תעשיית הטבק
תעשיית הטבק כוללת את האנשים והחברות העוסקים בגידול צמחי הטבק, עיבודם לטבק כחומר גלם, ייצור מוצרי טבק – ובעיקר סיגריות, משלוח, פרסום שיווק והפצה של מוצרי טבק,. מדובר בתעשייה עולמית – טבק יכול לגדול בכל סביבה חמה ולחה, ולכן ניתן לגדלו בכל היבשות פרט לאנטארקטיקה. לאורך ההיסטוריה, חברות הטבק שיחקו תפקיד מרכזי בהתפשטות השימוש בטבק ברחבי העולם, והשפיעו באופן נרחב על בריאות הציבור, פוליטיקה, והכלכלה עולמית.
על פי אמנת מסגרת של ארגון הבריאות העולמי לבקרת טבק (אנ') (WHO Framework Convention on Tobacco Control), "תעשיית הטבק" כוללת יצרני טבק, סיטונאים ויבואני מוצרי טבק. אמנה מבוססת-ראיות זו מצפה מהמדינות החתומות עליה (181 מדינות) ליישם מדיניות בריאות ציבורית בנושא בקרת טבק "כדי להגן על הדורות הנוכחיים והעתידיים מפני ההשלכות הבריאותיות, החברתיות, הסביבתיות והכלכליות ההרסניות של צריכת טבק וחשיפה לעשן טבק".
טבק הוא אחד החומרים הממכרים ביותר והנפוצים ביותר בעולם ומהווה את אחת התעשיות הקטלניות והפוגעניות ביותר בעולם. מיליוני אנשים חיים בתנאי בריאות גרועים בגלל הטבק במשך שנים וחולים במחלות שונות כמו מחלות לב, שבץ, סרטן ועוד. על‑פי ארגון הבריאות העולמי ומקורות נוספים נכון לשנת 2023, בכל שנה מתים כ-8 מיליון בני אדם כתוצאה ממחלות הנגרמות משימוש בטבק — זה כולל גם מעשנים פעילים וגם מי שנחשפו לעישון פסיבי. [1] עישון טבק ושימושים אחרים בו גורר מחלות ומוות. אחד מתוך 8 אנשים בממוצע מת עקב עישון טבק.[2]. במהלך המאה ה-20 כ-100 מיליון בני אדם מתו בטרם עם כתוצאה מעישון.[1]
הטבק, אחד מחומרי ההתמכרות הנפוצים ביותר בעולם, מגיע מצמח הטבק שמקורו באמריקות, והיה יבול החקלאי חשוב של חקלאים אמריקאים לאורך ההיסטוריה. באופן ספציפי יותר, המונח "טבק" מתייחס למגוון מיני צמחים מהסוג ניקוטיאנה (במיוחד Nicotiana tabacum), שמקורם באזורים טרופיים באמריקה, והם מגודלים בעיקר בשל עליהם, שמיובשים ומעובדים לעישון באמצעות סיגריות, סיגרים או מקטרות. העלים גם משמשים ליצירת טבק ללעיסה, טבק להסנפה או טבק לטבילה, וכן להכנות אחרות פחות נפוצות. בין השנים 1617 ל-1793, הטבק היה היבול היצואי הרווחי ביותר מצפון אמריקה הבריטית ומארצות הברית. עד שנות ה-60 של המאה ה-20, ארצות הברית הייתה המדינה המובילה בעולם בגידול, ייצור ויצוא של טבק.
הטבק נחשב למוצר חקלאי סחיר, בדומה למוצרי מזון חקלאיים – מחירו מושפע בין היתר מתפוקות היבול, שמשתנות בהתאם לתנאי האקלים המקומיים. המחיר משתנה גם לפי מין או זן מסוים, הכמות הכוללת המוצעת למכירה בשוק, אזור הגידול, בריאות הצמחים ותכונות נוספות שמשפיעות על איכות המוצר. במהלך המאה ה-20 חברות הטבק שיווקו טבק לקבוצות שונות והצליחו לגרום לעליה בשיעור המעשנים. לפידי החירות לדוגמה היה קמפיין יח"צ ותעמולה במהלך הגל הראשון של הפמיניזם בתחילת המאה העשרים בארצות הברית, שעודד נשים מערביות לעשן על ידי קישור בין עישון לבין פמיניזם ועצמאות. קמפיין שיווק אחר עודד חיילים לעשן על ידי חלוקת סיגריות חינם לחייילים במהלך מלחמת העולם הראשונה. קמפיין נוסף קישר בין עישון לבין ענפי ספורט פופולרים כמו בייסבול.
