לדלג לתוכן

רבי משה מפראג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
רבי משה מפראג
לידה ה'ת"י בערך
פראג
פטירה לאחר ה'תנ"ט
שם מלא רבי משה בן רבי מנחם גראף
מקום פעילות מרכז אירופה
מקום מגורים פראג, ניקולסבורג
תחומי עיסוק רב, מקובל, מחבר ספרים
חיבוריו ויקהל משה, זרע קודש מצבתה, חקל תפוחין
רבותיו רבי דוד אופנהיים
אב רבי מנחם (מנלי)
חותנים רבי אליעזר ליברמן בן רבי אייזק בינש

רבי משה בן רבי מנחם גראף[3] (מוכר גם כרבי משה מפראג או רבי משה פרעגר[4]) היה רב, מקובל ומחבר ספרי קבלה שפעל במרכז אירופה בסוף המאה ה-17. הוא נודע בעיקר בזכות חיבורו "ויקהל משה", המשמש כמבוא לחכמת הקבלה, ובשל פעילותו להפצת לימוד הקבלה. היה תלמידו של רבי דוד אופנהיים.

ביוגרפיה

רבי משה נולד בפראג[5] סביב שנת ה'ת"י (1650 בקירוב)[6], לרבי מנחם (מנלי), שנודע אף הוא בצדקותו[9]. בשנותיו בפראג שילב בין לימוד התלמוד להעמקה בתורת הנסתר, בה מסר שיעורים. בתקופה זו עסק בכתיבת חיבורו "חקל תפוחין" – ביאור למאמרים מורכבים בספר הזוהר[10] – והביא לדפוס את הספר "ע' שמות דמטטרון"[11].

נדודיו והתבססותו בניקולסבורג

שריפת פראג (1689)

בג' בתמוז ה'תמ"ט (21 ביוני 1689) החריבה שריפה גדולה (גר') את הרובע היהודי בפראג. רבי משה איבד את רכושו ונדד עם משפחתו[8] עד שהגיע לניקולסבורג (מיקולוב). שם התקבל בכבוד על ידי בני הקהילה ובראשם רב העיר ורב מדינת מורביה, רבי אליעזר מנדל פאנטא. ר' משה אוסטרליץ – בן לאחת המשפחות האמידות בוינה שהתיישב בניקולסבורג לאחר גירוש יהודי וינה, דאג לו למגורים ולמחיה, ואף קבע עמו לימוד קבוע[12]. אף רבי אליעזר מנדל קבע עמו לימוד יומי בקבלה וסייע לו בצרכיו. אולם זמן קצר לאחר מכן, ב־ב' בתמוז ה'ת"נ, נפטר רבי אליעזר מנדל. בכתביו ביטא רבי משה את צערו על פטירת חברו ללימוד הקבלה בקיצור ימים[13] ואת געגועיו לעיסוק בקבלה בקרב חכמי פראג[14].

לאחר פטירתו של רבי אליעזר מנדל, מונה רבי דוד אופנהיים לרב העיר. הוא עמד במהרה על שיעור קומתו של רבי משה וקירבו אליו[7]. במשך מספר שנים נמנה רבי משה עם יושבי בית מדרשו של רבי דוד, שזכו לתמיכתו הכלכלית הנדיבה[16]. תחת חסותו נעשה לאחד מתלמידיו המובהקים[17].

אף שראה ב„חקל תפוחין” את יצירתו המרכזית[18], הכיר בצורך בחיבור מבוא שיסלול דרך ללימוד הקבלה. לשם כך חיבר את „ויקהל משה”[19]. הספר כולל הקדמות העוסקות בחשיבות ובחובת לימוד הקבלה; את „מאמר אדם דאצילות” — חיבור מאת מקובל אנונימי כהקדמה לקבלת האר"י[18] — ולצדו פירוש מאת מחבר אנונימי וביאורו של רבי משה, „מסוה משה”. בחלקו האחרון, הנושא את שם הספר, מובאים דרושים פרי עטו.

בקיץ תנ"ה ביקר בפרשבורג ובוינה כדי להשיג הסכמות; בוינה קיבל הסכמה נדירה מאת רבי שמשון ורטהיימר[20] וזכה לסיוע חומרי ממנו ומר' שמואל אופנהיימר, דודו של רבי דוד אופנהיים[13]. בחורף תנ"ו ביקר בברודא (אונגריש ברוד) שם לימד קבלה[17] והכין את ספרו לדפוס בסיוע תלמידו רבי שמואל בן שלמה הכהן ש"ץ מברוד, שאף הוסיף על הספר הגהות. מלאכת ההכנה הושלמה בכ"ח בחשוון תנ"ו[21].

הדיבוק בניקולסבורג

בחודש טבת ה'תנ"ו שב מברודא לניקולסבורג, כדי להיערך לנסיעתו אל בית הדפוס לשם הדפסת ספרו ויקהל משה. במהלך שהותו בעיר פנה אליו רבי דוד אופנהיים – אשר הכיר בסמכותו בתחום הקבלה המעשית[22] – וביקש את עזרתו בעניינו של נער שנאחז בו דיבוק זה למעלה משש שנים[17].

”ב(ה)חלון אשר באמצע עשה הרוח... בשעת יציאתו... נקב קצת, עגול יותר מן שיעור אגוז. וסביב... הנשאר ב(ה)זכוכית העגולה, היו בקעים בקעים, כזה...”. איור המחשה המלווה את תיאור יציאת הדיבוק בעדותו של רבי אברהם נפתלי הירש שפיץ, הקדמת הספר מלא רצון.

