רכס קסקייד

רכס קסקייד
	רכס קסקייד במדינת וושינגטון. במרכז הר ריינייר, ההר הגבוה ברכס (4,392 מטרים)
	רכס קסקייד במדינת וושינגטון. במרכז הר ריינייר, ההר הגבוה ברכס (4,392 מטרים)
מידע כללי
גובה	4,392 מטר (הר ריינייר)
מיקום	קולומביה הבריטית בקנדה והמדינות וושינגטון, אורגון וקליפורניה שבארצות הברית
אורך הרכס	1,100 קילומטר מצפון לדרום
קואורדינטות	46°51′02″N 121°45′36″W / 46.850528°N 121.759889°W
	מפת רכס הקסקייד המראה את הפסגות הגעשיות

רכס קסקייד (באנגלית: Cascade Range) הוא רכס הרים גדול במערב אמריקה הצפונית, המשתרע מדרום קולומביה הבריטית בקנדה דרך המדינות וושינגטון ואורגון ועד צפון קליפורניה שבארצות הברית. הרכס כולל הרים שמקורם אינו געשי, כדומת ההרים בחלק הרכס המכונה "הקסקיידס הצפוניים" (North Cascades) והרי געש מפורסמים, בחלק המכונה "הקסקיידס הגבוהים" (High Cascades). החלק הקטן השוכן בתחומי קולומביה הבריטית מכונה "הקסקיידס הקנדיים" (Canadian Cascades), או כפי שהתושבים המקומיים קרואים לו "הרי קסקייד" (Cascade Mountains). גם תושבי מדינת וושינגטון נוהגים לכנות באותו שם את חלק הרכס העובר בתחומם בנוסף לכינוי האמריקני המקובל "הקסקיידס הצפוניים", כגון בשמו של הפארק הלאומי הקסקיידס הצפוניים. ההר הגבוה ביותר ברכס הוא הר ריינייר (4,392 מטרים).

רכס הקסקייד הוא חלק מטבעת האש של האוקיינוס השקט, רצועה סביב שולי האוקיינוס הכוללת הרי געש והרים נלווים. כל ההתפרצויות הגעשיות שבחלק היבשתי של ארצות הברית בתקופה שמעל ל-200 השנים האחרונות היו בקשת הגעשית המכונה הקשת הגעשית של הקסקייד. שתי ההתפרצויות האחרונות ביותר היו ההתפרצויות בהר לאסן בין 1914 ל-1921 וההתפרצות העזה של הר סנט הלנס ב-1980. התפרצויות קטנות התרחשו בהר סנט הלנס מאז, הפעם האחרונה בשנת 2005.^[1]

גאוגרפיה

רכס הקסקייד משתרע מדרום לצפון החל בהר לאסן בצפון קליפורניה ועד מפגש הנהרות ניקולה (Nicola) ותומסון (Thompson) בקולומביה הבריטית. הנהר פרייזר (Fraser) מפריד בין רכס הקסקייד לרכס הרי החוף (Coast Mountains). הרי הגעש הגבוהים ביותר של הקסקייד, המכונים "הקסקיידס הגבוהים", הם תוואיי הנוף הבולטים ביותר באזורם, כשלעיתים קרובות גובהם כפול משל ההרים סביבם. לעיתים קרובות עולה גובהם על ההרים השכנים בלמעלה מ-1,500מטרים. הפסגות הגבוהות ביותר דוגמת הר ריינייר (4,392 מטרים) בולטים עד למרחק של 80 עד 150 קילומטרים.

החלק הצפוני של הרכס, צפונית להר ריינייר, מכונה בארצות הברית "הקסקיידס הצפוניים", אבל החלק בקנדה צפונית לגבול עם ארצות הברית מכונה רשמית "הרי הקסקייד", ומסתיים בהר לייטון (Lytton Mountain). בדרך כלל הקסקיידס הצפוניים והמשכם בקנדה מבותרים מאוד. אפילו הפסגות הנמוכות יותר תלולות ומכוסות קרחונים, והעמקים נמוכים יחסית לפסגות ולרכסים. החלק הדרומי של הקסקיידס הקנדיים, בייחוד רכס סקאגיט (Skagit Range), דומה גאולוגית וטופוגרפית לקסקיידס הצפוניים, בעוד שהחלקים הצפונים והצפון מזרחיים תלולים פחות ופחות מכוסים בקרחונים ודומים לאזורים הסמוכים של רמת תומסון (Thompson Plateau).

