יעקב שמואל ביק
יעקב שמואל בִּיק (1772 – 1831) היה סופר עברי, איש תנועת ההשכלה בגליציה. באחרית ימיו פנה עורף להשכלה ותמך בתנועת החסידות.
חייו
ביק התגורר כנראה רוב ימיו בברודי, אם כי נסע בין ערי אירופה לרגל עסקיו ומסחרו. קיבל חינוך דתי מסורתי אך רכש גם השכלה כללית ולמד גרמנית, צרפתית ואנגלית. הוא הכיר את ר' מנדל לפין, זקן אנשי תנועת ההשכלה בגליציה, ונעשה ידידו ותלמידו; בהמשך התחבר עם משכילים גליציאנים נוספים, ובהם שי"ר, שמשון בלוך, רנ"ק, שמואל ליב גולדנברג ויצחק ארטר, ועמד אתם בקשרי מכתבים. ביק היה פעיל בהנהגת הקהילה בברודי וכן תמך במשכילים צעירים ובסופרים מתחילים. ב-1817 ערך כתב עת ספרותי בשם "עולת שבת" שהופץ בכתב יד בין המשכילים, אך לא האריך ימים ועותקיו לא הגיעו לידינו.
ב-1815 השתתף בפולמוס סביב תרגום ספר משלי ליידיש שחיבר ר' מנדל לפין. המשכילים, שברובם התייחסו ליידיש כאל שפה נחותה ומשובשת, יצאו בביקורת על לפין ותרגומו. משכיל בשם טוביה פדר חיבר סאטירה חריפה בשם "קול מחצצים" על לפין, ובה שיחה בעולם האמת בין ראשוני המשכילים (מנדלסון, וייזל ואחרים) שאינם מצליחים להבין את התרגום ונזקקים למלמד-תינוקות מפולין לצורך כך. ביק כתב לפדר ופירט את התנגדותו לדבריו. לשיטתו, היידיש ראויה להיחשב בין השפות. נכון אמנם שהיא מעורבת משפות אחרות, אולם כך היו גם הגרמנית והאנגלית בראשיתן. לדבריו, אם מעוניינת תנועת ההשכלה לפנות אל המוני העם, חייבים המשכילים לכתוב ביידיש, שהיא השפה הידועה לכלל הציבור ומשמשת אותו מזה מאות שנים. בסופו של דבר הסכים פדר לגנוז את חיבורו. בעקבות השתתפותו בפולמוס זה נחשב ביק אצל היידישסטים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 כאחד מחלוצי היידישיזם, אף כי למעשה לא ראה את היידיש כשפת תרבות אלא רק כאמצעי השימושי ביותר, בתוקף נסיבות הזמן והמקום, להפיץ השכלה לכלל עם ישראל. בפולמוס זה, שבו הדגיש את ההכרח שבהבאת רעיונות ההשכלה לכלל העם, החלו להתגלות ההשקפות שיביאו למהפך בעמדותיו לאחר כעשור.
בשנות העשרים פרסם ב"ביכורי העתים" כמה תרגומים-עיבודים לשירים מצרפתית ומאנגלית, "אם כי הישגיו בתחום זה אינם מרובים מבחינת הרמה הפיוטית" (כלשונו של שמואל ורסס). ב-1823 כתב עבור קהילת ברודי קינה על מות מושל גליציה יוזף פון הַאוּאֶר. בקובץ "הצפירה" שפרסם מאיר לטריס פרסם מאמר פובליציסטי על ההשכלה. הוא הכין גם טיוטות לכמה רשימות ביוגרפיות של חכמי ישראל ושל משכילים. ואולם את רוב יצירותיו הספרותיות לא פרסם בימי חייו משום שסבר שהציבור היהודי הרחב אינו בשל עדיין לרעיונות המתקדמים של תנועת ההשכלה. לאחר מותו של ר' מנדל לפין השתתף בעריכת פירושו למורה נבוכים ובהכנתו לדפוס.