מקרי דיבוק לא היו זרים לבני התקופה[23], ותיאורים של הוצאת דיבוק נדפסו לעיתים קרובות — עדות לעניין הציבורי שעוררו. עם זאת, במקרה זה חברו כמה גורמים שהעצימו את ההד הציבורי: עקשנותה הממושכת של הרוח, התפשטותן של הידיעות לאורך זמן, ופומביות חסרת תקדים[25]. תשומת לב מיוחדת עורר דפוס הפעולה של הרוח: היא נמנעה מלהציק לנער בימי חגי הנוצרים, אך הכבידה עליו דווקא בשבתות ובימים טובים. התנהלות זו התפרשה כביטוי למאבק רוחני, על רקע האקלים התרבותי ששרר באזור, שבו רווחה תפיסת עולם דמונולוגית[26]. בנסיבות אלו, הפך הדיבוק למוקד של סקרנות.

חרף כישלון המאמצים הקודמים לסילוק הרוח, נעתר רבי משה לבקשה. רבי דוד העמיד לרשותו ספרים וכתבי קודש מאוצרו, והורה לדייני העיר לסייע לו. עם זאת, לא הכול הסכימו עם רבי משה להביא את הדבר לידי הכרעה וסילוק מוחלט של הרוח. היו שחששו כי אם ייכשלו ההשבעות התקיפות, ייגרם חילול השם בשל הפרסום של הפרשה גם בקרב הציבור הנוכרי. כמעין פשרה, הציעו שהדיבוק יחדל מלצער את הנער בשבתות, כשם שנמנע מלהציק בימי חגיהם של הנוצרים[27]. רבי משה, מנגד, ראה בשימוש פומבי בקבלה המעשית צורך שעה, כחלק ממאבקו במעוותי הקבלה[30]. העניין הציבורי שימש לו אפוא מניע לפעולה, מתוך ביטחון כי יסייעוהו מן השמים להשלים את המלאכה.

במהלך חודש שבט ביצע את הוצאת הדיבוק בשיתוף דייני העיר ובמעמד קהל רב של יהודים ונוכרים, בהם גם אנשי ממשל[31]. המאורע, שתואר כדרמטי וחריג במיוחד, זכה לתיעוד מפורט ויוצא דופן[32]; תיאור המעשה נדפס בחיבור „מעשה ה' כי נורא“, עליו חתמו רבי דוד אופנהיים ורבני ניקולסבורג, וצורף כנספח לזרע קודש מצבתה[24]. תיעוד זה נעשה מקור סמכות למקרים דומים בדורות הבאים, והניח יסוד לנוסח התפילות שנהגו באירועים מסוג זה[33]. איגרות שתיעדו את המאורע נפוצו ברחבי אירופה, וגרסאות ביידיש החלו להופיע עוד בטרם הודפס הנוסח הרשמי[29]. אף רבי יעקב עמדין, שנודע בזהירותו כלפי בעלי קמעות, הזכיר מאורע זה כדוגמה כנגד אלו השוללים את קיומם של אירועים על־טבעיים[34].

הדפסת ספריו

בעקבות אירוע הדיבוק ותנאי מזג האוויר הקשים נשאר רבי משה בניקולסבורג וחיבר את "זרע קודש מצבתה" העוסק בתיקוני תשובה. הוא החליט להקדים את הדפסתו ל"ויקהל משה", מתוך הכרה שהחטא הוא המונע מאנשים לעסוק ברזי התורה[19]. את הספר הביא לדפוס באותה השנה בפירט[35].

הדפסת ספר הייתה כרוכה בהוצאה כספית ניכרת, ולשם הוצאת ספר קבלה נאלץ ר' משה אף לצאת אל מחוץ לגבולות הממלכה. אם קודם לשריפת פראג יכול היה לממן את מפעליו מכיסו[36], הרי שלאחריה כבר היה סמוך על שולחנם של אחרים. נוסף לסיוע הראשוני שקיבל ממארחיו בניקולסבורג לצורך הדפסת "ויקהל משה"[12], נדרש להעמיד ערבות להבטחת יתרת הוצאות הדפוס — ערבות שניתנה בידי רבי דוד אופנהיים. יתרה מזו, גם לאחר שיצא רבי משה לדרכו לשם הדפסת ספרו, המשיך רבי דוד לתמוך בבני משפחתו כאילו עודנו יושב בבית מדרשו[15].

באלול תנ"ח יצא רבי משה מניקולסבורג לגרמניה[37]. בתקופה זו, הצנזורה על הדפסת ספרים עבריים בגרמניה נסמכה לעיתים קרובות על חוות דעתם של מלומדים היבראיסטים שבחנו את התכנים טרם פרסומם[38]. ככל הנראה בהקשר זה, פגש רבי משה בגיסן, בראשית שנת תנ"ט, את המלומד ההיבראיסט רודולף מרטין מילפיהרר (אנ'). בכתביו, תיאר מילפיהרר את רבי משה כדמות הנערצת בקרב היהודים כמעט כנביא. הוא ציין כי רבי משה עוסק ב”סודות מופלאים על דברים נעלים, ולעומתם נראו הסודות הכמוסים ביותר של בודן[39] כחסרי ערך”[40].

את ספרו, "ויקהל משה", הדפיס בדסאו, בבית הדפוס של משה בנימין וולף (אנ') אשר פרש עליו את חסותו וסיפק את צרכיו לאורך כל תקופת ההדפסה[41]. בחנוכה ה'תנ"ט החלה הדפסת החיבור[42], והספר ראה אור באותה שנה[43].

