ראובן פלדשוה

ראובן בן-שם מנהיג קן "השומר הצעיר" בעיר קובל

תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ראובן פֶלְדְשוּה (בן-שם) (ביידיש: פעלדשוה; בפולנית: Rubin Feldszuh; כ"ט באדר א' תר"ס, 28 בפברואר 1900 – י"ח באלול תש"מ, 30 באוגוסט 1980) היה עסקן ציבור, פעיל רוויזיוניסטי, רב, מחנך, עיתונאי ופובליציסט, מתעד, חוקר וסופר בפולין ובישראל. ממנהיגי הנוער הציוני בפולין שבין מלחמות העולם ומהדמויות המשפיעות בתנועת הימין הציונית במדינה, ממייסדי ומנהיגי צה"ר, בית"ר, "ברית קנאים" ו"השומר הלאומי", חלוץ העלייה השלישית ויוזם התיישבות בית"רית, הרב הראשי הראשון של פולין לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה וממחדשי הקהילה היהודית בפולין במסגרת הוועד המרכזי של יהודי פולין, ממשתתפי מרד גטו ורשה והמחתרת היהודית בארץ מטעם בית"ר, מנהל בתי ספר תיכוניים בישראל.

ביוגרפיה

ראשית דרכו

ראובן פלדשוה נולד ליוסף ורחל (רוזה) לבית סַפְרין-ליפא, בפברואר 1900 בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, אוסטריה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה היגרה עם משפחתו לבירה וינה, שם למד בגימנסיה ובאוניברסיטה.

היה מראשוני החברים בתנועת השומר הצעיר בצ'ורטקוב, ומעורב בתנועה ה גם בשנות מלחמת העולם הראשונה, בווינה, ושוב בגליציה, שהייתה לחלק ממדינת פולין העצמאית.

תחילת פעילותו הציבורית

ב-1919 עלה לארץ ישראל במסגרת גרעין השומר הצעיר שהתיישב בביתניה, שם עבד כפועל חקלאי וכנוטר. בסוף 1920 עזב את התנועה והצטרף למייסדי קיבוץ קריית ענבים מתנועת החלוץ. לאחר שקיבל הודעה כי אביו נרצח באוקראינה שב לווינה, שם השלים את לימודי הפסיכולוגיה והיה מתלמידיו של זיגמונד פרויד. בשנת 1923 קיבל תואר דוקטור (כותרת הדיסרטציה: "Die Stellung Österreichs zu England im Zeitraume des Krimkrieges (1853-1856)‎", עמדתה של אוסטריה כלפי אנגליה בתקופת מלחמת קרים). במקביל נסמך לרבנות בבית המדרש המודרני לרבנים של הרב צבי פרץ חיות, רבה הראשי של וינה.

ב-1925, במהלך מגוריו בעיר קרקוב, הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית שהוקמה על ידי זאב ז'בוטינסקי, והיה יו"ר המרכז שלה בפולין. ב-1926 החל ללמד לטינית ופילוסופיה בגימנסיה העברית "תרבות" בקובל. שם בנה והנהיג את קן "השומר הצעיר" ותרם להתעוררות הציונית של צעירי העיר.

ב-1927 עבר לבירה ורשה כדי להצטרף לוועדה המרכזית של המפלגה הרוויזיוניסטית. הוא נבחר למרכז אך החליט שלא להצטרף אליו. הוא ערך, ביחד עם העיתונאי היידי משה לייזרוביץ', את הירחון הרוויזיוניסטי היידי "דער אמת" (דֶר אֶמֶס, 'האמת'), שהופיע בשנים 1928-29. היה פעיל בגיוס חברים חדשים מקרב האינטליגנציה היהודית בוורשה ובקרן תל חי, הסניף הפולני של התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1930 הוביל מסע התרמה לקניית חמישה מטוסים למועדון התעופה של התנועה בתל אביב.

