אורן הזפת

אורן הזפת
אורן הזפת מתת-המין קולומביה
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	מחטנאים
מחלקה:	מחטניים
סדרה:	מחטיים
משפחה:	אורניים
סוג:	אורן
מין:	אורן הזפת
שם מדעי
Pinus ponderosa ‏לאוסון על סמך דאגלס
תחום תפוצה

אורן הזפת (שם מדעי: pinus ponderosa) הקרוי באנגלית "אורן פונדרוסה" (ponderosa pine), "אורן צהוב מערבי" (western yellow pine) או גם "אורן בלאקג'ק" (blackjack pine) הוא מין עץ גדול מאד ממשפחת האורניים, הגדל במגוון בתי גידול במערב קנדה ובמערב ארצות הברית. זהו מין האורן בעל התפוצה הנרחבת ביותר באמריקה הצפונית.

העץ צומח זקוף במגוון צורות בתפוצה רחבה מקולומביה הבריטית שבקנדה בצפון ועד 16 ממדינות מערב ארצות הברית מדרום וממזרח, ונקלט בהצלחה באזורים הממוזגים של אירופה. הוא נתגלה לראשונה ב-1826 בוושינגטון בסמוך לספוקיין של ימינו, ודוגמיות ממנו נאספו והובאו לאנגליה. בעת גילוי העץ טעה הבוטנאי הסקוטי דייוויד דאגלס (David Douglas‏; 1834-1799) בזיהויו וחשב כי הוא המין Pinus resinosa (באנגלית red pine). ב-1829 הגיע דאגלס למסקנה שבין הדוגמיות שלו יש מין אורן חדש וטבע את השם Pinus ponderosa (בלטינית "עץ כבד"), בשל העצה הכבדה שלו. ב-1836 קיבל העץ שם רשמי ותואר על ידי צ'ארלס לאוסון (Charles Lawson), גנן סקוטי. העץ הוא מקור חשוב לעץ והוא העץ הרשמי של מונטנה.

אורן הזפת מתת-המין של הר הרוקי (pinus ponderosa scopulorum) ביער המדינתי קסטר בדקוטה הדרומית

גזע אורן הזפת באיידהו

אצטרובלים זכריים של אורן הזפת מתת-המין של הרי הרוקי

אצטרובלים נקביים בוגרים של אורן הזפת מתת-המין קולומביה

זרע של אורן הזפת מתת-המין הדרום מערבי

אורן הזפת בוגר מתת-המין קולומביה משמאל למכונית

תיאור

תפוצה

אורן הזפת הוא עץ אורן מחטני ירוק עד גדול שהוא העץ הדומיננטי בחברת הצמחייה "יער פונדורוסה שיחים" (ponderosa shrub forest), המסומן בקוד K010 על פי שיטת קוצ'לר. אורן הזפת גדל בהרים בגבהים שבין 1,000 ל-2,700 מטרים שבהם יש גשמים בכמות מתונה. הוא צומח על המדרונות הדרומיים החשופים או על רמות על מגוון סוגי קרקעות שבהן יש ניקוז טוב. גודל השטח המיוער על ידי העץ הוא כ-110,000 קילומטרים מרובעים, והאזורים שבהם האורן גדל משתרעים מקנדה שבצפון ועד גבול מקסיקו שבדרום ומהאוקיינוס השקט במערב ועד הגבעות השחורות בדקוטה הדרומית במזרח. מערבית לגבעות השחורות הוא גדל בהרי הרוקי הצפוניים, המרכזיים והדרומיים, ממרגלות ההרים ועד אמצע המדרונות. באריזונה הוא העץ הבולט בשולי מגיון וברמת מגיון וכן באמצע המדרונות של הפסגות הגבוהות באריזונה ובניו מקסיקו. במערב ארצות הברית הוא גדל ברכס קסקייד, ברכס סיירה נבדה וברכס הרי החוף שבהם יש השפעה של האוקיינוס על האקלים. אף שהוא גדל בעיקר בהרים ניתן למצוא אותו על גדות הנהר ניובררה בנברסקה. חורשות קטנות של האורן מפוזרות ברחבי עמק וילאמט באורגון, ובעמק אוקאנגן (Okanagan Valley) ובמפרץ פיוג'ט בוושינגטון.

מורפולוגיה

מחקרים זיהו חמישה תת-מינים שונים של אורן הזפת שבהם קיימת שונות במאפיינים המורפולוגיים של העץ. התיאור להלן הוא כללי ומתייחס למשותף בין כל תת-המינים.

