שלמה יהודה רפפורט
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית פילוסוף ריקה.
שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט (רפאפורט, רפופורט, כונה: שי"ר ולעיתים שיל"ר; י"ט בסיוון ה'תק"ן, 1 ביוני 1790 – י"ט בתשרי ה'תרכ"ח, 18 באוקטובר 1867) היה רב ואב"ד טרנופול בשנים 1838–1840 ובפראג מ-1840 עד לפטירתו. היה מאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי חכמת ישראל.
ביוגרפיה
לבוב
נולד בלבוב ב-1790 למשפחת רפפורט המיוחסת. אביו, ר' אהרון חיים רפפורט, היה תלמיד חכם, וחינך את בנו בחינוך יהודי מקובל. בגיל צעיר החל ללמוד ש"ס ופוסקים ועד מהרה הוכר כעילוי. עד גיל עשרים לא עסק כלל בתחומים אחרים ובחכמות חיצוניות. כעילוי זכה לשידוך חשוב, וב-1810 נשא לאישה את בתו של ר' אריה ליב הלר בעל "קצות החושן". הוא המשיך להיות סמוך על שולחן אביו עד 1817. בשנים אלה החל לגלות את עולם ההשכלה, תחילה בלימוד "מורה נבוכים" ואחר כך בלימוד גרמנית וצרפתית ובקריאת ספרות לועזית. ב-1814 פרסם בעילום שם את החיבור הראשון שלו, חוברת בשם "תכונת העיר פריז והאי עלבא [=אֶלבָּה]", בעקבות כיבושי נפוליאון. באותן שנים הכיר גם את רנ"ק, שהתגורר בז'ולקווה הסמוכה ללבוב, ונעשה תלמידו וידידו. ב-1816 נדפסו חידושי תורה שלו בסוף החיבור של חותנו, "אבני מילואים".
שי"ר כתב כבר בשנים אלה מאמר בשם "נר מצווה" נגד החסידות, ובאותו מאמר אף כתב כנגד המתנגדים על שהם שקועים בעולם התלמוד והפלפול. השקפות אלו, וכן התחברותו עם חבורת המשכילים של לבוב ובהם יהודה ליב מיזס ויצחק ארטר, הפכו אותו מטרה להתקפות מצד שומרי המסורת. ההתקפות הגיעו לשיאן בחרם שהוצא נגדו ב-1816, כנראה על ידי רב העיר ר' יעקב אורנשטיין. שי"ר הגיש תלונה לשלטונות גליציה והמושל הורה לרב לבטל את החרם, מה שהביא להוספת שנאה כלפיו מצד החרדים ומצד שני להעלאת ערכו בעיני המשכילים. בעקבות אירוע זה התחזקו קשריו עם המשכילים בגליציה, בהם רנ"ק, שמשון בלוך הלוי, יעקב שמואל ביק ובעיקר יוסף פרל.
ב-1817 הורע מצבו הכלכלי של אביו ושי"ר נאלץ למצוא פרנסה בעצמו. הוא החל לעבוד כמנהל הכספים של גובי מס הבשר מהיהודים המקומיים, משרה שלא הייתה נעימה לו[דרוש מקור] וגם לא סייעה לחבב אותו על הציבור. בשעותיו הפנויות החל לעסוק בכתיבה ובמחקר. החל ב-1820 פרסם בשנתון "ביכורי העתים" שירים מקוריים שלו ושירים מתורגמים ממשוררי גרמניה (בהם שילר). בין השאר פרסם בגיליון תקפ"ח (1827) שיר בשם "דברי אגרת לרע אהוב בספר זכרונו", ובו הוא פונה לידיד משכיל שפנה עורף לעולם ההשכלה ועבר לחסידות, ואפשר שהנמען של השיר הוא יעקב שמואל ביק, שעמו עמד גם בקשר מכתבים אף לאחר המפנה בעמדותיו. ב-1827 פרסם שי"ר תרגום ועיבוד של המחזה Esther (אסתר) של ז'אן רָסין בשם "שארית יהודה". למחזה הוסיף מבוא מחקרי ארוך, ובו הביע את השקפתו כי על ידי מחקר תולדות ישראל יתחזקו הקשרים בין חלקי עם ישראל. כדברי ההיסטוריון יוסף קלוזנר, "מגלה לפנינו פתח דבר זה ל'שארית יהודה' את החוקר, המשכיל והלאומי שבשי"ר כולם כאחד".