בשנת 1930 נוצר קרע בין פלדשוה וז'בוטינסקי על רקע חילוקי דעות רעיוניים, בהם דרישתו של ז'בוטינסקי לפרוש מן ההסתדרות הציונית. בשנת 1933, בעת הפילוג בתנועה, הצטרף למאיר גרוסמן להקמת מפלגת המדינה העברית, נבחר ליו"ר מרכזה בפולין וערך כמה מביטאוניה, בהם "יידן שטאטס פראָנט", "אונזער פראָנט" (אונזֶר פרוֹנט, 'חזיתנו') ו-My sami. בנוסף ייסד והיה ראש תנועת הנוער "השומר הלאומי", שהתפצל, כמו "הנוער הלאומי" ו"הרצליה", מ "השומר הטהור", וכן את ארגון הסטודנטים "מצדה". שלוש תנועות הנוער התאחדו מאוחר יותר לתנועת הנוער הציוני. ב-1933 דווח ביומון הוורשאי Kurier Poranny (קורייר פּוראני) כי פלדשוה הקים בעיר את "לגיון ברל יוסלביץ".^{[דרושה הבהרה]}

ב-1935 ייסד את תנועת הנוער "ברית קנאים" והיה למפקדה העליון. ב-1937 היה מיוזמי המצעד של הנוער היהודי לעלייה ברגל מפולין לישראל, כאקט של הפגנה כנגד השלטון הבריטי, הנועל את שערי הארץ בפני עליית היהודים. בין 1929 ל-1937 השתתף כציר תנועתו בארבעה קונגרסים ציוניים. ב-1935 וב-1937 השתתף בוועידות פסיכולוגים ופילוסופיים בפולין ובקונגרסים מדעיים בינלאומיים.

במאי 1938 השתתף באירוע מסירת מטוס שנרכש על ידי הקהילה היהודית עבור חיל האוויר הפולני. הטקס התקיים בבית הכנסת הגדול של ורשה (טלומצקה). בנאומו הדגיש את נאמנותם של היהודים לפולין.

בתקופת השואה

זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ברח עם משפחתו לקזמייר,^{[דרושה הבהרה]} אך כעבור זמן קצר שב לוורשה. בגטו היה פעיל במסגרת ארגון צבאי יהודי (המחתרת הציונית הרוויזיוניסטית). עד יולי 1942 עבד בגטו כמורה ולאחר מכן בבית המלאכה של שילינג בעבודות נגרות. למרות כישרונו הספרותי והתיעודי, הוא לא שולב בארכיון של עמנואל רינגלבלום "עונג שבת", לאור חילוקי דעות רעיוניים. זו כנראה אף הייתה הסיבה שדודניתו רחל אוירבך, שהייתה משלושת הניצולים היחידים של "עונג שבת", לא התייחסה ליומנו ולכתביו.

בין השנים 1939–1940 עבד פלדשוה בבית המשפט כמתרגם. ב-1943 הוברחה בתו יוסימה מהגטו, ושישה ימים לאחר מכן הצליחו גם פלדשוה ואשתו לברוח, דרך בית המשפט, ולהסתתר בכפר פוסטלניק שעל קו הרכבת לרדזימין. שם נפטרה הבת ממחלת השחפת, וזמן קצר לאחר מכן נפטרה אשתו משברון לב.

בסוף יולי 1944, עם שחרורה של לובלין על ידי הצבא האדום, הגיעו אליה פלדשוה ומנדל (מאקס) קוסובר והיו ממחדשי הקהילה היהודית בה. בסוף 1944 מונה על ידי שלטונות השחרור כרב ראשי של פולין.^{[דרוש מקור]} ביחד עם אמיל זומרשטיין היה חבר המועצה הארצית הלאומית, ששימשה כפרלמנט האזורי. היה פעיל בהקמת "איחוד", המפלגה הציונית שייצג בוועד המרכזי של יהודי פולין. היה ממייסדי וחברי המועצה ההיסטורית היהודית המרכזית בלובלין.

