רבי משה מפראג
| לידה |
ה'ת"י בערך פראג |
|---|---|
| פטירה | לאחר ה'תנ"ט |
| שם מלא | רבי משה בן רבי מנחם גראף |
| מקום פעילות | מרכז אירופה |
| מקום מגורים | פראג, ניקולסבורג |
| תחומי עיסוק | רב, מקובל, מחבר ספרים |
| חיבוריו | ויקהל משה, זרע קודש מצבתה, חקל תפוחין |
| רבותיו | רבי דוד אופנהיים |
| אב | רבי מנחם (מנלי) |
| חותנים | רבי אליעזר ליברמן בן רבי אייזק בינש |
רבי משה בן רבי מנחם גראף[1] (ידוע גם כ"רבי משה מפראג" או "רבי משה פרעגר"[2]) היה רב, מקובל ומחבר ספרי קבלה שפעל במרכז אירופה במאות השבע עשרה והשמונה עשרה. נודע בעיקר בשל חיבורו "ויקהל משה", המשמש כמבוא לחכמת הקבלה. היה תלמידו של רבי דוד אופנהיים.[3]
ביוגרפיה
רבי משה נולד בפראג[4] בערך בשנת ה'ת"י (1650)[5], לרבי מנחם, שנודע בצדקותו[6].
בתקופת לימודיו בבית המדרש בפראג שילב בין לימוד התלמוד להעמקה בתורת הנסתר, בה מסר שיעורים קבועים. באותה תקופה עסק בכתיבת חיבורו חקל תפוחין, שבו ביאר מאמרים מורכבים מספר הזוהר[7]. בשנת ה'תל"ח (1678) הביא לדפוס את הספר ע' שמות דמטטרון[8].
בג' בתמוז ה'תמ"ט (21 ביוני 1689) התרחשה שריפה שהחריבה את הרובע היהודי בפראג, בעקבות כך נדד עם משפחתו[9] לניקולסבורג, שם התקבל בכבוד על ידי רב העיר ומדינת מורביה, רבי אליעזר מנדל פאנטא. הרב פאנטא דאג לכל צרכיו וקבע עמו לימוד יומי בקבלה, אך נפטר כעבור זמן קצר (ב' בתמוז ה'ת"נ). בכתביו ביטא רבי משה את צערו על פטירתו בקיצור ימים של חברו ללימוד הקבלה[10]. כמו כן ביטא בכתביו את געגועיו לעיסוק בקבלה בקרב חכמי פראג. לעומת פראג, בניקולסבורג הייתה הקבלה נחלתם של יחידי סגולה בלבד[13].
לאחר פטירת רבי אליעזר מנדל פאנטא, התמנה רבי דוד אופנהיים לרב העיר. הרב אופנהיים עמד במהרה על גדולתו של רבי משה, קירבו אליו[14] ותמך בו כלכלית[15]. בעוד משפחתו השתקעה בניקולסבורג, המשיך רבי משה לנדוד ולהפיץ את תורתו. מדי פעם שב לניקולסבורג ולמד מפי רבי דוד אופנהיים[16]. בברודא (אונגריש ברוד) התקבצו סביבו תלמידים[17]. אחד מהם, רבי שמואל בן שלמה הכהן ש"ץ מברוד, סייע בהדפסת ספריו והוסיף להם הגהות משלו.
בנוסף לספרו "חקל תפוחין", הכיר רבי משה בנחיצותו של ספר מבוא ללימוד הקבלה, ולשם כך חיבר את ספרו ויקהל משה[18]. הספר כולל הקדמות על חשיבות וחובת לימוד הקבלה, "מאמר אדם דאצילות" - חיבור מאת מקובל אנונימי כהקדמה לקבלת האר"י[19], וסביבו פירוש של מחבר אנונימי וביאורו של רבי משה, "מסוה משה". בחלקו האחרון של הספר, תחת הכותרת המקורית "ויקהל משה", הופיעו דרושים מאת רבי משה.
