תומאס אדוארד ווטסון

תומאס אדוארד ווטסון

לידה	תומסון, ג'ורג'יה, ארצות הברית
פטירה	וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה העשירי של ג'ורג'יה 4 במרץ 1891 – 3 במרץ 1893 (שנתיים) → ג'ורג' בארנס ג'יימס ק. ק. בלאק ←
סנאטור מטעם מדינת ג'ורג'יה 3 בינואר 1921 – 26 בספטמבר 1922 (שנה) → מ. הוק סמית' רבקה לטימר פלטון ←

תומאס אדוארד ווטסון (באנגלית: Thomas Edward Watson‏; 5 בספטמבר 1856 – 26 בספטמבר 1922) היה פוליטיקאי, עורך דין, עיתונאי ועורך עיתון אמריקאי מג'ורג'יה. בשנות ה-90 של המאה ה-19 הוא היה מנהיג בולט במפלגה הפופוליסטית, שדגל בזכויות החקלאים העניים, תקף את העסקים הגדולים, הבנקאים, מסילות הברזל, את נשיא ארצות הברית גרובר קליבלנד ואת המפלגה הדמוקרטית. בבחירות לנשיאות בשנת 1896 היה מועמד לסגן הנשיא מטעם המפלגה הפופוליסטית לצד המועמד הדמוקרטי ויליאם ג'נינגס ברייאן.

ווטסון נבחר לראשונה לבית הנבחרים של ארצות הברית ב־1890, שם הצליח להעביר חקיקה מהפכנית שהנהיגה את שירות "מסירה כפרית חינם" (Rural Free Delivery) – מהלך שתואר כ"היוזמה הגדולה והיקרה ביותר בתולדות שירות הדואר האמריקאי". מבחינה פוליטית, בשנות ה־90 הוא נתפס כקול שמאלי שקרא לאחדות בין לבנים עניים ושחורים עניים נגד האליטות. אולם לאחר 1900 עבר לפוליטיקה נייטיביסטית, שהתאפיינה בהתקפות על שחורים וקתולים, ומ־1914 גם על יהודים. שנתיים לפני מותו נבחר לסנאט של ארצות הברית, אך נפטר במהלך כהונתו.

ביוגרפיה

ראשית חייו וקריירה מוקדמת

ווטסון נולד ב־5 בספטמבר 1856 בעיירה תומסון במחוז מקדאפי שבג'ורג'יה, והיה ממוצא אנגלי. הוא למד באוניברסיטת מרסר אך נאלץ לפרוש לאחר שנתיים מסיבות כלכליות, ולאחר מכן עבד כמורה. ב־1875 הוסמך לעריכת דין והצטרף למפלגה הדמוקרטית. ב־1882 נבחר לבית המחוקקים של ג'ורג'יה.

כמחוקק מקומי נאבק במסילות הברזל אך נכשל, ובתסכולו התפטר לפני תום כהונתו. הוא שימש אלקטור בבחירות לנשיאות 1888 מטעם גרובר קליבלנד.

קריירה פוליטית בבית הנבחרים

ב־1890 נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם "הדמוקרטים של ברית החקלאים". הוא כיהן בתפקיד עד 1893, והיה הדמוקרט הדרומי היחיד שפרש מהסיעה הדמוקרטית והצטרף למפלגה הפופוליסטית. ווטסון היה בין מייסדי המפלגה בג'ורג'יה.

המפלגה הפופוליסטית קראה להלאמת מסילות הברזל, קווי ספינות הקיטור והטלגרף, להטבעת מטבעות באופן חופשי מכסף, לביטול הבנקים הלאומיים, למס הכנסה פרוגרסיבי ולבחירה ישירה של סנאטורים. ווטסון עודד שיתוף פעולה בין מעמדות ובין גזעים, ותמך בזכות ההצבעה של שחורים. אך כישלונות הבחירות ב־1896 וב־1898 החלישו אותו ואת התנועה.