החל משנות ה-20 ובאופן גובר מאמצע המאה ה־20, מחקרים רפואיים החלו לחשוף את הקשר הישיר בין עישון לבין סרטן ריאות, סוגי סרטן נוספים ומחלות קשות נוספות כמו מחלות לב. הדו"ח של המנתח הכללי של ארצות הברית משנת 1964 היה נקודת מפנה, ומאז התרחב הידע המדעי בדבר נזקי הטבק. עם זאת, תעשיית הטבק הגיבה בהכחשת נזקי העישון - הסתרת מידע, פרסום מידע מטעה, פיתוח סיגריות קלות והפעלת לוביסטים במטרה לעכב רגולציה. המידע על המידע השקרי של חברות הטבק נחשף ברובו רק בסוף שנות ה-90.
במדינות רבות קיימות הגבלות על מכירה ושיווק של סיגריות וכן הוכנסו חוקים להגבלת עישון במרחב הציבורי. במדינות רבות קיים מס כבד על סיגריות הן במטרה לייצר לממשלות רווח על מוצר קשיח, הן כדי להיות מקור הכנסה להתמודדות עם נזקי הסיגריות והן כדי להרתיע אנשים מלצרוך סיגריות. במדינות מערביות רבות כמו ארצות הברית, בריטניה וישראל נרשמה ירידה באחוז המעשנים במשך מספר עשורים. עם זאת צריכה של סיגריות מתחילה בדרך כלל בגיל צעיר, בעיקר בשכבות חלשות וכן בקרב אנשים ממדינות עניות בעלי מודעות נמוכה לנזקי העישון ולבריאות באופן כללי. הטבק הוא חומר ממכר מאד וחברות הטבק מבצעות מניפולציה בניקוטין - הוספת מוצרים שונים לטבק ועיצוב הסיגריות כך שיהיה קל יותר להתחיל לעשן וקשה יותר להגמל.
ברחבי העולם מיוצרים בכל שנה כ-6 טריליון סיגריות, עליה של כ-12% אחוז מאז שנת 2000. סין מייצרת כמעט 40% מסך הייצור של הסיגריות. למרות העלייה במודעות לנזקי העישון במערב ושנים של ירידה במעשנים, במדינות רבות, במיוחד במדינות בעלות כלכלה מתפתחת כמו סין, הודו, המזרח התיכון ועוד, מגמת העישון דווקא משנות ה-70 גדלה. סה"כ התמותה מעישון בעולם הן במגמת עליה. [3] עם זאת ברוב מדינות העולם יש כנראה ירידה באחוז המעשנים הגברים (למעט מדינות כמו אינדונזיה וכמה מדינות במזרח התיכון) וירידה בעישון בקרב נשים ברוב המדינות בעולם.
קיימים מאבקים ציבוריים מול חברות הטבק ונגד בעישון משנות ה-50 של המאה ה-20, אבל מאבקים אלה התחזקו בעקבות ממצאים חדשים. משנות ה-90 קיימים מאבקים ציבוריים בין גורמי בריאות, כמו משרדי בריאות, רופאים, עיתונאים ופעילים לבין חברות הטבק בניסיון לחשוף את נזקי העישון בצורה ברורה, לעודד מועדות להתמכרות לעישון, לעודד חקיקה להגבלת מכירה והפצה של סיגריות וכן כדי למנוע עישון פסיבי. חלק מהמאבקים, כמו תביעה ציבורית נגד חברות הטבק, חשפו כמות גדולה של מסמכים פנימיים של חברות הטבק שמצביעה על הפצה של דיסאינפורמציה והשפעות של תאגידים על התקשורת ועל האקדמיה והממשלה. חברות הטבק נקטו במשך עשרות שנים קו של הכחשת נזקי העישון ובלבול הציבור על ידי "פתרונות" כמו סיגריות קלות. קיים ניסיון להתרחק מסוגיות נפיצות כמו שיווק טבק לבני נוער וסוגיות כמו כמה חופש ציבורי יש לחברות, ולהתנגד לצעדי מניעה וגמילה כמו חפיסה אחידה. קשרי הון-שלטון ולובי פוליטי מסייעים לחברות לעצור מהלכים להקטנת העישון. בעקבות התביעות והמידע ננקטו מספר צעדים נגד חברות הטבק בארצות הברית לדוגמה מכון הטבק שהוקם על ידי חברות הטבק פורק בשנת 1998 במסגרת "Tobacco Master Settlement Agreement" - הסכם הבוררות בתביעה בין תובעים ממדינות שונות בארצות הברית לבין חברות הטבק.
