קרב לייטה
 | ||||||||||||||||||
| דאגלס מקארתור יורד לחוף לייטה, 20 באוקטובר 1944. | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 20 באוקטובר 1944 – 31 בדצמבר 1944 (10 שבועות ו־3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | האי לייטה, הפיליפינים | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
10°57′N 124°50′E / 10.950°N 124.833°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב לייטה הוא הקרב במהלכו פלשו בעלות הברית, תחת פיקודו של גנרל דאגלס מקארתור, לאי לייטה שבפיליפינים וכבשו אותו מידי כוחות האימפריה היפנית, בפיקודו של גנרל טומויוקי ימאשיטה. הקרב התרחש מה-17 באוקטובר ועד ה-31 בדצמבר 1944, והוא מהווה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בזמן מלחמת העולם השנייה. קרב זה סימן את תחילתה של המערכה השנייה בפיליפינים, שבסיומה השתחרר הארכיפלג הפיליפיני כולו משלוש שנים של שלטון יפני.
רקע
עבור יפן היוו הפיליפינים מקור אספקה חשוב, בעיקר של גומי, והאיים איפשרו אף שליטה על נתיבי השיט לבורנאו ולסומטרה דרכם נשלח נפט בחזרה ליפן, לכן השליטה בפיליפינים הייתה חיונית ביותר לאימפריה היפנית. עבור ארצות הברית היה כיבוש הפיליפינים צעד אסטרטגי חשוב בדרך לבידודם של כוחות האימפריה היפנית בסין ובאוקיינוס השקט. כיבוש הפיליפינים היה אף עניין אישי בעיני גנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות בעלות הברית באוקיינוס השקט: שנתיים לפני כן נאלץ מקארתור לעזוב את הפיליפינים עקב כיבושה על ידי היפנים ונשבע לשוב. הוא התעקש כי זוהי מחויבותה המוסרית של ארצות הברית לשחרר את הפיליפינים.
החל בספטמבר ועד אוקטובר 1944 ביצעו נושאות המטוסים של הצי האמריקאי, בפיקודו של אדמירל ויליאם הלסי, מספר משימות מוצלחות. במהלך הקרבות בפלאו ובמורוטאי השמידו מטוסיהן כ-500 מטוסי אויב ו-180 אוניות סוחר. פעולות מוצלחות אלה, ואלה שבוצעו בפיליפינים עצמם, באוקינאווה ובפורמוזה, הוכיחו כי הפלישה לפיליפינים היא בת-ביצוע.
בלייטה, אחד מהאיים הגדולים בארכיפלג הפיליפיני, ישנן מספר מפרצים בהם מים עמוקים וחופים חוליים, תנאים שהתאימו לביצוע נחיתה אמפיבית. הדרכים הראשיות שנמתחו לאורך חופי האי, ושהובילו צפונה למצר סן חואנסיטו המפריד בין לייטה לאי סמאר, היוו סביבה מתאימה לתנועת טנקים ולהקמת בסיסי אוויר. בסיסי אוויר בלייטה איפשרו לחיל האוויר האמריקאי לתקוף מטרות בכל הארכיפלג הפיליפיני.
רכס הרים מיוער שנמתח צפון לדרום חוצה את האי ומחלק אותו לשני מישורים נרחבים. מישור לייטה, הגדול בהם, שוכן בצידו המזרחי של רכס ההרים ומכיל את רוב העיירות והדרכים באי. המישור השני, אורמוק, ממוקם בצד המערבי של האי. בין שני חלקי האי קישר כביש מהיר 2, שיצא מהעיר פאלו שבחלק המזרחי, עלה לחוף הצפוני, הקיף את הרכס מצפון והתעקל דרומה. בצד המערבי עבר הכביש בעיר הנמל אורמוק סיטי, המשיך דרומה ופנה חזרה לצד המרחי דרך הרכס. דרום האי נותר לא מפותח בשל תנאי השטח שבו. פסגות בגובה 1,300 מ', מערות, נקיקים וצוקים משוננים, כיאה לאי געשי, סיפקו עמדות הגנה מצוינות. תזמון המתקפה נפל על עונת המונסון, מה שעתידה היה להקשות על תנועת הכוחות, על פעילות מטוסי החיפוי ועל הפן הלוגיסטי של המתקפה.
