ישיבות בבל בזמן התלמוד
תקופת האמוראים הייתה תור הזהב של ישיבות בבל. בתקופה זו הגיעה יהדות בבל לשיא השפעתה ההיסטורית. חיי היהדות שגשגו, ועולם התורה פרח. ציבור הלומדים התרכז בישיבות השונות במספר ערים, ואלו השפיעו על כל בבל, ואף על ארץ ישראל. בתקופה זו נוצרה ונערכה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי - התלמוד הבבלי, וצורת הלימוד ומנהגי התקופה הטביעו את רישומם בתלמוד. אף שבכל ריכוז יהודי בבבל פעלה ישיבה מקומית, לאורך השנים נחשבו הישיבות נהרדעא, סורא ופומבדיתא (ולמשך תקופה קצרה יותר גם ישיבת מחוזא) למרכז התורני העולמי. ישיבות בולטות נוספות היו פום נהרא ונרש.
במאות ה-18 וה-19, החשיבו מרבית חוקרי התקופה את ישיבות בבל כישיבות נפרדות נטולות זיקה, אשר עיתים גדלה בכמות תלמידיה ובפעילות התורנית, ועיתים נחלשה. אולם רבי יצחק אייזיק הלוי הוכיח מהנכתב באגרת רב שרירא גאון ועל פי הוכחות רבות אחרות, כי ישיבה אחת פעלה כ"מתיבתא כוללת" - ישיבה כללית, וכל הישיבות פעלו תחתיה, ועסקו יחד באותה מסכת, ופעמיים בשנה היו מתאחדים כל התלמידים במתיבתא הכוללת, ושם הוכרעו הספקות והמחלוקות[1].
המתיבתא הכוללת כללה היררכיית תפקידים, כאשר לרוב סמכויותיו של ראש המתיבתא גברה על אלו של ראש הגולה. בתפקיד ראש המתיבתא כיהנו (בסדר עוקב): רב ושמואל במקביל בישיבות סורא ונהרדעא, בהתאמה; רב הונא בסורא; רב יהודה בפומבדיתא; רב חסדא בסורא; רבה, רב יוסף ואביי בזה אחר זה בפומבדיתא; ורבא במחוזא. לאחר מכן לא הייתה מתיבתא כוללת עד כהונת רב אשי בסורא, ואחריו כיהנו ממשיכיו בישיבת סורא, עד לחתימת התלמוד על ידי רבינא האחרון.
רקע
יהדות בבל התמסדה בעקבות גלות החרש והמסגר בשנת ג'שכ"ז (432 לפנה"ס), והיא הייתה הראשונה לפתח חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף על אדמת נכר. מספר עשורים לאחר מכן, בשנת ג'שפ"ט (369 לפנה"ס), הורשו יהודי בבל תחת האימפריה הפרסית לחזור לארץ ישראל (שיבת ציון), וזאת הודות להכרזת כורש. עם זאת, מסיבות כלכליות העדיפו רוב יהודי בבל להישאר, ורק מעטים עלו לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן הגיעו עליות נוספות מבבל לארץ ישראל, בראשותם של זרובבל, עזרא ונחמיה, אולם מרבית הקהילה היהודית נשארה בבבל.
בתקופת בית המקדש השני, המשיכה הקהילה היהודית בבבל לשגשג - הרחק מהסערות שפגעו בארץ ישראל. מחורבן בית שני בשנת ג'תת"ל 70 לספירה, גדל היישוב היהודי וקלט אלפי פליטים מיהודה. תחת שלטון האימפריה הפרתית נהנו היהודים מיחס הוגן של השלטונות, וקיבלו רשות לנהל את ענייני התרבות והחברה בעצמם. בראשית המאה הראשונה לספירה, אף הייתה ממלכה יהודית בנהרדעא.
בשנים הללו, בתנאי מחיה נוחים בבבל, שגשגו חיי הרוח של תושבי בבל ופרח בה הלימוד התורני. אף על פי שמרכז ההוויה התורנית נשארה במשך כל התקופה בארץ ישראל, שם פעלה הסנהדרין, ושם פעלו כמעט כל התנאים שיצרו וחתמו את המשנה. אך גם בבבל היו ישיבות שעסקו בתורה, כך למשל הלל הזקן נתמנה לנשיא לאחר עלותו מבבל, רבי עקיבא ירד לנהרדעא לעבר את השנה[2] וחנניה בן אחי רבי יהושע היה מקומו בפומבדיתא[3]. ובימי רבי יהודה הנשיא היו שונים בארץ ישראל את ההלכות שנשנו בבבל, והיו קורים להם "משנת רבי נתן"[4]. מאוחר יותר הסביר רבי יוחנן כי חכמת התורה מצויה אצל בני בבל בזכות הרצף של לימוד התורה מגלות החרש והמסגר עד תקופתו[5]. דברים דומים מסביר פירקוי בן באבוי באיגרתו נגד מנהגי ארץ ישראל[6], בצטטו מהמדרש תנחומא[7]:
"ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות, ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה, ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה... ואותן שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, ולא שלט בהן לא יון ולא אדום, והוציאן הקב"ה י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן... אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה, כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה, וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום".
גם מנהיג רשמי היה בבבל במשך כל התקופה, החל משחרורו של יהויכין מכלאו על ידי אויל מרדך - התפתח מוסד "ראש הגולה" בבבל. הראשון שהחזיק בו היה שאלתיאל בן יכניה או פדיה בן יכניה[8], ולאחר מכן זרובבל בן שאלתיאל, וממנו לצאצאיו - כולם צאצאים ישירים לדוד המלך, כמפורט בסדר עולם זוטא[9].