בארץ ישראל

ב-1945, לאחר סיום המלחמה, הגיע לבוקרשט בירת רומניה, ובאוקטובר 1945 עלה בשנית לארץ ישראל, באונייה "טרנסילבניה". בארץ מונה למנהל מחלקת ההתיישבות של ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצֹה"ר) ו"בית"ר". במסגרת התפקיד פעל להעברת אדמת שוני שליד בנימינה לשכונת נחלת ז'בוטינסקי, לייסוד המושבים נורדיה ורמת רזיאל וחוות הנוער בבאר יעקב ועוד. היה פעיל במחתרת הבית"רית^{[דרושה הבהרה]} ובמלחמת העצמאות עסק בשמירה. היה חבר מערכת העיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף". היה חבר המשרד הארץ ישראלי, בהנהלת הציונים הכלליים ואח במסדר בני ברית. לפרנסתו ייסד וניהל את משנות ה-50 את גימנסיה "סוקולוב-לאור" ביפו ולאחר מכן את בית הספר התיכון המקיף הקואופרטיבי "אשכולות" ביפו. בנוסף, שימש כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה לכלכלה ולמדעי החברה בתל אביב.

בין השנים 1956–1959 כיהן כנספח התרבות בשגרירות ישראל בבואנוס איירס וכשליח הסוכנות היהודית. היה ממייסדי אגודת אפרת, הארגון למניעת הפלות שהוקם על יד הרשל פיגנבויים במטרה לשקם את עם ישראל בעקבות השואה באמצעות עידוד הילודה היהודית בארץ ישראל. הוא התגורר בגבעת שמואל, שם הקים את בית הכנסת האורתודוקסי "תפארת ישראל" וכיהן כרבו. בבית הכנסת נשא דרשות בעלות אופי ליברלי, ובתו עלתה שם לתורה בבת המצווה שלה, שהייתה בת המצווה הראשונה בישראל (כך דיווחו כתבות בעיתונים השונים אז בישראל).

פלדשוה נפטר לאחר מחלה ממושכת בביתו שבגבעת שמואל באוגוסט 1980, בגיל 80. הותיר אישה, בן ובת.

ב-26 ביולי 2011 הוענק למשפחתו על ידי הכנסת אות הוקרה על מעורבותו במרד גטו ורשה.^{[דרוש מקור]}

מאמריו

מ-1928 ועד מותו פרסם בשפות יידיש, גרמנית, עברית ופולנית מאמרים, פרקים, כתבות וספרים, ערך עיתונים ואנציקלופדיה, כתב בנושאי ציונות, זיכרון השואה, חינוך ופסיכולוגיה.

שיא עבודתו הספרותית של פלדשוה היא יומן ארוך ומפורט שכתב על החיים בגטו ורשה. את היומן, בן 11 מחברות, הביא עמו לארץ, והוא שמור כיום ביד ושם. חלקים ממנו פורסמו בהמשכים החל בדצמבר 1945, זמן קצר לאחר עלייתו של פלדשוה לארץ, ביומון הרוויזיוניסטי "המשקיף" (בכותרת "פנקס החורבן"); ב-1978 ב"ילקוט מורשת"; ובגיליונות ט' (1981), י' (1982) וי"א (1983) של כתב העת "משואה" (באחרון שבהם הובא קטע נרחב מהיומן).

משפחתו

ב-1928 נישא פלדשוה לד"ר פנינה (פֶּרלה) ריכטר (1900–1943), פסנתרנית ומוזיקולוגית ילידת צ'ורטקוב. ב-1929 נולדה בתם יוסימה פלדשוה, פסנתרנית ומלחינה, שכבר בהגיעה לגיל 11 נחשבה כעילוי בנגינת פסנתר והייתה חברה בפילהרמונית היהודית בגטו ורשה. אשתו ובתו נספו במחבוא ב-1943. בשואה נספו עוד מבני משפחתו, בהם אמו רוזה, אחיו הנריק ואחיותיו רבקה ולאה.