עקבותיו של רבי משה נעלמו מאיתנו לאחר שנת תנ"ט[45].

משנתו והגותו

רבי משה פעל בתקופה סוערת בתולדות יהדות מרכז אירופה, לאחר פרעות ת"ח ות"ט והופעת שבתי צבי, שלוותה במתחים משיחיים ובתופעות של ניצול לרעה של תורת הסוד.

תפיסת עולמו הקבלית

רבי משה מציג תפיסה היסטורית־רוחנית בעלת אופי קבלי. במסורת שקדמה לימי האר"י, ובייחוד בקרב יהודי איטליה, זוהתה שנת ה'של"ה (1575) כ״שנת הגאולה״[46]. בחוג תלמידי האר"י נקשרה שנה זו לייעודה הגאולי של תורתו ולתפקידו ההיסטורי[47]. בכך מוסבר העיתוי שבו נגזר משמים שיתגלו סתרי תורה — אשר עד אז, כשמם, ייעודם היה להיוותר נסתרים. מעתה ואילך נעשה העיסוק בהם ראוי ואף נדרש. גם רבי משה ראה בשנה זו נקודת מפנה, שבה נפתחו ״שערי הסוד״ בעולם, וקבלת האר"י קיבלה משמעות של תורת הגאולה. משנת ה'ש"ץ (1630) ואילך מוטלת על כל אדם החובה לפעול לתיקון נשמתו ותיקון העולם באמצעות העיסוק בספר הזוהר ותיקוני הזוהר על פי דרכו של האר"י. בדבריו הוא מדגיש את ״התנוצצות הנשמות מעולם התיקון״ ואת ה״ייחוד״ המתמיד — יסודות מרכזיים בתורת האר"י בהקשר הגאולה[48].

מאבקו במעוותי הקבלה והגבלת הקבלה המעשית

רבי משה ראה בלימוד הקבלה חובה יסודית, ובד בבד כלי חיוני למאבק במי שעושים בתורת הסוד שימוש פסול[28]. ביקורתו הופנתה במיוחד כלפי מחשבי הקיצין, שהתיימרו לבסס את דבריהם על הקבלה[49], ודרכם הרצופה עיוותים חמורים: המצאת רעיונות שאינם מעוגנים במסורת המקובלים, ניצול הקבלה לצורכי פרנסה אישית[8], שימוש מוטעה בגימטריות, הפצת נבואות שווא והבטחות כוזבות, עיסוק בחישובי קץ הגאולה בניגוד לאזהרת חז"ל — עיסוק שאף גורם להרחקת הגאולה[50].

את יישום הקבלה המעשית התיר רק במקרים חריגים של פיקוח נפש, כגון הוצאת דיבוק או שימוש בקמעות למקשה לילד[51]. במקרים אלו, שימוש נכון בקבלה מעשית מהווה גם מעשה של קידוש השם — העומד כנגד מעוותי הקבלה[28].

הפצת תורת הקבלה

מפעל חייו המרכזי של רבי משה היה הפצת לימוד הקבלה. חרף ההתנגדות הרווחת להדפסת ספרי קבלה[52], פעל רבי משה להבאת חיבוריו לדפוס. ספרו "ויקהל משה", זכה להסכמותיהם של רבנים חשובים, שחלקם אף עודדו אותו במפורש להדפיסו[53].

הצנזורה והגבלות הדפוס

מטעמים דתיים־פוליטיים הייתה הצנזורה במרחב האימפריה ההבסבורגית קפדנית במיוחד, והופקדה בידי מסדר הישועים כחלק ממאמצי הקונטרה-רפורמציה[54]. פיקוח זה השתרע גם על ספרים עבריים. בפראג, למשל, החלו להידרש אישורי הדפסה רשמיים בדפי השער, והפיקוח נעשה מחמיר ולעיתים אף שרירותי. כאשר עבר רבי דוד אופנהיים לפראג, העביר את אוצרות ספרייתו הידועה אל מחוץ לשטחי הממלכה — לבית חותנו שבהנובר — מחשש לפגיעת הצנזורים[55]. מגבלות אלו צמצמו את מספר בתי הדפוס שפעלו בתחומי הממלכה ואת היקף פעילותם, והקהילות היהודיות נאלצו לייבא ספרים מבתי דפוס שמחוץ לגבולותיה.

מי שנהנה מקשרים בחוגי הצנזורה יכול היה לנסות להשיג רישיון הדפסה; עם זאת, ניתן היה להעריך את סיכויי קבלתו של רישיון בהתאם למידת ה„קבליות” של החיבור[56]. הדפסת ספרי קבלה נעשתה אפוא כמעט בלתי אפשרית, ורבי משה נאלץ להרחיק עד דסאו שבגרמניה כדי להביא את ספרו לדפוס.

בשנת 1712, במסגרת מנגנון הצנזורה בפראג, נערכו חיפושים בבתיהן של 42 משפחות יהודיות; במהלכם נתפסו מאות ספרים, ובהם 12 עותקים של „ויקהל משה”. בדו"ח החיפוש סווג הספר כ„בעל תוכן מזיק”, לצד ספרי תלמוד שלא עברו צנזורה וספרי קבלה נוספים. עוד צוין כי ספרי תלמוד וקבלה כבר „גונו והושמדו פעמים רבות על ידי האפיפיורים העליונים, וכן על ידי הקיסרים הרומיים רמי־המעלה, וגם בידי ועידות הכנסייה ונסיכי הכנסייה הנאמנים”. הצנזורים הוסיפו והעירו כי רב העיר, רבי דוד אופנהיים, אישר בעבר — בתקופת כהונתו כרבה של ניקולסבורג — את הדפסת „ספר מביש זה”[57].

