תגובת החברה הדתית לרצח יצחק רבין

חלק גדול מן הציבור הדתי-לאומי במדינת ישראל נאבק בממשלתו של יצחק רבין ועם מדיניותו בשנים 1992–1995. יגאל עמיר, רוצחו של רבין, זוהה עם ציבור זה. תגובת החברה הדתית לרצח רבין עוצבה לרוב על ידי ההסתייגות הברורה ממעשה הרצח.

היחס לרבין בציבור הדתי ימני טרם הרצח

רובו הגדול של הציבור הדתי נמנה עם הימין הפוליטי בישראל. המחאה בציבור זה כנגד ממשלת רבין ומדיניותה הייתה נרחבת. רובה של המחאה היה חוקי לחלוטין ואולם היו גם קבוצות שקראו לסירוב פקודה ולמרי אזרחי והיו גורמים קיצוניים שקראו לשימוש בכוח. הממשלה ספגה ביקורת מצד גורמים דתיים לאומיים וחרדיים בטענה שהיא אנטי-דתית.

המחאה התייחסה גם לרבין עצמו. הועלו טענות בדבר משיכתו של רבין לטיפה המרה ^{[דרושה הבהרה]} וחלקו בירי על אלטלנה. בהפגנות הימין היו שקראו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח". כרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות ימין.

ערב יום הכיפורים 1995 התאספו ליד ביתו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, קומץ אנשים, בהם יוסי דיין ואביגדור אסקין וביצעו טקס "פולסא דנורא", שבו ייחול למותו של אדם. לדברי אסקין נערך יום קודם לכן טקס נוסף בנוכחות כעשרים רבנים בצפת.

התגובה המיידית לרצח בציונות הדתית

לפי טענות מאוחרות, בחוגי שוליים נשמעו קריאות שמחה עם הישמע דבר הרצח, אולם אצל רובו של הציבור הדתי אופיינו הימים הראשונים שאחרי הרצח בהלם. הלל ויס, שקרא להעמיד לדין את רבין על בגידה, אמר יומיים לאחר הרצח: "ההתבטאויות שלי - נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד..." מאוחר יותר תמך וייס בתאוריות הקשר על רצח רבין ואמר: "אין לי שום בעיה עם מה שכתבתי לפני רצח רבין, כל זמן שלא חוקרים את פרשת אבישי רביב ואת תרומת החטיבה היהודית בשב"כ, יימח שמה וזכרה, לרצח".

כנס חשבון נפש שנערך ימים ספורים לאחר הרצח היה פרי שיתוף פעולה נדיר בין המפד"ל ומימד. הרב יואל בן נון אמר כי ידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף לרבין. הוא עורר בכך סערה גדולה ואף נרדף ונאלץ לעזוב את עפרה כעבור כ-8 שנים. דבריו שימשו כותבים מהשמאל שסברו שקשר של רבני ימין קיצוני הביא לרצח. במהלך משפטו יגאל עמיר חזר ואמר שהסיבה לרצח הייתה דין רודף. כשנשאל מי נתן את הגושפנקא ענה "ידע עצמי ואנשי דת".

רבני הימין הדגישו את חשיבות ההתרחקות מגורמים קיצוניים ואת חומרתה של עבירת "לא תרצח". הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ורב ראשי לשעבר, אמר ביחס לעמיר כי "יניקתו היא רק ממעיינות חיצוניים ועכורים". רבני קריית ארבע יצאו בחריפות כנגד הבעת אהדה לרצח. הבסיס ההלכתי שמצא יגאל עמיר לפעולתו, "דין רודף", הוצג כלא רלוונטי. הובע גם חשש מהידרדרות למלחמת אחים בעקבות הרצח.

הרב צבי טאו, המדגיש את קדושת מוסדותיה הממלכתיים של המדינה, יצא בליל הרצח אל קברי הרב קוק ובנו וקונן שם כל הלילה. שלילת הרצח מתוך עמדה ממלכתית מובהקת הובעה גם בפרסומיו של הרב שלמה אבינר.

רבנים מתונים, שקולם היה חרישי קודם לרצח, השמיעו אותו ברמה. הרב יהודה עמיטל התמנה כשר בממשלתו החדשה של שמעון פרס. המתונים השתמשו במקרה הרצח כדי להסביר מדוע לשיטתם צריך לעשות שימוש זהיר ביותר בהלכה כאשר באים לעסוק בענייני מדינה.

היו שניסו ^{[דרושה הבהרה]} להשתמש בעובדה שיגאל עמיר חבש כיפה שחורה וקיבל חלק מחינוכו במוסדות חרדיים מודרניים (החינוך העצמאי בהרצליה וישיבת "היישוב החדש" בתל אביב), כדי להתנער מהקשר שלו לציונות הדתית, אף שישיבת כרם ביבנה ואוניברסיטת בר-אילן, המקומות שבהם שהה בבגרותו, הם בעלי זהות דתית לאומית.

הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, שלדבריו יש השפעה רבה בחוגים המתונים, נשא דרשה שבה סירב לקבל את ההתנערות מהאחריות לרוצח, והיא הודפסה בחוברות. "לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה... הלוואי שיכולנו לומר שמה שנעשה, נעשה כל כולו, לא בגין הדרך שבה עבר הבחור או בגלל החינוך שקיבל, אלא 'למרות' הכול. עלינו לשאול את עצמנו 'האומנם ?!'". עם זאת הדגיש: "אם הנקודה היא דבקות בדברים שבקדושה... אל לנו למחוק, ולו אות אחת קטנה, מתורתנו". לעומתו פרופ' שלום רוזנברג, אף הוא מהזרם המתון, טען כי יגאל עמיר הוא עשב שוטה, שאינו מייצג את החינוך הדתי הלאומי, ודחה קבלת אחריות על מעשה הרצח.