זמן ייסוד ישיבות בבל
הדעות חלוקות בשאלה אימתי נוסדו הישיבות בבבל, שכן מדברי חז"ל עצמם אין ראיה שלמדו בישיבות ממוסדות, אלא במרכזי תורה רגילים. כאמור, לפי פירקוי בן באבוי הישיבות נוסדו מיד עם גלות יהויכין. מאידך יש שהבינו בדברי רב שרירא גאון כי עד ימי רב ושמואל לא פעלו ישיבות ממוסדות בבבל, אלא למדו תחת פיקוחו של ראש הגולה[10]. רי"א הלוי מנסה לשלב את השיטות בכך שהישיבות נוסדו מעת גלות יהויכין, אך לא פעלו כ"מתיבתא כוללת" המכרעת ספקות והלכות, אלא היו תלויים בהכרעותיהם של חכמי ארץ ישראל. ורק מימי רב ושמואל מיסדו את ישיבותיהם כמתיבתא מרכזית.
דעה נוספת, מאוחרת יותר, גורסת שהישיבות נוסדו רק מימי רב הונא, וזאת על פי תיאורו של ר' נתן הבבלי בחיבורו[10]. ויש ששיערו שהישיבות התפתחו והתעצבו במהלך השנים ולא במיסוד מכוון מראש[11].
יהדות בבל עד פטירת רבי יהודה נשיאה
בזמן התנאים היה תפקידו של "ראש הגולה" מקביל לתפקיד הנשיא בארץ ישראל. בתלמוד אנו מוצאים לראשונה התייחסות לראשי הגולה בזמן רבי יהודה הנשיא - נתן דצוציתא[12] ובנו רב הונא קמא (סביבות השנים 150–200, ג'תתק"י - ג'תתק"ס), רבו של האמורא שמואל, והוא נפטר עוד בחיי רבי יהודה הנשיא. אחריו מילא את מקומו מר עוקבא, שהיה עשיר גדול וחכם גדול, רבם של רב חסדא ורבי זירא. בבית דינו כיהן גם שמואל ירחינאה.
אולם לנשיאי ישראל היתה עדיפות מובהקת כסמכות ההלכתית הקובעת, בהיותם גם נשיאים וגם ראשי המתיבתא - מקום קיבוץ חכמי הדור והכרעת הדינים; ואילו ראשי הגולה לא כיהנו בראשות ישיבה ולא היו שותפים אקטיביים בליבון ההלכה. לכן גם ראשי הגולה וישיבות בבל היו כפופים לפסקי הדין של הנשיאים ובית מדרשם שכינויו היה "מתיבתא", להבדיל משאר ישיבות בבל באותם ימים שכונו "סידרא". (פירוש נוסף למונח "סידרא" הוא, שעד אז למדו את הלכות התורה על סדר המקרא, כך שבישיבות עסקו בעיקר בדרשות המקרא, ואילו לאחר עריכת המשנה החלו ללמוד בישיבות על סדר המשנה, ומכאן השם "מתיבתא"[13]).
לאחר פטירת רבי יהודה הנשיא ירדו חלק מתלמידיו לבבל, כאשר החכמים התרכזו בישיבת נהרדעא סביב רב שילא שכיהן כריש סידרא.
ערך מורחב – ישיבת נהרדעא
רב ירד לבבל בשנת ג' אלפים תתקע"ט[14]. מיד בבואו לנהרדעא, פגש בשמואל[15], שהכיר את רב כבר בארץ ישראל בתקופת לימודם המשותפת אצל רבי יהודה הנשיא. רב שהגיע לעיר לא רצה לפגוע במעמדם של רב שילא ושל שמואל, והוא השתתף בשיעוריו של רב שילא מבלי לחשוף את זהותו. הוא לא הקפיד על כבודו, וכאשר מתורגמנו (האמורא) של רב שילא נעדר יום אחד - מילא רב את מקומו, ותרגם את שיעוריו של רב שילא לקהל. רב שילא שעמד על זהותו באמצע השיעור סירב להשתמש בו כמתורגמן, אך רב התעקש להמשיך בתרגום השיעור[16].
כאשר רב שילא נפטר, הוצע לרב למלא את מקומו, אך רב סירב לשמש כראש ישיבה ובכך לפגוע במעמדו של שמואל שהתגורר במקום, והציע לכבד בתפקיד את שמואל[17]. הוא עצמו הלך לסוּרא וייסד בה את ישיבת סורא.
- ערך מורחב – ישיבת סורא
רב ושמואל החלו לכהן כרישי סידרא בתקופת נשיאותו של רבי יהודה נשיאה כשהם כפופים לפסיקתו. כך, קבלו את "היתר השמן" שיצא מבית דינו[18].
כינון המתיבתות בסורא ובנהרדעא
לאחר פטירת רבי יהודה נשיאה בשנת ג'תתקצ"א מונה בנו רבן גמליאל הרביעי לנשיא, אך בימיו נחלש כוחו של מוסד הנשיאות בהנהגת העם, כנראה משום שזקני הדור היו ראויים ממנו להנהגת העם ולהכריע בספיקותיהם, וכך בימיו ייסד רבי אושעיא את המתיבתא בקיסריה, ושם התקבצו כל חכמי ארץ ישראל[19].
בשלב זה, שיצאה המתיבתא מידי הנשיאים, הפכו ישיבותיהם של רב ושמואל למתיבתות, ושוב לא היו כפופים בפסיקת ההלכה למתיבתא אחרת. היה זה מקרה ייחודי בו תפקדו בבבל שתי מתיבתות זו לצד זו, בסורא ובנהרדעא, בהנהגת רב ושמואל. בתקופה זו התפלגה בבל לשני אזורי השפעה: ל"אתרא דרב" (או "פרוורהא – פרוור - דרב") בסורא, ו"אתרא דשמואל" (או "פרוורהא דשמואל") בנהרדעא.
המתיבתא של רב התאפיינה בריבוי תלמידים גדול כך, שבסיומם של ירחי דכלה, שהיו רוב התלמידים מתפזרים לבתיהם, נשארו בישיבתו 1200 תלמידים אשר ניזונו משולחנו של רב[20].