בעוד רבי דוד אופנהיים תמך בהפצת חיבוריו, הרי שרבי אלעזר פלקלס, כאשר כיהן לימים כרב בפראג, הלין בדרשותיו על הלומדים ב"ויקהל משה" ובספרי קבלה נוספים בטרם התבססו בלימוד השולחן ערוך[58]. הוא אף הצדיק את גזירות השלטון שאסרו על החזקת ספרי קבלה, מתוך חששו מהשפעת הפרנקיסטים[59].

במחקר

  • גרשם שלום זיהה את רבי משה כעד מפתח למתח המשיחי שליווה את התפשטות קבלת האר"י במאה ה-17. שלום ייחס חשיבות מיוחדת לעדותו, במיוחד מכיוון שרבי משה לא השתייך לשבתאים. לדעת שלום, עדותו מצביעה על הזיקה העמוקה בין קבלת האר"י לציפיות המשיחיות, שהיוו גורם מרכזי בהתפתחות השבתאות[60].
  • משה אידל, לעומתו, מדגיש את עדותו על התפוצה המוגבלת של כתבי האר"י[18]. לטענתו, כתבים אלו לא היו נפוצים, הן לפני הופעת שבתי צבי והן לאחריה[61]. אידל סבור שעדותו המאוחרת של רבי משה (משנות ה-90 של המאה ה-17) על הקשר בין קבלת האר"י לגאולה, משקפת את השפעת האירועים השבתאיים עצמם, וכי הרעיונות המשיחיים התגבשו רק בעקבות השבתאות[62].

משפחתו

נשא את בתו של רבי אליעזר ליברמן, בנו של החסיד המקובל רבי אייזק בינש מפראג[63]. בנו, רבי יעקב יוסף צורף, שנפטר בשבט ה'תק"ב, נקבר בפראג[64]. נינו היה הרב יעקב אורי שרגא פייוויל מזלאטאווא, מחבר "בית יעקב אש"[65].