ב-1944 בבוקרשט, בדרכם לארץ, נישא לרות האלברשטאדט (1913–2006), זמרת מוורשה, נכדתו של ר' יצחק פייגנבאום, שנמלטה מהרכבת לטרבלינקה. בני הזוג הכירו בלובלין. ב-1946 נולד בנם נקמיה, וב-1950 בתם יועזרה (יועה)-רינה. נכדתו היא המוזיקאית שרון בן שם-דה סילבה.

ספריו

• Noce Palestyńskie, Warszawa: Gitlin, 1928. (פולנית: לילות ארץ-ישראליים)
• Czerwone dusze, Warszawa: Perły, 1932. (פולנית: נשמות אדומות)

• יידישער געזעלשאטפטלעכער לעקסיקאָן: פוילן, 1, ווארשע, ורשה: יידישער לעקסיקאָגראפישער פארלאג, 1939. (לקסיקון,‫ אותיות א–ו; לא הופיע עוד) (ביידיש)
• מעל הקברים הדוממים: (כפר האיחוד "טרבלינקה"), תל אביב: חזון, תש"ו. (על גוויעתה של ורשה היהודית)
• בין חומות הגיטו: (סיפורים מגיטו ורשה); מצויר בידי לאה גרונדיג, תל אביב: נ' טברסקי, תש"ז. (לילדים)
• פסיכולוגיה: (פרופדאותיקה): לכיתות העליונות של בתי הספר התיכוניים ולבתי המדרש למורים, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ד. (קורס מבוא )
• דבטרופנומניה: הרצאות בפסיכוסופיה על מהות האנרגיה הויטאלית, בואנוס איירס: הקורטוריון של המדרשה העברית, 1959.
• פוילן ברענט ---, בואנוס איירס: צענטראל-פארבאנד פון פוילישע יידן אין ארגענטינע ('דאס פוילישע יידנטום'), תש"ך 1960. ("פולין בוערת...") (הספר בארכיון האינטרנט)
• אני והוא: גישה דבטרופנומנית לפסיכולוגיה פרוידיאנית, מהדורה ב עם פירוש רנ"י, תל אביב: המנורה, תשכ"ג.
• קומדיה במדבר: מחזה בשלוש מערכות, תל אביב: המנורה, תשל"ב.
• פסיכונומיה: מורה דרך לנבוכים, תל אביב: אי"ש, תשל"ז. (מהדורה ב: תשל"ח 1977)

קישורים חיצוניים

• ראובן פלדשוה באתר WorldCat Identities
• דוד תדהר (עורך), "ד"ר ראובן בן-שם (פלדשוה)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3821
• מת המורה והסופר ראובן בן-שם, דבר, 2 בספטמבר 1980
• מת המורה והסופר ראובן בן-שם, מעריב, 2 בספטמבר 1980
• אמיר השכל (ליקט וכתב), נאוה רון (ערכה), ד"ר ראובן פלדשו (בן-שם) והיומן הגנוז, 18 בספטמבר 2011, באתר "אוח" של משרד החינוך

• Laurence Weinbaum, "Shaking the Dust Off" The Story of the Warsaw Ghetto's Forgotten Chronicler, Ruben Feldschu (Ben Shem), Jewish Political Studies Review 22,3-4 (2010), 7-44, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (another version)
• Rafał Żebrowski, Feldszuh Rubin (Ruben, Reuwen), Polski słownik Judaistyczny, באתר המכון ההיסטורי היהודי בוורשה

• משה קול, ד"ר ראובן בן-שם (פלדשוה), משואה ט (תשמ"א), 44–45
• יוסף קרמיש, בשולי "פנקס הרשימות" של בן-שם, משואה י (תשמ"ב), 52-58

מפרי עטו:

• קצור קונגרס הי"ז: (צלומי-עט של ציר), הצופה, 12 ביולי 1931
• ההובלנו כצאן לטבח?, המשקיף, 15 בפברואר 1946, המשך, 22 בפברואר 1946, המשך, 1 במרץ 1946, המשך, המשך, 15 במרץ 1946, המשך, 29 במרץ 1946, המשך, 12 באפריל 1946, המשך, 26 באפריל 1946, המשך, 17 במאי 1946, המשך, 7 ביוני 1946 (סדרת מאמרים שפורסמו בעיתון בהמשך לפרסום יומנו)
• דרכי ההתגוננות | 2. המרד בטוצ'ין, המשקיף, 27 במרץ 1946, המשך | 3. גבורת יהודי נובוגרודק, המשקיף, 3 באפריל 1946, המשך | 4. כפר יהודי מתגונן, המשקיף, 10 באפריל 1946
• פרטיזנים, המשקיף, 12 ביולי 1946, המשך, המשך, 30 באוגוסט 1946, המשך, 20 בספטמבר 1946, המשך, 9 באוקטובר 1946, המשך, 6 בדצמבר 1946

• 'במעגלות העיר', בתוך: אליעזר לאוני-צופרפין (עורך), קובל: ספר עדות וזכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, תל אביב: ארגון יוצאי קובל בישראל, תשי"ז, עמ' 63–72 (ספר יזכור לקהילת קובל, בספריית העיר ניו יורק, תמונות 67 ואילך) (קינה על השמדת יהודי קובל, התרשמותו ופעילותו בעיר)

יומן גטו ורשה של ראובן פלדשוה (בן-שם):

• "פנקס החורבן", בעיתון "המשקיף":

פנקס החורבן, המשקיף, 2 בדצמבר 1945 פנקס החורבן, המשקיף, 4 בדצמבר 1945 פנקס החורבן, המשקיף, 6 בדצמבר 1945 בבית-העלמין הגנשאי, המשקיף, 7 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | קידוש השם, המשקיף, 10 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | בית-העלמין מוקף חומות גבוהות, המשקיף, 12 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | בתוך ערמת מתים ערומים, המשקיף, 14 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | שמונה אנשים במקלט-מות, המשקיף, 17 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | ס. ס. ואוקראינים על ראשינו, המשקיף, 19 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | בכל מיני מיתות משונות, המשקיף, 21 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | יהודי מראבאו נוקם את נקמת ישראל, המשקיף, 24 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | אשה יהודית כורעת ללדת בשעת הכליון, המשקיף, 26 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | ברחובות עיר ההרגה, המשקיף, 28 בדצמבר 1945 פנקס החורבן | יום השחיטה הגדול, המשקיף, 31 בדצמבר 1945

פנקס החורבן | החוזרים מ"משולש המוות", המשקיף, 2 בינואר 1946 פנקס החורבן | בקרונות המוות לטרבלינקה, המשקיף, 4 בינואר 1946 פנקס החורבן | המפציצים הרוסים באו, המשקיף, 7 בינואר 1946 פנקס החורבן | הד המוות הקולקטיבי, המשקיף, 9 בינואר 1946 פנקס החורבן | לקראת תחנת טרבלינקי, המשקיף, 11 בינואר 1946 פנקס החורבן | מתו הילדים, ימות גם האב, המשקיף, 14 בינואר 1946 פנקס החורבן | אילו צברו ברזל בגיטאות..., המשקיף, 16 בינואר 1946 פנקס החורבן | "הקרונות, קרונות המוות מגיעים!", המשקיף, 18 בינואר 1946, המשך פנקס החורבן | אנו מוכנים לעשות נקמה בגויים, המשקיף, 21 בינואר 1946 פנקס החורבן | עסקנים יהודים בוורשה נהרגים, המשקיף, 23 בינואר 1946 פנקס החורבן | עתה הכרנו לדעת את הפולנים, המשקיף, 31 בינואר 1946 פנקס החורבן, המשקיף, 13 בפברואר 1946 פנקס החורבן | אטלנטידה, המשקיף, 19 בפברואר 1946

• מתוך יומן גיטו ורשה: (יוני 1941 – מאי 1942), משואה ט (תשמ"א), 24–43
• מתוך יומן גיטו ורשה, משואה י (תשמ"ב), 33–51
• חורבן ומרד: פרקים מתוך יומן גיטו ורשה, משואה יא (תשמ"ג), 26–100

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0