איחוד המתיבתות בנהרדעא בראשות שמואל
לאחר פטירת רב בשנת ד'ז', אוחדו שתי המתיבתות למתיבתא כוללת אחת בנהרדעא. אמנם ישיבת סורא המשיכה לפעול בראשות רב הונא, אך לא כמתיבתא כוללת, אלא כישיבה רגילה, והיו כפופים לשמואל ומתיבתת נהרדעא[21] במשך 7 שנים, עד פטירת שמואל.
העברת המתיבתא לסורא בראשות רב הונא
לאחר פטירת שמואל בשנת ד'י"ד, מונה רב הונא לראש המתיבתא, והיא עברה למקומו לסורא. בכך היתה ישיבת סורא בשנית מקום המתיבתא. בתפקידו זה רב הונא כיהן 40 שנה. מריבוי הלומדים הוצרך רב הונא לדרוש בירחי דכלה עם 13 מתורגמנים שמסרו את דבריו לתלמידים, ובתקופתו נשארו 800 תלמידים בישיבתו בתום ירחי דכלה ואלו נזונו משולחנו של רב הונא[20].
לעומתו, רעהו רב יהודה ייסד את ישיבת פומבדיתא בעירו פומבדיתא. אולם במשך 40 שנות כהונתו של רב הונא בישיבת סורא היה רב יהודה – ככל חכמי בבל (ולאחר פטירת רבי יוחנן ורבי אלעזר גם חכמי ארץ ישראל) – כפוף לרב הונא, והיה לעיתים הולך אליו לראותו[22].
- ערך מורחב – ישיבת פומבדיתא
גם ישיבת נהרדעא לא בטלה כאשר הועברה הבכורה לישיבת סורא, והיא המשיכה לפעול במתכונת ישיבה רגילה בראשות רבה בר אבוה ותלמידו רב נחמן. כעבור שנים מספר (בשנת 258 לספירה) פקדו את נהרדעא גדודי המורדים מתדמור בראשות פפא בר נצר שהותירו אחריהם חורבן והרס. בעקבות החורבן גלתה הישיבה בראשות רבה בר אבוה ותלמידו רב נחמן מנהרדעא לשכנציב, אחר כך לשילחי ולאחר מכן למחוזא, ובה הקים רבה בר אבוה את בית דינו וכיהן כרב העיר[23].
- ערך מורחב – ישיבת מחוזא
לפי יואל פלורסהיים היה רב נחמן ממשיך ישיר של שמואל בראשות ישיבת נהרדעא, ואך טבעי היה שהמתיבתא כוללת תימשך בראשותו בנהרדעא. לדבריו, אף אם בשנים הראשונות לא באו תלמידי שאר הישיבות לנהרדעא, מפאת אישיותם של ראשי הישיבות האחרות, בסורא ופומבדיתא, שהיו מבוגרים הרבה יותר מרב נחמן, הרי שעם השנים היו שבים ומתקבצים בנהרדעא, מקומה המסורתי של המתיבתא[24]. רק חורבנה של נהרדעא גרם לפיזור התלמידים, כשחלקם עברו לפומבדיתא, מה שמנע מרב נחמן להציב את ישיבת מחוזא, אותה הקים בתום הנדודים, כמחליפתה של המתיבתא בנהרדעא[25].
כינון המתיבתא בפומבדיתא
העברת המתיבתא לפומבדיתא בראשות רב יהודה
לאחר פטירתו של רב הונא, ד'נ"ז (297), היה רב יהודה ראש חכמי בבל, וכל חכמי דורו היו כפופים לו ובאו לפניו לפומבדיתא. מצב זה נמשך כשנתיים, עד פטירתו של רב יהודה[22].
ככל הפעמים הקודמות, גם עתה לא בטלה ישיבת סורא, אשר העמידו בראשה את רב חסדא, אלא שהיה כפוף לרב יהודה. בתקופה זו כיהן רב נחמן כראש הישיבה במחוזא (ולדעת הדורות הראשונים - הישיבה חזרה כבר בתקופה זו לנהרדעא המשתקמת מהריסותיה), ואף הוא היה כפוף לרב יהודה.
חזרת המתיבתא לסורא בראשות רב חסדא
לאחר פטירתו של רב יהודה (שנת ד'נ"ט, 299) עברה הגדולה לסורא, לידיו של רב חסדא, שהיה תלמיד-חבר של רב הונא. בכך היתה ישיבת סורא בשלישית מקום המתיבתא. רב חסדא התמנה לתפקיד ראש ישיבת סורא בהיותו בגיל 82, עד פטירתו לאחר עשר שנים.
בפומבדיתא, בינתיים, לא הוסכם על ראש ישיבה תחת רב יהודה, מכיון שגדולי תלמידיו – רבה ורב יוסף – לא אבו ליטול את התפקיד הרם. רב הונא בר חייא כיהן, אפוא, כראש הישיבה בפומבדיתא, לא באופן רשמי ומלא, אך עם תלמידים רבים; ולאחר מכן, ואף במקביל, הועבר התפקיד לידיו של רבה, כאשר נֵאות לקבלו[26].
לעומת זאת במחוזא נוהלה הישיבה בראשות רב יוסף בר חמא ובנו רבא - חתן רב חסדא, והיו כפופים לרב חסדא ולמתיבתתו, ובהמשך לרבה ורב יוסף.
חזרת המתיבתא לפומבדיתא בראשות רבה ורב יוסף
לאחר פטירתו של רב חסדא (ד'ס"ט, 309) חזרה הגדולה לפומבדיתא, לידי רבה בר נחמני, תלמיד רב יהודה ורב חסדא. בכך היתה ישיבת פומבדיתא בשנית מקום המתיבתא. בתפקידו כיהן רבה במשך 22 שנים, כאשר לצידו כיהן גם חברו רב יוסף. בזמן כהונתם נשארו בישיבה בתום ירחי דכלה 400 תלמידים, שנזונו משולחנם של רבה ורב יוסף, ואלו ראו בכך נחיתות מספרית לעומת קודמיהם[20]. לאחר פטירת רבה (בשנת ד'פ"א) ישב רב יוסף לבדו על כס ראש המתיבתא, ובימיו הגיעו רוב חכמי ארץ ישראל לבבל מפני רדיפות הרומאים. רב יוסף לא כיהן זמן רב בתפקידו לבדו, ונפטר כעבור שנתיים וחצי בשנת ד'פ"ג.