הישגו הגדול היה חקיקת שירות "מסירה כפרית חינם" ב־1893 – שחייב את הדואר למסור מכתבים ישירות לחוות מרוחקות. המהלך זכה להתנגדות נשכנית מצד מובילי דואר פרטיים וסוחרי עיירות קטנות, אך בסופו של דבר אומץ רשמית ב־1896 והפך לפרויקט דואר עצום היקף.

תבוסה פוליטית, קריירה משפטית ועיתונות

ווטסון התמודד מחדש על כהונה נוספת אך הובס, ועזב את תפקידו במרץ 1893. בתקופה זו פעלו הדמוקרטים ה"רגילים" לצמצם את כוח ההצבעה של שחורים ושל לבנים עניים, כדי למנוע קואליציות דוגמת זו של הפופוליסטים או בריתות עם רפובליקנים. הדמוקרטים שלטו בבית המחוקקים של ג'ורג'יה, והעבירו חוקים שנועדו לשלול זכויות הצבעה מהשחורים – בין השאר באמצעות מסי בחירה מצטברים (שהחלו כבר ב־1877), מבחני אוריינות ודרישות מגורים. בשנת 1908 נוספה גם שיטת "הבחירות המקדימות הלבנות", שהיו עוד דרך להדיר את השחורים מתהליך הבחירה במדינה שהפכה הלכה למעשה למדינת מפלגה אחת, אף שבשנת 1900 האפרו-אמריקאים היוו 46.7% מאוכלוסייתה.

לאחר תבוסתו חזר ווטסון לעסוק בעריכת דין בעיר תומסון שבג'ורג'יה. במקביל שימש כעורך ומנהל העסקי של People’s Party Paper, העיתון של המפלגה הפופוליסטית שיצא לאור באטלנטה.

בכותרת הראשית של העיתון בשנת 1894 נכתב כי הוא "היה ויישאר לעד תומך נועז בתיאוריה של ג'פרסון על ממשל עממי, ויתנגד עד קצה האחרון לדוקטרינות ההמילטוניות של שלטון המעמדות, האריסטוקרטיה של בעלי ההון, הבנקים הלאומיים, המכסים הגבוהים, הצבאות הקבועים והצי העצום – כולם יחד מהווים מערכת אחת של דיכוי העם."

מועמד לסגן נשיא

בבחירות לנשיאות בשנת 1896 נכנסו מנהיגי המפלגה הפופוליסטית לשיחות עם ויליאם ג'נינגס ברייאן, מועמדה המוצע של המפלגה הדמוקרטית. הם הובלו להאמין כי ווטסון יהפוך לבן זוגו של בריאן במרוץ. לאחר שוועידת המפלגה הפופוליסטית ב־1896 בחרה בבריאן כמועמד לנשיאות, הודיע האחרון כי בחירתו לסגן נשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית הוא ארתור סוול, בנקאי שמרן יותר ממיין.

מהלך זה יצר פילוג בתוך המפלגה הפופוליסטית. חלק מחבריה סירבו לתמוך בבריאן, בעוד אחרים, כדוגמת מרי ליס, נאלצו לתמוך בו בקמפיין. שמו של ווטסון נותר בפתקי ההצבעה כסגנו של בריאן מטעם המפלגה הפופוליסטית, בעוד שסוול הופיע כסגנו של בריאן מטעם המפלגה הדמוקרטית. ווטסון קיבל 217,000 קולות למשרת סגן הנשיא — פחות מרבע ממספר הקולות שקיבלה רשימת המועמדים הפופוליסטית בבחירות של 1892. עם זאת, ווטסון קיבל יותר קולות מכל מועמד פופוליסטי לאומי מאז ואילך.

תבוסתו של בריאן פגעה במפלגה הפופוליסטית. אף שחלק מנציגי המפלגה המשיכו להיבחר למשרות ציבוריות במדינות המערב במשך כמה שנים נוספות, חדלה המפלגה להיות גורם משמעותי בפוליטיקה של ג'ורג'יה.