כמות המשקעים היורדים על הרכס רבה משמעותית בשל קרבת הרכס לאוקיינוס השקט והרוחות המערביות השולטות בו, בייחוד על המדרונות המערביים בשל עננות אורוגרפית. באזורים מסוימים מגיעה כמות השלג השנתית ל-25 מטרים. בחורף של 1998-99 נמדדה בהר בייקר שבמדינת וושינגטון כמות שלג של 29 מטרים, שיא עולמי לכמות שלג בשנה אחת.^[2] קודם לחורף זה החזיק הר ריינייר בשיא העולמי שנקבע ב-1978. גם באזורים אחרים לא נדירים המקרים שבהם הצטברות השלג השנתית מגיעה ל-13 מטרים כדוגמת אגם הלן (Lake Helen), בסמוך לפסגת לאסן.^[3] מרבית הפסגות של הקסקיידס הגבוהים הם לפיכך לבנים כל השנה בשל שלג וקרח. במורדות המזרחיים כמות הגשם השנתית נמוכה במידה ניכרת ומגיעה למרגלות מורדות המזרחיים ל-230 מילימטרים בשנה בשל השפעת מדבר צל גשם.

מעבר למרגלות המזרחיים יש רמה צחיחה שנוצרה בעיקר לפני 17 עד 14 מיליון שנים על ידי הקילוחים הרבים שיצרו את משטח בזלת הנרחב המכונה משטח הבזלת של הנהר קולומביה (Columbia River Basalt Province).^[4] ביחד יצרו קילוחים אלו של סלע געשי נוזלי את רמת קולומביה המשתרעת על שטח בן 520,000 קילומטרים רבועים במזרח מדינת וושינגטון, אורגון, וחלקים ממערב איידהו.

קניון נהר הקולומביה (Columbia River Gorge) הוא המקום היחיד בארצות הברית שבו נחצה הרכס.משערים שכאשר הרי הקסקייד החלו להתרומם לפני שנים רבות, ניקז נהר הקולומביה את רמת קולומביה הנמוכה יחסית. במקביל להתרוממות הרכס התחתר הנהר בו ויצר את הערוץ ואת המעבר הרחב שקיים בימינו. הקניון גם חשף שכבות בזלת מהרמה שהתרוממו ועברו עיוות.^[5]^[6]

היסטוריה

ילידים יישבו את האזור במשך אלפי שנים ופיתחו מיתוסים ואגדות עם על ההרים ברכס הקסקייד. באגדות אלו היה הר סנט הלנס בעל המראה החינני (קודם להתפרצות של 1980) נערה יפהפייה שעל חסדיה רבו הר הוד והר אדמס.^[7] לבני השבטים הילידים היו שמות משלהם להרים ברכס, כולל "טהומה" (Tahoma), השם בשפת לשהוטסיד (Lushootseed) להר ריינייר,^[8] ו"לאוואלה- קלאופ" ("Louwala-Clough" – "הר מעשן") להר סנט הלנס.^[7]

בתחילת 1792 חקר ג'ורג' ונקובר את מפרץ פיוג'ט (Puget Sound) וכינה בשמות באנגלית את ההרים הגבוהים שראה. הר בייקר (Mount Baker) קרוי על שם ג'וזף בייקר (Joseph Baker), הקצין השלישי של ונקובר, אף שהאירופאי הראשון שראה את ההר היה מנואל קימפר (Manuel Quimper) שנתיים קודם לכן (1790). קימפר כינה את ההר "לה גראן מונטניה דל כרמלו" ("La gran Montaña del Carmelo" – ההר הגדול של הכרמל"). הר ריינייר קרוי על שם האדמירל פיטר ריינייר (Peter Rainier). מאוחר יותר ב-1792 הורה ונקובר לסגנו ויליאם רוברט ברוטון (William Robert Broughton) לחקור את חלקו התחתון של נהר הקולומביה. ברוטון הוא שנתן את השם הנוכחי להר הוד, על שמו של האדמירל סמיואל הוד (Samuel Hood) מהצי המלכותי הבריטי. את הר סנט הלנס ראה ונקובר במאי 1792, סמוך לשפך הנהר הקולומביה. ההר קרוי על שמו של הדיפלומט הבריטי אלין פיצהרברט, ברון סנט הלנס (Alleyne FitzHerbert, 1st Baron St Helens)^[9]

משלחת ונקובר לא נתנה שם לרכס ההרים שכלל פסגות אלו. ונקובר התייחס לרכס בפשטות כ"רכס מושלג מזרחי" ("eastern snowy range"). מגלי ארצות ספרדים שקדמו לו קראו לרכס "סיירה נבדס" (sierra nevadas – מילולית "הרים מושלגים").