חיבוריו

  • ויקהל משה – חיבור המשמש כמבוא לחכמת הקבלה[19]. נדפס לראשונה בדסאו בשנת ה'תנ"ט[43], ושב ונדפס במהדורות צילום אחדות[66].
  • זרע קודש מצבתה – ספר העוסק בתיקוני תשובה. נדפס לראשונה בפירט בשנת ה'תנ"ו[35]. מהדורה נוספת, בצירוף הספר בת מלך לרבי שמעון בן דוד אביוב, ראתה אור בוונציה בשנת ה'תע"ב[44]. עותק מן הדפוס הראשון היה ברשותו של רבי חיים הלברשטאם מצאנז, שחיבב את הספר במיוחד. לאחר פטירתו עבר העותק בירושה לבנו, רבי ברוך מגורליץ, שמסרו למדפיס לשם הדפסה מחודשת. הספר נדפס במונקץ' בשנת תרמ"א וזכה לחיבה יתירה בקרב גדולי החסידות[67], ומאז נדפס שוב במספר מהדורות נוספות[68].
  • חקל תפוחין – חיבור הכולל ביאורים למאמרים מספר הזוהר על פי סדר פרשיות התורה[69]. החיבור לא נדפס ולא הגיע לידינו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 סיני האק, משפחות ק"ק פראג, ברטיסלבה, ה'תרנ"ב, עמוד 230
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ע' שמות דמטטרון, ה'תל"ח (לא צוין הדפוס), שער הספר
  3. ↑ דוד קאופמן ציין כי על־פי הרישום על מצבת בנו (יעקב יוסף)[1], שם המשפחה הוא "נייאשטעדטל". לדעתו, ייחוס שם המשפחה "גראף" נבע מבלבול עם כינויו על שם עיר מוצאו — "משה פראגר"; (ראו: Samson Wertheimer, der Oberhoffactor und Landesrabbiner, (1658-1724) und seine Kinder, ווינה, 1888, עמ' 56, הערה 2), אך חתימותיו של ר' משה בספריו מעידות בבירור על השימוש בשם גראף ([2]; ויקהל משה, דעסוי, תנט, אקרוסטיכון שיר הפתיחה). הכינוי (נ"ש) אצל האק מציין כנראה את ניקולשבורג, ממנה שב בנו לפראג.
  4. ↑ ויקהל משה, דף לד עמ' ב; זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו, הקדמת המחבר
  5. ↑ ויקהל משה, דף ה עמ' א, ההקדמה השניה
  6. ↑ עזריאל גינציג, ‏Die "Wundermänner" im jüdischen Volke ihr Leben u. Treiben, עמ' 102
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 הסכמה, ויקהל משה, דף א עמ' ב
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 ויקהל משה, דף ו עמ' ב
  9. ↑ ”נותן טעם בר נותן טעם צדיקא בר צדיקא” (הסכמת רבי שמשון ורטהיימר[7]). נראה שאביו, רבי מנחם, נפטר ונקבר בפראג[8].
  10. ↑ ויקהל משה, החל מדף ו עמ' א
  11. ↑ [2]. לצורך הדפסת החיבור נסע ככל הנראה לוילהרמסדורף (אנ') ראו: דף הספר באתר הספרייה הלאומית.
  12. ^ 12.0 12.1 ויקהל משה, דף ה עמ' א. אודות ר' משה אוסטרליץ ראו: דוד קאופמן, ‏Die letzte Vertreibung der Juden aus Wien und Niederösterreich: ihre Vorgeschichte (1625-1670) und ihre Opfer, בודפסט, 1899, עמ' 171
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 ויקהל משה, דף ה עמ' ב, ההקדמה השניה
  14. ↑ לעומת פראג, בניקולסבורג הייתה הקבלה נחלתם של יחידי סגולה בלבד[8]. על המקובלים בפראג ובניקולסבורג ראו: רבי חיים נתן דמביצר, כלילת יופי – חלק ב, קראקא, תרנג, דף קכב עמ' ב.
  15. ^ 15.0 15.1 זרע קודש מצבתה, הקדמת המחבר
  16. ↑ [15]. בכתביו, מרחיב רבי משה בשבחם של רבי דוד ובני משפחת אופנהיים, אשר תורה וגדולה התאחדו על שלחנם, ומתאר את מסירותם להחזקת לומדי התורה[13].
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 מעשה ה' כי נורא, בסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 ויקהל משה, לקראת סוף ההקדמות, דף יד עמ' א
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 זרע קודש מצבתה
  20. ↑ [7]. להרחבה ראו: Samson Wertheimer, der Oberhoffactor und Landesrabbiner, (1658-1724) und seine Kinder, עמ' 56-57.
  21. ↑ ויקהל משה, דף א עמ' א, הקדמה – לכבוד המחבר
  22. ^ 22.0 22.1 בסוף מעשה ה' כי נורא
  23. ↑ ככל הנראה, שנים ספורות קודם לכן נדפס בפראג החיבור „מעשה של רוח בק"ק קארץ“ (שרה צפתמן, "מעשה של רוח בק"ק קארץ" — שלב חדש בהתפתחותו של ז'אנר עממי, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך ב, תשמ"ב, עמ' 17-19, באתר JSTOR), ובהמשך תועד מקרה נוסף שאירע אף הוא בפראג ('מעשה מהחסיד המקובל הקדוש מו״ה פייבוש מבית דינו של עיר פראג׳, הובא על ידי: גדליה נגאל, רוח בפראג, בתוך: סיפורי דיבוק בספרות ישראל, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 106)
  24. ^ 24.0 24.1 מעשה ה' כי נורא
  25. ↑ במשך שש שנים לא צלחו המאמצים לסילוק הרוח; במהלכן נדד הנער ממקום למקום בעוד סיפורו מתפשט והולך. הדיבוק, שדיבר מגרונו של הנער, נהג להתוודות על עוונותיו בראש חוצות בפני יהודים ונוצרים כאחד, תוך שהוא מבצע מעשים על-אנושיים[24].
