וסרפאל
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
ה- Wasserfall Ferngelenkte FlaRakete (רקטה נשלטת מרחוק מסוג A-A) היה טיל קרקע אוויר מתקופת מלחמת העולם השנייה שפותח בגרמניה במרכז פנמינדה. מערכת טילי הווסרפאל היוותה פריצת דרך בהתפתחות טילי קרקע אוויר, מבחינת האוטומציה שבה והאינטגרציה של מערכות שונות בה, ולמעשה זו הייתה מערכת טילי הקרקע אוויר המשוכללת בעולם באותה תקופה, אך לא נעשה בה שימוש במהלך המלחמה, אלא רק מאוחר יותר. טילי הנייק (Nike missile) וההרמס האמריקניים שפותחו בשנות ה-50 הם למעשה גרסה אמריקנית לטיל הווסרפאל, וזה האחרון אף היה זהה לו מכל הבחינות, אף בממדים.
מאפייני הטיל ופרטים טכניים
מערכת הווסרפאל הייתה מערכת הטילים המתקדמת ביותר שפותחה בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. כמערכת המנסה ליירט מטרות הנעות במהירות גבוהה, כדי לפתחה היה צורך בתיאום רב בין מערכות האיכון והמערכות שעל גבי הטיל כדי להבטיח דיוק גבוה. הצורך בשיתוף הפעולה בין מהנדס האלקטרוניקה, מדען האווירודינמיקה, והמתמטיקאי המתמחה בבקרה היה הבולט ביותר בפרויקט זה.
ה-wasserfall היה במהותו גרסת נ"מ של טילי ה-V-2, וחלק איתו אותם מאפיינים צורניים וחומריים. כיוון שהטיל היה צריך לעוף רק אל גובהם של המפציצים התוקפים, והיה צריך ראש קרב קטן בהרבה כדי להרוס את אלו, הוא היה יכול להיות קטן בהרבה מה-V-2, בערך רבע בגודלו ממנו. הוא תוכנן כטיל על קולי במהירות של עד מאך 2 האמור ליירט מטוסים הנעים במהירות של 900km/h בגובה של 5 עד 20 ק"מ וברדיוס של עד 50 ק"מ.
ניהוג הטיל היה מתוכנן להיות באמצעות שילוב של ניהוג וקטורי (הגאי סילון עשויי גרפיט, בדומה לטיל ה-V-2), וניהוג אווירודינמי, ועל כן וסרפאל כלל גם ארבעה כנפונים נוספים במרכזו כדי לספק יכולת תמרון נוספת. התוכנית הייתה להשתמש בניהוג וקטורי בתחילת מעוף הטיל כשמהירותו נמוכה, ולהחליף לניהוג אווירודינמי כשמהירות הטיל גבוהה מספיק. כטיל בעל מנוע דלק נוזלי, במהלך הפיתוח שלו צצו ונפתרו בעיות טכניות רבות המאפיינות את סוג הטילים הזה; ביניהם הבעיה של השפעת תמרון הטיל וכוחות ה-G הגבוהים (תאוצות רדיאליות גבוהות) שהוא חווה על קצב זרימת הדלק ממאגר הדלק למנוע, בעיה שנפתרה על ידי Werner Dahm בדרך מתוחכמת.
ההנחיה הייתה באמצעות שליטה מרחוק באמצעות קשר רדיו, לשימוש כנגד מטרות באור יום, אולם שימוש בו בלילה היה משמעותית מורכב יותר, כיוון שגם הטיל וגם המטרה לא נראו בקלות. לתפקיד זה מערכת חדשה שנקראה Rheinland הייתה תחת פיתוח. Rhainland כללה יחידה מכ"ם לעקיבה אחר המטרה וטרנספונדר על הטיל כדי למקם אותו במהלך מעופו, אשר איתותו נקרא על ידי גלאי כיוון מקור רדיו (Radio direction finder) על הקרקע. מסלול הטיל היה מורכב משלושה שלבים: השלב הראשון היה שיגור וטיסה אנכית שארכה כ-6 שניות, השלב השני היה פאזת מעבר קריטית הנשלטת על ידי מחשב (שכונה Einlink-Rechner) ומהותה היא המעבר מתנועה אנכית למסלול עקום הנמשך עד להגעתו של הטיל לקו המחבר בין התחנה למטרה בצורה האופטימלית (כלומר מבלי לדרוש תמרונים עודפים מהטיל; המחשב צריך לחשב מסלול כזה שעם סיום הפאזה השנייה הטיל לא יחרוג מקו הראייה בה ברגע שהוא מגיע אליו), ואילו השלב השלישי היה נשלט מהקרקע ובמהלכו הטיל היה נמצא כל העת על קו הראייה למטרה (הנחיה דרך קו ראייה), כך שקו הראייה הנחה את הטיל אל עבר נקודת היירוט.
התכנון המקורי של הטיל דרש ראש קרב של 100kg, אולם בגלל בעיות בדיוק הוא הוחלף בראש קרב גדול בהרבה (306kg) המבוסס על חומר נפץ נוזלי. הרעיון היה ליצור פיצוץ ברדיוס גדול במרכז זרם המפציצים של האויב, אשר יוכל להוריד כמה מטוסים בעבור כל טיל שנורה. לשימוש באור יום המפעיל היה יכול לפוצץ את חומר הנפץ בשליטה מרחוק (באמצעות כפתור "מיוחד" מסוים).
קישורים חיצוניים
27596753וסרפאל