אחרי פטירתו של רב חסדא, המשיך הלימוד בישיבת סורא בהנהגתו של רבה בר רב הונא, או רבה בר חייא (נוסח אחר). אולם לא התמנה ראש ישיבה רשמי בישיבת סורא עד לימיו של רב אשי, כ-60 שנה אחר כך[27].
כהונת אביי בראשות המתיבתא בפומבדיתא
לאחר פטירת רב יוסף שהו שם בנוסף לתלמידיו - גם רוב חכמי ארץ ישראל כמו רבי אמי, רבי יוסי בר זבידא, רבי יוסי בר אבין, רב זירא (השני), רבי אבא (השני) ועוד. לכן תהליך בחירת ראש המתיבתא לקח כשנתיים, ורק בשנת ד'פ"ה נבחר אביי לכהן בראש. התלמוד מסופר כי היו שם 4 חכמים כמועמדים לתפקיד: אביי, רבא, רב זירא (השני) ורבה בר מתנה[28]. סיכמו ביניהם כי מי שיאמר דבר הלכה שלא יופרך בידי חבריו ימונה לראש המתיבתא הכוללת. שלשת החברים אמרו דברים שהופרכו, ורק אביי אמר דבר שלא הופרך, ולכן מונה הוא לראש המתיבתא[29], וכיהן בתפקידו 13 שנים עד פטירתו בשנת ד'צ"ח. בזמן כהונתו[30] נשארו בישיבה בתום ירחי דכלה 200 תלמידים, שנזונו משולחנו, והוא ראה בכך נחיתות מספרית אף לעומת רבה ורב יוסף[20].
אף בימי אביי המשיך רבא ללמד בישיבתו במחוזא. כמו כן ישיבה חדשה נוסדה בתקופה זו, ישיבת פום נהרא, בראשותו של רב כהנא מפום נהרא. אמנם רק לאחר פטירת רבא התפתחה הישיבה והייתה לאחת מהישיבות החשובות בבבל לפני חתימת התלמוד. כקודמיהם גם רבא ורב כהנא היו הולכים לפרקים עם תלמידיהם למתיבתא הכוללת בפומבדיתא.
חוקרים רבים ראו בישיבתו של אביי כתחילת התהוות התלמוד בצורתו הסופית, כאשר לפניהם נלמד בישיבות רק עיקרי השיטות והמחלוקות, כפי שקבלו מרבותיהם פירושי המשנה, ללא השוואת הגרסאות והסגנונות. ובשל ריבוי החכמים שהיו אז במתיבתא, ובייחוד תלמידי רבי יוחנן ותלמידי תלמידיו, נתבררו שם פירושי המשנה והברייתות שנשנו בימי קודמיהם, והשוו הגרסאות והסגנונות שלא יהיו סותרות זו את זו, ואף מחלוקות רבות סידרו ויישבו. מפעלם זה כונה בתלמוד הויות דאביי ורבא.
כינון המתיבתא במחוזא בראשות רבא
לאחר פטירת אביי מונה חברו רבא לראש המתיבתא הכוללת בפומבדיתא, והוא החליט להעבירה לעירו מחוזא, המרוחקת מפומבדיתא כ-75 ק"מ, ולאחד את שתי הישיבות במחוזא. ניתן לשער כי רבא לא רצה לעזוב את הישיבה שייסד אביו במחוזא, וכן שתמורות הזמן גרמו לו להעביר את ישיבת פומדיתא לעירו. מכיון שהשלטון הפרסי - סאסאני באזור הטיל מיסים רבים על יהודי פומבדיתא, וכן לא ראה בעין יפה את התנופה הרוחנית באזור.
רב שרירא גאון מרמז באיגרתו כי הסיבה שלא בא רבא לפומבדיתא אלא העביר את הישיבה אל מחוזא נעוצה בפתרון חלומו, כמסופר בתלמוד בבלי[31] כי ראה בחלומו את ביתו של אביי שנופל ואבק מכסה את האוויר, וכאשר סיפר זאת לפותר חלומות בשם "בר הדיא" - פתר לו כי אביי ימות "ויבואו בני ישיבתו לפני רבא" (ולא שרבא יבוא אליהם לכהן במקומם).
ואילו יעקב שמואל צורי טוען בספרו "רב אשי"[32] כי במקביל לכהונתו של רבא כיהן גם רב ביבי בר אביי כראש ישיבה בפומבדיתא במקום אביו. ניתן לשער שזו הסיבה שבעטיה מיאן רבא להגיע לכהן בפומבדיתא.
כהונתו התייחדה בכך שבתקופתו לא הייתה ישיבה נוספת בבבל בה למדו חכמים נוספים, אף על פי שהיו שם הרבה ישיבות בם למדו המון העם, אך החכמים כולם התקבצו למתיבתא במחוזא. בימיו המשיכו לסדר את התלמוד, וסידרו את כל שמועותיהם של קודמיהם. בתקופתה זו נשתנו כללי הפסיקה: עד תקופה זו במחלוקת בין רב לתלמיד הכריעו כדברי הרב, מאחר שסברו כי אילו היה התלמיד בקי בכל המשניות והברייתות שנשנו בבבל - היה מסכים לדעת רבו. אך החל מרבא ואילך - היו כל חכמי המתיבתא בקיאים במשניות ובברייתות ובדעות קודמיהם, ולכן כאשר חלקו על רבותיהם היה זה בשל ידיעה נרחבת יותר, ועמדו על עיקרו של דבר[33], ולכן נפסקה מאז ההלכה כ"בתראי" (האחרונים)[34].
רבא עמד בראשות הישיבה כ-14 שנה, עד פטירתו בשנת ד'קי"ב (352).