היסטוריה של תעשיית הטבק
מוצא היסטורי והתמסדות תעשייתית
השימוש בטבק החל עוד בתקופות קדם על ידי עמים ילידיים באמריקה, אך לאחר גילוי אמריקה על ידי אירופאים במאה ה־15, הפך הטבק במהרה למוצר סחר בינלאומי. במהלך המהפכה התעשייתית, ייצור הסיגריות עבר תהליך מיכון, במיוחד לאחר המצאת מכונת גלגול הסיגריות ב־1880, מה שהוביל לירידה בעלויות ועלייה עצומה בתפוצה.
היווצרות תאגידי הטבק
בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 החלו להתגבש תאגידי טבק גדולים, כמו British American Tobacco (BAT) שהוקמה ב־1902, ו־Philip Morris International, שמוצאה בבריטניה אך צמחה בארצות הברית. חברות אלו התמקדו תחילה בשווקים מקומיים, אך עד אמצע המאה ה־20 הן הפכו לתאגידים רב-לאומיים הפועלים ברחבי העולם.
עידן השיווק האגרסיבי
במהלך ראשית המאה ה־20, ועד לשנות ה־60 של המאה ה־20, חברות הטבק השקיעו סכומי עתק בשיווק, יחסי ציבור ופרסום, תוך קישור בין עישון לערכים של יוקרה, גבריות, נשיות, חירות ואף בריאות. סיסמאות כמו "רופאים ממליצים על Camel" היו נפוצות, והתעשייה קידמה את מוצריה גם לנשים, חיילים, וצעירים.
חברות הטבק אימצו אסטרטגיות שיווק ממוקדות אוכלוסייה, שנועדו להרחיב את בסיס הלקוחות שלהן. נשים, שבעבר ראו בעישון מעשה גס או לא מוסרי, הפכו למטרה שיווקית החל משנות ה־20 של המאה. קמפיינים כמו לפידי החירות של אדוארד ברנייס בשירות Lucky Strike קשרו בין עישון נשי לבין שחרור האישה ואמנציפציה – כשהציגו נשים מעשנות כמודרניות, משוחררות ועצמאיות. מאחורי המסר הפמיניסטי לכאורה הסתתר אינטרס מסחרי ברור: יצירת שוק חדש. בפועל, נשים רבות הפכו מכורות לניקוטין ולכן תלויות בחברות הטבק, ולעיתים מבלי להבין את הסיכון. העישון הוביל לעלייה חדה בתחלואה נשית בסרטן ריאות במחלות לב וסרטן צוואר הרחם, וגם השפיע לרעה על הריון ופוריות.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, חילקו ממשלות ובמיוחד צבאות בריטניה וארצות הברית סיגריות לחיילים כחלק מהאספקה הצבאית השוטפת, בתמיכת חברות הטבק. מהלך זה נתפס כתמיכה מורלית בלוחמים, אך גם ביסס את ההרגל בקרב דור שלם של גברים צעירים. עד היום תחילת עישון מתחילה לעיתים קרובות בשירות הצבאי.
בתחום הספורט, חברות הטבק נקטו בטקטיקות של חסויות ופרסום באמצעות ספורטאים מפורסמים, עוד לפני איסור רגולציה. בייסבול, פורמולה 1 ואיגרוף היו מוקדים בולטים לפרסום סמוי וגלוי של מותגים כמו Camel ו–מרלבורו.