באותן שנים החל לפרסם גם דברי מחקר. המאמר הראשון, שפרסם ב-1823 ב"ביכורי העתים", עסק בתולדותיהם של יהודי חצי האי ערב ואתיופיה. ב-1829 החל לפרסם סדרה של "תולדות" – מונוגרפיות על חכמי ישראל בימי הביניים: רס"ג, ר' נתן מרומי, רב האי גאון, ר' אלעזר הקליר, רבנו חננאל ורבנו נסים. כל ה"תולדות" נאספו לימים ונדפסו בכרך אחד בשם "יריעות שלמה" (ורשה תרס"ג; מהדורה שנייה עם תוספות, שם תרע"ג). רוב המחקרים האלה היו על דמויות שכלל לא נחקרו קודם, ושי"ר הניח ב"תולדות" שלו את יסודות המחקר המודרני עליהן, אף על פי שרבות ממסקנותיו התיישנו עם הזמן ובעיקר עם גילוי גניזת קהיר.
ב-1831 השתלטו מתנגדיו על גביית מס הבשר והוא פוטר ממשרתו. מצבו הכלכלי הידרדר, והוא נסע לתקופה קצרה לברודי לצורכי פרנסה בסיוע ידידיו המשכילים. ב-1833 הצליח לחזור למשרתו בלבוב. ניסיון שלו בסיוע שד"ל להתמנות לרב בטריאסטה שבאיטליה לא הצליח משום שהיה חסר השכלה פורמלית, וניסיון אחר, בסיוע צונץ, להתמנות לרב בברלין לא עלה יפה משום שלא ידע גרמנית במידה מספקת לדרוש דרשות.
טרנופול
ב-1837 הציע יוסף פרל למנות את שי"ר לרב העיר טרנוֹפּוֹל. כוונתו בצעד זה הייתה כפולה: הן לפתור את בעיותיו הכלכליות של שי"ר, והן לקדם את ההשכלה בגליציה על ידי מינוי רב-משכיל בעירו. הצעה זו הייתה לצנינים בעיני רבים מתושבי העיר, שכן רבה הישיש של העיר רבי יהושע השיל באב"ד בעל 'ספר יהושע' היה עדיין בחיים. בסיוע קשריו של פרל אצל השלטונות נבחר שי"ר למשרה בסוף אותה שנה. לרגל קבלת המשרה החל רפפורט להתרחק ממקורביו הקיצוניים; בין היתר פרסם מכתב גינוי לאברהם גייגר, ששימש מאוחר יותר בפולמוס סביב רבנות הלה בברסלאו, ודרש שיסיר את שם שי"ר מרשימת הכותבים בכתב-העת המרכזי לחכמת ישראל, Wissenschaftliche Zeitschrift für jüdische Theologie. הרב הצעיר ענה בזעם.[1] המינוי התקבל בברכה ובשמחה אצל המשכילים, מלבד אצל רנ"ק, שטען כי עדיין מוקדמת השעה לכך. ואכן, שומרי המסורת בטרנופול פתחו מיד במערכה כנגד שי"ר שכללה חרמות, פשקווילים, עיסוק בשמועות על עבירות שלו על ההלכה ומחאות בלתי פוסקות. המשכילים מצדם לא טמנו ידם בצלחת והדברים הגיעו עד עירוב השלטונות, כליאת כמה ממתנגדיו וסגירת חלק מבתי המדרשות בעיר. מגינו העיקרי, פרל, חלה והלך לעולמו ב-1839, ושי"ר הבין שדרכו בטרנופול לא תצלח.
באותן שנות מצוקה באה על שי"ר התנגדות גם ממחנה המשכילים. קבוצה של משכילים צעירים שכינו את עצמם "הרואים" כתבו נגדו ב-1837 חוברת עם דברי ביקורת חריפים.[2] ב-1839 הסתכסך שי"ר עם ידידו הטוב שד"ל, סכסוך שהיו מעורבים בו ענייני השקפת עולם יחד עם עלבונות אישיים. שד"ל שלח לשי"ר "ספר כריתות" ופסק עליו כי "מיטב השי"ר כזבו". רק ב-1841 התפייסו שי"ר ושד"ל וחזרו להתכתב ולהחליף דעות ומחקרים. גם רנ"ק התרחק משי"ר לאחר שהלה לא קיבל את עצתו שלא לבוא לטרנופול; לפני פטירתו של רנ"ק ב-1840 התפייסו השניים.
