תוכנית הרמס
 | |||||||
| ייעוד | ניסויים, מחקר ופיתוח | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| יצרן | A-1 בשנת 1946 ג'נרל אלקטריק | ||||||
| ארץ ייצור | ארצות הברית | ||||||
| היסטוריית שיגורים | |||||||
| אתרי שיגור | וייט סנדס | ||||||
| שיגורים | 58 (דגם הבסיס) | ||||||
| יכולת | |||||||
| |||||||
פרויקט הרמס היה תוכנית לחקר טילים של אגף החימוש בצבא ארצות הברית מ-15 בנובמבר 1944 עד 31 בדצמבר 1954, בתגובה למתקפות הטילים והרקטות מצד גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.[1] התוכנית נועדה לקבוע את הצורך בהצטיידות בטילים לכוחות השדה של הצבא. שותפות מחקר ופיתוח בין אגף החימוש וג'נרל אלקטריק החלה ב-20 בנובמבר 1944[2] והביאה ל"פיתוח של טילים ארוכי טווח שיכולים לשמש גם נגד מטרות קרקעיות וגם נגד מטוסים בגובה רב".[3]
היסטוריה
הרמס הייתה תוכנית הטילים השנייה של צבא ארצות הברית. במאי 1944 בוצעה התקשרות בין צבא ארצות הברית למעבדות האווירונאוטיקה גוגנהיים של המכון הטכנולוגי של קליפורניה כדי להתחיל בפרויקט ה-ORDCIT למחקר, בדיקה ופיתוח של טילים מונחים. תוכנית הרמס הייתה אמורה להתבצע בשלושה שלבים: הראשון יהיה תאורטי, השני קבוצת מחקר אשר תשוגר לאירופה לחקור את הטילים הגרמניים, והשלישי "תתכנן ותפתח מערכות ניסוי משלה".[3]
ב-20 בנובמבר 1944 נחתם החוזה עם ג'נרל אלקטריק. מעבר להגדרת המשימה לבצע מחקרים, ניסויים, תכנון, פיתוח ועבודות הנדסיות בקשר לפיתוח טילים ארוכי טווח לשימוש נגד מטרות קרקע וכלי טיס בגובה רב, ג'נרל אלקטריק הייתה אמורה גם לחקור מנועי מגח סילון, מנועי רקטות עם דלק מוצק או נוזלי וחומרי הנעה היברידיים.[4] החוזה חייב את ג'נרל אלקטריק לפתח גם ציוד לשליטה מרחוק, ציוד ניטור קרקעי ומכשירי ביות.
בדצמבר 1944, הוטל על תוכנית הרמס לחקור את טיל ה-V-2 הגרמני. הנושאים שהיו אמורים להתייחס היו "הובלה, טיפול, פירוק, סיווג (זיהוי), שיפוץ ובדיקה של רכיבים של רקטות גרמניות וכן הרכבה ובדיקה של תת-מכלולים ורקטות שלמות, ייצור חלקים חדשים, שינוי חלקים קיימים, ביצוע בדיקות מיוחדות, בניית ציוד ניסוי זמני שאינו זמין בשטח הבדיקה רכש וטיפול בחומרי דחף ופיקוח על משגרי רקטות".[5]
לפרויקט נדרש שטח נרחב בו ניתן יהיה לבדוק טילים בבטחה. הצבא יצר את מטווח הטילים וייט סנדס בדרום מרכז ניו מקסיקו כאתר הניסוי לטילים.[2]
צבא ארצות הברית שבה את מהנדסי מרכז המחקר הצבאי בפינמונדה שבגרמניה, כולל ורנר פון בראון, וכן את מפעל מיטלוורק בו יוצרו טילי V-2, בו נתפסו ציוד, מסמכים ורכיבים בכמות שדי בה להרכיב 100 טילי V-2. מטען זה הועבר במהירות לאתר בניו מקסיקו בשלוש מאות קרונות רכבת ואנשי ג'נרל אלקטריק התחילו במיון המטען[2]. במשך חמש השנים הבאות, שיפוץ וייצור חלקים, הרכבה ושיגור רקטות V-2 היו החלק העיקרי בפרויקט הרמס.