פרסום הסיגריות פנה גם לילדים ובני נוער, באמצעות דמויות מונפשות, צבעים מושכים, ומבצעים של "איסוף קלפים" או צעצועים. מותגים כדוגמת Joe Camel הפכו סמל תרבותי. מחקר ידוע משנת 1991 מצא כי ג'ו קמל הפך לדמות מוכרת יותר ממיקי מאוס בקרב ילדים בארצות הברית.[2] במחקר זה נמצא כי 91.3% מהילדים בגילאי 6–5 זיהו את דמותו של ג'ו קמל, שיעור גבוה יותר מזה שזיהה את מיקי מאוס. המסקנה עוררה סערה ציבורית והביאה לביקורת קשה על חברת RJ Reynolds, שיצרה את הדמות, בטענה שהיא מפרסמת סיגריות לילדים תוך שימוש באסוציאציות חביבות ומצוירות. בעקבות הלחץ הציבורי והמשפטי, הופסק השימוש בג'ו קמל בשנת 1997. חברות הטבק הכחישו כי מדובר בפרסום מכוון לילדים, אך מסמכים פנימיים שפורסמו לימים הראו כי בני נוער נתפסו כפלח שוק חשוב - במטרה ליצור מעשנים חדשים שכן מעשנים מבוגרים שמפסיקים או מתים.
תגובת החברה והמדע
מחקרים רפואיים על הסיכון הבריאותי מטבק החלו להופיע כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, כולל לדוגמה מחקריו של הרופא הארגנטינאי אנחל רופו.
בשנות ה-50 חוקרים רבים הגיעו למסקנה חד משמעית בנושא הסכמות הבריאותיות של עישון על ידי מחקרים על עשרות אלפי חולים. בזמן זה חלה עליה בתשומת הלב של הציבור המערבי עקב פרסומים של המחקרים בעיתונות הפופולרית. חברות הטבק הצליחו למסמס חלק גדול מהביקורת על ידי פרסום הודעה כנה למעשנים שהודיעה כי "המומחים" חלוקים בדעותיהם ביחס לנזקי העישון וכי הן יעשו הכל כדי לחקור ולוודא שהמוצרים שלהם בטוחים. לימים הסתבר כי המסמך שקרי וכי חברות הטבק ידעו היטב על נזקי הטבק שנים רבות עוד לפני פרסום המחקר והמודעה מטעמם.
בשנת 1964 הכירו ממשלות מערביות וגורמי בריאות מרכזיים בנזקי הבריאות העצומים של מוצרי טבק. הדבר הוביל לירידה בשיעורי העישון בקרב הציבור המערבי. עם זאת חברות הטבק המשיכו להאבק בממצאים אלה בצורות שונות, על ידי גופים שקידמו פסאבדו מדע כמו מכון הטבק, באמצעות סוכניות יחסי ציבור, פרסום, חסויות ולובי פוליטי ארגסיבי.
משפט הסכם פשרה וחשיפת מסמכים פנימייים
החל משנות ה-60 ובעשורים לאחר מכן התנהלו מאבקים לרגולציה על טבק ולצמצום היכולת של החברות להגיע לקהלים פגיעים כמו בני נוער. משנות ה־90 ואילך, גבר הלחץ המשפטי והציבורי על חברות הטבק. תביעות ענק, כמו הסדר הפשרה ההיסטורי בארצות הברית (Master Settlement Agreement, 1998), חייבו את החברות לשלם מיליארדים ולהפסיק פרסום לבני נוער. מאז, נאכפים ברחבי העולם צעדי רגולציה כמו אזהרות על מוצרי טבק, איסור עישון במקומות ציבוריים ומיסוי טבק מוגבר.