פיצול המתיבתות לאחר רבא
לאחר פטירת רבא התבטלה המתיבתא הכוללת באופן זמני, והחכמים התפצלו לכמה ישיבות: חלק ניכר חזר לפומבדיתא, שם כיהן רב נחמן בר יצחק; חלק אחר עזב עם רב פפא לעירו נרש שם ייסד ישיבתו; קיבוץ חשוב היה אז בנהרדעא הסמוכה למחוזא, שם כיהן אמימר; רב כהנא מפום נהרא לימד בישיבתו בפום נהרא, ואילו הנותרים במחוזא למדו תחת רב יוסף בריה דרבא שמילא מקום אביו בראשות הישיבה.
3 מתוך הישיבות פעלו במתכונת "מתיבתא":
- המתיבתא בפומבדיתא פעלה בראשות רב נחמן בר יצחק כ-3 או 4 שנים בלבד, עד פטירתו בשנת ד'קט"ז (355). רוב שמועותיו בתלמוד הם מפעילותו כראש כלה במתיבתת מחוזא אצל רבא[35]. לשיטת הדורות הראשונים מונה לאחר פטירתו רב חמא מנהרדעא לעמוד בראש המתיבתא וכיהן בתפקידו כ-20 שנה עד שנת ד'קל"ז - ד'קל"ח[36].
- המתיבתא בנרש פעלה בראשות רב פפא, יחד עם רב הונא בריה דרב יהושע. היא פעלה 19 שנה, עד פטירתו של רב פפא בשנת ד'קל"א - ד'קל"ב. בתקופתו נהג רב פפא לאחד מנהגי החכמים הקדומים במקום שאין סותרים זה את זה[37]. לדעה אחת היו בישיבתו באופן קבוע 200 תלמידים, שנשארו לאחר ירחי דכלה, ונזונו משולחנו[20]. לאחר פטירתו היתה המתיבתא הבסיס למתיבתא הכוללת בראשות רב אשי בסורא הסמוכה.
- המתיבתא בנהרדעא פעלה לדעת הרב היימן בראשות רב חמא מנהרדעא ותלמידו אמימר. ולדעת הדורות הראשונים פעלה ישיבת נהרדעא כקיבוץ ללא ראש רשמי[38].
עקב חסרונה של המתיבתא הכוללת נדדו החכמים מישיבה לרעותה, וכך למדו רב אשי וחבריו גם בנרש לפני רב פפא, וגם בנהרדעא לפני אמימר, וגם בישיבתו של רב כהנא מפום נהרא.
המתיבתא בסורא בראשות רב אשי
לאחר פטירת רב פפא בנרש הסמוכה לסורא - מונה רב אשי במקומו, בערך בשנת ד'קל"ב, והעביר את הישיבה למתא מחסיא שהיתה חלק מסורא או סמוך לה, ועם הזמן נתחדשה המתיבתא הכוללת במקום. בתפקידו חזרה ישיבת סורא לתפארתה, וכיהן בה 60 שנים, במהלכם חזרו חכמי בבל פעמייים על כל התלמוד.
בראשית כהונתו עוד כיהנו זקני הדור בראשות הישיבות האחרות: בפום נהרא כיהן עוד רב כהנא מפום נהרא; בפומבדיתא כיהנו רב חמא ורב זביד ורב דימי מנהרדעא ורפרם בר פפא ורב כהנא (הרביעי) בזה אחר זה, וגם בנהרדעא היה קיבוץ חשוב. על תקופה זו נאמר בתלמוד מספר פעמים "בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו הכי"[39], כלומר, בתקופה שסורא ופומבדיתא פעלו כשני ישיבות שוות בדרגתם - לא הוכרעה הגרסה כאחת מהם. כי בהיות המתיבתא הכוללת בסורא או בפומבדיתא - היו מבררים את הגרסאות הנכונות, דבר שלא התאפשר כשלא התכנסו החכמים למקום אחד.
אולם אט אט הפכה סורא לבית הוועד המרכזי והמתיבתא הכוללת, ושאר הישיבות היו כפופים לרב אשי. על ימיו אלו נאמר בתלמוד כי התאחדו על שולחנו תורה וגדולה במקום אחד.
בתקופה זו סידר רב אשי - יחד עם רעו רבינא - את התלמוד בבלי, ובדומה לרבי שסידר וכתב את המשנה[40], כתבו את התלמוד במתכונת המוכרת לנו כיום, וקישרו בין מאמרי התנאים והאמוראים מילות ומשפטי קישור, וסידרו את המאמרים בסדר הגיוני ולפעמים ציינו סימנים לזכירתם. אם כי לא נחתם התלמוד עד הדור הבא.
בימיו לא התקיימו מעמדי "פירקא" ו"ריגלא" בראשות רב הונא בר נתן - הריש גלותא בתקופתו, אלא הכל היה מסור ביד רב אשי, והוא דרש גם במעמדים אלו[41].
המתיבתא לאחר רב אשי
אחרי פטירתו של רב אשי בשנת ד'קפ"ז (427), מילאו את מקומו מרימר[42] או רב יימר[43], ולאחר פטירתו בשנת ד'קצ"ב - כיהן רב אידי בר אבין (השני) למשך כעשרים שנה. עם פטירתו של זה (בשנת ד'רי"א - 451) התמנה רב נחמן בר רב הונא למשך שלוש שנים, עד פטירתו בשנת ד'רי"ד (454).
בתלמוד מסופר[44] כי לאחר פטירת רב נחמן בר רב הונא, נועצו החכמים למנות ראש ישיבה במקומו. באותה העת שהה מר בר רב אשי במחוזא, ושמע שוטה המכריז כי ראש הישיבה שעתיד להתמנות במתא מחסיה חותם את שמו "טביומי". כשמעו זאת הבין כי הכוונה אליו, היות שהוא חותם כך בשמו הפרטי. קם ונסע לסורא. בהגיעו לשם כבר החליטו החכמים למנות את רב אחא מדפתי בראשות הישיבה, אך כיון ששמעו שמר בר אשי הגיע לעיר - שלחו זוג תלמידים לשאול לדעתו ולקבל הסכמתו למינויו של רב אחא. מר בר רב אשי עיכב אצלו את זוג התלמידים, וחכמי הישיבה שלחו אליו זוג נוסף. הוא עיכב גם אותם, וכך עשה עד ששהו אצלו עשרה תלמידים. ברגע שהיו אצלו עשרה - פתח בדרשה, בהתאם לכלל שאין דורשים ב"כלה" אלא לאחר שיש בישיבה לפחות עשרה תלמידים, ובכך התמנה לראש הישיבה. רב אחא, בשמעו זאת, אמר: "כל המריעין לו (גורמים רע מן השמיים) - לא במהרה מיטיבין לו, וכל המיטיבין לו - לא במהרה מריעין לו".
