אחריות נכסים
| משנה | משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ה'; משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה ו' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ד עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ד עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ד עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ד עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ב עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ו עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ז עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ה' עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ח, הלכה א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"ט, הלכה ג'; משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"ט, הלכה ג'; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א, הלכה ה' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ה; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קט"ז, סעיף א' |
אחריות נכסים או שעבוד נכסים, הוא מונח הלכתי-משפטי, שמשמעו שעבוד של נכסים או אחריות של אדם, היוצרים ערבות משפטית. הדוגמה הקלאסית למצב של אחריות נכסים היא הלוואה: המלווה יכול לגבות את חובו מנכסים שהיו שייכים ללווה בשעת מתן ההלוואה, אף אם בינתיים נמכרו הנכסים לאדם שלישי, מכיוון שעוד משעת ההלוואה חל על נכסי הלווה שעבוד כלפי החוב.
אחריות נכסים יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון מצבים: הלוואה, מֶכֶר, כתובה ואף אחריות שאדם לוקח על עצמו מרצונו. קיימות רמות שונות של אחריות, ולהלכה, ברוב המקרים, רמת האחריות תלויה בהסכם החוזי שעורכים שני הצדדים. נשיאה באחריות כלפי חפץ טומנת בחובה משמעות משפטית של בעלות; משמע - האדם האחראי לחפץ, מבחינות מסוימות, נחשב באופן חלקי לבעלים של החפץ.
הגדרת השעבוד
בקרב הפוסקים חלוקות הדעות מהי ההגדרה המדויקת למצב ה"שעבוד"; האם תחולת השעבוד היא על ה"חפצא" - לאמור: החפצים, הנכסים, או על ה"גברא" - לאמור: בעל הנכסים. יש הסוברים כי השעבוד הוא במישור הבעלות על הנכסים והופך בעלות זו למוגבלת, ולעומתם יש הסוברים, כי תחולת השעבוד היא על הנכסים עצמם ולא על האדם. את ההבדל בין ההגדרות (ה"נפקא מינא") ניתן להדגים במקרה הבא: ראובן שנכסיו משועבדים לשמעון הפקיר את כל נכסיו; אם נאמר שתחולת השעבוד היא על האדם - האדם אמנם עדיין משועבד, אך נכסיו כבר אינם שלו ולכן לא ניתן עוד לגבות מהם, אך אם נאמר שתחולת השעבוד היא על הנכסים, הגם שהם הופקרו הם עצמם משועבדים כלפי אדם אחר.[1]
הלוואה
בכל הלוואה, כל הנדל"ן של הלווה משועבד לפרעון החוב כלפי המלווה, וכאשר מגיע זמן הפירעון בעל החוב יכול לגבות מכל נכס שיש ללווה. אם ללווה אין כדי לפרוע את חובו, אך יש לו נדל"ן (ונדל"ן בלבד) שהיו שלו בשעת ההלוואה ולאחר מכן נמכרו או ניתנו במתנה לצד שלישי, ניתן "לטרוף" - קרי להפקיע - אותם מידי הצד השלישי ולפרוע באמצעותם את החוב.[2] עניין זה אינו צריך להאמר במפורש בעת ההלוואה, ואף כאשר לא סוכם דבר אודות אחריות הנכסים, הרי שנכסי הלווה משועבדים לפירעון החוב.[3]