אוכלוסיית האי לייטה מנתה מעל 900,000 תושבים, רובם דייגים ואיכרים. מאחר שהתושבים המקומיים תמכו בלוחמת הגרילה הפיליפינית כנגד המשטר היפני, ציפו האמריקאים לסיוע האוכלוסייה המקומית. הערכות המודיעין האמריקאיות הצביעו על הימצאותם של כ-20,000 חיילים יפנים בלייטה, רובם השתייכו לדיוויזיה ה-16, תחת פיקודו של לטננט-גנרל שירו מאקינו.
כוחות הנחיתה
הפלישה ללייטה הייתה המבצע האמפיבי הגדול ביותר שערכו ארצות הברית ובעלות הברית בזירה הפסיפית עד לאותו זמן. גנרל מקארתור התמנה למפקד העליון של כל כוחות היבשה, האוויר והים שנשלחו מזירת דרום האוקיינוס השקט וממרכז האוקיינוס השקט על מנת לקחת חלק במתקפה. סיוע ימי ואווירי סיפק בעיקר הצי השביעי של ארצות הברית, תחת פיקודו של תת-אדמירל תומאס קינקייד. ציו של קינקייד, שכלל 701 כלי שיט, מהם 127 ספינות מלחמה, היה אחראי על שינוע הכוחות הנוחתים והחפתם על החופים. הצי המלכותי האוסטרלי סיפק סיוע בדמות חמש ספינות מלחמה, שלוש נחתות וחמש ספינות עזר.
כוח התקיפה העיקרי היה הארמייה השישית, תחת פיקודו של לוטננט-גנרל וולטר קרוגר. הארמייה כללה שני קורפוסים, שכל אחד כלל שתי דיוויזיות. הקורפוס ה-10, תחת פיקודו של מייג'ור-גנרל פרנקלין סיברט, כלל את דיוויזיית הפרשים הראשונה ואת הדיוויזיה ה-24. הקורפוס ה-24, תחת פיקודו של מייג'ור-גנרל ג'ון הודג', כלל את הדיוויזיה ה-7 ואת הדיוויזיה ה-96. הדיוויזיה ה-32, הדיוויזיה ה-77 והרגימנט ה-381 מהדיוויזיה ה-96 שימשו כוח עתודה. יחידות נוספות שהשתתפו בפלישה כללו את גדוד ההריינג'רס השישי, עליו הוטלה משימת ההשתלטות על האיים שפתח מפרץ לייטה, איים שאם היו נותרים בידיים יפניות היו עשויים לשבש את הנחיתה. בסה"כ היו לרשותו של מקרוגר כ-202,500 חיילים. בנוסף, על לייטה עצמה ציפו לנחיתה כ-3,000 לוחמי גרילה פיליפינים, תחת פיקודו של לוטננט קולונל רופרטו קנגלאון.
משימת כיבוש האי לייטה התחלקה לשלושה חלקים: החלק הראשון יחל ב-17 באוקטובר, שלושה ימים לפני הנחיתה וכ-80 ק"מ מזרחית לחופי הנחיתה, בהשתלטות על שלושה איים הנמצאים בפתח מפרץ לייטה. ב-20 באוקטובר ינחתו הקורפוס ה-10 והקורפוס ה-24 בחופים נפרדים במזרח האי, הראשון בצפון החוף המזרחי והשני 24 ק"מ דרומית לו. הקורפוס ה-10 ינוע צפונה ויכבוש את העיר טקלובן ואת שדה התעופה הסמוך לה, יאבטח את המצר שבין לייטה לאי סמאר וימשיך לחוף הצפוני. הקורפוס ה-24 יאבטח את דרום מישור לייטה, והרגימנט ה-21 שלו יאבטח את המצר שבין לייטה לאיי פנאון. בשלב השלישי של המשימה ינועו שני הגיסות בנתיבים נפרדים דרך רכס ההרים, ויטהרו את מישור אורמוק ואת חופו המערבי של האי, בזמן שיחידות אחרות יחצו את המצר לסמאר ויקימו שם ראש חוף.
הקרב
נחיתות
הפעולות המקדימות לנחיתה על לייטה החלו ב-17 באוקטובר עם מבצע לשליית מוקשים והחפת גדוד הריינג'רס השישי והרגימנט ה-21 על שלושה איים קטנים בפתח מפרץ לייטה. על אף תנאי מזג אוויר קשים עלו הריינג'רס על האיים סולואן (Suluan) ודינגאט (Dinagat) בשעה 12:30. בסולואן נתקלו הריינג'רס בהתנגדות קלה מצד קבוצה קטנה של מגינים יפנים, אך התגברו עליה במהרה ואף השמידו תחנת רדיו, ואת דינגאט מצאו שומם. הריינג'רס התקינו על שני האיים אורות ניווט עבור הכלים האמפיבים שעתידים לעבור בסמוך לאיים שלושה ימים מאוחר יותר. ביום המחרת כבשו חיילי הרגימנט ה-21 את האי הומונהון (Homonhon) ללא התנגדות. באותו זמן סרקו יחידות חבלנים תת-מימיים את חופי הנחיתה ומצאו שהם נקיים ממוקשים.