  26. ↑ התקופה חפפה לסיומו של גל משפטי המכשפות בצפון מורביה (אנ'), ובמרחב התרבותי — היהודי והנוצרי כאחד — נקשר השיח על העל־טבעי במאבק בכוחות הרוע. ראו: ג'ייקוב ראדר מרכוס, דער מאָדנער פאַל מיט דוד באכראך, בתוך: ייווא בלעטער, ניו יורק, 1945, כרך כה, עמ' 367
  27. ↑ מעשה ה' כי נורא
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 ”לכן חמת ה' מלאתי וקנאת ה' צבאות קנאתי מלחמות ה' לוחמתי... לבטל דבריהם ופטפוטיהם וצפצופיהם” ([8]); על תלמידי חכמים כתב: ”ועל הרועים חרה אף קנאתי הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה אשר להם העוז והמשרה... לישרים נאוה תהילה וישים תה(י)לה ותפ(י)לה בטופלי שקר ורופאי אליל חזו שוא ומדוחים שגו ברואה” (שם, בהקדמה הראשונה)
  29. ^ 29.0 29.1 איין וונדערליכע מעשה פון איין רוח, אמסטרדם, כ"ו תמוז תנ"ו, על פי איגרת שכתיבתה הושלמה בניקולסבורג בג' אדר ב'. גרסה זו נשלחה למומר פרידריך ראכשטאט די-וייל על ידי יהודי שביקש להשיבו ליהדות. בתרגום להולנדית היא מופיעה בספרו האנטישמי של די-וייל, "Vertoog van de wangestalte des hedendaagse superstitieuse jodendoms, mitsgaders hare stoute hardnekkigheyd, in 't lasteren van den Heere der heerlijkheyd, ende misbruyk van die aan haar gegunne vryheyd, klaar en duydelijk voorgestelt", Dordrecht, 1698, עמ' 29-59. למרות שגירסה זו שונה מהגירסה שהדפיס רבי משה, הוא הציג גם אותה בגיסן בפני מילפיהרר (רודולף מרטין מילפיהרר, "M. Rodolphi Martini Melführeri Accessions Ad Celeber. Viri, Theodori Jansonii Ab Almeloveen, Med. Et Polyhistoris Hardervic. Bibliothecam Promissam Et Latentem", Moritz Hagen (מביא לדפוס), הוצאת Andreas Otto, שוואבך ונירנברג, 1699, עמ' 70 (R. MOSIS PRAGENSIS) (בלטינית)). לפחות עוד גרסה אחת ביידיש הודפסה עד סוף השנה שאחריה (על ידי עד ראיה שמציין כי הסיפור נדפס כבר על פי אחת מתוך רבות מן האיגרות הנפוצות, אך עם חוסרים רבים ודברים בדויים), ראו: משה שטיינשניידר, Catalogus Librorum Hebræorum in Bibliotheca Bodleiana, ברלין, 1852 - 1860, עמ' 616 (מס' 3921). גרסה נוספת ביידיש נדפסה מאוחר יותר תחת הכותרת מעשה גדול ונורא, ניקולסבורג, דפוס האלמנה פראנצישקא נייאמאנין (בין השנים: 1767-1778).
  30. ↑ [28]. יש שמצוקתם הביאה אותם אף לפנות לעזרת מיסטיקנים שאינם יהודים. ראו למשל: 'מעשה של רוח בק"ק קארץ בשעת רעש המלחמה׳, דף 1 עמוד א, שורה 17. צוטט על ידי: שרה צפתמן, "מעשה של רוח בק"ק קארץ" — שלב חדש בהתפתחותו של ז'אנר עממי; גדליה נגאל, מעשה של הרוח בק"ק קארץ שהיה בימי רעש המלחמה, בתוך: סיפורי דיבוק בספרות ישראל, עמ' 77. להרחבה ראו: שם, עמ' 37. בספרון איין וונדערליכע מעשה פון איין רוח[29] (עמ' 58 בתרגום להולנדית) מצוין כי אנשי הדת הנוצרים שראו את הנער, טענו שבלתי אפשרי לסלק את הרוח.
  31. ↑ ”התאספו שם עם עצום ורב יהודים וערלים וגם איזה מושלים” (מעשה ה' כי נורא)
  32. ↑ ”המעשה גדול לעיני כל ישראל אשר זה משה האיש עשה אשר אין זכרון לראשונים ומכל שכן לאחרונים בק"ק נ"ש בהוצאת הרוח הקליפה הגדולה וקשה”[19]. תיאור קצר של יציאת הרוח נכתב בידי אחד הדיינים המשתתפים, רבי אברהם נפתלי הירש שפיץ, מלא רצון, פרנקפורט, ה'ת"ע, הקדמה, דף ב עמוד ב, והוא מקביל לתיאור שבזרע קודש מצבתה.
  33. ↑ ”אחר זה אמרו התפלה הסדורה בקונטרס הרוח שהיה פה בשנת תנ״ו הנקרא רוח ביכיל אחר זה אמר הנער זה התפלה טוב” ובהמשך שם: ”אחד כך אמרו... ותפילה הסדורה בקונטרס הרוח משנת תנ"ו הנ"ל” (הוצאת דיבוק בניקולסבורג בשנת תקמ"ג: חייט, משה אברהם בן ראובן, רוח חיים, דפוס הרש מנקר ואברהם טריביטש, תקמ"ה, דף ו עמוד א ודף ז עמוד א). בגרסה היידית של הסיפור משנת תקמ"ג כונה הקונטרס ”"קונטרס הרוח הישן" ("דען אלטין רוח ביכל")” (חייט, משה אברהם בן ראובן, רוח חיים (יידיש), דפוס הרש מנקר ואברהם טריביטש, תקמ"ה, דף ו עמוד א ודף ז עמוד ב, באתר גוגל ספרים).
  34. ↑ עמודי שמים ח"ג, אלטונה, ה'תק"ה, שער עליית הטבע, דף רנט עמוד א
  35. ^ 35.0 35.1 זרע קודש מצבתה, פירדא, תנו, באתר היברובוקס
  36. ↑ ”ע״כ עזבתי את ביתי ואת עירי וארחיק נדוד והוזלתי מעותי מכיסי כדי לזכות את הרבים” ([2])
  37. ↑ הסכמת רבי דוד אופנהיים ניתנה בניקולסבורג בא' באלול תנ"ח[7], נתון העולה בקנה אחד עם דבריו: ”זה איזה שנים שבא לחסות תחת כנפי...”. אמנם החל מהמהדורה השנייה מופיע התאריך "עש"ק ר"ח אלול תנ"א", אך אימוץ גרסה זו מחייב את הפרשנות שמדובר בערב שבת שבה עתיד לחול ראש חודש, שכן בשנת תנ"א חל ראש חודש אלול בימים שבת וראשון.