מר בר רב אשי נפטר במוצאי יום הכיפורים, בתאריך י"א בתשרי ד'רכ"ח. לאחר פטירתו מילא את מקומו רבה תוספאה, שעמד בראש הישיבה והמשיך בעריכת התלמוד[45] במשך כשש שנים, בשנים ד'רכ"ח-ד'רל"ד (467-474).
לאחר פטירתו מילא את מקומו רבינא האחרון לזמן קצר (לדעת הראב"ד) ובתקופתו נחתם התלמוד. באגרת רב שרירא גאון נכתב כי הוא נפטר רק בשנת 499, אך בדורות הראשונים[46] הוכיח כי יש להגיה בו, וכי גרסת הראב"ד היא הנכונה, בין השאר גם משום שמיד לאחר פטירת רב אשי כבר היה דיין בעירו, ולא מסתבר שחי למעלה ממאה שנה - ללא כל אזכור לכך בספרי הראשונים.
סדרי הישיבות
המתיבתא
המתיבתא הייתה מקום קיבוץ חכמי הדור והכרעת הדינים, עד פטירת רבי יהודה נשיאה היה הנשיא - ראש המתיבתא, ותחת הנהגתו נוהלו סדרי הלימוד והכרעות החכמים. בזמן זה התקיימו ישיבות מקומיות בבבל ברוב הערים בעלות אוכלוסייה יהודית משמעותית, אולם ללא היררכיית תפקידים, וכולם היו כפופים לפסקי הדין של הנשיאים ובית מדרשם - "המתיבתא". לאחר פטירתו, עת יצאה המתיבתא מידי הנשיאים, הפכו ישיבותיהם של רב ושמואל למתיבתות, ומרכז הפסיקה עברה מארץ ישראל לבבל, למתיבתות נהרדעא וסורא.
מתיבתא זו הייתה מתיבתא כוללת[47], לאחר שכל חכמי האזור התכנסו לשם לפרקים, ושם הוכרעו הספקות והתבררו המחלוקות ונפסקה ההלכה. המתיבתא התנהלה עם היררכיה ברורה בתפקידיה, היו בה מלבד ה"ריש מתיבתא" שהשפיע על כל יהדות בבל, גם: תנאים (שוני ברייתות), אמוראים (מתורגמנים), ראשי כלה וראשי פירקא. בנוסף, ה"ריש מתיבתא" היו מחליט כל חצי שנה באיזו מסכת יעסקו ישיבות בבל בחצי השנה הקרובה, ואכן כל הישיבות עסקו במסכת המדוברת - "מסכתא דכלה".
המתיבתא פעלה בכל ימות השנה, עם שיעורים יומיים מפי ראש המתיבתא, שיעורים שכונו גם הם "מתיבתא"[48]. השיעורים ניתנו כנראה לפי עניינים וסוגיות, ונפתחו בהצגת שאלה אקטואלית או תאורטית (איבעיא להו), מימרות (איתמר) או משניות (תנן). התלמידים היו נוטלים חלק פעיל במהלך הלימוד וכל השיעור התנהל בצורה של משא ומתן בין ראש המתיבתא ובני המתיבתא.
פירקא
- ערך מורחב – פירקא
בשבתות השנה לא התקיימה המתיבתא במתכונת הרגילה, וראש המתיבתא לא מסר בהם את שיעורו בענייני המסכת. במקום זאת התקיים שיעור "פירקא", דרשה מראש המתיבתא או מאחד החכמים שהתמנה לכך, בענייני הלכה ואגדה. מקום הדרשן היה ביציע (אכסדרה), שנקרא "קלעא" או "פיתחא". חכמים ותלמידיהם היו מצטופפים מול היציע כדי לשמוע את הדרשן.
דרשת ה"פירקא" התקיימה בשבת לאחר קריאת התורה קודם תפילת מוסף[48][49]. והיא נועדה בעיקרו לציבור להורות וללמד את העם דיני איסור והיתר, אך הקפידו שגם החכמים ובני הישיבה ישתתפו בפירקא, אף שלא ציפו לדברי חידוש בדרשה זו, משום שהדינים הנדונים היו ידועים לתלמידי חכמים, והשתתפותם נועדה בעיקר לכבוד הדרשה. דרשת ה"פירקא" היה חשוב כל כך בעיני חכמים, שביטלו את הקריאה בכתובים, כדי שיישאר מספיק זמן לדרשה[50].
הדורש ב"פירקא" היה ראש הישיבה[51], אך ברוב השבתות היה ממנה את אחד החכמים לדרוש בפרקא[52], והוא כונה "חכם"[53] או "ראש פירקא". היו חכמים שנהגו לסבב בעיירות ולדרוש שם בפירקא, חכמים אלו כונו "מותיב בפירקא"[54] - מושיבי פירקא, מכיון שהושיבו את בני המקום לשמוע דרשתם. הזכות לחכם לקבוע דרשות פירקא בכל עיירות בבל דרשה מינוי מפורש מטעם ראש המתיבתא, משום שהיה ביד החכם לדרוש ולהורות הלכות לרבים[55].
כינוי נוסף היה לדורשי ה"פירקא" - ריש כלה, כינוי שניתן לדורש ברבים בשבתות[56], אלא שהם כונו "ריש כלה זוטרתא", להבדיל מראשי הכלה בירחי דכלה.