בחורף ה'תנ"ו מסר את תורתו לתלמידים בברודא. בטבת אותה שנה שב לניקולסבורג במטרה להמשיך משם למסע הדפסת ספרו[20] אך עקב אירוע הוצאת דיבוק ותנאי מזג האוויר נאלץ להתעכב בעיר. במהלך שהותו בניקולסבורג שינה את תוכניותיו וחיבר את "זרע קודש מצבתה", ספר העוסק בתיקוני תשובה. הוא החליט להקדים את הדפסתו של חיבור זה, מתוך הכרה שהחטא הוא המונע מאנשים לעסוק ברזי התורה[21]. הספר נדפס עוד באותה השנה בפירט.
למרות שרבי משה ראה את חיבורו העיקרי בספר "חקל תפוחין"[22], חיבורו האחרון הידוע הוא "ויקהל משה", שיצא לאור בשנת ה'תנ"ט (1699) בדסאו. לאחר תאריך זה נעלמים עקבותיו[23].
משנתו והגותו
רבי משה פעל בתקופה סוערת בתולדות יהדות מרכז אירופה, לאחר פרעות ת"ח ות"ט והופעת שבתי צבי, שלוותה במתחים משיחיים ובתופעות של ניצול לרעה של תורת הסוד.
תפיסת עולמו הקבלית
רבי משה מציג תפיסה היסטורית-רוחנית קבלית. הוא זיהה את שנת ה'של"ה (1575) כנקודת מפנה שבה נפתחו שערי הסוד בעולם, וקבלת האר"י קיבלה משמעות של תורת גאולה. משנת ה'ש"ץ (1630) ואילך מחויב כל אדם לתקן את נשמתו ואת העולם באמצעות העיסוק בספר הזוהר ותיקוני הזוהר על פי דרכו של האר"י. הוא מדגיש את "התנוצצות הנשמות מעולם התיקון" ואת הייחוד המתמיד – יסודות מרכזיים בתורת האר"י בעניין הגאולה[24].
גישתו לקבלה מעשית
רבי משה התיר את יישום הקבלה המעשית רק במקרים חריגים של פיקוח נפש כגון הוצאת דיבוק או שימוש בקמעות למקשה לילד[25]. מקרה כזה התרחש בשבט ה'תנ"ו, כאשר נקרא על ידי רבי דוד אופנהיים, לסלק דיבוק ידוע שנאחז בנער במשך למעלה משש שנים. רבי משה הוציא את הדיבוק יחד עם דייני העיר, במעמד פומבי בנוכחות אלפי אנשים, יהודים ולא-יהודים, לרבות אנשי השלטון. תיאור מפורט של האירוע, שכותרתו "מעשה ה' כי נורא", נחתם בידי רבי דוד אופנהיים ורבנים נוספים, ונדפס עוד באותה שנה כנספח לספרו "זרע קודש מצבתה"[26].
מאבק במעוותי הקבלה
רבי משה ראה בלימוד הקבלה חובה בסיסית, ובמקביל זיהה בו כלי חיוני למאבק במי שעושים בתורת הסוד שימוש פסול[28]. הוא מתח ביקורת חריפה במיוחד על מחשבי הקיצין שהתיימרו להסתמך על תורת הקבלה[29], והצביע על מספר עיוותים חמורים בדרכם: המצאת רעיונות שאינם מעוגנים במסורת המקובלים, ניצול הקבלה לצורכי פרנסה אישית[27], שימוש מוטעה בגימטריות, הפצת נבואות שווא והבטחות כוזבות, עיסוק בחישובי קץ הגאולה בניגוד לאזהרת חז"ל והרחקת הגאולה על ידי כך[30].
הפצת הקבלה
מגמתו העיקרית של רבי משה הייתה הפצת לימוד הקבלה. חרף ההתנגדות הרווחת להדפסת ספרי קבלה[31], פעל רבי משה להפצת תורת הקבלה באמצעות הדפסת ספריו. חיבוריו, ובמיוחד "ויקהל משה", זכו להסכמות מרבנים חשובים, אשר חלקם אף דחקו בו להביאם לדפוס[32].