  38. ↑ Stephen G. Burnett, "The Regulation of Hebrew Printing in Germany, 1555-1630: Confessional Politics and the Limits of Jewish Toleration", בתוך: Infinite Boundaries: Order, Disorder, and Reorder in Early Modern German Culture (Sixteenth Century Essays & Studies), יוני 1998, עמ' 347 (באנגלית)
  39. ↑ הכוונה לפילוסוף הצרפתי ז'אן בודן (Jean Bodin) וספרו: "על דמונומניה של מכשפים" (אנ').
  40. ↑ "M. Rodolphi Martini Melführeri Accessions Ad Celeber. Viri, Theodori Jansonii Ab Almeloveen, Med. Et Polyhistoris Hardervic. Bibliothecam Promissam Et Latentem", עמ' 69-70 (R. MOSIS PRAGENSIS). מילפיהרר מציין ב-1699 כי הספר "מִפְתַּח הַקַּבָּלָה" עתיד לראות אור בקרוב (כנראה הכוונה לחיבור "ויקהל משה", או לחלקים ממנו שהוצגו בפניו בשם זה). כמו כן, הזכיר ספר בשם "זְקַן הַקֹּדֶשׁ" אותו מקווה רבי משה להדפיס בעתיד (ייתכן כי שם זה מתייחס לחיבור בנושא קבלי (כגון "תיקוני דיקנא"), אם כי נימתו המבודחת של מילפיהרר בקטע זה מעוררת ספק אם אכן מדובר היה בחיבור ממשי.).
  41. ↑ ויקהל משה, בסיום "הקדמת והתנצלות הרב המחבר". וולף הקים בדסאו קומפלקס שכלל בית דפוס לצד בית מדרש ("קלויז") ודאג לקיומו של חוג לומדים קבוע במקום. המבנה שימש גם כאכסניה לתלמידי חכמים שפקדו את העיר או הגיעו להדפיס את חיבוריהם, ואלו יכלו לשהות בו חודשים ארוכים, כאשר צורכיהם מסופקים בידי משפחת וולף. ראו: מקס פרוידנטל, "Die Bruderssöhne d. Hoffakt.: Wolf Dessau u. R. Isaak Gerson", בתוך: Aus der Heimat Mendelssohns: Moses Benjamin Wulff und seine Familie, die Nachkommen Moses Isserles, ברלין, 1900, עמ' 121 (בגרמנית).
  42. ↑ מקס פרוידנטל, "Verzeichnis der Drucke der Wulffschen Presse zu Dessau, Halle, Cöthen und Jessnitz", בתוך: Aus der Heimat Mendelssohns: Moses Benjamin Wulff und seine Familie, die Nachkommen Moses Isserles, נספח ביבליוגרפי 1, 7. (ויקהל משה), עמ' 237
  43. ^ 43.0 43.1 ויקהל משה, דעסוי, תנט, באתר היברובוקס
  44. ^ 44.0 44.1 בת מלך, באתר היברובוקס
  45. ↑ ‏Die "Wundermänner" im jüdischen Volke ihr Leben u. Treiben, עמ' 105. שמו מופיע שוב בכתובים בשנת תע"ב, במהדורת ספרו "זרע קודש" שנדפסה בצירוף החיבור "בת מלך", אך מהדורה זו אינה מציינת כל מעורבות פעילה מצדו בהדפסה ואין בה כדי לשפוך אור נוסף על קורותיו[44]. רמזים אפשריים לזיהויו בשנותיו האחרונות: ב"קרית ספר" (רבעון לביבליוגרפיה של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, כרך 11, חוברת 3, ירושלים תרצ"ד, עמ' 381, הערה 1) הוצע לזהות את צוואתו עם צוואת רבי משה חסיד שנדפסה יחד עם צוואת רבי יונה לנדסופר בספר "דרך טובים", ולפי זה הוא רבי משה חסיד מפראג, ידידו של רבי יונה לנדסופר. רבי ישראל ברגר זיהה אותו עם "משה פרעגיר" הנזכר בכתבי רבי יעקב עמדין (זאת תורת הקנאות, אמסטרדם, תקיב, דף נח עמ' א), וראה בכך הוכחה לדחיית חשדותיו של היעב"ץ בענייני שבתאות (מאמר קנאת האמת, וילקט יוסף,שנה שניה, קונטרס טו, בונהאד, סיון ה'תר"ס, סימן קנז. מנגד, ראוי לציין את יחסו האוהד של היעב"ץ לסיפור הדיבוק בניקולסבורג. כמו כן, על פי יוסף צדנר, בעותק הספר "ויקהל משה" השמור בספריית המוזיאון הבריטי, מצויות הערות בכתב ידו של היעב"ץ (Catalogue of the Hebrew Books in the Library of the British Museum, ברלין, 1867, עמ' 587 (MOSES ben MENAHEM GRAF).).
  46. ↑ ”ושלה רמז אל האושר של שנת של״ה לאלף הששי” (רבי אברהם בן אליעזר הלוי, מאמר משרא קטרין, קוסטאנטינה, ר"ע, ד"ה ועתה נדבר בסוד שמות בני יהודה); רבי עזריה מן האדומים מזכיר בספרו מאור עינים את הציפייה הרווחת בקרב יהודי איטליה לקראת שנה זו, ואת דבריו של המקובל רבי מרדכי דאטו בספרו מגדל דוד, שחובר בשנת שט"ו ויוחד לביאור משמעותה של שנת של״ה (חלק א, אמרי בינה, פרק מג, דף קלח ע"ב ואילך); דניאל בן פרחיה הכהן, שמונה שערים, בסוף ספר שארית יוסף לרבי יוסף בן שם טוב בן ישועה חי, שאלוניקי, שכ"ח, שער שמיני, אות ז. ראו: דוד תמר, הציפייה באיטליה לשנת הגאולה של"ה: שני פרקים מספר "עבודת הקודש" למחבר עלום-שם, ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, כרך ב, ירושלים, תשי"ח, עמ' סא-פח.
