תיקוף

התיקוף המקובל של ההיסטוריה האנושית, בהיסטוריוגרפיה המערבית

תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.

קביעתו בתרבות ובמדע

התיקוף הוא חלק אינטגרלי מן התרבות האנושית; מאז היותה נזקקו בני האדם להעניק משמעויות לפרקי זמן, בדברי ימי הכלל והפרט. מלבד היסטוריונים, לקחו חלק בתיקוף גם הוגי דעות, אנשי דת, מדינאים, ואף אמנים. האירועים הנחרצים בקיום האנושי קובעים את גבולי התקופות בתודעה האנושית, ובכלל זה בהיסטוריוגרפיה העממית והממוסדת; בין שהם בשל תנודות איתני הטבע: רעידת אדמה או בצורת, בין שהם בתחום המדיני, כמו מלחמה, התחלפות השלטון והשליט, או בשל גילויים, המצאות ושינויים בתרבות, במדע ובטכנולוגיה. אירועים אלה סוגרים או פותחים תקופה חדשה ואחרת. אחד מאתגרי ההיסטוריון, בעשותו את מלאכת הכתיבה ההיסטורית, הוא להבחין בין הרצף והמסורת לבין התמורה והמהפכה ברצף הזמן, ולבדוק מהם היחסים ההדדיים ביניהם. כמו כן, תהליכים היסטוריים רבים מתמשכים במקביל, או למרות, התמורה והמהפכה, או שמתקיימת, במעין תקופת ביניים, חפיפה בין סיומה של תקופה אחת, לבין תחילתה של חדשה.

בראשית העת החדשה, התקבלה חלוקת הציויליזציה האנושית, מאז המצאת הכתב, לשלוש תקופות עיקר: העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה. היסטוריונים מחלקים בהן תקופות משנה, כמו למשל תקופת הרנסאנס, או תקופת הבארוק, בראשית העת החדשה. במאה ה-19, יישם הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל את החלוקה הזו ב"תולדות הפילוסופיה", כחלק מן השיטה שהציע להבנת תולדות הרעיונות.

התקופה הפרה-היסטורית, שעד להמצאת הכתב, תוּקפה, בדרך כלל, בהיסטוריוגרפיה המודרנית, על פי השליטה של האדם בחומר, כמו האבן והברזל, ודרגת ההתפתחות של ההתיישבות האנושית.

שיטות ומגמות

בהיסטוריוגרפיה שנכתבה מאז העת העתיקה, מקובלת חלוקה לתקופות על פי הכוח המדיני, כלומר הגמוניה ושליטה מדינית על אוכלוסייה, אשר משליכה על יצירתה של תרבות במלאתה. תפיסה זו מקובלת גם בהיסטוריוגרפיה המודרנית; וכך למשל נקבע, ברוב האסכולות ההיסטוריוגרפיות, סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים, בשנת 476, כאשר נפלה הקיסרות הרומית המערבית.

חלופות אחרות לתיקוף סוף העת העתיקה הוצעו בהיסטוריוגרפיה באירועים המעצבים: יסוד קונסטנטינופוליס על ידי קונסטנטינוס (330), וביזת רומא על ידי הוויזיגותים (410). לדעתו של ההיסטוריון בן המאה ה-19, אנרי פירן העת העתיקה הסתיימה במאה ה-8 עם התפשטות הכיבוש הערבי מוסלמי באירופה.

ראשית העת החדשה נקבעה, בדרך כלל, בתקופת הרנסאנס במאות ה-14 וה-15. דעות נוספות מציעות לקובעה על פי גילוי העולם החדש (המאות ה-15-16), כיבוש קונסטנטינופוליס על ידי העות'מאנים (1453), תחילת הדפוס (1436), או הרפורמציה (1517)

אצל חלק ניכר מההיסטוריונים של תולדות עם ישראל, מקובלת התפיסה כי ההגמוניה המדינית היא המצע והמסגרת ליצירת תרבות עצמית; אולם התקופה נחקרת ונלמדת על פי התרבות והיצירה בספרות ובאמנות, ונקראת על שמה; כך למשל, נקראת תקופת היצירה היהודית המגוונת בחצי האי האיברי בימי הביניים, תקופת "תור הזהב של יהדות ספרד". גירוש ספרד בשנת 1492, הוא קו הגבול בין ימי הביניים לבין העת החדשה בתולדות האומה, על פי חלק מההיסטוריונים, ואילו אחרים סוברים שתחילתה של החדשה בתולדות היהודים הוא במאה ה-18, ובמיוחד במהפכה הצרפתית בשנת 1789.

התפתחות ספרות ההלכה חולקה לתקופות. תקופת התנאים עד לחתימת המשנה סביב שנת 200. לאחריה תקופת האמוראים עד חתימת התלמוד הבבלי בראשית המאה ה-6 (ממשיכיהם של האמוראים במהלך המאה השישית מכונים סבוראים). לאחר חתימת התלמוד פעלו הגאונים עד לשקיעת המרכז התורני בבבל. בימי הביניים התחולל תור הזהב של יהדות ספרד מראשית המאה ה-11 והסתיים בגירוש ספרד בשנת 1492. החכמים שפעלו עד חתימת "השולחן ערוך" במאה ה-16 מכונים ה"ראשונים", והחכמים שלאחר חתימת ה"שולחן ערוך" הם ה"אחרונים".

בתולדות והיישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, נחשבות כפותחות תקופה חדשה, שנת 1881 תרמ"א-תרמ"ב, שנת 1917, כאשר כבש הצבא הבריטי את ארץ ישראל ופתח את תקופת המנדט הבריטי, ושנת 1948 תש"ח-תש"ט, שבה התחוללה מלחמת העצמאות והוקמה מדינת ישראל.

ראו גם

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

• היסטוריה
• פילוסופיה של ההיסטוריה
• היסטוריוגרפיה
• מערכת שלוש התקופות
• דור

• כרונולוגיה

לקריאה נוספת

• בן ציון דינור, בעיית חלוקתן של תולדות ישראל לתקופות בהיסטוריוגראפיה היהודית, בתוך: דורות ורשומות, מחקרים בהיסטוריוגראפיה הישראלית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ח-1978, עמ' 48-30.
• שמואל אטינגר, היסטוריה והיסטוריונים, (עורכים: שמואל אלמוג, אוטו דב קולקה), ירושלים : הוצאת מרכז שזר, תשנ"ג.
• חיים הלל בן-ששון, רצף ותמורה : עיונים בתולדות ישראל בימי-הבינים ובעת החדשה, (עורך: יוסף הקר), תל אביב : הוצאת עם עובד, תשמ"ד 1984.
• יוסף חיים ירושלמי, זָכור, היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ח.
• מרק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, או, מקצועו של ההיסטוריון, (תרגמה מצרפתית: צביה זמירי), (ערך והקדים מסה: בנימין זאב קדר), ירושלים : מוסד ביאליק, תשס"ב 2002.

• Lawrence Besserman, ed., The Challenge of Periodization: Old Paradigms and New Perspectives, 1996
• Bentley, J. H., 'Cross-Cultural Interaction and Periodization in World History', American Historical Review, June 1996, pp. 749–770.

קישורים חיצוניים

• על תיקוף היישוב, בספר מגמות בחברה הישראלית, באתר כותר