנאי הסביבה. עם הזמן, שיכללו בני הצ'ינצ'ורו מנהגי קבורה מורכבים, לפיהם הם פירקו והרכיבו בשיטתיות גופות של גברים, נשים וילדים שנפטרו מכל הקשת החברתית כדי ליצור מומיות "מלאכותיות". למומיות אלו יש איכויות חומריות, פיסוליות ואסתטיות שמשערים כי הן משקפות את התפקיד הבסיסי של המתים בחברה של צ'ינצ'ורו. בנכס נמצאו כלים העשויים מחומרים מינרליים וצמחיים וכן מכשירים פשוטים העשויים מעצם וקונכיות שאפשרו ניצול אינטנסיבי של משאבי הים בנכס המפגין עדות ייחודית לרוחניות המורכבת של תרבות הצ'ינצ'ורו.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
- Settlement and Artificial Mummification of the Chinchorro Culture in the Arica and Parinacota Region – UNESCO
- K. Kris Hirst, Chinchorro Culture – Introduction – archaeology.about.com
- "Making the Dead Beautiful: Mummies as Art" – Archaeology Magazine
- Renato Aguirre Bianchi, The prehispanic identity of Arica
- Life beyond death in the driest place on Earth
הערות שוליים
- ^ Centre, UNESCO World Heritage. "Settlement and Artificial Mummification of the Chinchorro Culture in the Arica and Parinacota Region". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית).
- ^ Chinchorro Culture: Pioneers of the Coast of the Atacama Desert
- ^ "Making the Dead Beautiful: Mummies as Art" Archaeology Magazine
- ^ K. Kris Hirst, Chinchorro Culture – Introduction – archaeology.about.com
- ^ Can UNESCO status save the world’s oldest mummies?
- ^ "Tipología de las Momias Chinchorro y evolución de las prácticas de momificación" (PDF).
- ^ Smith, Maria O. (1996-12-01). "Beyond Death: The Chinchorro Mummies of Ancient Chile. Bernardo T. Arriaza". The Quarterly Review of Biology. 71 (4): 557. doi:10.1086/419559. ISSN 0033-5770.
- ^ Arriaza, Bernardo T. "ARSENIASIS AS AN ENVIRONMENTAL HYPOTHETICAL EXPLANATION FOR THE ORIGIN OF THE OLDEST ARTIFICIAL MUMMIFICATION PRACTICE IN THE WORLD". Chungará (Arica) (באנגלית). 37 (2). doi:10.4067/S0717-73562005000200010.
- ^ Carlos A. Baied, Review of: Historias del Desierto: Arqueología del Norte de Chile, by Mario Rivera, Editorial del Norte, 2002, pp. 238, La Serena. Volumen 39, N° 1, 2007. Páginas 135–136 Chungara, Revista de Antropología Chilena
- ^ Cultural sites in Africa, Arab Region, Asia, Europe, and Latin America inscribed on UNESCO’s World Heritage List
  |
|---|
33802402תרבות צ'ינצ'ורו