  47. ↑ רבי נפתלי הרץ בכרך, עמק המלך, אמשטרדם, ת"ח, שער רישא דזעיר אנפין, שער טז פרק יב, דף קלב עמוד א ושם, פרק מד, דף קנא עמוד ב. ראו: אבא הלל סילבר, A history of Messianic speculation in Israel from the first through the seventeenth centuries, ניו־יורק, 1927, פרק 6 (THE SIXTEENTH CENTURY), עמ' 137-139.
  48. ↑ ויקהל משה, דף נח עמ' ב ולעיל שם, דף ח עמ' ב
  49. ↑ ”בודאי שהם מכיתות שאין רואים פני שכינה” ([8]).
  50. ↑ ”ואומרים להמון עם שהוא קבלה... ועושים קודש חול ומחול קודש אפילו משמות בני אדם מונים וסופרים... ומגידים עתידות להמון עם בדברי שוא ותעתועים... ומתעים את המון עם ומבלבלים ומהרסים הבנין עולם בדברי היתול וחלקלקות ומחשבים את הקץ בדברי שקר בדרך גמטראות מה שאמרו חז"ל אוי למחשבי [קיצין]... ואומרים החזון שוא ומקסם שקר למועד ולימים וכזובים אגרתם וכזבים למרחקים ולפתאים עליהם ועל כיוצא בהם אמר הכתוב שמה ושערוריה נהיתה בארץ הנביאים נבאו בשקר... כאשר עלתה כמה פעמים בימינו ונולדו כמה וכמה פרצות נגד המון עם כאשר שמעתי באזני בעוונותי הרבים ומדברים עתק על ה' ועל משיחו על לא באה החזון השוא ושקר ליום המוגבל... ואדרבה הם מרחקים את הקץ” ([8]).
  51. ↑ ויקהל משה, דף י עמ' א; [22].
  52. ↑ ראו דבריו: ויקהל משה, דף ז עמ' ב
  53. ↑ ויקהל משה, הסכמת רבי ישראל סג"ל פרנקל; שם, הסכמת רבי יום טוב ליפמן אב"ד פרשבורג. ראו גם: [19]; [18].
  54. ↑ NORBERT BACHLEITNER, From Paternalism to Authoritarianism: Censorship in the Habsburg Monarchy (1751–1848), Slavica Tergestina, כרך 21 (2021/I), עמ' 56
  55. ↑ גידו קיש, Die Zensur judischer Bucher in Böhmen: Beiträge zu ihrer Geschichte, Jahrbuch der Gesellschaft für Geschichte der Juden in der Čechoslovakischen Republik, כרך 2 (1930), עמ' 460, 464
  56. ↑ ראו למשל: ישעיהו זנה, לתולדות השבתאות באיטליה, ספר היובל לכבוד פרופיסור אלכסנדר מארכס, בעריכת דוד פרענקיל, ניו יורק, תש"ג, עמ' 96
  57. ↑ גרשון וולף (גר'), ‏'Auto da fé jüdischer Bücher in Prag, 1714', Hebräische Bibliographie, ברלין, 1863, 6, עמ' 39-35, באתר גוגל ספרים
  58. ↑ קונטרס אהבת דוד, פראג, תקס, דף יט עמ' ב
  59. ↑ קונטרס אהבת דוד, דף כ עמ' ב; תשובה מאהבה חלק א, פראג, תקסט, סימן כו
  60. ↑ גרשם שלום, שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חײו: כרך א, תל־אביב, הוצאת עם עובד, 1967, עמ' 54
  61. ↑ 'אחד מעיר ושניים ממשפחה' — עיון מחודש בבעיית תפוצתה של קבלת האר"י והשבתאות, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 44, קיץ תש"ן, עמ' 18, באתר JSTOR
  62. ↑ 'אחד מעיר ושניים ממשפחה' — עיון מחודש בבעיית תפוצתה של קבלת האר"י והשבתאות, עמ' 23.
  63. ↑ על חותנו זקנו, רבי אייזק בינש, כתב: ”מופלג בחסידות ומקובל הגדול הישיש כמהור״ר אייזק בינש” (ויקהל משה, דף א עמ' ב). על פעילותו של רבי אייזק בינש בתחום גירוש דיבוקים ועל משפחתו בפראג, ראו: שרה צפתמן, גירוש רוחות בפראג במאה הי"ז: לשאלת מהימנותו ההיסטורית של ז'אנר עממי, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כרך ג, תשמ"ב, עמ' 7-33, באתר JSTOR
  64. ↑ [1]. ייתכן כי בן נוסף, בשם ר' אייזק, נקבר אף הוא בפראג: משפחות ק"ק פראג, עמוד 220.
  65. ↑ רבי יעקב אורי שרגא פיבל בן מנחם נחום, שער הספר תהלות יעקב, המבורג, ה'תקמ"ד
  66. ↑ בדפוס זאלקווא: ויקהל משה, תק"א, באתר היברובוקס; ויקהל משה, תקל"ה, באתר היברובוקס. ויקהל משה, לעמבערג, 1860, באתר גוגל ספרים. ראו גם: יצחק אייזיק בן יעקב, אוצר הספרים, ווילנא, תר"מ, עמ' 149, ערך "ויקהל משה".
  67. ↑ ”וגם כל צדיקי דורינו שליט״א מחבבים מאד זה הס׳ כמו שנראה בהסכמותיהם שכ׳ שראוי לעיין בזה הספר בכל יום או עכ״פ פ״א בשבוע” (שער הספר, זרע קודש, לאדז', תרפ"ח, באתר בית המכירות תפארת, מכירה אינטרנטית מס' 11 (23.2.2020), פריט 43). ראו: הסכמות, רבי ברוך מגורליץ (על מהדורת תרמ"א); רבי יחזקאל משינאווא, בתחילת זרע קודש מצבתה, מונקאטש, תרנ"ג; הסכמות האמרי אמת מגור והרבי מפילץ (מהדורת לאדז' תרפ"ח, תמונה באתר בידספיריט, ברנד, מכירה פומבית מס' 8 (30.6.19), פריט 34).
  68. ↑ זרע קודש מצבתה, (עם ספר בת מלך), מונקאטש, תרנ"ג, באתר היברובוקס; זרע קודש מצבתה, דפוס אברהם רוזנגרטן, פיעטרקוב, תר"ע, גישה מקוונת באתר הספרייה הלאומית; לאדז', תרפ"ח; בארדיאב, תרפ"ט
  69. ↑ זרע קודש מצבתה, בהקדמה הפותחת במילים "ישמח משה"

משה מפראג36307553Q118390377

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רבי_משה_מפראג&oldid=3665398"