כרם חמד

"כֶּרֶם חֶמֶד" היה כתב עת עברי של תנועת ההשכלה ואנשי התנועה החדשנית חכמת ישראל, שיצא לאור בשנים תקצ"ג–תרט"ז (1833–1857).

כתב העת נוסד ב-1833 על ידי שמואל ליב גולדנברג, ונועד להיות המשכו של השנתון "ביכורי העתים", שחדל לצאת ב-1832. כוונתו של גולדנברג הייתה להוציא כתב עת יותר "מדעי", במובן של מדעי היהדות. שני הכרכים הראשונים יצאו בשנים תקצ"ג (1833) ותקצ"ו (1836) בווינה, וחמשת הכרכים ג'-ז' יצאו בשנים תקצ"ח-תר"ג (1838–1843) בפראג. בין המשתתפים בכרכים אלו היו שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) (שהייתה לו השפעה רבה על גולדנברג, ובמידה מסוימת יכול להיחשב כעורך-בפועל של כתב העת), שד"ל, רנ"ק, אברהם גייגר ואחרים, שפרסמו בו את יצירותיהם החלוציות בתחום חכמת ישראל. לצד זה פורסמו בו יצירות ספרותיות של יצחק ארטר, מאיר הלוי לטריס ואחרים, ומאמרים פובליציסטיים-מדעיים של שמשון בלוך, יהודה ליב מיזס, יעקב שמואל ביק ואחרים. המאמרים ב"כרם חמד" פורסמו בצורה ספרותית של מכתבים, אולי בשל החשש מצנזורה או מטעמים ספרותיים.

לאחר הפסקה של אחת-עשרה שנים, שבמהלכן גם נפטר גולדנברג (1846), יצאו שני כרכים נוספים של "כרם חמד" בברלין על ידי שניאור זק"ש – כרך ח' בתרי"ד (1854) וכרך ט' בתרט"ז (1856). בכרכים אלה הופיעו מאמרים של זק"ש עצמו וכן של זכריה פרנקל, יהושע השל שור, אהרון ילינק, יצחק אייזיק בן-יעקב, אד"ם הכהן, משה שטיינשניידר, יצחק מרדכי יוסט, אליעזר צווייפל ואחרים. אחרי שני כרכים אלה פסק "כרם חמד" להופיע.

"כרם חמד" היה הבמה המרכזית של מדעי היהדות ותנועת חכמת ישראל בראשיתה. בעקבותיו יצאו לאור בהמשך המאה ה-19 כתבי עת נוספים שעסקו בחכמת ישראל, ובהם "אוצר נחמד" בעריכת יצחק בלומנפלד (1855–1863), "בית המדרש" בעריכת אייזיק הירש וייס (1865–1867) ו"ישורון" בעריכת יוסף יצחק קובאק (1856–1878).

לקריאה נוספת

משה פלאי, כרם חמד – חכמת ישראל: היא יבנה החדשה: מפתח מוער לכרם חמד, כתב-העת העברי של ההשכלה בגליציה ובאיטליה (תקצ"ג-תרט"ז), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ט-2009.
יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים: אחיאסף, תשי"ב, עמ' 37–39.