מדאורייתא כל הלוואה הופכת את נכסי החייב למשועבדים למלווה - בין אם נכתב אודותיה שטר ובין אם נעשתה בעל פה בנוכחות עדים, אולם חז"ל תיקנו כי במקרה בו ההלוואה נעשתה בעל פה בנוכחות עדים בלבד וללא שטר הלוואה- לא ניתן לגבות מנכסים משועבדים שנמכרו או ניתנו במתנה, מפני "תיקון העולם". תקנת חז"ל נבעה מכך שבניגוד למצב שבו נכתב שטר שבו דבר ההלוואה מתפרסם, כאשר הלוואה נעשית בעל פה היא אינה מתפרסמת וקשה לברר אודותיה, ואם בעלי חוב יגבו מנכסים משועבדים גם בהלוואות בעל פה, היינו הלוואות שאינן מפורסמות ולא ניתן לברר האם נכסי המוכר משועבדים, ייווצר מצב שבו אנשים יחששו לקנות נכסים מחשש שהם משועבדים, ובעקבות כך היקף הסחר הכללי יפגע.[4]
מֶכֶר
כל אדם המוכר לחברו כל סוג של נכס - נדל"ן, עבד (עברי או כנעני) או מיטלטלין - חייב באחריות לכך שהנכס אכן יישאר אצל הקונה, ולכן אם הנכס יעוקל מהקונה (כגון עקב שעבוד שחל עליו מהתקופה שלפני המכירה) המוכר חייב באחריות הנכס כלפי הקונה, ועליו להשיב את דמי הנכס.[5] גם במכר, כמו בהלוואה, דבר זה אינו צריך להיות מפורש בעת המכירה, ואף כאשר לא סוכם אודות האחריות כלום, המוכר חייב באחריות, וזאת בהסתמך על הכלל שהוזכר לעיל לגבי הלוואה - "אחריות טעות סופר", משמע - העובדה שהאחריות לא הוזכרה היא טעות, וקיימת אומדנא כי הקונה הממוצע מתכוון לקנות עם אחריות.[6]
התלמוד מסביר כי תקנת חכמים שקבעה כי לא גובים מנכסים משועבדים בזמן שהעסקה נעשתה בעל פה, נכונה רק לגבי הלוואה, אך לא לגבי מכר. התלמוד מסביר זאת בכך שהסיבה לתקנת חכמים זו היא "תיקון העולם", משמע - החשש שמא הקונה לא שמע אודות השעבוד שחל על קניינו, ומשכך אנשים יימנעו מלקנות קרקעות; אך חשש זה אינו סביר במקרה של מכר, מכיוון שמטבע הדברים מוכר קרקע מפרסם ברבים את העובדה כי הוא מעוניין למכור כדי למצוא קונים, ועל כן לא ניתן להסתיר שעבוד שיש אודותיה, כך שאם היה שעבוד הקונה יכול היה לשמוע על כך, ולכן קונים סתמיים לא יחששו שמא יש שעבוד לא ידוע על הנכס שהם קונים.[7]
סוגי האחריות
בהלכה מצאנו שלושה סוגים שונים של שעבוד:[8]
- "אחריות דמעלמא" (אחריות סתמית, "מהעולם") או "אחריות נגד עוררים" - כאשר מגיע אדם שלישי ומוכיח כי הנכס בעצם שייך לו, ומוציא אותו מידי הקונה.
- "אחריות דמחמתיה" (אחריות שבגינו) - כאשר מגיע בעל חובו של המוכר, ולוקח את הקרקע שנקנתה מכיוון שהיא הייתה משועבדת לחובו.
- "אחריות דנפשיה" (אחריות מעצמו) - כאשר המוכר עצמו מהווה את סיבת לקיחת הקרקע מהקונה.
צורה שלישית זו באה לידי ביטוי במקרה ספציפי ביותר; כאשר ראובן מכר לשמעון נכס שלא באחריות, ושמעון חזר ומכר את הנכס לראובן - הפעם באחריות. לאחר המכירה השנייה הגיע בעל חוב של ראובן, המוכר הראשון, וגבה את הקרקע מראובן בגין החוב. במצב דברים זה שמעון חייב באחריות הנכס כלפי ראובן, על אף שראובן אשם בכך שהנכס נגבה על ידי בעל חובו. הסיבה לכך היא שהמכירה הראשונה נעשתה שלא באחריות, ומשכך ראובן לא חייב בכל אחריות כלפי שמעון, ואילו המכירה השנייה נעשתה באחריות, ועל כן שמעון חייב באחריות כלפי ראובן.[9]
תחולת השעבוד
כאמור, גם כאשר אין התייחסות מפורשת בשטר לאחריות הנכסים, ההלכה קובעת כי "אחריות טעות סופר",[10] משמע - העדר הסיכום על אחריות הוא בטעות, וקיימת אומדנא כי הצדדים התכוונו לכך שייווצר שעבוד על הנכסים, ובמצב כזה כל שלושת סוגי האחריות חלים.[11] עם זאת כאשר הנכס יצא מידי הקונה באונס, המוכר אינו חייב באחריות. כאשר הייתה התניה מפורשת כי המוכר יתחייב גם במקרה בו הקרקע יצאה מידי הקונה באונס - המוכר חייב רק באונס שקרה בגללו, אך אם מדובר באונס שקרה ללא תלות בעובדה שהקרקע הייתה שייכת לו בעבר - המוכר פטור מאחריות.[12]
לעומת זאת כאשר קבלת האחריות הייתה מפורשת, תחולתה מדורגת:[8]
- אם קיבל על עצמו את הסוג השלישי - "אחריות דנפשיה" - משמע קיבל על עצמו רק סוג זה, ואינו חייב באחריות משני הסוגים הראשונים.
