הסכם הפשרה המרכזי עם תעשיית הטבק
הסכם הפשרה המרכזי עם תעשיית הטבק (באנגלית: Tobacco Master Settlement Agreement, ובראשי תיבות: MSA) נחתם ב־23 בנובמבר 1998 בין ארבע מחברות הטבק הגדולות ביותר בארצות הברית – פיליפ מוריס, אר. ג'יי. ריינולדס (R. J. Reynolds), בראון אנד ויליאמסון (Brown & Williamson) ולורילארד (Lorillard), אשר כונו "היצרנים המשתתפים המקוריים" (Original Participating Manufacturers, או בקיצור: OPM) – לבין התובעים הכלליים של 46 מדינות בארצות הברית.
ההסכם נועד להסדיר תביעות שהגישו המדינות בגין ההוצאות הרפואיות של תוכנית Medicaid, אשר נגרמו בעקבות מחלות הקשורות לעישון. בתמורה לכך שהמדינות יוותרו על התביעות, התחייבו חברות הטבק להפחית או להפסיק שיטות שיווק מסוימות למוצרי טבק, וכן לשלם למדינות תשלומים שנתיים קבועים ובלתי מוגבלים בזמן, כדי לפצות על חלק מההוצאות הרפואיות הכרוכות בטיפול במעשנים. בהתאם להסכם, התחייבו היצרנים המשתתפים המקוריים לשלם סכום מינימלי של 206 מיליארד דולר במהלך 25 השנים הראשונות להסכם.
בנוסף, מימן ההסכם הקמת גוף הסברה חדש נגד עישון בשם Truth Initiative, אשר אחראי לקמפיינים ציבוריים רחבי היקף (כגון Truth), ומתחזק ארכיון פתוח של מסמכים פנימיים שנחשפו כתוצאה מהליך התביעה. בעקבות הקמת הארכיון והמשפטים נחשפו שקרים רבים של תעשיית הטבק במגוון תחומים כמו סכנות העישון לבריאות, עישון מיד שנייה, התמכרות לעישון, הכוונת פרסום העישון לילדים ולנוער, מניפולציות כלפי הצרכנים והפצת מידע שקרי לציבור ולגופים שונים כמו רופאים, חוקרים ממשלות ועוד.
ההסכם הביא גם לפירוקם של מספר גופי מחקר ותעמולה שפעלו מטעם תעשיית הטבק, ובהם מכון הטבק, Council for Tobacco Research, ו־Center for Indoor Air Research.
רקע
בשנות ה-20 פרסם הרופא הארגנטינאי אנחל רופו מחקרים שקשרו בין סרטן, ובמיוחד סרטן ריאה, לבין עישון. בספטמבר 1950 פורסם מאמר בכתב העת הרפואי הבריטי British Medical Journal אשר קישר בין עישון לבין סרטן ריאות ומחלות לב. בשנת 1954, מחקר הרופאים הבריטי (British Doctors Study) אישש את המסקנות, ובעקבותיו פרסמה ממשלת בריטניה הנחיות לציבור אשר הכירו בקשר בין עישון לשיעורי תחלואה בסרטן ריאות. בשנת 1964 פרסם המנתח הכללי של ארצות הברית את הדו"ח הראשון בנושא עישון ובריאות, שבו נרמז לראשונה על קשר סיבתי בין עישון לבין מחלות סרטן.
החל מאמצע שנות ה־50, החלו תושבים בארצות הברית להגיש תביעות נגד חברות טבק בדרישה לפיצויים על נזקים בריאותיים שנגרמו להם כתוצאה מהעישון. בין השנים 1954 ל־1994 הוגשו למעלה מ־800 תביעות פרטיות בבתי משפט מדינתיים ברחבי ארצות הברית. עילות התביעה כללו רשלנות בייצור, רשלנות בפרסום, הטעיה מכוונת, והפרה של חוקי הגנת הצרכן במדינות שונות.