המשפטים גם חשפו מסמכים פנימייים רבים על החברות שהעידו כי הם שיקרו במגוון תחומים כמו סכנות בריאותיות של הטבק, הגברה מכוונת של התלות הגופנית במוצר, אסטרגיות שיווק לילדים, התמכרות ובטיחות לסיגריות קלות, עישון כפוי (עישון פאסיבי), מחקר על טבק ועוד. ספרים על השקרים של חברות הטבק כמו שואה מוזהבת וסוחרי הספק הפכו את תעשיית הטבק לדוגמה מפורסמת של אגנוטולוגיה (זריעת ספק ובורות), תעמולה בחברה דמוקרטית, הנזקים של לובי פוליטי ביחס לכלכלה ולבריאות והשפעות מסחריות על המדע, העיתונות ועל בריאות הציבור.
גלובליזציה והעתיד
במאה ה־21, חברות הטבק ממשיכות לפעול בזירה גלובלית, תוך מיקוד באזורים עם רגולציה חלשה יותר – במיוחד באפריקה, אסיה ומדינות מתפתחות. במקביל, הן משקיעות בטכנולוגיות חדשות כמו סיגריות אלקטרוניות ומוצרי טבק מחומם, בניסיון לשמר רווחים תוך הצגת תדמית "בריאה יותר". ההיסטוריון רוברט פרקטור, שחקר בצורה נרחבת את תעשיית הטבק, טוען כי אחד ההישגים של חברות הטבק בשנים האחרונות הן שהן הפכו את עצמם ל"בלתי נראים", כביכול בעיית הטבק נפתרה, כאשר בפועל החברות ממשיכות לשווק מוצר קטלני וממכר.[3]
תביעות משפטיות
מאמצע המאה ה־20 הוגשו אלפי תביעות נגד חברות הטבק במדינות מערביות, בטענה לרשלנות, הונאה, הטעיית הציבור, וגרימת נזקי בריאות חמורים. עם זאת רוב התביעות בארצות הברית נדחו.
אחת מנקודות המפנה הייתה בשנת 1998, כאשר נחתם הסכם הפשרה המרכזי (Master Settlement Agreement – MSA) בין 46 מדינות בארצות הברית לבין ארבע חברות הטבק הגדולות. במסגרת ההסכם התחייבו החברות לשלם מעל 206 מיליארד דולר לאורך 25 שנה (ולמעשה — תשלומים קבועים לנצח), להגביל פרסום לנוער, ולחשוף מסמכים פנימיים.
ב־2006, פסקה השופטת גלדיס קסלר בתיק ארצות הברית נגד פיליפ מוריס כי חברות הטבק הפרו את חוק RICO (חוק למאבק בפשע מאורגן), לאחר שנמצאו אשמות בקנוניה מתמשכת להסתיר את נזקי העישון והתמכרות לניקוטין, כולל פרסום ממוקד לנוער והשמדת ראיות. פסק הדין אושר בערעור ב־2009, וב־2010 דחה בית המשפט העליון את בקשת החברות לערעור נוסף.
גם במדינות כמו קנדה, אוסטרליה, בריטניה, נורווגיה וישראל הוגשו תביעות ייצוגיות וחקיקות שהובילו לקנסות, הגבלות שיווק קפדניות, ואחריות מוגברת על חברות הטבק לחשיפת האמת והגנה על בריאות הציבור.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- מניפולציות של חברות הטבק, באתר האגודה למלחמה בסרטן
- עובדים על הילדים שלכם: איך תעשיית הטבק והניקוטין מעודדת התמכרות, המיזם למיגור העישון
- תעשיית הטבק, אקו-ויקי
- Bates, Clive;Rowell, Andy "טבק – ההסבר... האמת על תעשיית הטבק... במילותיה שלה", Center for Tobacco Control Research and Education, 2004
- ארכיון מסמכי חברות הטבק
הערות שוליים
- ↑ עישון באתר Our World in Data
- ↑ Fischer, P. M., Schwartz, M. P., Richards, J. W., Goldstein, A. O., & Rojas, T. H. (1991). Brand Logo Recognition by Children Aged 3 to 6 Years: Mickey Mouse and Old Joe the Camel. JAMA, 266(22), 3145–3148. https://doi.org/10.1001/jama.1991.03470220061028
- ↑ רוברט פרוקטור, הרצאה על שואה מוזהבת, 22 במאי 2013, באתר youtube
תעשיית הטבק41614070Q907703