- אם קיבל על עצמו את הסוג השני - "אחריות דמחמתיה" - משמע קיבל על עצמו סוג זה של אחריות, וכן את הסוג השלישי.
- אם קיבל על עצמו את הסוג הראשון - "אחריות דמעלמא" - משמע קיבל על עצמו את כל סוגי האחריות.
כאשר הייתה התניה פוזיטיבית מפורשת בעת ההתחייבות כי לא יחול שעבוד, יש הסכמה כי אם בא בעל חוב וגבה את חובו מנכס זה, המוכר אינו חייב באחריות, אך קיימת מחלוקת בקרב האמוראים באשר למקרה בו התברר כי הנכס גזול; רב פפא טוען כי על אף ההתניה על המוכר לפצות את הקונה, ולעומתו רב זביד טוען כי "כל תנאי שבממון קיים", לאמור: במשפט אזרחי כל חוזה שמוסכם על שני הצדדים חל כלשונו.[13] להלכה נפסק כשיטת רב זביד, שכל תנאי שנעשה בין הצדדים חל כלשונו.[14]
גבייה
גבייה מנכסים משועבדים מותנית בכך שאין בנקודת הזמן הנתונה נכסים "בני חורין" (חופשיים; שלא נמכרו או ניתנו במתנה לצד שלישי), והכלל ההלכתי הידוע הוא, ש”אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין.” דבר זה נכון אף במצב בו הנכסים הנותרים הם בעלי איכות פחותה מאלה המשועבדים שנמכרו זה מכבר; לדוגמה, על אף שמלכתחילה בעל חוב גובה את חובו בקרקע בינונית באיכותה, אך החייב מכר את הקרקע הבינונית שהייתה לו, והשאיר ברשותו את הזיבורית (הגרועה), הדין הוא שבדיעבד, מכיוון שהקרקע הבינונית כבר נמכרה, אין בעל החוב רשאי להפקיע אותה מידי הקונה, אלא גובה הוא את הקרקע הגרועה יותר מן הלווה.[15]
סוגי הנכסים המשתעבדים
המשפט העברי מכיר בשני סוגים של נכסים: "נכסים שיש להם אחריות" - אלה שחל לגביהם שעבוד, ו"נכסים שאין להם אחריות" - אלה שלא חל לגביהם שעבוד. ההלכה קובעת כי כל סוגי הנדל"ן הם נכסים שיש להם אחריות, מכיוון שבשעת ההתחייבות בעל החוב הממוצע מתכוון לגבות את חובו באמצעותם, ועל כן ההסכמה ביניהם לגבי השעבוד חלה רק על נדל"ן, ולעומת זאת מיטלטלים הם נכסים שאין להם אחריות, כי בעל החוב הממוצע לא מתכוון לגבות את חובו באמצעות חפצים מיטלטלים, ועל כן מיטלטלים לא נכנסים להסכמה אודות הנכסים המשתעבדים.[16] האמוראים רבה בר נחמני ורב חסדא קובעים שניתן להחיל שעבוד גם על מיטלטלים, אם נעשה בהם קניין אגב הקרקע, אד הוק, לצורך החלת שעבוד גם עליהם.[17]
שעבוד נכס "שלא בא לעולם"
חריג הלכתי בשעבוד נכסים הוא הקניית שעבוד על נכס ש"לא בא לעולם" - משמע נכס שעדיין אינו ברשות החייב. התלמוד[18] פוסק כי אף לפי שיטת תנא קמא שסובר[19] שאין קניין בדבר שלא בא לעולם, במקרה של שעבוד ניתן להתחייב לשעבד אף נכסים שעדיין אינם ברשות החייב. שיטת הרשב"א היא כי גם שעבוד על דבר שלא בא לעולם חל מעצמו,[20] אך לפי רוב שיטות הראשונים שעבוד זה לא חל מוּכְנִיתּ, אוטומטית, אלא יש לסכם אודותיו במפורש.[21]