שינוי עמדות גזעיות

בעוד שבתחילת דרכו תמך בזכויות שחורים ואף גינה לינצ'ים, לאחר 1900 עבר לקו גזעני. בבחירות 1908 כבר רץ כנציג עליונות לבנה מובהק, תוך שימוש בעיתוניו להפצת מתקפות על שחורים, קתולים ולאחר מכן גם על יהודים.

מועמדויות לנשיאות

דיוקנו של ווטסון הופיע על פוסטר בחירות של המפלגה הפופוליסטית בשנת 1904. ווטסון נבחר כמועמד המפלגה הפופוליסטית לנשיאות באותה שנה וקיבל 117,183 קולות. זה היה פי שניים מתוצאת המפלגה בבחירות של 1900, אך פחות משמינית מהתמיכה שקיבלה המפלגה רק 12 שנים קודם לכן. מצבה של המפלגה הפופוליסטית הידרדר עוד יותר בבחירות לנשיאות של 1908, כאשר ווטסון, ששימש נושא הדגל של המפלגה יחד עם השופט סמואל ו. ויליאמס כסגנו, הצליח למשוך רק 29,100 קולות. אף שווטסון מעולם לא זכה ליותר מ־1% מהקולות הארציים, הוא רשם הישגים נאים במספר מדינות בדרום ובמערב. במדינת ג'ורג'יה, מקום הולדתו, זכה ווטסון ב־18% מהקולות בשנת 1904 וב־12% בבחירות של 1908. לאחר מערכת הבחירות של 1908 התפרקה המפלגה הפופוליסטית.

ווטסון יצא בחריפות נגד הסוציאליזם, שמשך אליו תומכים רבים מתוך שרידי הפופוליזם. תוך שהוא שומר על אידאולוגיה פופוליסטית־כפרית ונייטיביסטית, ובתגובה לטענה כי אמריקה העירונית שבמזרח נשלטת בידי קתולים, הפך ווטסון גם ללוחם נמרץ נגד הקתוליות.

שנותיו האחרונות

באמצעות כתביו, Watson’s Magazine ו־The Jeffersonian, המשיך ווטסון להחזיק בהשפעה רבה על דעת הקהל, במיוחד במדינת הולדתו, ג'ורג'יה.

בשנת 1913 מילא ווטסון תפקיד בולט באמצעות עיתונו בהלהטת דעת הקהל בפרשת ליאו פרנק – מנהל יהודי־אמריקאי של מפעל שהואשם ברצח מרי פייגן, עובדת מפעל בת 13.

השקפות אנטישמיות

כאשר פרנק נעצר ב־1913, משפחתו האמידה הציעה לווטסון לייצג אותו משפטית והבטיחה שכר טרחה גבוה. ווטסון, שהתנגד לעונש מוות, נודע כעורך דין בעל מוניטין בהגנה על נאשמים בעבירות הון. אולם הוא סירב להצעה. ההיסטוריון אלברט לינדמן כתב כי "ידידיו ובני משפחתו של פרנק לא היו פונים לווטסון אילו נודע כאנטישמי".

באותה תקופה, ווטסון אף פרסם דברי הערכה ליהודים בכתביו, וסוחרים יהודים – גם כאלה שהתנגדו להשקפותיו הפוליטיות – נהגו לפרסם בעיתוניו. אך סגנונו הסנסציוני בלט בסיקור המשפט, גם אם כמעט לא נגע ביהודים ישירות. לאחר הרשעת פרנק, ובמהלך שנת הערעורים שלאחר מכן, נזהר ווטסון מלהגיב בפומבי על הפרשה.