למרות ריבוי התביעות, בתי המשפט בארצות הברית פסקו לטובת חברות הטבק כמעט בכל המקרים. רק שני תובעים זכו בפסקי דין חיוביים – אך שני פסקי הדין בוטלו בערעור. גם כאשר החלו להצטבר בשנות ה־80 ראיות מדעיות מוצקות בדבר נזקי העישון, טענו חברות הטבק להגנה מסוג "רשלנות תורמת", והכחישו כי הסיכונים לעישון היו ידועים או מקובלים באופן מדעי באותה תקופה.
תביעות מדינתיות בארצות הברית
במהלך אמצע שנות ה־90, יותר מ־40 מדינות בארצות הברית פתחו בהליכים משפטיים נגד תעשיית הטבק, בדרישה לסעדים כספיים, צווים שיפוטיים ואמצעים לתיקון – בהתבסס על חקיקת הגנת הצרכן וחוקי הגבלים עסקיים שונים. התביעה הראשונה הוגשה במאי 1994 על ידי התובע הכללי של מדינת מיסיסיפי, מייק מור (אנ') (Mike Moore).
הבסיס העיקרי לתביעות אלו היה הטענה כי הסיגריות שמייצרת תעשיית הטבק גרמו לבעיות בריאות נרחבות באוכלוסייה, אשר בתורן הובילו לעלויות גבוהות במיוחד עבור מערכות הבריאות הציבוריות של המדינות. מור ניסח זאת כך: "הבסיס לתביעה פשוט: אתם גרמתם למשבר הבריאות – אתם תשלמו על כך."
המדינות טענו כי לאורך עשרות שנים נקטו חברות הטבק בשיטות שיווק והפצה שהיו מטעות, מרושלות או אף רמאיות – תוך הסתרת מידע רפואי על הנזקים הבריאותיים של העישון. מדינות רבות הצטרפו במהרה לגל התביעות, וביקשו החזר הוצאות עבור טיפולים רפואיים לחולי עישון, ובפרט עבור הוצאות תוכנית Medicaid.
נקודה חשובה היא שטענות ההגנה שבהן השתמשה תעשיית הטבק בהצלחה מול תובעים פרטיים – כמו "אחריות אישית" של המעשן – לא היו רלוונטיות בתביעות שהגישו המדינות, מאחר שמוקד התביעה היה בנזק למערכות הציבוריות ולא בהחלטות הפרטיות של המעשנים עצמם.
הצעת "הסכם הפשרה הגלובלי" (Global Settlement Agreement)
בעקבות האיום הגובר של תביעות רבות ברחבי ארצות הברית, פנו חברות הטבק הגדולות (ה־Majors) לפתרון חקיקתי דרך הקונגרס, בדמות הסכם פשרה לאומי כולל. ביוני 1997 הגישו התאחדות התובעים הכלליים של המדינות (National Association of Attorneys General) וחברות הטבק המובילות בקשה משותפת לקונגרס להסדיר את הסוגיה באמצעות חקיקה.
ב־20 ביוני 1997 הכריז התובע הכללי של מדינת מיסיסיפי, מייקל מור, יחד עם תובעים כלליים נוספים, על פרטי ההסכם המוצע. ההצעה כללה תשלום מצטבר של 365.5 מיליארד דולר מצד החברות, אפשרות לפיקוח על מוצרי טבק על ידי מינהל המזון והתרופות של ארצות הברית (FDA), החמרה באזהרות הבריאות על אריזות הסיגריות, והגבלות פרסום נוספות. בתמורה לכך, היו החברות אמורות לקבל חסינות מפני תביעות ייצוגיות, והתקרה העליונה להוצאות משפטיות הייתה מוגדרת מראש.