הפרשנים דנים בסיבה לשוני שבין קניין, שאינו חל בדבר שלא בא לעולם, לבין שעבוד, שחל גם בדבר שלא בא לעולם. הרשב"ם בפירושו לתלמוד מעלה סברה כי ייתכן ואין שוני מהותי, והסיבה לכך שניתן לשעבד דבר שלא בא לעולם היא בעצם רק תקנת חכמים, כדי שלא לנעול דלת בפני לווים - משמע אנשים יימנעו מלהלוות כי לא יוכלו לשעבד נכסים מהם הם יגבו את חובם.[22] המהרי"ט וה"מחנה אפרים" מעלים אפשרות מפולפלת יותר, לפיה הסיבה שדבר שלא בא לעולם לא ניתן להקניה היא מכיוון שגוף החפץ אינו בעולם, אך במקרה של שעבוד ההתחייבות אינה חלה על החפץ אלא על האדם החייב, ומשכך גוף האדם החייב קיים בעולם וניתן להחיל עליו כל שעבוד.[23]
ה"מחנה אפרים" טוען כי המחלוקת באשר לסיבת השוני שבין קניין לשעבוד, משליכה על השאלה האם החייב יכול לחזור בו לאחר שהתחייב לשעבד גם את נכסיו שייקנו בעתיד; לדבריו, אלה הסבורים כי אין שוני מהותי ומדובר בתקנת חכמים בלבד, סבורים שהחייב יכול לחזור בו מהתחייבות זו, אולם אלה המסבירים כי בשעבוד מדובר בהתחייבות שחלה על החייב, לאחר שסוכם על שעבוד הנכסים שייקנו בעתיד, לא ניתן להתחרט.[24] להלכה נפסק כדעת הרמב"ן, שלאחר סיכום מפורש בין הצדדים לא ניתן להתחרט.[25]
דיון נוסף בהקשר זה של החלת שעבוד על דבר שלא בא לעולם, הוא בשאלה האם כאשר מחליטים המלווה והלווה להחיל שעבוד שכזה, נדרש לבצע קניין, או שניתן לסכם על כך בעל פה. יש שסבורים כי נדרש קניין לצורך החלת שעבוד על נכס שעוד לא בא לידי החייב, אך העיטור וה"מחנה אפרים" פסקו כי אין צורך בקניין, ודי בסיכום בעל פה.[26]
מקרים שונים
לאחריות משמעות קניינית, והאדם האחראי נחשב מעין בעלים. יישום מובהק לכך הוא במקרה של כהן שעשה הסכם עם אדם מישראל כי הוא יטפל בבהמה ויישא באחריות לכל נזק שיקרה לה ולאחר מכן יתחלקו ברווחים שיבואו ממנה, מותר לכהן להאכיל את הבהמה "כרשיני תרומה" - אוכל מתרומה שנחות באיכותו וראוי לאנשים ולבהמות גם יחד - על אף שהבהמה שייכת לאדם מישראל שאינו רשאי להאכיל את בהמותיו בתרומה. כך גם להפך; כהן שנתן לישראל את בהמתו בכפוף להסכם דומה, חל איסור על הישראל להאכיל את הבהמה ב"כרשיני תרומה" על אף שבמקור הבהמה שייכת לכהן.[27]
דוגמה נוספת לכך היא יהודי שהופקד אצלו חמץ והוא אחראי לו, על אף שהחמץ אינו שלו אלא הוא רק אחראי לו - חל על חמץ זה איסור "בל יראה" ו"בל ימצא" בפסח, ועל היהודי להוציא את החמץ מרשותו.[28]