משלחת לואיס וקלארק חצתה את רכס הקסקייד בשיט בנהר הקולומביה, שבמשך שנים רבות אחר כך הייתה הדרך המעשית היחידה לחצות חלק זה של הרכס. הם היו האירופאים הראשונים שראו את הר אדמס (Mount Adams), אבל הם חשבו שזהו הר סנט הלנס. מאוחר יותר כשראו את הר סנט הלנס הם חשבו שזהו הר ריינייר. במסעם חזרה אתרו לואיס וקלארק מרחוק הר גבוה מושלג אותו כינו הר ג'פרסון (Mount Jefferson) על שם מממן המשלחת, נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון.^[10] לואיס וקלארק כינו את רכס הקסקייד "ההרים המערביים" ("Western Mountains").

משלחת לואיס וקלארק, ומתיישבים וסוחרים רבים שבאו בעקבותיהם, נתקלו במכשול האחרון במסעם באשדות הקסקיידס (Cascades Rapids) בקניון נהר הקולומביה. תוואי זה של הנהר אינו קיים יותר לאחר שהוצף ב-1934 על ידי המאגר שמאחורי סכר בונוויל (Bonneville Dam). תוך זמן קצר החלו הנוסעים בנהר לכנות את ההרים הגדולים המכוסים בשלג שחלשו על האשדות "הרים שליד האשדות" ("mountains by the cascades"), ואחר-כך קוצר שמם ל"אשדות", באנגלית קסקיידס ("Cascades"). העדות המוקדמת לשימוש בכינוי "רכס הקסקייד" הוא בכתביו של הבוטנאי דייוויד דאגלס (David Douglas‏; 1799-1834).

ב-1814 חיפש סוחר הפרוות אלכסנדר רוס (Alexander Ross‏; 1783-1856) שעבד עבור החברה הצפון מערבית נתיב בטוח לחציית ההרים. הוא חקר וחצה את הקסקיידס הצפוניים בין פורט אוקנוגן (Fort Okanogan) למפרץ פיוג'ט. הפרטים על הנתיב שבחר מעורפלים בדיווח שלו על המסע. הוא החל את החציה במסלול של הנהר מתאו (Methow River) בדרכו לתוך ההרים. ייתכן שהשתמש במעבר קסקייד (Cascade Pass) על מנת להגיע לנהר סקאגיט (Skagit River). רוס היה האירופאי הראשון שחקר את אזור הנהר מתאו, וכנראה הראשון שחקר את הנהר סטהקין (Stehekin River) ואזור ברידג' קריק (Bridge Creek). בשל הקושי לחצות את הקסקיידס הצפוניים והאוכלוסייה הקטנה של בונים קנדיים בהם, ביצעו חברות הסחר בפרוות מעט מסעות מחקר לתוך ההרים צפונית לנהר קולומביה לאחר מסעו של רוס.

מסעות מחקר והתיישבות של אמריקנים ממוצא אירופאי הואצו לאחר שחברת מפרץ הדסון הקימה תחנת מסחר גדולה בפורט ונקובר (Fort Vancouver) בסמוך לפורטלנד של ימינו. מבסיס זה יצאו קבוצות של ציידי פרוות לכל רחבי הקסקיידס בחיפוש אחר בונים וחיות פרווה אחרות. לדוגמה, תוך שימוש בנתיב המכונה שביל סיסקיו (Siskiyou Trail) היו ציידי הפרוות של חברת מפרץ הדסון לאירופאים הראשונים שחקרו את דרום רכס הקסקייד בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, תוך מיפוי נתיבים שעברו בסמוך לקרייטר לייק, הר מקלוכלין (Mount McLoughlin), הר הגעש מדיסין לייק (Medicine Lake Volcano), הר שסטה והר לאסן.