מערכת השורשים של האורן עמוקה ומפותחת והיא מאפשרת עמידה בבצורת ממושכת. הצמיחה של העץ איטית בשנים הראשונות, ואז היא מואצת. בגיל 20 העץ מגיע לגובה של 8 מטרים. בתנאים הטובים ביותר (הרי סיסקיו) העץ יכול להגיע לגובה של 70 מטרים, אבל בדרך כלל הוא מגיע לגובה שבין 30 ל-40 מטרים. תוכנית העץ הלאומי הגדול (National Big Tree Program) של ארגון השימור "יערות אמריקניים" (American Forests) מונה 3 עצי אורן זפת, ובהם עץ הגבוה ביותר הוא בגובה 72 מטרים, והיקף גזע בבסיס של 8.2 מטרים. בינואר 2011 נמדד אורן זפת מתת-המין הפסיפי בשמורת היער הלאומי הנהר רוג – סיסקיו באורגון באמצעות לייזר וגובהו חושב כ-81.79 מטרים. ב-13 באוקטובר טיפסו על העץ מטפסים מקבוצת מטפסי עצים "עולים על הענקים" (Ascending The Giants) שמושבה בפורטלנד ומדדו את העץ באמצעות סרט מידה והגיעו לתוצאה כמעט זהה (81.77 מטרים). זהו, נכון ל-2015, עץ האורן הגבוה ביותר בעולם. קודם לגילוי העץ נחשב עץ אורן הסוכר (Pinus lambertiana), שגדל בפארק הלאומי יוסמיטי, לאורן הגבוה בעולם.

העץ יכול לחיות מעל ל-500 שנים. קוטר הגזע בעץ בוגר נע בין 90 ל-170 סנטימטרים. קליפת העץ היא אחד מסימני ההיכר של העץ. לפרטים בוגרים עד בוגרים מאד יש קליפה בגוון צהוב עד כתום-תפוז הנחלקת ללוחיות רחבות עד רחבות מאד, שבהן חריצים שחורים. לעצים בגיל עד כ-150 שנים יש קליפה בגוון חום-שחרחר, שחוטבי העצים המוקדמים כינו "בלאקג'קס". המקורות חלוקים בשאלת ריחו של הגזע. יש המתארים אותו כריח נעים של וניל או סוכריית חמאה, ויש המתארים אותו כריח של טרפנטין, המשקף את הדומיננטיות של הטרפנים (המונוטרפנים אלפא-פינן, בטא-פינן ודלתה-קארן). וקיימת גם הטענה כי אין לו ריח ייחודי.

הענפים משתרעים החל ממחצית הגזע בניצב או בזווית חדה. נוף העץ הוא בצורת חרוט, אפילו בעצים זקנים, שומר נוף העץ על הצורה הדקה המחודדת.

העלים, כמו בכל מיני האורנים הוא מחטים ירוקות בהירות (בניגוד למחטים בגוון ירוק-כחול שמייחדות את אורן ג'פרי) שגודלן וקשיחותן משתנים בהתאם לתת-המין של אורן הזפת. המחטים הארוכות ביותר, 19.8 סנטימטרים, משתייכות לתת-המין הפסיפי (pinus ponderosa benthamiana), והן גם המחטים הגמישות ביותר בין כל התת-מינים. המחטים של תת-מין זה גדלות באגד דמוי תימרה הכולל שלוש מחטים. לתת-המין קולומביה (pinus ponderosa ponderosa) יש מחטים ארוכות, בין 12 ל-20.5 סנטימטרים, וגם המחטים של תת-מין זה גמישות יחסית. הן גדלות באגד של שלוש מחטים. לתת-המין של הר הרוקי (pinus ponderosa scopulorum) יש מחטים קצרות יותר, בין 9.2 ל-14.4 סנטימטרים. המחטים של תת-מין זה קשיחות וגדלות בציצה של שתיים או שלוש מחטים. לתת-המין הדרום מערבי (pinus ponderosa brachyptera) יש מחטים קשיחות באורך שבין 11.2 ל-19.8 סנטימטרים, הגדלות באגד של שלוש (ממוצע 3.5-2.7). תת-המין של הרמות המרכזיות (pinus ponderosa readian) מתאפיין במספר הנמוך ביותר של מחטים (1.4 בממוצע לדור), בענפים חסונים ישרים הצומחים בזווית חדה מהגזע, ובמחטים ירוקות ארוכות (בין 14.8 ל-17.9 סנטימטרים), כשהארוכות ביותר צומחות בקצה הענף בדומה לזנב שועל. המחטים של מין זה הן הרחבות ביותר, הקשיחות ביותר והמועטות ביותר (בממוצע 2.8-2.2) עבור מין זה.