ההסכם המוצע בקונגרס – שנודע בשם "הצעת 20 ביוני 1997" (National Settlement Proposal – NSP) – דמה במבנהו להסכם הפשרה המרכזי עם תעשיית הטבק (MSA), אך כלל מספר הבדלים משמעותיים:
- ההצעה הקונגרסיאלית ייעדה שליש מהתשלומים למימון מאבק בעישון בקרב בני נוער – סעיף שלא נכלל ב־MSA;
- ההצעה חייבה פיקוח פדרלי על הפרסום דרך ה־FDA;
- ניתנה לחברות הטבק חסינות מתביעות מדינתיות נוספות;
- הוסרו סעדים עונשיים מתביעות נזיקין פרטניות;
- נאסר על ניהול תביעות ייצוגיות או איגוד תביעות ללא הסכמת הנתבעת – כלומר, ניתן היה להגיש רק תביעות אישיות.
סך התשלומים המוצע למדינות במסגרת ההסכם עמד על 368.5 מיליארד דולר לאורך 25 שנים. לשם השוואה, ה־MSA שנחתם בסופו של דבר כלל תשלומים בסיסיים של כ־200 מיליארד דולר בלבד לתקופה דומה (תחת הנחה שהחברות שומרות על נתח השוק שלהן), בכפוף להתאמות שונות, כגון התאמת אינפלציה, היקף מכירות, ומנגנוני קיזוז למדינות שכבר הגיעו להסכמות מוקדמות.
כישלון החקיקה וההסכמים הנפרדים
לתובעים הכלליים לא הייתה סמכות לחתום על ההסכם הגלובלי ללא אישור חקיקתי, ולכן ההסכם דרש חוק פדרלי. הסנאטור ג'ון מקיין (רפובליקני מאריזונה) הוביל את הצעת החוק, שהייתה אף מחמירה יותר מההסכם המקורי. עם זאת, באביב 1998 דחה הקונגרס הן את ההצעה של מקיין והן את ההסכם המוצע.
בזמן שהקונגרס דן בהצעה, מספר מדינות בחרו להגיע להסדרים עצמאיים עם חברות הטבק. מיסיסיפי הייתה הראשונה ב־2 ביולי 1997, ואחריה פלורידה, טקסס ומינסוטה. ארבע המדינות הללו קיבלו יחד סכום כולל של מעל 35 מיליארד דולר.
המדינות מיסיסיפי, פלורידה, טקסס ומינסוטה, שכונו "המדינות שהגיעו להסדר מוקדם" (Previously Settled States), חתמו על הסכמים נפרדים לפני החתימה על ה־MSA. חברות הטבק משלמות למדינות אלו 17% מהסכום פר־סיגריה שנקבע ב־MSA, על כל סיגריה שנמכרת בכל מדינה. המשמעות היא שהתשלום הכולל לחברות שנכנסו להסדר עומד על 104.55% מהתשלום המוסכם לכל סיגריה. בשנת 2005, תשלומי ה־OPMs (היצרנים המשתתפים המקוריים) עמדו על כ־2.2 סנט לסיגריה – או 44 סנט לקופסה.
אימוץ הסכם הפשרה המרכזי (Master Settlement Agreement)
ב־23 בנובמבר 1998 חתמו התובעים הכלליים של 46 המדינות שנותרו, יחד עם מחוז קולומביה, פוארטו ריקו ואיי הבתולה של ארצות הברית, על הסכם הפשרה המרכזי (Master Settlement Agreement – MSA) עם ארבע מחברות הסיגריות הגדולות בארצות הברית. ארבע המדינות – פלורידה, מינסוטה, טקסס ומיסיסיפי – כבר הגיעו להסדרים עצמאיים עם תעשיית הטבק קודם לכן.