ירחי כלה
- ערך מורחב – ירחי כלה
חודשי אלול ואדר היו חודשי החזרה וההכרעה בענייני המסכת שנלמדו בכל ישיבות בבל במהלך חצי השנה. חודשים אלו נקראו "ירחי כלה". בחודשים אלו התכנסו כל בני הישיבות למתיבתא הכוללת, ושם הוכרעו הספקות ונפסקו ההלכות.
עיקרי העניינים התבררו במהלך השבוע, בשיעורים שנקראו כבכל ימות השנה "מתיבתא", עת עסקו ב"מסכתא דכלה", ופירשוה וביררוה, וממשא ומתן זה של האמוראים נסדרו התלמודים.
אולם בשבתות של ירחי הכלה, מונו חכמים מיוחדים לדרוש בענייני המסכת בהלכה ובאגדה, כמתכונת דרשות ה"פירקא" מידי שבת. חכמים אלו כונו "ראשי כלה", או "ראשי כלה רבתי" - להבדילם מהדורשים בפירקא בשבתות השנה שכונו ראשי כלה זוטרתי[57]. דרשות כלה אלו נמסרו ברוב עם, ורבים היו באים להשתתף בהם, הרבה יותר מכל דרשות ה"פירקא" - "כלה זוטרתי".
ריגלא
בתום ירחי הכלה היו רוב משתתפי הכלה חוזרים לביתם, להכנות לפני הרגל, וכן לעסוק במלאכת השדה בחודשי הקצירה והאיסוף. בחודשים אלו - ניסן ותשרי - לא פעלה הישיבה כסדרה. ואלו שנשארו ללמוד במתיבתא לא עסקו בענייני המסכת, כי אם בענייני הרגל הקרב ובא. השיעורים נמסרו על ידי מי שהתמנה לצורך כך מטעם ראש המתיבתא, ואלו נועדו להורות את העם בענייני הלכה ואיסור והיתר מענייני החג.
משתתפי השיעורים היו גם מבני הישיבה שהיו סמוכין על שולחנו של ראש המתיבתא, וגם משאר המון העם שבאו לשמוע ולדעת את ההלכות הנצרכות. משתתפים אלו כונו "בני ריגלא", ואלו היו נחשבים בשל כך לתלמידי הישיבה שזכו לפטור מיוחד מעבודת המלך הסאסאני. שמואל קלמן מירסקי[58] משער כי בזמנו של רבה בר נחמני היו בשיעורי ה"ריגלא" שלו 12,000 איש שבטלו מעבודת המלך, מה שעורר את חמת המלך, והוצרך רבה לברוח מאימתו[59].
בשבתות קודם הרגל, וכן בשבתות הרגל עצמו, היה ראש המתיבתא דורש את דרשת ה"פירקא" בענייני הרגל, ברוב עם. שבתות אלו כונו "שבתא דריגלא". דרשה זו הייתה שמורה לראש המתיבתא, ויש ששיערו שממנהג זה השתלשל המנהג שרב המקום דורש את דרשת שבת הגדול וכן את דרשת שבת שובה.
ריגלא דריש גלותא
שבת מיוחדת בשנה היתה בשבת שהיו קוראים בתורה את פרשת לך לך, בה היו מתקבצים בני הישיבות עם רבותיהם[60] לקבל את פני ראש הגולה[61] והוא היה דורש להם את דרשת ה"פירקא". מתיאורו של רב נתן הבבלי המובא בספר היוחסין נראה שבזמנו - סוף זמן התנאים - היה ה"ריגלא דריש גלותא" מתקיים רק בעת התמנותו של ראש גולה חדש, אך ייתכן שהמנהג התפתח כבר בימי האמוראים לשבת פרשת לך לך בכל שנה.
סידרא
ישיבות בודדות בבבל שהיו בהם ריכוז משמעותי של חכמים, התנהלו בצורה דומה ל"מתיבתא", ואלו כונו "סידרא". גם בישיבות אלו היו בעלי תפקידים כמתורגמנים ושוני ברייתות, וכן שיעורים יומיים ודרשות "פירקא", בדומה למתיבתא, אך הן היו נטולי סמכויות לפסוק הלכות לכלל הציבור אלא רק לפרש את המשנה ולברר את דברי קודמיהם. ראש הישיבה כונה "ריש סידרא".
המפורסם בתפקידו כ"ריש סידרא" היה רב שילא, שכיהן בישיבת נהרדעא עוד בהיות המתיבתא בארץ ישראל בנשיאות רבי יהודה נשיאה. כן כיהנו רב ושמואל בתפקיד זה עד פטירת רבי יהודה נשיאה. כמו כן ניתן לשער כי כל החכמים שלא כיהנו בראשות המתיבתא הכוללת - שהנהיגו ישיבתם כרישי סידרא.
נחותי
- ערך מורחב – נחותי
אף על פי שהיו המתיבתות בבבל ובארץ ישראל שתי מתיבתות נפרדות, היו אלו הנחותי - אמוראים שנדדו וקישרו בין הישיבות, שבזכותם נחשבו הישיבות כמתיבתא אחת, והיו מוסרים בישיבות את מהלך הדברים שנשנו במתיבתא האחרת, עם הקושיות והתירוצים, וכך הקפידו במתיבתות לחזור ולגרוס על הקושיות והתירוצים, וכל אמרה בשם אומרה.
קישורים חיצוניים
- רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק חמישי, באתר היברובוקס
- שמואל קלמן מירסקי, מבוא לספר שאילתות דרב אחאי, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ך, באתר אוצר החכמה
הערות שוליים
- ^ לדבריו, לא עמדו החוקרים השונים על פירוש המונחים הבסיסיים בתלמוד להבנת פעילות הישיבות בבבל באותה תקופה. לאחר שהביא ראיות מוכחות מן התלמודים והמדרשים לדבריו - קבע את סדרי הישיבות בימים ההם. רוב החוקרים אחריו קיבלו את רוב מסקנותיו בחקר תקופה זו. הערך נכתב, איפוא, בהסתמך על מחקריו בספרו דורות הראשונים, ובתימוכיהם של דברי החוקרים הבאים אחריו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קט"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ג עמוד ב'.