יחס הרשויות להדפסת ספרי קבלה עלול היה להיות עוין במיוחד. בשנת 1712, במסגרת מנגנון הצנזורה שכונן בפראג, נערכו חיפושים בבתיהן של 42 משפחות יהודיות בעיר, במהלכם נתפסו מאות ספרים, ובהם 12 עותקים של "ויקהל משה". בדו"ח החיפוש סווג הספר כ"בעל תוכן מזיק", לצד ספרי תלמוד לא מצונזרים וספרי קבלה אחרים. צויין בביקורת כי רב העיר, רבי דוד אופנהיים, בתקופת כהונתו כרבה של ניקולסבורג, אישר את הדפסת "ספר מביש זה"[33].
בעוד רבי דוד אופנהיים תמך בהפצת כתביו, רבי אלעזר פלקלס, שכיהן מאוחר יותר כרב בפראג, קובל בדרשתו על הלומדים בספר "ויקהל משה" ובספרי קבלה אחרים בטרם התבססו בלימוד השולחן ערוך[34]. הוא אף הצדיק את גזירות השלטון שאסרו על החזקת ספרי קבלה, בחששו להשפעת הפרנקיסטים[35].
במחקר
גרשם שלום זיהה את רבי משה כעד מפתח למתח המשיחי שליווה את התפשטות קבלת האר"י במאה ה-17. שלום ייחס חשיבות מיוחדת לעדותו, במיוחד מכיוון שרבי משה לא השתייך לשבתאים. לדעת שלום, עדותו מצביעה על הזיקה העמוקה בין קבלת האר"י לציפיות המשיחיות, שהיוו גורם מרכזי בהתפתחות השבתאות[36].
משה אידל, לעומתו, מדגיש את עדותו על התפוצה המוגבלת של כתבי האר"י. לטענתו, כתבים אלו לא היו נפוצים, הן לפני הופעת שבתי צבי והן לאחריה[37]. אידל סבור שעדותו המאוחרת של רבי משה (משנות ה-90 של המאה ה-17) על הקשר בין קבלת האר"י לגאולה, משקפת את השפעת האירועים השבתאיים עצמם, וכי הרעיונות המשיחיים התגבשו רק בעקבות השבתאות[38].
משפחתו
רבי משה נשא לאישה את בתו של רבי אליעזר ליברמן בן רבי אייזק בינש, שנודע כחסיד ומקובל[39].
- בנו רבי יעקב יוסף צורף, נפטר בשבט ה'תק"ב ונקבר בניקולסבורג[40].
- ייתכן שהיה לו בן נוסף בשם ר' אייזק[41].
נינו היה הרב יעקב אורי שרגא פייוויל מזלאטאווא(אנ'), מחבר הספר "בית יעקב אש"[42].
חיבוריו
- ויקהל משה - משמש כמבוא לחכמת הקבלה[43]. נדפס מספר פעמים.
- זרע קודש מצבתה - תיקוני תשובה, פירט, ה'תנ"ו. מהדורה נוספת של הספר, יחד עם בת מלך לרבי שמעון בן דוד אביוב, נדפסה בוונציה בשנת ה'תע"ב.[3][44].
- חקל תפוחין - ביאור מאמרים מספר הזוהר. החיבור נותר בכתב יד ולא הגיע לידינו.
הערות שוליים
- ↑ ע' שמות דמטטרון, תלח (לא צוין הדפוס), שער הספר
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף לד עמ' ב; זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו, הקדמת המחבר.