ככל אנשי תנועת ההשכלה היה גם ביק רוב ימיו מתנגד לחסידות. בראשית שנות העשרים אף כתב חיבור סאטירי נגד החסידות בהשראת "מגלה טמירין" של יוסף פרל, ושלח אותו אל פרל לעיונו. ואולם בסביבות 1826 חל מהפך בעמדותיו והוא החל מתנגד לרעיונות ההשכלה ותומך בתנועת החסידות, אויבתה הגדולה. מהתכתבות שלו עם כמה מידידיו המשכילים, בעיקר שי"ר ושמשון בלוך, עולה כי כנגד השקפת המשכילים שלפיה בסדר העדיפויות יש להקדים את הערכים האוניברסליים של רציונליזם ונאורות על פני הערכים הלאומיים, סבר הוא באותו שלב כי "אהבת ישראל" קודמת ל"אהבת האדם", וכי בלתי אפשרי ליישם את רעיונות ההשכלה בתנאי התקופה, ועל כן "מכבים את הנר (=אור ההשכלה) מפני החולה שיישן (=היהודים ומצבם הקשה בפולין)". בחליפת מכתבים ארוכה, חלקה חריפה, בין שי"ר וביק ניסה שי"ר לשכנע את ביק לחזור בו, ללא הצלחה; הדיונים ביניהם עסקו ביחס הראוי לפילוסופיה המודרנית, בזלזול של המשכילים ברבנים ובמעמדה ההיסטורי של החסידות לעומת כתות אחרות שהיו בעם ישראל. ביק אף כתב ליוסף פרל והפציר בו שלא לפרסם את החיבור האנטי-חסידי שכתב בצעירותו, והלה הסכים (החיבור התפרסם רק ב-1954, על ידי דב סדן). באופן כללי התייחסו המשכילים, שראו עצמם כקבוצה קטנה של בני עלייה העתידה להביא את אור ההשכלה לעם, אל ביק כאל בוגד בדרך, ולגלגו עליו ועל דרכו. יחד עם זאת, לא ידוע על חצר חסידית מסוימת שביק הסתפח אליה, וכנראה גם החסידים קיבלו אותו בהסתייגות, באשר לא התכחש לגמרי לרעיונות ההשכלה שהיו שנואים על החסידים. הוא עצמו ניסה כנראה לפשר בין רעיונות הנאורות של המשכילים ובין אהבת העם של החסידות, אך השעה לא הייתה כשרה לפשרה כזו, שניצניה נראו בסופו של דבר רק בסוף המאה ה-19. דב סדן כתב על המפנה בדעותיו:
"בימיו נחשבה להם לחבריו תמורתו כבגידה; לימים נחשבה להם למעריכיו כתעייה; ודין שתהא נחשבת מה שהייתה באמת - בגרות מוקדמת. אין כאן המקום להאריך ונסתפק ברמיזה, כי הסברה המקובלת, כי ביק חזר לחסידות ממש, צריכה בדיקה. [...] אנו יכולים ואף חייבים להבין בשלימות את ההופעה הזאת, באופן שביק, שהגיע לתפיסה כוללת יותר משהייתה מסוגלת לה ההשכלה, יהא חשוב לא כמי שחזר למעמד שלפני ההשכלה או על ידה, אלא הפליג, מכחו של ניחוש ברור, למעמד שאחריה".
— דב סדן
ביק נפטר ב-1831 במגפת כולרה שהייתה בברודי, בעת שפעל בעצמו לסייע לקרבנות המגפה. היחיד כמעט מבין המשכילים שהספיד אותו היה שי"ר, במכתב לשד"ל; רק לאחר שנים, עם תחיית היידיש, חזרו לעסוק בדמותו. רוב כתביו שלא התפרסמו אבדו בשריפה שהייתה בעיר ב-1835; מקצת מחיבוריו ומאיגרותיו פורסמו אחרי מותו בכתבי עת שונים. פנקס הטיוטות שלו שמור בספריית העיר פרנקפורט, ותצלום של הפנקס נמצא במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בבית הספרים הלאומי.
חוקר הספרות ח"ש הלוי כתב:
"את כוחנו וסוד קיומנו בתוך נחשולי השנאה והקנאה של אומות העולם ראה [ביק] באחוה, ברגש הציבוריות ובשמירה על מורשת אבות. בין חבריו המשכילים חסר את אלה. המוני העם עמדו מנגד לתנועת ההשכלה, והמשכילים עצמם נגררו אחרי דרכי הגויים והזניחו את דרכי האבות. בהשכלה כזאת לא מצא ביק חפץ. ההשכלה כתכלית בפני עצמה לא עניינה אותו ולא הייתה לו עיקר. הוא רצה להביא על ידה נחומים והטבה לעם. כשראה שנר חכמה זה, שהוא מדליק, מפריע את שנתו של עמו החולה - כיבהו.
"חסר לביק המרץ והעוז להביא קרבנות למען מהפכה ושינוי. לפיכך לא ידע להיות מנהיג. (..) הוא היה מוכן ומזומן לוותר על כל העמדות החשובות, ששאף אליהן ושהיו כבר בידיו, ובלבד שלא לדרוש קרבנות ולא להביאם. 'מזג טוב' זה לא הבין העם ולא ידע להעריכו. בזה כלול סוד בדידותו של ביק בחייו וסוד השתכחותו לאחר מותו".
— ח"ש הלוי
לקריאה נוספת
- דב סדן, 'חזיוני היתול', בתוך: משה מיקם (מהלר), צבי קארל (עורכים), מזכרת לוי: ספר זיכרון לכבוד הרב לוי פרוינד, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ד 1953.
- חיים שלום הלוי, 'יעקב שמואל ביק', סיני סג (תשכ"ח), רנב–רעט.
- אפרים קופפר, 'יעקב שמואל ביק לאור תעודות חדשות', גלעד ד–ה (תשל"ט), 535–548.
- שמואל ורסס, 'בין שני עולמות: יעקב שמואל ביק בין השכלה לחסידות – עיון מחודש', גלעד ט (תשמ"ו), 27-76. (נדפס שוב בספרו: מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן, עמ' 110159.)
קישורים חיצוניים
- "שמואל יעקב ביק", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