- ^ אגרת רב שרירא גאון חלק א' פרק ו'.
- ^ רש"י, מסכת סוכה, דף מ"ד עמוד א', ד"ה והאמר.
- ^ פירקו האריך בכך שהתורה שבעל פה מצריכה רציפות של לימוד התורה, שהייתה רק בבבל, עוד מימי גלות יהויכין ואילך. ולכן יש לנהוג כמנהגי בבל ולא כמנהגי ארץ ישראל שהונהגו בימי "שמד".
- ^ פרשת נח, ג.
- ^ המלבי"ם (דברי הימים א פרק ג, פסוק יט) הביא שהרד"ק סובר שזרובבל היה בנו של פדיה, נכדו של שאלתיאל ונינו של יהויכין. הראב"ע סובר שהיה בנו של פדיה ונכדו של יהויכין. ושאלתיאל היה אחיו של פדיה ומת ללא בנים וייבם פדיה את אשתו ונולד מכך זרובבל. לכן ייוחס לדודו [-המת, שעל פי התורה הבן הנולד מן היבום "יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל". דברים כה-ו]. ומאידך הראב"ע על חגי א-א כתב שכונה זרובבל 'בן שאלתיאל' מפני ששאלתיאל גידלו כבנו.
- ^ מפרק שמיני ואילך.
- ^ 10.0 10.1 ישעיהו גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח, פרק שישי, עמ' 181-185.
- ^ מ' בר, המתיבתא, עמ' 99-101.
- ^ ראו: הרב אהרן היימן, תולדות תנאים ואמוראים, בערכו, חלק ג' עמוד 956.
- ^ שמואל קלמן מירסקי, לסדרי הישיבות, עמ' 109-124.
- ^ ספר הקבלה להראב"ד עמ' 57, רב שרירא גאון בספר היוחסין
- ^ מסכת שבת ק"ח, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ' עמוד ב'.
- ^ סדר הדורות בערך רב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה עמוד ב'.
- ^ ראו דורות הראשונים פרק כג.
- ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 ראו תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ו עמוד ב', ולפי דורות הראשונים.
- ^ ראו דורות הראשונים פרק מג.
- ^ 22.0 22.1 איגרת רב שרירא גאון
- ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף קט"ו עמוד ב', ומסכת עירובין דף כ"ו עמוד א'
- ^ יואל פלורסהיים, ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל - סורא ופומבדיתא, בתוך "ציון", לט, עמ' 195
- ^ יואל פלורסהיים, ייסודן וראשית התפתחותן של ישיבות בבל - סורא ופומבדיתא, בתוך "ציון", לט, עמ' 193
- ^ על פי תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס' עמוד ב'; אגרת רב שרירא גאון; אהרן היימן תולדות תנאים ואמוראים, בערכי החכמים הנזכרים.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ לדעת הדורות הראשונים (פרק נב) הוא רבי אבא (השני).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד עמוד א'
- ^ יש אומרים שרק בזמן כהונתו של רב פפא בנרש, או של רב אשי במתא מחסיא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ו עמוד א'.
- ^ עמוד 7
- ^ רא"ש סנהדרין ד ו
- ^ פסקי הרא"ש, מסכת סנהדרין פרק ד, סימן ו; שו"ת מהרי"ק, שורש פד; שו"ת בנימין זאב, סימן עח; רבי יוסף אבן ג'נח, שו"ת אבקת רוכל, סימן י; שו"ת הרמ"א, סימן כה
- ^ הרב יצחק אייזק הלוי, דורות הראשונים, פרק ס'
- ^ הרב יצחק אייזק הלוי, דורות הראשונים, פרק ס"א
- ^ הרב יצחק אייזק הלוי, דורות הראשונים, פרק ס"ב
- ^ הרב יצחק אייזק הלוי, דורות הראשונים, פרק ס"ג
- ^ דורות הראשונים פרק סז
- ^ כמבואר בהקדמת הרמב"ם לספר משנה תורה
- ^ אהרן היימן תולדות תנאים ואמוראים, בערך רב הונא בר נתן.
- ^ על פי הראב"ד בספר הקבלה.
- ^ על פי אגרת רב שרירא גאון.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב עמוד ב'.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ חלק ג' פרק ה'.
- ^ כהגדרתו של רבי יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות הראשונים".
- ^ 48.0 48.1 שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 2
- ^ ראו יחודו החינוכי של שיעור הרב בשבת, מאת בנימין זאב בנדיקט, בתוך תורה שבעל פה חלק כג, עמ' קמז-קס.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד א', וכן בדף קטז עמוד ב.
- ^ ולכן כאשר החזירו את רבן גמליאל דיבנה למשרתו לאחר מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, סידרו שרבן גמליאל ידרוש 3 שבתות ואילו רבי אלעזר ידרוש שבת אחת.
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 4
- ^ מירסקי שם עמוד 4. כך הוא מוצא במסכת הוריות שרבי מאיר היה חכם, והיה דורש בפירקיה (במסכת סנהדרין דף לא עמוד ב).
- ^ מירסקי שם, וראה תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ל"ו עמוד ב'.
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 7
- ^ על פי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב עמוד א'. וראו מירסקי שם עמוד 8 והילך.
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 9
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 10
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ז עמוד ב'.
- ^ כך אנו מוצאים במסכת סוכה (דף כו עמוד א) שרב חסדא ורבה בר רב הונא היו הולכים לשבתא דריגלא דבי ריש גלותא.
- ^ אגרת רב שרירא גאון (מהדורת לוין עמוד 81) "וכיון דאתקינו רגלי דריש גלותא במתא מחסיא, והוו צריכי רישותא דפומבדיתא למיזל תמן בשבת לך לך, דההוא שבתא דהוה רגלא דריש גלותא ואקבעו רובא דרישי גלותא למיזל תמן".