מקרה קצה בו נחלקו ראשונים מתייחס למצוות שביתה ממלאכה בשבת; נכרי קיבל אחריות לבהמה של יהודי, והוא מעוניין לעבוד עמה בשבת, בטענה כי איסור שביתת בהמה מתייחס לבהמה של יהודי ואילו הבהמה הזו נמצאת באחריות נכרי. יש שאומרים כי במקרה של אחריות מקיפה הכוללת כיסוי מפני מוות פתאומי, גנבה או גזלה, ואף הוזלה במחיר של הבהמה - ניתן לעבוד עמה בשבת מכיוון שהיא נחשבת כשייכת לנכרי. אחרים סבורים שהשייכות ליהודי לא מאפשרת עבודה עם בהמה זו בשבת כלל ועיקר.[29] להלכה נפסק כי מותר לתת לנכרי בהמת יהודי באחריות, ולהרוויח ממסחר שעשה בה הנכרי בשבת.[30]
תקנת הגאונים
תקנת הגאונים קובעת כי ניתן לגבות נכסים משועבדים גם ממיטלטלים ולא רק מנדל"ן. יתר על כן תיקנו, שגם במקרה בו ההתחייבות נעשתה ללא שטר, אלא בעל פה ובנוכחות עדים - גם אז יגבו מנכסים משועבדים. כך גם נפסק למעשה, והרמב"ם אף כתב כי "כן דנים ישראל בכל בית דין שבעולם".[31] הרשב"ם מסביר את ההיגיון שמאחורי תקנה זו, בכך שבגולה לא היה מצוי כי יהודים החזיקו בקרקעות, ולו לא היו גובים ממיטלטלים, לבעלי חוב לא היה מאין לגבות את חובם.[32]
למרות זאת הרמב"ם כותב כי סייג לתקנה זו נעשה "במערב", כי יש לכתוב בשטר במפורש כי השעבוד חל גם על מיטלטלים. הסיבה לכך היא מחשש שמא הלווה לא יודע על תקנה זו, וכך עלולים יתומיו לאבד את מיטלטליהם לנושים של אביהם.[33] תקנה זו כי גובים ממיטלטלים מוגבלת למיטלטלים כאלה שהיו בשעת ההתחייבות, אך נכסים שהגיעו לידי החייב מאוחר יותר - לא משתעבדים.[34] סייג זה משפיע בצורה נוספת על הגבייה מנכסים משועבדים; לולי היה דבר זה כתוב בשטר, ראשית היו גובים מנכסי הנדל"ן של החייב, ורק אם לא היו לו כאלה היו פונים לגבות מהמיטלטלים. לעומת זאת לאחר הסייג, העדיפות הראשונה היא לגבות מהמיטלטלים.[35]
אַפּוֹתֵּיקֵי
מקורה של המילה הוא בשפה היוונית, במילה υποθηκη (היפותיקי) שמשמעותה שעבוד או שטר שעבוד או משכון. חז"ל הסבירו את המילה על דרך הדרש כנוטריקון של המשפט הארמי "א פה תהא קאי" - על כאן (הרכוש הזה), תהיה עומד. מרכוש זה יהיה לך עירבון.[36]
"אפותיקי" הוא סוג מסוים של שעבוד נכסים. בניגוד לחוב סתמי בו כל הנכסים משתעבדים אוטומטית, בעת שמסכמים על "אפותיקי" הופך נכס אחד מסוים להיות משועבד לבעל החוב, וממנו גובים בעת שהחייב לא משלם. אם לא ניתן לגבות מנכס זה, לדוגמה - אם היה שיטפון והקרקע יצאה מכלל שימוש, נפסק להלכה כי אין זה אומר שהחוב בטל, אלא בעל החוב גובה מנכסים אחרים בהתאם לדיני שעבוד הכלליים שבכל חוב.[37] ההבדל בין חוב ששועבד באפותיקי לשאר החובות הוא שבשאר החובות בעל החוב מקבל את נכסי הלווה ולוקח מהם מה שרוצה, אבל בחוב המשועבד ב"אפותיקי" החייב מייעד מראש קרקע או מטלטלין מסוימים לצורך הגביה של החוב המסוים.