ארבע החברות שחתמו על ההסכם הן: Philip Morris USA, R. J. Reynolds Tobacco Company, Brown & Williamson Tobacco Corp., ו־Lorillard Tobacco Company. בהסכם הן מכונות בשם "היצרנים המשתתפים המקוריים" (Original Participating Manufacturers – OPMs). בנוסף ל־MSA, התהליך הוליד שני הסכמים לאומיים נוספים:
הסכם הפשרה למוצרי טבק ללא עשן – במקביל להסכם המרכזי, נחתם גם הסכם הפשרה למוצרי טבק ללא עשן (Smokeless Tobacco Master Settlement Agreement), בין התובעים הכלליים לבין חברת United States Tobacco Company (הידועה כיום כ־U.S. Smokeless Tobacco Company), שהייתה היצרנית המובילה בשוק טבק הלעיסה. ההסכם כלל גם את מינסוטה ומיסיסיפי, למרות שאלה לא היו צדדים להסכם המרכזי.
הסכם שלב ב' (Phase II) בשנת 1999 הגיעו יצרני הסיגריות הגדולים להסכם נוסף – הידוע בשם הסכם שלב ב' (Phase II Settlement) – עם מדינות מגדלות טבק, שמטרתו הייתה לפצות את החקלאים בגין ההפסדים הצפויים בעקבות עליית מחירי הסיגריות, שנגרמה מההסכמים הקודמים. ההסכם יצר את קרן נאמנות להסדר עם מגדלי טבק הלאומית (National Tobacco Growers' Settlement Trust Fund), אשר מספקת תשלומים לחקלאי טבק ולבעלי מכסות במדינות המגדלות טבק מסוג Flue-cured ו־Burley, המשמשים לייצור סיגריות. המדינות הכלולות בהסכם זה הן: אלבמה, פלורידה, ג'ורג'יה, אינדיאנה, קנטקי, מרילנד, מיזורי, קרוליינה הצפונית, אוהיו, פנסילבניה, קרוליינה הדרומית, טנסי, וירג'יניה ווירג'יניה המערבית.
תמצית ההסכם
חברות הטבק שחתמו על ההסכם – המכונות היצרנים המשתתפים המקוריים (Original Participating Manufacturers, או בקיצור: OPMs) – התחייבו למספר תנאים עקרוניים ונרחבים:
- הגבלות פרסום וקידום מכירות: הגבלת פרסום סיגריות, חסויות, לובינג ופעילות משפטית – במיוחד כאשר נתפסו ככאלו שמכוונות כלפי נוער.
- פירוק ארגונים קיימים: פירוק שלושה גופים שנחשבו כארגוני חזית של תעשיית הטבק: Council for Tobacco Research, מכון הטבק, ו־Center for Indoor Air Research. כמו כן, הוטלו הגבלות על הקמה או השתתפות עתידית באיגודים מקצועיים או עמותות דומות.
- שקיפות במסמכים: התחייבות לפרסם לציבור את המסמכים שנחשפו במהלך שלב הגילוי המוקדם בתביעות המשפטיות מול המדינות.
- הקמת קרן חינוך ציבורי: מימון והקמה של הקרן הלאומית לחינוך ציבורי (National Public Education Foundation) – גוף בלתי תלוי, שמטרתו לקדם מניעת עישון בקרב צעירים ולהפחית את שיעורי המחלות הקשורות בעישון.
- תשלומים שנתיים למדינות: התחייבות לתשלומים שנתיים קבועים ל־46 המדינות שחתמו על ההסכם, לתקופה בלתי מוגבלת ("in perpetuity"), לצורך כיסוי חלקי של עלויות הבריאות הציבוריות שנגרמו כתוצאה מעישון.
ההסכם העניק לבתי המשפט של כל מדינה סמכות אכיפה מלאה ליישם את תנאיו. לצורך כך הוקמה קרן אכיפה מדינתית (State Enforcement Fund) במימון חד-פעמי של 50 מיליון דולר. בנוסף, התחייבו חברות הטבק לשלם את שכר הטרחה של התובעים הכלליים של המדינות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Bates, Clive;Rowell, Andy "טבק – ההסבר... האמת על תעשיית הטבק... במילותיה שלה", Center for Tobacco Control Research and Education, 2004
- ארכיון מסמכי חברות הטבק
הסכם הפשרה המרכזי עם תעשיית הטבק41618557Q17112596