- ^ 3.0 3.1 "MOSES BEN MENAHEM (PRÄGER)", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ה עמ' א, ההקדמה השניה
- ↑ עזריאל גינציג(אנ') (מחבר), Die "Wundermänner" im jüdischen Volke ihr Leben u. Treiben, עמ' 102
- ↑ ”נותן טעם בר נותן טעם צדיקא בר צדיקא” (ויקהל משה, דעסוי, תנט, הסכמת רבי שמשון ורטהיימר)
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, החל מדף ו עמ' א
- ↑ ע' שמות דמטטרון, תלח, שער הספר
- ^ 9.0 9.1 ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ו עמ' ב
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ה עמ' ב, ההקדמה השניה
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף א עמ' ב, הסכמת רבי דוד אופנהיים
- ↑ זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו, הקדמת המחבר; [10]
- ↑ [9]. לאחר פטירת רבי אליעזר מנדל, התמנה רבי דוד אופנהיים לרב העיר. הרב אופנהיים עמד במהרה על גדולתו של רבי משה, קירבו אליו[11] ותמך בו כלכלית[12]. בעוד משפחתו התיישבה בניקולסבורג, המשיך רבי משה לנדוד ולהפיץ את תורתו. כמה פעמים שהה בתקופת הימים הנוראים בווינה בבית מדרשו של רבי שמשון ורטהיימר. ([10])
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף א עמ' ב, הסכמת רבי דוד אופנהיים
- ↑ זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו, הקדמת המחבר; [10]
- ↑ מעשה ה' כי נורא, בסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנ"ו. בין היתר, ביקר בקהילות שונות בתחומי ממלכת הונגריה: ”אנה אני בא, כי זה משה האיש, אשר נסתי וברחתי מפניו כל מדינות־הגר באשר יראתי מפניו, גם פה אין לי מנוחה ממנו. ומי הביאו הלום?” (בהמשך שם). כמה פעמים שהה בתקופת הימים הנוראים בווינה בבית מדרשו של רבי שמשון ורטהיימר. ([10])
- ↑ מעשה ה' כי נורא, בסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו.
- ↑ זרע קודש מצבתה, פירדא, תנו
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף יא עמ' א
- ↑ מעשה ה' כי נורא, בסוף זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו
- ↑ זרע קודש מצבתה, פיורדא, תנו
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף יד עמ' א
- ↑ עזריאל גינציג, Die "Wundermänner" im jüdischen Volke ihr Leben u. Treiben, עמ' 105. היו שביקשו לזהות את צוואתו בצוואה שנדפסה יחד עם צוואת רבי יונה לנדסופר בספר "דרך טובים", דהיינו לזהותו עם רבי משה חסיד מפראג (ראו: קרית ספר: רבעון לביבליוגרפיה של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, כרך 11, מהדורה 3, ירושלים, 1934, עמוד 381, הערה 1). אולם זיהוי זה מעורר קושי כרונולוגי: אף אם נניח שרבי משה חזר לפראג בעקבות רבי דוד אופנהיים, העובדה שרבי משה חסיד למד בישיבתו של רבי אברהם ברודא עוד קודם שהתווכח בשליחותו עם חיים מלאך, אינה מתיישבת עם היות רבי משה גראף באותה תקופה תלמידו של רבי דוד אופנהיים בניקלסבורג, ועם העובדה שאינו מזכיר כלל את רבי אברהם ברודא בכתביו. בשנים מאוחרות יותר, רבי יעקב עמדין מספר על שבתאי שהתחזה ל"בעל שם", כינה עצמו "משה פרעגיר", ושוטט ברחבי פולין וליטא ולבסוף מת שם (זאת תורת הקנאות, אמסטרדם, תקיב, דף נח עמ' א). רבי ישראל ברגר הבין את דבריו כמכוונים לרבי משה גראף, וביקש להוכיח מכך שאין לסמוך על חשדות היעב"ץ בענייני שבתאות (מאמר קנאת האמת, וילקט יוסף,שנה שניה, קונטרס טו, בונהאד, סיון ה'תר"ס, סימן קנז).
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף נח עמ' ב ולעיל שם, דף ח עמ' ב
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף י עמ' א
- ↑ זרע קודש מצבתה, פיורדא, ה'תנ"ו. ראה גם עדויות נוספות: רבי יעקב עמדין, עמודי שמים ח"ג, אלטונה, ה'תק"ה, שער עליית הטבע, דף רנט עמוד א; שפיץ, רבי אברהם נפתלי הירש בן משה, 1657-1712, מלא רצון, פרנקפורט, ה'ת"ע, הקדמה, דף ב עמוד ב
- ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ו עמ' ב
- ↑ ”לכן חמת ה' מלאתי וקנאת ה' צבאות קנאתי מלחמות ה' לוחמתי... לבטל דבריהם ופטפוטיהם וצפצופיהם” ([27]) בביקורת כתב על תלמידי חכמים שאינם עוסקים בקבלה: ”ועל הרועים חרה אף קנאתי הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה אשר להם העוז והמשרה... לישרים נאוה תהילה וישים תה(י)לה ותפילה בטופלי שקר ורופאי אליל חזו שוא ומדוחים שגו ברואה” (שם, בהקדמה הראשונה)
- ↑ ”בודאי שהם מכיתות שאין רואים פני שכינה” ([27]).