בתחילת 1946, לאחר קליטת ציוד השלל, צבא ארצות הברית הקים את "צוות המחקר של האטמוספירה העליונה" כדי לפקח על הפרויקט. שליש מחברי הצוות היו מדעני ג'נרל אלקטריק. פרויקט הרמס הורחב כך שיכלול ניסויים של נשיאת ציוד טלמטריה על גבי רקטות V-2 .[6] עובדי ג'נרל אלקטריק, בעזרת מומחים גרמנים, הרכיבו V-2 במטווח הטילים וייט סנדס. השיגור הראשון של V-2 שם היה ב-16 באפריל 1946, אך הגיע לגובה של 3.4 מייל בלבד. הגובה המרבי אליו הגיע פרויקט Hermes V-2 היה 114 מיילים שהושג בשיגור מספר 17 ב-17 בדצמבר 1946. השיגור האחרון של פרויקט הרמס הייתה מספר 60 ובוצעה ב-29 באוקטובר 1951.
תוכנית Project Hermes V-2 השיגה את יעדיה. ראשית, היא צברה ניסיון בטיפול ושיגור טילים גדולים והכשירה את אנשי הצבא לשגר אותם. שנית, הרמס סיפק כלי רכב לניסויים שסייעו בתכנון טילים עתידיים. שלישית, הרמס בדק רכיבים עבור טילים עתידיים. רביעית, הרמס הביא נתונים בליסטיים על מסלולים בגובה רב וכן פיתח אמצעים שונים למעקב אחר מסלולים כאלה. חמישית, תוכנית V-2 סיפקה כלים לשיגור לאטמוספירה העליונה ולמחקר ביולוגי.[5] לאחר סיום טיסות V-2 של תוכנית הרמס, בוצעו עוד 5 שיגורי V-2 מוייט סנדס. אלו נועדו לאימון גדוד התמיכה לטילים מונחים. בין ה-22 באוגוסט 1951 ל-19 בספטמבר 1952 בוצעה משימה מספר 74 שהייתה האחרונה של טיל V-2 מהאתר בוייט סנדס.
הרמס II
המטרות הראשוניות של פרויקט הרמס כללו את הרמס B, טיל שיוט המונע על ידי מנוע מגח סילון. הרמס B פוצל במהרה לדגם לניסוי של הרמס B-1 וטיל מבצעי של הרמס B-2. הרמס B-1 התפתח עד מהרה להרמס השני.[7] ביוני 1946 תוקן החוזה של ג'נרל אלקטריק כך שכלל טיל דו-שלבי שעשה שימוש ב-V-2 כשלב הראשון שלו, עם טיל שיוט עם מנוע מגח סילון כשלב שני. מנוע המגח סילון הוקצה לצוות פון בראון שמתוכו פחות מ-40 איש הועסקו בתוכנית השיגור של V-2. עיצוב הטיל החל ב-10 בדצמבר 1945. אף על פי שלמהנדסי פימונדה לא היה ניסיון עם מנועי מגח סילון, העבודה התקדמה וב-11 בינואר 1946 פון בראון הציג את תכנון טילי השיוט שלו והתוכנית יצאה לדרך. הרמס II (הידוע גם בשם RTV-G-3 ו-RV-A-3) היה ניסיון לייצר טיל שיוט בעל מהירות גבוהה מונעת על ידי מטוס סילוני. V-2 האיץ את טיל השיוט שכונה "שביט", או "ראם" ל-3.3 מאך ולגובה 66,000 רגל שבו יניע מנוע המגח סילון. להרמס II היה עיצוב יוצא דופן והיה חשש שלא יהיה יציב במהירות הנדרשת וכן נדרש פיתוח נוסף של מערגת הניווט. דאגה נוספת הייתה הדלק המיועד, פחמן דו-גופרי, אשר ניצת בקלות, אך היה בעל דחף נמוך. בשיאה הועסקו בתוכנית הרמס II כ-125 גרמנים, 30 קציני צבא, 400 עובדים, 75–100 אנשי שירות המדינה וכ-175 עובדי ג'נרל מוטורס.