העץ פורח בתחילת בחודש יוני. האצטרובל הזכרי הוא בגוון אדום-כהה באורך כארבעה סנטימטרים. האצטרובלים הנקביים מבשילים שנה אחר כך. הם גדלים בקבוצות של חמישה, צורתם כשל ביצה, והם בדרך כלל בגוון סגול כהה בתחילה וחום כהה אחר-כך. אורכם בין 7 ל-10 סנטימטרים ועוביים עד 15 סנטימטרים. קצות הקשקשים של האצטרובל קוצניים.

הזרעים קטנים, בעלי כנפיים באורך 2.5 סנטימטרים, וגונם סגול מנומר. הם מתפזרים מהעץ בעזרת הרוח בין יוני לספטמבר. הם עשויים להתרומם לגובה של כ-300 מטרים לפני שהם נופלים חזרה לאדמה. הזרעים הם מזון אהוב על ציפורים ומכרסמים.

עמידות בשרפה

אורן הזפת הוא אחד העצים העמידים ביותר בשריפות. למעשה השריפות עוזרות לתפוצת העץ בכך שהן מסייעות למנוע ממיני עצים אחרים לפלוש לבית הגידול של האורן. למעט סופת אש שמסוגלת להרוג עצים בוגרים, בשרפה רגילה יכולים כל המחטים של העץ להישרף, ועדיין העץ יתאושש משום שהקליפה העבה של העץ פועלת כמו שריון הגנה. כל עוד השיפה, הרקמה הפנימית המעבירה סוכרים, לא נפגעת בשרפה, העץ יתאושש ממנה.

טקסונומיה

מחקר יערנות מודרנית זיהה חמישה טקסונים שונים של P. ponderosa שלהם מאפיינים בוטניים שונים והתאמה שונה לתנאי אקלים שונים. ארבעה מהם מוגדרים "גזעים גאוגרפיים" ("geographic races") בספרות של היערנות. היו בעבר בוטנאים שהתייחסו אל חלק מהגזעים כאל מינים נפרדים. במינוח הבוטני המודרני הם מתאימים לדרגת המיון של תת-מינים ואף הופיעו כך בפרסומים רשמיים.

תת-מינים

1. pinus ponderosa brachyptera – מכונה אורן הזפת הדרום מערבי (southwestern ponderosa pine). גדל במרחב שסביב ארבע הפינות באקלים של חורף מתון גשום וקיץ יבש.
2. pinus ponderosa benthamiana או גם pinus ponderosa critchfieldiana – מכונה אורן הזפת הפסיפי (Pacific ponderosa pine). גדל לאורך רצועת החוף במדינות וושינגטון, אורגון וקליפורניה באקלים ים תיכוני בקליפורניה ובאקלים של שלג רב בחורף במדינות הצפוניות יותר.
3. pinus ponderosa ponderosa – מכונה אורן הזפת קולומביה (Columbian ponderosa pine). גדל בדרום מזרח קולומביה הבריטית, מזרח וושינגטון ואורגון, אריזונה ומזרח עד מונטנה, באקלים של קיצים נוחים גשומים וחורף קר מאד ומושלג.
4. pinus ponderosa readiana – מכונה אורן הזפת של מרכז הרמות הגבוהות (central High Plains ponderosa pine). גדל בדרום דקוטה הדרומית, צפון נברסקה ומזרח קולורדו באקלים שבו הקיצים חמים, יבשים מלווה ברוח עזה והחורפים קרים וגשומים.
5. pinus ponderosa scopulorum – מכונה אורן הזפת של הרי הרוקי (Rocky Mountains ponderosa pine). גדל במונטנה, בדקוטה הדרומית והצפונית, בוויומינג, בנברסקה, במרכז ובדרום קולורדו ויוטה, ובמזרח נבדה באקלים של קיצים חמימים, יבשים יחסית וחורפים קרים מאד יבשים יחסית.

התפוצה של התת-מינים בארצות הברית מוצגת מוצללת במפה. התפוצה מבוססת על ספרם של קריצ'פלד וליטל "תפוצה גאוגרפית של אורנים בעולם". מין האורן הקרוב, אורן אריזונה (Pinus arizonica) המתאפיין במקבץ בן חמישה מחטים (בניגוד לשלושה של אורן הזפת) מתפשט דרומה לתוך מקסיקו.