במהלך ההיסטוריה המדינית באזור הפסיפיק נורת' ווסט הוצע קו הרכס של רכס הקסקייד כגבול ליישוב סכסוך אורגון (Oregon Dispute) של 1846. ממשלת ארצות הברית דחתה את ההצעה ועמדה על כך שהגבול יקבע בקו הרוחב 49 החוצה את הרכס צפונית להר בייקר. במשך כל תקופה זו של הסכסוך ועד הקמת מושבת הכתר של קולומביה הבריטית ב-1858 עבר הנתיב העיקרי המכונה "York Factory Express" בין המרכז של חברת מפרץ הדסון בתחנת המסחר יורק (York Factory) שעל מפרץ הדסון לפורט ונקובר לאורך הנהר אוקנוגן לאורך השוליים המזרחיים של רכס הקסקייד ודרך נהר הקולומביה חצה את הרכס. מעברים דרך הרכס עצמו כמעט שלא היו ידועים והשתמשו בהם מעט. במעבר נאצ'ס (Naches Pass) השתמשו על מנת להעביר בקר וסוסים לפורט ניסקואלי (Fort Nisqually). הסוחרים של חברת מפרץ הדסון השתמשו גם במעבר יקימה (Yakima Pass).

התיישבות של אמריקנים ממוצא אירופאי על מדרונות רכס הרי החוף החלה רק בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19, בתחילה בצורה שולית. לאחר שנחתם הסכם אורגון התגבר זרם המתיישבים שהגיעו דרך שביל אורגון ונחקרו ויושבו המעברים והעמקים הנידחים של מדינת וושינגטון של ימינו, וזמן קצר אחר כך הגיעה הרכבת. אף שכיום חוצים את הרכס כמה כבישים ומסילות ברזל, ובעשורים האחרונים התגברה חטיבת העצים במורדות התחתונים של הרכס, נשארו חלקים גדולים של הרכס אזורי בר אלפיני עוינים. מרבית המחצית הצפונית של רכס הקסקייד, מהר ריינייר צפונה, הם שמורות טבע, כדוגמת הפארקים המנוהלים על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, פארקים פרובינציאליים קנדיים (כדוגמת הפארק הפרובינציאלי א. ק. מנינג (E.C. Manning Provincial Park)) או צורות אחרות של אזור טבע מוגן.^[11]

ההיסטוריה של הצד הקנדי של הרכס כוללת את הבהלה לזהב של קניון פרייזר (Fraser Canyon Gold Rush) בשנים 1858-60 ודרך קאריבו (Cariboo Road) הידועה, כמו גם הנתיב הישן של חברת מפרץ הדסון הקרוי שביל דיודני (Dewdney Trail), שהוביל אל פנים הארץ, ודרכים נוספות שקישרו את המזרח לעמקי הנהרות סימילקמין (Similkameen River) ואוקנגן (Okanagan River).

הקו הראשי הדרומי של מסילת הברזל הפסיפית של קנדה (Canadian Pacific Railway) חדר לרכס דרך המעברים של נהר הקוקיהלה (Coquihalla River), באחד הנתיבים התלולים והמושלגים ביותר שבכל הקורדילירה הפסיפית. מסילת הברזל ומנהרות אותלו (Othello Tunnels) בסמוך לעיירה הופ (Hope), שהוצאו משימוש, הם יעדי נופש תיירותיים, לטיולים ומסעות אופניים. המעבר משמש כיום את כביש 5 של קולומביה הבריטית, מגה פרויקט שנבנה כחלק מהשגשוג הכלכלי של אקספו 86, תערוכה העולמית שנערכה בוונקובר, שכיום הוא הנתיב הראשי מהחוף לתוככי קולומביה הבריטית. קודם לכן עבר הנתיב דרך קניון פרייזר (Fraser Canyon) שממערב למעבר, או דרך מעבר אליסון (Allison Pass) ופארק מנינג לאורך כביש 3 של קולומביה הבריטית מדרום, סמוך לגבול.

דרך בארלו (Barlow Road) היה הנתיב היבשתי הראשון שעבר דרך רכס שבו השתמשו המתיישבים האמריקנים. הדרך נסללה ב-1845, והיוותה את הצלע היבשתית האחרונה בשביל אורגון (קודם לכן נאלצו המתיישבים לשוט במורד האשדות הבוגדניים של נהר הקולומביה). דרך בארלו נפרדה מהקולומביה בנהר הוד, עברה ליד המדרון הדרומי של הר הוד, והסתיימה באורגון סיטי. כיום מוצב שם השלט "סוף שביל אורגון". הדרך נבנתה כדרך אגרה, מכל קרון שעבר גבו 5 דולר, והיא הייתה הצלחה גדולה.