התגובה לאחר זמן

לאחר שבוע או שבועיים, בשל חלוף הזמן או כראקציה להאשמות הקשות משמאל, השתנתה התגובה הדומיננטית לרצח. בקרב הציבור הדתי רווחה תחושה של רדיפה, בין היתר בשל חקירת רבנים. דתיים חשו מאוימים והיו מקרים של הטחת עלבונות ואף אלימות פיזית כלפיהם.

במקביל להסתייגות מהרצח נשמעו גם טענות כלפי גורמים שמחוץ למחנה הדתי. נשמעה הטענה שרבין, בהתעלמותו מהמתנחלים ובדחיקתם לפינה, היה אחראי במידה רבה לאווירה הציבורית הקשה נגדו. כן החלה לעלות גם בציבור הדתי טענת הקונספירציה. כעבור זמן חולל העיתון "הצופה" שערורייה כשאישר פרסום השערה כי שמעון פרס עמד מאחורי קנוניית הרצח, אף שהעיתון כתב שהשערה זו אינה מבטאת את עמדתו^{[דרוש מקור]}.

דוברים שונים החלו לבטא מחאה על "רוח ההתנצלות" בציבור. "עד מתי ובאיזו אינטנסיביות אנו מכים שוב ושוב על חטא? על מה ולמה?", תהה אחד הכותבים בעיתון המתנחלים "נקודה", חודש לאחר הרצח.

בניגוד לציפיות בשמאל, לא גרם הרצח לשינוי אידאולוגי בציונות הדתית. הקוראים לשינוי אידאולוגי השתייכו לחוגי השמאל הדתי, שראו ברצח אישור להשקפת עולמם.

יש הטוענים^{[דרושה הבהרה]} כי הרצח גרם לכך שמאבקה של הציונות הדתית על ארץ ישראל הפך לזהיר יותר. בפינוי הערים הפלסטיניות זמן קצר אחרי הרצח שרר שקט יחסי. גם ארבע שנים אחר כך, כשהציע אהוד ברק לפלסטינים בשנת 2000 הצעות שהרחיקו לכת מעבר למה שהוצע לפלסטינים בהסכמי אוסלו, הייתה תנועת המחאה מולו חלשה יחסית. כפי שניסח זאת אחד מאנשי הימין^{[דרוש מקור]}:"רצח רבין חיסל את האפשרות להילחם על ארץ ישראל".

הרצח הוביל להתפתחויות נוספות. בעקבות תחושת הפילוג העזה בין חילונים לדתיים, הקימו רבנים בזרם המתון בציבור הדתי-לאומי, את עמותת 'צהר', המבקשת לגשר על הפערים אלה ולעצב את דמותה היהודית של מדינת ישראל מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים.

התגובה החרדית לרצח

בציבור החרדי התחולל מעבר מהיר יותר מהלם לתגובת נגד. בימים הראשונים שאחרי הרצח היה זעזוע עמוק, שבוטא על ידי המודיע, יומון אגודת ישראל, בדרך חריגה. רבין זכה להצמדת 'ז"ל' לשמו, דבר שאינו מקובל בו כאשר מדובר באישים חילוניים. יתד נאמן, ביטאון הליטאים, נתן לאירוע כותרת ראשית גדולה ביותר: "תדהמה וזעזוע! זו התחושה הראשונית לאחר פרסום הידיעה הרשמית על הרצח המזוויע של ראש הממשלה יצחק רבין", הכריז העיתון. אחר כך הופיעה ב"יתד נאמן" נימת התנצלות שלא היה בכותרת הגדולה משום השתתפות ב"אבל הלאומי" (המירכאות במקור).

במהרה עברה עיקר תשומת הלב החרדית לכעס שהפנה השמאל כלפי הדתיים והחרדים. האבל והדלקת הנרות גונו והוצגו כמגוחכים וכתחליף ריקני לפולחן דתי^{[דרוש מקור]}. אחד מכותבי הטורים של "יתד נאמן" תיאר את רבין כמי שעמד לשלוח יד בנפשו של בן עמו. הקורא אמור היה לחשוב שהמדובר ביגאל עמיר המעוניין להתנקש ברבין, אך לפי שורת המחץ בסוף המאמר, היה זה רבין בעת שעמד להשתמש ב"תותח הקדוש" נגד אנשי אלטלנה^{[דרוש מקור]}. עוד הושווה האירוע לרצח ישראל דה האן, חרדי אנטי-ציוני שנרצח בידי אנשי ההגנה. נאמר שהרצח ההוא זכה לגיבוי פוליטי ותקשורתי מצד היהודים ביישוב הציוני ואיש לא הועמד לדין.

לקריאה נוספת

• יואב שורק, רגע של צמרמורת: הציונות הדתית לנוכח רצח רבין, בתוך: הציונות הדתית: עידן התמורות, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 475–532.
• אביעזר רביצקי, "נחפשה דרכינו ונחקרה" - החברה הישראלית והציונות הדתית נוכח רצח רבין, בתוך: נרי הורוביץ (עורך), דת ולאומיות בישראל ובמזרח התיכון, הוצאת עם עובד, 2002, עמ' 254–277.

קישורים חיצוניים

• נטעאל בנדל, ‏הציונות הדתית עדיין מנסה להתמודד עם רצח רבין, באתר כיפה, 27 באוקטובר 2012
• אין חרטה בימין הקיצוני: "הפולסא דנורא עבדה", באתר ידיעות אחרונות, 20 באוקטובר 200

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26606026תגובת החברה הדתית לרצח יצחק רבין