- ↑ ”ואומרים להמון עם שהוא קבלה... ועושים קודש חול ומחול קודש אפילו משמות בני אדם מונים וסופרים... ומגידים עתידות להמון עם בדברי שוא ותעתועים... ומתעים את המון עם ומבלבלים ומהרסים הבנין עולם בדברי היתול וחלקלקות ומחשבים את הקץ בדברי שקר בדרך גמטראות מה שאמרו חז"ל אוי למחשבי [קיצין]... ואומרים החזון שוא ומקסם שקר למועד ולימים וכזובים אגרתם וכזבים למרחקים ולפתאים עליהם ועל כיוצא בהם אמר הכתוב שמה ושערוריה נהיתה בארץ הנביאים נבאו בשקר... כאשר עלתה כמה פעמים בימינו ונולדו כמה וכמה פרצות נגד המון עם כאשר שמעתי באזני בעוונותי הרבים ומדברים עתק על ה' ועל משיחו על לא באה החזון השוא ושקר ליום המוגבל... ואדרבה הם מרחקים את הקץ” ([27]).
- ↑ ראו דבריו: ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף ז עמ' ב
- ↑ ויקהל משה, דעסוי, תנט, הסכמת רבי ישראל סג"ל פרנקל; שם, הסכמת רבי יום טוב ליפמן אב"ד פרשבורג. ראה גם: זרע קודש מצבתה, פירדא, תנו; ויקהל משה, דעסוי, תנט, לקראת סוף ההקדמות
- ↑
שגיאות פרמטריות בתבנית:Google book
סוג לא תואם [ עמוד ] גרשון וולף(גר') (מחבר), 'Auto da fé jüdischer Bücher in Prag, 1714, Hebräische Bibliographie, ברלין, 1863, 6, עמ' 39-35, עמ' RA1-PA35, באתר גוגל ספרים - ↑ רבי אלעזר פלקלס, קונטרס אהבת דוד, פראג, תקס, דף יט עמ' ב
- ↑ קונטרס אהבת דוד, פראג, תקס, דף כ עמ' ב; תשובה מאהבה חלק א, פראג, תקסט, סימן כו
- ↑ גרשם שלום, שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חײו: כרך א, תל־אביב , הוצאת עם עובד, 1967, עמ' 54
- ↑ פעמים 44, קיץ תש"ן, משה אידל, קבלת האר"י והשבתאות, עמ' 18
- ↑ פעמים 44, קיץ תש"ן, משה אידל, קבלת האר"י והשבתאות, עמ' 23. ראה גם דעתו של ישעיה תשבי: יעקב אלבוים (מחבר), פתיחות והסתגרות: היצירה הרוחנית־הספרותית בפולין ובארצות אשכנז בשלהי המאה השש־עשרה, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1990, עמ' 221, ושם הערה 136.
- ↑ על חותנו זקנו, רבי אייזק בינש, כתב: ”מופלג בחסידות ומקובל הגדול הישיש כמהור״ר אייזק בינש” (ויקהל משה, דעסוי, תנט, דף א עמ' ב). על פעילותו של רבי אייזק בינש בתחום גירוש דיבוקים ועל משפחתו בפראג, ראו: שרה צפתמן, גירוש רוחות בפראג במאה הי"ז: לשאלת מהימנותו ההיסטורית של ז'אנר עממי, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי ג, תשמ"ב: 7-33
- ↑ סיני האק, משפחות ק"ק פראג, ברטיסלבה, ה'תרנ"ב, עמוד 230
- ↑ סיני האק, משפחות ק"ק פראג, ברטיסלבה, ה'תרנ"ב, עמוד 220
- ↑ רבי יעקב אורי שרגא פיבל בן מנחם נחום, שער הספר תהלות יעקב, המבורג, ה'תקמ"ד
- ↑ יצחק אייזיק בן יעקב, אוצר הספרים, ויקהל משה, באתר היברובוקס
- ↑ יצחק אייזיק בן יעקב, אוצר הספרים, בת מלך, באתר היברובוקס
משה מפראג36307553Q118390377