פראג
באמצע 1840, לאחר שנתיים של התמודדות קשה מול מהר"ץ חיות, נבחר שי"ר לכהן כאב בית דין בפראג, בתמיכתו המפתיעה של החתם סופר, אשר כתב בערב יום הכיפורים לרבי יעקב משולם אורנשטיין להפסיק לרדוף את שי"ר, כיון שחזר בתשובה[דרוש מקור מלא]. עם קבלת המשרה, עבר לפראג שם התגורר עד פטירתו. ב-1847 קיבל רשמית גם את משרת הרב. הסביבה אליה נקלע הייתה שונה מאוד ממה שהורגל בה בגליציה הנחשלת. הרוב הגדול של יהודי העיר לא נהגו כלל לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה בנוסף לחינוך הממשלתי, והאינטלקטואלים הצעירים היו מנוכרים לדת והשתתפו באופן מלא בתרבות הגרמנית או, בשוליים, הצ'כית. תנועת ההשכלה, שהוא היה לה פעיל נמרץ במולדתו, גוועה בפראג מזה כמה שנים. בנסיבות החדשות הפכו עמדותיו, שנחשבו נועזות למדי בגליציה, לאנכרוניסטיות. הציבור המודרני ראה בו שמרן מאובן, והמיעוט המסורתי אמנם לא פקפק בהנהגתו הפומבית אך חשד בו בדעות פסולות.[3][4] במהלך שהותו בעיר הוסיף שי"ר לנהל את מאבקיו כנגד האגף הרדיקלי של אנשי חכמת ישראל: ב-1846 כתב ספר בשם "תוכחת מגולה" נגד כינוס המנהיגים הרפורמים בפרנקפורט, ובו טענות חריפות של שי"ר כנגד אברהם גייגר, שמואל הולדהיים וחבר מרעיהם[5].
בשנותיו בפראג פרסם מאמרים ומחקרים בכתבי העת "כרם חמד", "המגיד" ואחרים. הוא היה למעשה עורך בפועל של "כרם חמד", משום שהעורך, שמואל גולדנברג, התייעץ איתו בכל עניין ומסר לידיו את ההחלטות על תוכן כתב העת. כדברי ההיסטוריון יצחק ברזילי:
- "משנות השלושים ואילך הפך שי"ר לתל שהכל פונים אליו, אלה בבקשת הסכמות ואלה בהקדמות, אלה במבואות ואלה בהערות. אם נשאל עתה לסיבת הפרסום וההכרה להם זכה שי"ר בזמן כה קצר, עלינו לחפש את התשובה על כך בנושאי עבודתו ובשיטתה כאחת, שכן היה מן החידוש והמפתיע בשניהם. [...] חשיבותו של שי"ר נובעת בראש ובראשונה משיטתו המדעית בקביעת עובדות ואימותן. [...] עיקר כוחו היה בביסוסה של 'האמת הקטנה' ובבירורם של פרטים ועובדות; אולם שפע הפרטים שווידא יצר את הבסיס לסינתיזה יותר כוללת".
בין השאר כתב מבוא מפורט להוצאה חדשה של הספר "הגיון הנפש" מאת רבי אברהם בר חייא הנשיא, הוסיף הערות לתרגום של "מסעות בנימין מטודלה" לאנגלית וכן פרסם מחקרים על עשרת השבטים האבודים, על הקראים ועל הכוזרים. ב-1852 הוציא את הכרך הראשון והיחיד של "ערך מלין", חיבור אנציקלופדי על נושאים, מקומות ואישים בתלמוד. מתנגדיו, ובהם אברהם גייגר ויהושע השל שור, יצאו בביקורת על הספר, וטענו שהוא ארכני, לא מדויק ושמרני מדי, ושהערך על האגדה מועתק מ"מורה נבוכי הזמן" של רנ"ק. שי"ר ענה בדברים חריפים למבקריו והפולמוסים נמשכו בשנים הבאות. ב-1866 עוד כתב ביקורת בשם "תורה אור" על ספרו של גייגר Urschrift. שי"ר המשיך גם בהתנגדותו לאורתודוקסיה הקיצונית, וב-1861 כתב חוברת בשם "דברי שלום ואמת" להגן על זכריה פרנקל מן ההתקפות של האורתודוקסים על ספרו "דרכי המשנה" וניסה לפשר בין פרנקל לרש"ר הירש, שדרש שהלה יפרסם הבהרה בנוגע להשקפתו על מקור התורה שבעל פה במעמד הר סיני. כשפרנקל הוציא מודעה בה עקף את הסוגיה, ביקר אותו רפפורט בחלק השני של הקונטרס והצטרף לתביעתו של הרש"ר הירש, אם כי הוסיף לנקוט בנימה מתונה יותר.[4] נטייתו לפולמוסנות וויכוחיו עם בני דורו, בהם רבי צבי הירש חיות, שד"ל, "הרואים", המנהיגים הרפורמים, אליקים כרמולי, יצחק מרדכי יוסט ואחרים הביאו להמעטת חידושיו בתחום המחקר ולהתיישנות שיטתו והשקפותיו בעיני עמיתיו.