לפני שבוצעה ההבחנה המתועדת בין תת-המין של הרמות לתת-המין הפסיפי, הניחו מרבית הבוטנאים שאורני הזפת בשני האזורים זהים. כשבוטנאי וגנטיקאי מקליפורניה מצאו ב-1948 אורן מיוחד על הר רוז במערב נבדה שנבדל בכמה מאפיינים מאורן הזפת שהכירו מקליפורניה, הם תיארו אותה כמין חדש, "אורן ואשו" (Pinus washoensis). עם זאת, מחקרים שנעשו אחר-כך הוכיחו שעץ זה הוא פרט טיפוסי של תת-המין של אורן הרמות, אחד הפרטים הדרומיים ביותר של תת-מין זה.

תת-מין נוסף הקרוי באופן שלא אושר רשמית pinus ponderosa willamettensis נתגלה בעמק וילאמט במערב אורגון הוא תת-מין נדיר. עצים אלו שייכים ככל הנראה לתת-המין הפסיפי של אורן הזפת באחת מהחורשות הרבות המבודדות של תת-מין זה המפוזרות בעמק וילאמט ונמשכות צפונה לקצה הדרום מזרחי של מפרץ פיוג'ט בוושינגטון.

ההבדלים בין תת-המינים

את תת-המינים של אורן הזפת ניתן לזהות על ידי מדידה של מאפיינים שונים:

שם עממי	פסיפי	קולומביה	הרי הרוקי	דרום מערבי	מרכז הרמות הגבוהות
שם מדעי	P. p. critchfieldiana	P. p. ponderosa	P. p. scopulorum	P. p. brachyptera	P. p. readiana
שנים בהן המחטים נשארות ירוקות	3.9±0.25, N=30	4.7±0.14, N=50	5.7±0.28, N=23	4.3±0.18, N=24	4.7±0.18, N=5
אורך העלווה על הענף (ס"מ)	25.1±2.4, N=30	26.2±2.2, N=50	21.1±1.7, N=23	21.8±2.7, N=24	42.2±6.7, N=5
אורך המחטים (ס"מ)	19.8±0.44, N=30	16.8±0.29, N=48	11.2±0.27, N=23	14.7±0.45, N=24	15.6±0.57, N=5
מחטים למקבץ	3.0±0.00, N=30	3.0±0.00, N=48	2.6±0.06, N=23	3.0±0.03, N=24	2.4±0.11, N=5
עובי המחטים	45.9±0.49, N=30	47.8±0.51, N=48	46.4±0.68, N=23	44.8±0.87, N=24	49.7±0.61, N=5
ענפים בדור	4.4±0.13, N=30	3.7±0.11, N=50	3.0±0.17, N=23	3.4±0.25, N=23	2.3±0.11, N=5
זווית הענף (יחסית לאנך)	56±1.8, N=30	51±1.7, N=50	50±2.3, N=23	48±3.1, N=24	36±1.9, N=5
אורך האצטרובל המכיל זרעים (מ"מ)	101.4±2.48, N=25	88.7±1.24, N=36	70.7±2.20, N=22	74.9±2.51, N=20	71.1±2.46, N=5
רוחב האצטרובל המכיל זרעים (מ"מ)	77.1±1.35, N=25	71.6±0.73, N=36	61.5±1.08, N=22	62.6±1.77, N=20	63.3±2.18, N=5
רוחב חלקי אורך האצטרובל	0.80±0.03, N=25	0.84±0.03, N=36	0.90±0.02, N=22	0.86±0.02, N=20	0.90±0.03, N=5
אורך הזרע (מ"מ)	7.5±0.08, N=23	7.6±0.16, N=14	6.3±0.09, N=17	6.4±0.18, N=16	7.0±0.12, N=5
רוחב הזרע (מ"מ)	4.9±0.05, N=23	4.9±0.08, N=14	4.1±0.05, N=17	4.3±0.09, N=16	4.5±0.10, N=5
אורך הזרע כולל הכנפיים (מ"מ)	32.3±0.58, N=23	24.8±0.62, N=14	22.9±0.63, N=17	23.3±0.68, N=15	23.1±0.78, N=5
צבע האצטרובל הבוגר	ירוק תפוח עד ירוק צהוב	ירוק ואדום-חום עד סגול	ירוק ואדום-חום עד סגול		ירוק ואדום-חום עד סגול

הערות

• המספרים בעמודות נגזרו ממדידות מרובות של דוגמיות שנלקחו מ-10 עצים במספר שונה של חלקות מפוזרות גאוגרפית
• המספרים בכל תא מציגים את הממוצע וסטיית התקן ואת מספר החלקות.