רבו המחלוקות והדעות בעניין "אפותיקי". לפי חלק מהפוסקים תעשה הגביה של ה"אפותיקי" מהקרקע המיועדת, גם אם נמכרה בינתיים.[38] לדעת אחרים רק במקרה שמכר החייב את כל נכסיו, גובה בעל החוב את הקרקע מהלקוחות.[39] אם התנה החייב מראש במפורש שהחוב ייגבה מקרקע זו ולא משום קרקע אחרת, התנאי חל, ואפילו אם אבדה הקרקע (לדוגמה: שהוצפה מים) לא נשארה לבעל חוב אלא קרקע זו.[40]
המונח המקביל ל"אפותיקי" במשפט הכללי הוא שעבוד מסוג "בטוחה".
משפט השוואתי
ערך מורחב – שעבוד צף
במשפט הישראלי חוקק מה שמכונה "שעבוד צף", או "שעבוד שוטף" על נכסי חברות, וכלשון החוק: ”שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה או על מקצתם אותה שעה, כפי מצבם מזמן לזמן, אך בכפוף לסמכותה של החברה ליצור שעבודים מיוחדים על נכסיה או על מקצתם”.[41] אך החוק לא מתייחס ישירות לשעבוד צף על נכסיו של היחיד, וכיום הלכה למעשה המשפט הישראלי אינו מכיר בשעבוד צף על נכסי יחיד.
נידון זה עלה בעבר בפני בית המשפט העליון, שפסק כי ”לגבי יחיד, אין מקום לאימוץ מוסד השעבוד האקוויטבילי, כולל שעבוד צף”.[42] גם ועדה מטעם משרד המשפטים בראשות פרופסור יהושע ויסמן שהתכנסה לצורך עניין זה, קבעה כי אין להטיל שעבוד צף על נכסי יחיד, ו"באין ביקוש ב'שוק' לשעבוד צף על נכסי יחיד, אין הצדקה לנקוט בהליכי חקיקה אשר מצריכים השקעת זמן ומאמץ מרובים, ותיקוני חקיקה מורכבים".[43]
בהתאם לקביעות אלה פסק גם בית משפט השלום בירושלים כי על אף שבמשפט העברי קיים שעבוד צף על נכסי יחיד (וכלשון המשפט העברי "אחריות נכסים"), העדר ההוראה לכך בחוק מצביעה כי אין להכיר בשעבוד שכזה במסגרת החוק הישראלי.[44] אולם לאחר ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, הפך בית המשפט המחוזי את פסקו של בית משפט השלום, ופסק נגד התקדים מבית המשפט העליון, בין השאר בהסתמך על דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, משה לנדוי, שכתב: ”ייתכן שהחוק הקיים אצלנו מיושן במה שנוגע ליצירת שעבוד בנכסי דניידי, אבל לא בכוח בית המשפט הוא לחדש את פני החוק.”[45] וכן בהסתמך על כך שהוועדה בראשות פרופסור ויסמן לא קבעה כי הדבר פסול, אלא כי אין די ביקוש כדי להתאמץ ולחוקק זאת. וכך כתב השופט נועם סולברג: ”...נמצא איפוא, כי הדין בישראל מכיר בשעבוד צף בדיני החברות. הדין שותק בקשר ליחיד. אך השתיקה איננה שלילה. ניתן להקיש מן החברה אל היחיד. שעבוד צף על נכסי יחיד, איננו בלתי-חוקי, לא בלתי-מוסרי, ולא סותר את תקנת הציבור, חרף קשיים יישומיים מסוימים שעליהם עמדנו לעיל.” בהתאם לחוות דעת זו נפסק בבית המשפט המחוזי פה אחד כי יש להכיר בשעבוד צף אודות נכסי יחיד - כמו במשפט העברי.[46]
על פסק דין זה הוגש ערעור נוסף לבית המשפט העליון, שפסק ברוב קולות, השופטים אליעזר ריבלין ויוסף אלון ונגד דעת השופט סלים ג'ובראן, כי אין להחיל שעבוד צף על נכסי יחיד.[47]
גם בשעבוד אודות נכסי חברות, שמוכר במשפט הישראלי בדומה למשפט העברי, קיים הבדל מהותי ועקרוני בין השיטות; במשפט העברי השעבוד הכללי חל מוּכְנִית, אוטומטית, על כל נכסי המתחייב, והוא השעבוד המקובל והנפוץ, ואילו שעבוד ספציפי מסוג "אפותיקי" הוא החריג. לעומת זאת במשפט הישראלי ההפך הוא נכון - שעבוד ספציפי מקובל ונפוץ יותר, בעוד ששעבוד כללי יכול לחול, אך אינו חל מעצמו ויש לסכם אודותיו במפורש.[48]
קיימים כמה הבדלים נוספים בין שיטות המשפט: במשפט העברי שעבוד מותנה בכך שההתחייבות הייתה בשטר.[49] בנוסף, במשפט העברי שעבוד חל רק על נכסים שיש להם אחריות - נכסי נדל"ן, ובמשפט הישראלי לא קיימת אבחנה כזאת. גם לגבי שעבוד של נכסים שעוד לא בידי החייב, נכסים ש"לא באו לעולם", במשפט העברי הדבר שנוי במחלוקת, בעוד במשפט הישראלי שעבוד חל גם על נכסים כאלה (בתנאי שסוכם כן בשעת ההתחייבות), בהתאם לגישה הכללית של המשפט הישראלי, הקובעת כי ניתן להקנות נכסים שעדיין אינם בעינם.[48]