ב-1860 חגגו לו בכמה קהילות יובל שבעים שנה, והוא קיבל מכתבי ברכה וחוברות הוקרה. בשנותיו האחרונות עוד הספיק להשפיע על פרץ סמולנסקין הצעיר שביקר בפראג. באוקטובר 1867 הלך לעולמו ונקבר בבית הקברות היהודי בפראג-ז'יז'קוב. לאחר מותו נדפסו קובצי מאמרים ומחקרים שלו, וכן אסופה של אגרותיו לשד"ל ולאחרים בשמות "זיכרון לאחרונים" ו"אגרות שיר". חלק גדול מכתביו המקוריים נמצאים כיום בארכיון המוזיאון היהודי בפראג.
לקריאה נוספת
- שמעון ברנפלד, תולדות שי"ר: ר' שלמה יהודה רפאפורט: ציור קולטורי מחייו, זמנו ופעולתו המדעית, ברלין: אחיאסף, תרנ"ט. (הספר, בארכיון האינטרנט)
- פ"ה וועטשטיין ושזחה [=שלמה זלמן חיים הלברשטם], לתולדות שי"ר: הערות נוספות על תולדות הרב שלמה יהודה רפאפורט, קרקוב: יוסף פישער, תר"ס.
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים תשי"ב, עמ' 215–266.
- יצחק ברזילי, "תרומתו של שלמה יהודה רפופורט לחכמת ישראל", בתוך: Jewish Book Annual 25 (1968), New York, pp. 249-258.
- Isaac Barzilay, Shlomo Yehudah Rapoport (Shir), 1790-1867, and His Contemporaries: Some Aspects of Jewish Scholarship of the Nineteenth Century, Ramat Gan: Massada Press, 1969.
קישורים חיצוניים
- רשימת מאמרים על שלמה יהודה רפפורט באתר רמב"י
- "שלמה יהודה ליב רפפורט", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- שלמה יהודה רפופורט, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- אוסף תמונות של שי"ר בבלוג On the Main Line
- יעקב רפפורט, על שלמה יהודה רפופורט: (עם שנת השבעים לפטירתו), דבר, 5 בספטמבר 1937
- מ. צינוביץ, שלמה יהודה רפופורט (שי"ר): (שמונים שנה לפטירתו), הצופה, 5 בדצמבר 1947
מחיבוריו:
- ספר יריעות שלמה, תולדות גאוני ישראל, ווארשא, תרס"ד / 1903, באתר היברובוקס
- איגרות שי"ר אשר הריץ אל רשד"ל
- נחלת יהודה - תשובות להגנת ספר מטפחת ספרים מההשגות של רבי משה קוניץ בספרו "בן יוחאי", תרל"ג - 1873, באתר HebrewBooks
- הערות על ספרו של חמיו אבני מלואים
הערות שוליים
- ^ Ezra Spicehandler, Joshua Heschel Schorr: Maskil and East European Reformist, Hebrew Unio College Annual, 1960. עמ' 193.
- ^ פישמן, נחמן יצחק, הרואה ומבקר ספרי מחברי זמננו, אופן תקצט, באתר היברובוקס
- ^ Hillel J. Kieval, Languages of Community: The Jewish Experience in the Czech Lands, University of California Press, 2000. עמ' 159.
- ^ 4.0 4.1 חיים לנדרר. R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era.
- ^ שלמה יהודה רפפורט, תוכחת מגולה, באתר היברובוקס
30377704שלמה יהודה רפפורט