במרץ 1914 פרסם Atlanta Journal מאמר מערכת שקרא למשפט חוזר לפרנק. העיתון נתפס כביטוי פוליטי של יריבו המר של ווטסון, הסנאטור מ. הוק סמית', שהיה בעיצומו של מסע בחירות. שנאתו של ווטסון לסמית' הייתה "אובססיה עיוורת". הוא סבר שמאמר המערכת מעיד שסמית' מקבל "כסף יהודי" למען פרנק, והחליט להביא לביזויו. אם עד אז התמקד בעיקר במאבק בכנסייה הקתולית, הרי שמכאן פתח בקמפיין חריף נגד יהודים עשירים ותושבי הצפון, שלדבריו ניסו לשחרר רוצח. בקמפיין זה פרסם אמירות אנטישמיות קשות. לינדמן מונה שתי סיבות למתקפה: הסכסוך עם סמית', ותפיסתו הפופוליסטית ארוכת השנים בדבר כוחם של העשירים להיחלץ מעונש על מעשים שבעבורם העניים נענשים בחומרה. בהתאם לכך כתב: "פרנק שייך לאריסטוקרטיה היהודית, והוחלט בידי היהודים העשירים שאציל מבני גזעם לא יומת בעבור רצח גוי ממעמד הפועלים."

לאחר הלינץ' בפרנק והביקורת החריפה שנמתחה על ג'ורג'יה בעיתונות הארצית, השיב ווטסון בעיתונו The Jeffersonian ברמיזה כי "עשוי לקום קו קלוקס קלאן חדש שישיב את שלטון הבית". עם זאת, הביוגרף שלו לא מצא כל הוכחה שחיברה אותו לגלגול השני של הקו קלוקס קלאן שהוקם לאחר מכן.

מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914, הביע ווטסון אהדה למפלגה הסוציאליסטית של אמריקה והתנגד לכניסת ארצות הברית למלחמה. עמדתו זו החלישה אותו פוליטית, שכן רוב יריביו תמכו במלחמה. הוא גייס התנגדות באמצעות כותרות כגון: "האם אתה רוצה שבנך ייהרג באירופה בעבור סכסוך שאין לך קשר אליו?". בשל זיקתו לסוציאליזם, ביקורתו על המלחמה גם לאחר כניסת ארצות הברית אליה ב־1917, וטיעוניו המעמדיים נגד חוק גיוס החובה, סירב שירות הדואר האמריקאי להפיץ את כתביו – מה שסיים את פרסומיהם.

בחירה לסנאט ומותו

בשנת 1918 התמודד ווטסון באיחור על מושב בקונגרס, אך הפסיד לקרל וינסון, שתמך באופן נלהב במעורבות ארצות הברית במלחמה. ווטסון שב לשורות המפלגה הדמוקרטית, וב־1920 נבחר לסנאט של ארצות הברית, לאחר שניצח את יריבו הוותיק מ. הוק סמית'.

ווטסון מת משבץ מוחי ב-26 בספטמבר 1922, בגיל 66. במקומו מונתה רבקה לטימר פלטון, שכיהנה במשך 24 שעות כסנאטורית האמריקאית הראשונה בהיסטוריה.

מורשת

באתר האספה הכללית של ג'ורג'יה באטלנטה הוצב פסל ברונזה בגובה 3.7 מטרים של ווטסון, ועליו הכתובת: "אלוף הצדק שמעולם לא נרתע מן המאבק למענו". באוקטובר 2013 חתם מושל ג'ורג'יה נייתן דיל על צו להעברת הפסל אל פארק פלאזה, מול הקפיטול, כחלק מעבודות שיפוץ. ב־29 בנובמבר 2013 הוסר הפסל מהקפיטול והועבר למיקומו החדש.

ווטסון מופיע כדמות במחזמר של ברודוויי Parade משנת 1997, המתאר את אירועי מעצרו, משפטו ומותו של ליאו פרנק. במחזה מוצג ווטסון ככוח מרכזי מאחורי גל המחאה האנטישמית נגד פרנק וכמקור ההשראה לחטיפתו ולרציחתו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תומאס אדוארד ווטסון בוויקישיתוף

• תומאס אדוארד ווטסון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• תומאס אדוארד ווטסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

תומאס אדוארד ווטסון41922887Q6233279