שימושים

• שובר רוח להגנה על שדות או בתי חווה
• הזרעים מהווים מקור מזון לציפורים וסנאים. דורבנים נוהגים לאכול את הקליפה
• מקור לעץ כחומר גלם לדלתות, חלונות ומדפים. היבול העיקרי מגיע מהמדינות קליפורניה, וושינגטון ואורגון. יצרניות חשובות נוספות הם אריזונה ודקוטה הדרומית, כמויות קטנות מגיעות מאיידהו, ויומינג, מונטנה, יוטה וניו מקסיקו.
• המוהל משמש כדבק וכמקור לטרפנטין
• הילידים נהגו לאכול את הזרעים והקליפה הפנימית, והשתמשו במוהל כחומר אטימה לסירות
• מקור לפירון (pyrone), תוסף טעם ללחמים ועוגות
• מקור לתרופות כנגד יבלות, שגרון וכאבי גב
• עץ מעולה לפארקים וגינות פרטיות
• העץ הוא מקור חשוב לתיארוך מבנים באמצעות תיארוך באמצעות טבעות עצים של קורות סמך

לקריאה נוספת

חורשת עצי אורן הזפת בסמוך לגדה הצפונית של הגרנד קניון

• Chase, J. Smeaton (1911). Cone-bearing Trees of the California Mountains. Chicago, Illinois: A. C. McClurg & Co. p. 99. LCCN 11004975. OCLC 3477527. with illustrations by Carl Eytel - Kurut, Gary F. (2009), "Carl Eytel: Southern California Desert Artist", California State Library Foundation, Bulletin No. 95, pp. 17-20 (PDF), retrieved November 13, 2011
• Conkle, MT; Critchfield, WB (1988). "Genetic variation and hybridization of ponderosa pine". In Baumgartner, DM; Lotan, JE (eds.). Ponderosa pine the species and its management. Cooperative Extension, Washington State University. pp. 27–44.
• Critchfield, WB (1984). "Crossability and relationships of Washoe Pine". Madroño. 31: 144–170.
• Critchfield, WB; Allenbaugh, GL (1965). "Washoe pine on the Bald Mountain Range, California". Madroño. 18: 63–64.
• Farjon, A (2005). Pines (2nd ed.). Leiden & Boston: Brill. ISBN 90-04-13916-8.
• Haller, JR (1962). "Variation and hybridization in ponderosa and Jeffrey pines". Univ. Of Calif. Pub. In Botany. 34 (2): 123–166.
• Haller, JR (1965). "The role of 2-needle fascicles in the adaptation and evolution of ponderosa pine". Brittonia. 17 (4): 354–382. doi:10.2307/2805029. JSTOR 2805029.
• Haller, JR; Vivrette, NJ (2011). "Ponderosa pine revisited". Aliso. 29 (1): 53–57. doi:10.5642/aliso.20112901.07.
• Lauria, F (1991). "Taxonomy, systematics, and phylogeny of Pinus subsection Ponderosae Loudon (Pinaceae). Alternative concepts". Linzer Biol. Beitr. 23 (1): 129–202.
• Lauria, F (1996). "The identity of Pinus ponderosa Douglas ex C.Lawson (Pinaceae)". Linzer Biol. Beitr. 28 (2): 999–1052.
• Lauria, F (1996). "Typification of Pinus benthamiana Hartw. (Pinaceae), a taxon deserving renewed botanical examination". Ann. Naturhist. Mus. Wien. 98 (B Suppl.): 427–446.
• Mirov, NT (1929). "Chemical analysis of the oleoresins as a means of distinguishing Jeffrey pine and western yellow pine". Jour. of Forestry. 27: 176–187.
• Van Haverbeke, DF (1986). Genetic variation in ponderosa pine: A 15-Year Test of provenances in the Great Plains. USDA Forest Service. Research Paper RM-265.
• Wagener, WW (1960). "A comment on cold susceptibility of ponderosa and Jeffrey pines". Madroño. 15: 217–219.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אורן הזפת בוויקישיתוף

• Ponderosa pine - United States Department of Agriculture
• Ponderosa pine - United States Department of Agriculture
• Ponderosa Pine Tree - DesertUSA
• Ponderosa pine (Pinus Ponderosa ) - North Dakota State University
• IUCN Red List