בנוסף נקבע מסלול נוסף, שביל אפלגייט (Applegate Trail) שנועד לחסוך מהמתיישבים את השיט במורד הקולומביה. שביל אפלגייט השתמש בחלק מהנתיב של שביל קליפורניה, עד צפון מרכז נבדה. משום פנה שביל אפלגייט צפון מערב לתוך צפון קליפורניה, והמשיך בכיוון צפון מערב כלפי העיירה אשלנד של ימינו. משום יכלו המתיישבים לנוע צפונה לאורך שביל סיסקיו לתוך עמק וילאמט (Willamette Valley).

למעט ההתפרצות ב-1915 של הר לאסן המרוחק בצפון קליפורניה היה הרכס שקט למשך למעלה ממאה שנים. ואז ב-18 במאי 1980 שברה ההתפרצות הדרמטית של הר סנט הלנס הבלתי מוכר את הדממה הממושכת והסבה את תשומת לב העולם אל הרכס. גאולוגים חששו שההתפרצות של סנט הלנס היא סימן שהרי הגעש הרדומים מזה זמן רב של רכס הקסקייד יהפכו פעילים שוב, כמו בתקופה שבין 1800 ל-1857 שבה התפרצו שמונה הרי געש. אף הר געש לא התפרץ מאז סנט הלנס, אבל אמצעי זהירות ננקטים בכל מקרה, כדוגמת מערכת ההתרעה כנגד להארים שמקורם בהר הגעש ריינייר.^[12]

גאולוגיה

רכס הקסקייד כולל הרי געש פעילים, כולל הר סנט הלנס, וכמה הרי געש רדומים, כולל הר ריינייר והר בייקר. הטקטוניקה של האזור נחקרה לעומק על מנת לתעד את מידת התזוזה והסיכונים הגעשיים.

שימושים

תנאי הקרקע הם בדרך כלל מצוינים לחקלאות, במיוחד במורד הרוח של הרי הגעש. עובדה זו נובעת מכך שהסלעים הגעשיים עשירים בדרך כלל במינרלים מבוססי אשלגן כדוגמת אורתוקלז, והם מתפרקים בקלות. גם לנפולת מהרי הגעש, בייחוד ללהארים יש השפעה ביישור פני השטח וחשובה גם אגירת המים בצורת שלג או קרח. הרים מכוסי שלג אלו דוגמת הר הוד והר בצ'לור (Mt. Bachelor) משמשים בשלהי החורף כאתרי סקי.

מרבית המים זורמים בסופו של דבר לתוך מאגרי מים, שם הם משמשים תחילה לצורכי נופש, ואחר-כך מייצרים בעזרתם חשמל, ולבסוף משתמשים בהם להשקות יבולים.

בשל שפע הנחלים שבהם הזרימה חזקה סכורים רבים מהנהרות שמקורם ברכס הקסקייד וכיוונם מערבה על מנת לייצר חשמל. אחד מהסכרים, סכר רוס (Ross Dam) על נהר הסקאגיט, יצר מאגר מים שחוצה את הגבול דרומית מזרחית לעיירה הופ בקולומביה הבריטית, כשהוא מתמשך למרחק של 3 קילומטרים לתוך קנדה. למרגלות המדרון הדרום מזרחי של הר בייקר בקונקריט (Concrete) שבמדינת וושינגטון נסכר הנהר בייקר (Baker River) על מנת ליצור את אגם שנון (Lake Shannon) ואגם בייקר (Baker Lake).

בנוסף, יש פוטנציאל לכמות גדולה ובלתי מנוצלת של אנרגיה גאותרמית ברכס הקסקייד. תוכנית המחקר הגאותרמי של הסקר הגאולוגי של ארצות הברית חקר פוטנציאל זה. בחלק מאנרגיה זו כבר משתמשים במקומות דוגמת קלאמת פולס (Klamath Falls) באורגון, שבהם משתמשים בקיטור שמקורו געשי על מנת לחמם מבני ציבור.^[13] הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה ברכס הייתה 266°C, בעומק 937 מתחת לקרקעית הקלדרה של הר הגעש ניוברי (Newberry Volcano).