מקרים שבהם כן חל סוג של שעבוד על נכסי יחיד במשפט הכללי, תחת תנאים מסוימים, ניתן למצוא בשעבוד כבטוחה ובעכבון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Berachyahu Lifshitz and Menachem Elon, "Lien", Encyclopaedia Judaica, 2nd ed., 2007, Vol. 12, pp. 812-817
קישורים חיצוניים
- אחריות נכסים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- נכסים משועבדים; נכסים בני חורין, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הרב מיכאל ויגודה, שעבוד צף על נכסי יחיד, אתר דעת
- הערך "שעבוד", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים
- ^ ראו על כך תוספתא, מסכת כתובות (פרק י, ו), המתייחסת לנכסי גר שמת, שנחשבים להפקר, שלאחר שהשתלטו עליהם מן ההפקר, קמו תובעים וטענו כי נכסים אלו היו משועבדים להם. בתוספתא נפסק כי גובים מהאנשים שהשתלטו על הנכסים למען התובעים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ד עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ד עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ח, הלכה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ד עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ה עמוד ב' - דף קע"ו עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ז עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ד עמוד ב', וכך נפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"ט, הלכה ג', ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכ"ה.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"ט, הלכה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ב עמוד א', וכך גם נפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א, הלכה ה', ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קט"ז, סעיף א'.
- ^ 8.0 8.1 חלוקה זו כותב רב האי גאון בספר המקח, שער כח; וכך בנימוקי יוסף על מסכת בבא מציעא, פא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף צ"ב עמוד א'.
- ^ בעניין זה ראו גם: טעות סופר (משפטים).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ד עמוד א', וכך נפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"ט, הלכה ג'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"ט, הלכה ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ד עמוד ב', ובפירוש הרשב"ם שם.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"ט, הלכה ה', ובמשנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ח, הלכה ג'; ראו גם בחזון יחזקאל על תוספתא מסכת כתובות (פרק יא, ט, בפסקה אם) שדן בשאלה מדוע כאשר הרמב"ם כותב שניתן להתנות שלא יהיה שעבוד, הוא מזכיר רק בעל חוב, ומשמיט את הנושא של כתובה.
- ^ .משנה, מסכת גיטין, פרק ה', משנה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ו עמוד א', ועל פי פירוש רש"י שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ז עמוד א'.
- ^ במסכת קידושין ועיין ברש"י במסכת בבא בתרא, שם.
- ^ ראו בחידושי הריטב"א על תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ז עמוד א', שמביא את דעת הרשב"א.
- ^ כך נפסק במשנה תורה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ח, הלכה א', ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קי"ב, סעיף א', וכך גם סבורים הריטב"א והרמב"ן (מובא בחידושי הריטב"א באותו מקום).