V-2 עוצב מחדש כדי לשאת מכשיר בדיקה שנקרא "אורגן" שאמור היה לבצע מדידות של לחצים. טיל הניסוי הראשון של הרמס II (טיל 0) שוגר ב-29 במאי 1947, נחת במקסיקו וגרם לתקרית בינלאומית. כלל הניסויים בהרמס II לא הובילו לתוצאות הרצויות, ובספטמבר 1950 הועבר חקר הרמס C-1 להאנטסוויל שם התפתח לטיל בליסטי קצר טווח רדסטון. בשנת 1953, פרויקט טיל השיוט עם מנוע מגח סילון לא התקיים עוד.
טילי קרקע אוויר וקרקע קרקע
הפיתוח של הרמס A-1 החל בשנת 1946 על ידי ג'נרל אלקטריק. עם 7.6 מטר אורך, בנוי ברובו מפלדה, הייתה זו הגרסה האמריקאית של טיל הנ"מ הגרמני וסרפאל, אשר היה כמחצית מגודלה של רקטת V-2 הגרמנית.[7]עם זאת, היה הבדל בהנעה. מנוע ה-P IX המונע בחומצה חנקתית/ויזול (ויניל איזובוטיל) של הגרמנים הוחלף במנוע של ג'נרל אלקטריק שנתן דחף של 13,500 פאונד עם דלק חמצן נוזלי/אלכוהול.
רכיבי הרמס A-1 כגון הנחיה וטלמטריה נבדקו במספר טיסות V-2 במטווח וייט סנדס בשנים 1947 ו-1948.[2] תוכניות לפיתוח הטיל למשימות קרקע אויר בוטלו לטובת טילי פרויקט נייק. ב-18 במאי 1950 הצבא דרש כי הפרויקט יהיה טיל קרקע-קרקע. כל שלושת השיגורים הראשונים נכשלו מסיבות שונות אולם "הן הדגימו את היכולת התפקודית של מערכת הטילים".
לאחר סיום הפרויקט של הרמס A-1 נמשכו הפעולות על הרמס A-1E-1 והרמס A-1E-2. היו אלו טילים טקטיים באורך 8.8 ו-7.6 מטרים ולשניהם היה אמור להיות ראש קרב במשקל 660 קילוגרם.
מאחר שהטיל המתחרה שפותח באותה תקופה, מתוצרת גראמן, הראה תוצאות טובות יותר, הרמס A-1E-2 בוטל באפריל 1952 ובאוקטובר 1952 בוטל גם ה-A-1E-1.
פיתוחים נוספים וניסיונות שיגור רבים שנכשלו, גרמו לביטול תוכנית הרמס בשנת 1954.
ראו גם
קישורים חיצוניים
PROJECT HERMES A-1 ROCKET TESTS at WHITE SANDS PROVING GROUNDS 1951 83134, סרטון בערוץ "PeriscopeFilm", באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ↑ ניופלד מיכאל, פון בראון: חולם החלל, ניו יורק: וינטג' בוקס, 2007, עמ' 206, מסת"ב 978-0-307-38937-4. (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 גרגורי קנדי, טילים ורקטות במטווח הטילים וייט סנדס, פנסילבניה: שיפר הוצאה לאור, 2009, עמ' 30, מסת"ב 978-0-7643-3251-7
- ^ 3.0 3.1 בולארד ג'ון, ההיסטוריה של מערכת טילי רדסטון, האנטסויל, אלבמה: פיקוד הטילים של צבא ארצות הברית, 1965
- ↑ ג'ורג' סוטון, ההיסטוריה של רקטות עם דלק נוזלי, רסטון, וירג'יניה: המכון האמריקאי לאוירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה, 2006, מסת"ב 1-56347-649-5
- ^ 5.0 5.1 וויט, ל. ד., פרויקט הרמס, תוכנית הטילים V2 - דו"ח סופי, ניו יורק: ג'נרל אלקטריק, קבוצת הביטחון, 1952
- ↑ משרד יחסי הציבור של וייט סנדס, מתחם השיגור 33, באתר http://ublib.buffalo.edu/libraries/e-resources/ebooks/records/7186.html, 1985 (באנגלית)
- ^ 7.0 7.1 אנדריאס פארש, הטיל SSM-A-16 מדריך הרקטות והטילים של צבא ארצות הברית, 2003
תוכנית הרמס40797174Q5741357