אקולוגיה

רכס הקסקייד עשיר בפלורה ובפאונה. את האקולוגיה של האזור אפשר להבין אם עוקבים אחרי קו דמיוני מצפון לדרום. כשהקו עובר דרך רכס הקסקייד הוא חוצה כמה אזורים אקולוגיים, ככל שעולים בגובה כך האקלים נעשה קר יותר ואחר-כך הולך ומתחמם ונעשה צחיח יותר.^[14] מרבית הגבהים הנמוכים והבינוניים מכוסים ביער של מחטניים, ובגבהים העליונים יש כרי עשב נרחבים כמו גם טונדרה אלפינית וקרחונים. המורדות המערביים מכוסים בצפיפות באשוח דאגלס (Pseudotsuga menziesii), צוגה מערבית (Tsuga heterophylla) ממשפחת האורניים, ואלנוס מאדים (Alnus rubra) מהסוג אלנוס, בעוד שעל המורדות המזרחיים היבשים יותר, צומחים בעיקר אורן הזפת (Pinus ponderosa) עם מעט עצים מהמינים ארזית מערבית (Larix occidentalis), וצוגה הררית (Tsuga mertensiana) ממשפחת האורניים, אשוח תת-אלפיני (Abies lasiocarpa) וארזית תת-אלפינית (Larix lyallii) באזורים הגבוהים. החלק הדרומי של רכס הקסקייד שוכן בתוך אזור הקרוי מתחם הצמחייה של קליפורניה (California Floristic Province), אזור של מגוון ביולוגי גדול.

בעלי חיים החיים ברכס כוללים: דוב שחור אמריקני, זאב ערבות, שונר מצוי, פומה, בונה, אייליים, אייל קנדי, אייל קורא ומעט להקות של זאב מצוי ששבו מקנדה לשכון ברכס. בכל חלקי הרכס, האמריקני והקנדי, שוכנים פחות מ-50 דובי גריזלי.^[15]

לקריאה נוספת

Beckey, Fred W. (2003). Range of Glaciers: the Exploration and Survey of the Northern Cascade Range. Portland, Oregon: Oregon Historical Society Press. ISBN 978-0-87595-243-7.
Beckey, Fred W. (2008). Cascade Alpine Guide: Climbing and High Routes Rainy Pass to Fraser River. Seattle, Washington: The Mountaineers Books. ISBN 978-1-59485-136-0.
Duffell, Stanley; McTaggart, Kenneth Cunningham (1951). Ashcroft Map-Area, British Columbia. Memoir (Geological Survey of Canada), 262. Ottawa, Ontario: Natural Resources Canada; E. Cloutier, King's Printer. OCLC 3333133.
Dzurisin, Dan; Stauffer, Peter H.; Hendley, James W., II (2000) [1997]. Living With Volcanic Risk in the Cascades. U.S. Geological Survey.
Ernst, Wallace Gary (2000). Earth Systems: Processes and Issues. Cambridge, United Kingdom: Cambridge University Press. ISBN 0-521-47323-3.
Harris, Stephen L. (2005). Fire Mountains of the West: The Cascade and Mono Lake Volcanoes (3rd ed.). Missoula, Montana: Mountain Press Publishing Company. ISBN 0-87842-511-X.
Holland, Stuart S. (1976). Landforms of British Columbia: A Physiographic Outline (Bulletin 48). British Columbia Department of Mines and Petroleum Resources. אורכב מ-המקור ב-4 במאי 2005. {{cite book}}: (עזרה)
Martin, James (2002). North Cascades Crest: Notes and Images from America's Alps. Seattle, Washington: Sasquatch Books. ISBN 978-1-57061-140-7.
Mueller, Marge; Mueller, Ted (2002). Exploring Washington's Wild Areas (2nd ed.). Seattle, Washington: The Mountaineers Books. ISBN 0-89886-807-6.
Wood, Charles A.; Kienle, Jürgen, eds. (1990). Volcanoes of North America. Cambridge, United Kingdom: Cambridge University Press. ISBN 0-521-43811-X.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רכס קסקייד בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23707279רכס קסקייד

[1] Mount St. Helens: 2004–2008 Renewed Volcanic Activity

[2] Existing Records

[3] Weather Window: The snowiest spot in California is Lake Helen near Lassen Volcanic National Park

[4] Straub, Kristen; Link, Paul, Columbia River Basalt Province

[nwcouncil-5] Columbia River Gorge

[burke-6] The Cascade Episode: Evolution of the Modern Pacific Northwest

[אגדות-7] 7.0 ^7.1 Mount St. Helens Volcano, Washington

[8] Mount Rainier, Washington

[9] Naming the Cascade Range Volcanoes: Mount St. Helens, Washington

[10] The Volcanoes of Lewis and Clark, Mount Jefferson, Oregon

[11] North Cascades Ecoregion

[12] Pilot Project – Mount Rainier Volcano Lahar Warning System

[13] Geothermal Utility

[14] Ecoregions of Western Washington and Oregon

[15] The forgotten North Cascades grizzly bear

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]