- ^ פירוש הרשב"ם על תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ז עמוד א', בפסקה אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן, וכך גם מסביר ה"מחנה אפרים", הלכות מלוה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א (הוא תולה הסבר זה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, וטוען כי זוהי גישת הרמב"ם); ה"קצות החושן" מציע סברה הפוכה, לפיה מדאורייתא שעבוד חל מעצמו גם על נכסים שעוד לא ברשות החייב, מכיוון שמדובר בחיוב שחל על הגוף ולא על החפץ, ומכיוון שכך כל חפץ שיהפוך להיות שייך לחייב, מיידית יהיה משועבד, אלא שתקנת חכמים היא שכדי להחיל את השעבוד על חפצים שאינם ברשות החייב, יש לכתוב זאת במפורש. אך הוא דוחה אפשרות זו מכמה סיבות, ומסיק כי אכן מדובר בתקנת חכמים - כדברי הרשב"ם (קצות החושן, סימן קיב, א).
- ^ שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט, סימן כג; "מחנה אפרים", הלכות מלוה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א (הוא תולה הסבר זה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, וטוען כי זוהי גישת הרמב"ן).
- ^ חידושי הרמב"ן על תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ד עמוד א'; "מחנה אפרים", הלכות מלוה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א.
- ^ הגהות הרמ"א על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קי"ב, סעיף א'; ש"ך באותו מקום, סעיף ב.
- ^ ספר העיטור, מאמר ד; "מחנה אפרים", הלכות מלוה ולוה, הלכות גביית חוב, סימן א.
- ^ משנה, מסכת תרומות, פרק י"א, משנה ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ה' עמוד ב'.
- ^ סמ"ג, מצוות עשה, מצווה סה; סמ"ק, סימן רפא; ספר התרומות, סימן קמח.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ה, סעיף ד'.
- ^ רבי יצחק אלפסי, ספר ההלכות, מסכת כתובות, דף פד, ב; משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות גזילה ואבידה, פרק ה', הלכה ו'; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א, הלכה י"א.
- ^ פירוש הרשב"ם בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קע"ד עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א, הלכה י"א.
- ^ משנה למלך בפירושו לרמב"ם (שם) בשם שו"ת הריב"ש, סימן שצ"ב.
- ^ מגיד משנה בפירושו לרמב"ם (שם).
- ^ ד"ר יוסף שכטר, הערך "אפותיקי" בלקסיקון אוצר התלמוד, הוצאת זמורה ביתן, 2001.
- ^ להוציא מקרה בו הותנה במפורש כי הגבייה תהיה אך ורק משדה ספציפית זו; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ח, הלכה ג'.
- ^ הראשונים על תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"א .
- ^ ארבעה טורים, חושן משפט, סימן קי"ז, ה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"א עמוד א'.
- ^ סעיף 169 לפקודת החברות, [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983.
- ^ ע"א 689/68 חברת מגדלי פרי-זה בע"מ נ' הנאמן על נכסי פאול שטראוס בפשיטת-רגל, פ"ד כג (1) 715, 723.
- ^ מצוטט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי המובא להלן.
- ^ השופט רם וינוגרד, ה"פ (י-ם) 529/04 עזבון המנוח דוד בר לבב ז"ל נ' עצמון, פסק דין מיום 9.1.2005 (לא פורסם).
- ^ ע"א 379,380/61 חברת סמפר בע"מ (בפירוק) נ' יורשי שמשון הארט ואח', פ"ד ט"ז 498, 502].
- ^ השופטים משה גל, צבי זילברטל ונועם סולברג, שעבוד צף על נכסי יחיד, מתוך פסק דין עו"ד מנחם עצמון נ' עיזבון המנוח דוד בר לבב ואח', ע"א 6063/05, ; מופיע גם באתר דעת: פסק דין בעניין שעבוד צף, באתר "דעת".(הקישור אינו פעיל, 14 באפריל 2017)
- ^ רע"א 65/06, עזבון המנוח בר לבב ואח' נ. עו"ד מנחם עצמון ואח', לא פורסם.
- ^ 48.0 48.1 ד"ר מיכאל ויגודה, שעבוד צף על נכסי יחיד, משרד המשפטים - המחלקה למשפט עברי, ; מופיע גם באתר דעת: שעבוד צף על נכסי יחיד.
- ^ כאמור בפסקה הלוואה.