כוחות הארמייה השישית נחתו בחופים מיועדים להם לאחר ארבע שעות של ריכוך ארטילרי, ב-20 באוקטובר בשעה 10:00. בתוך שעה מתחילת הנחיתות איבטחו הכוחות ראשי חוף עמוקים מספיק בשביל לפרוק לחוף כלים כבדים ואספקה. רק בגזרה של הדיוויזיה ה-24 נאלצו כלים אמפיבים לפנות לחופים אחרים בשל אש היפנים, אך בשעה 13:30 איבטחו האמריקאים גם גזרה זו. באותה עת נחת מקארתור על חופי לייטה והודיע לאוכלוסייה האזרחית כי שיחוררם החל: "אנשי הפיליפינים, שבתי! בחסד האל, ניצבים כוחותינו בשנית על אדמת הפיליפינים."[3]
עד סוף יום הפלישה התקדמה הארמייה השישית 3 ק"מ לפנים האי ושלטה על מצר פנאון ועל הקצה הדומי של לייטה. בגזרת הגיס העשירי, כבשה הדיוויזיה הראשונה את שדה התעופה בטקלובן והדיוויזיה ה-24 כבשה את גבעה 552 שחלשה על חופי הנחיתה. בגזרת הגיס ה-24, החזיקה הדיוויזיה ה-96 בדרכי הגישה לגבעת קאטמון. הדיוויזיה השביעית כבשה את העיירה דולאג, ובכך נאלץ מאקינו להעביר את מפקדתו 16 ק"מ לפנים האי, לעיירה דגאמי.
הלחימה בדרום מישור לייטה
במהלך הימים הבאים המשיכה הארמייה השישית את התקדמות אל פנים האי, תוך התקלות בהתנגדות יפנית ספורדית ולא-מאורגנת. הדיוויזיה הראשונה כבשה את הבירה הזמנית טקלובן ב-21 באוקטובר, וב-23 באוקטובר נכח מקארתור בטקס השבת השלטון האזרחי בלייטה.
באגף השמאלי של הגיס העשירי, נתקלה הדיוויזיה ה-24 בהתנגדות קשוחה. לאחר מספר ימי לחימה קשים, ותוך כדי חיסולם של כ-800 חיילים יפנים, כבשו הכוחות את הגבעה המשקיפה על הכניסה לצפון מישור לייטה. עד ה-1 בנובמבר, לאחר שבוע של התקדמות בחסות אש ארטילרית, הגיעו הרגימנטים ה-19 וה-34 לחוף הצפוני, ויום לאחר מכן כבשו את עיר הנמל קאריגארה. התקדמות זו הותירה רק מטרה אחת - עיר הנמל אורמוק שבחוף המערבי - בידיים יפניות.
על הדיוויזיה ה-96 הוטלה משימת כיבוש גבעת קאטמון. בהתנשאה לגובה של 430 מ', הייתה גבעה זו הנקודה הגבוהה ביותר באזור חופי הנחיתה, וסיפקה ליפנים עמדת תצפית וטיווח על הכוחות הנוחתים במפרץ לייטה. ב-28 באוקטובר, לאחר שלושה ימי לחימה, תפסו חיילי הרגימנט ה-382 בסיס ציוד יפני כ-8 ק"מ בפנים האי, ובפעולה זו חיסלו גם 350 יפנים. בו זמנית, החלו שני גדודים, אחת מהרגימנט ה-381 והשני מהרגימנט ה-383, לטפס במעלה הגבעה משני כיוונים מנוגדים, והכניעו את היפנים הנותרים. עם סיום כיבוש גבעת קאטמון ב-31 באוקטובר, מצאו האמריקאים 53 עמדות משוריינות, 17 מערות ומספר עמדות ארטילריה יפנית.
באגף השמאלי של הגיס ה-24 נעה הדיוויזיה השביעית כנגד ארבעה שדות תעופה יפנים, בין העיירות דולאג ובוראוון (Burauen). ב-21 באוקטובר כבש הרגימנט ה-184 את שדה התעופה בדולאג, והרגימנט ה-32 השתלט על שתי גדות נהר קאלבסאג. הרגימנט ה-17 נתקל בהתנגדות קשוחה מאד בסביבות העיירה בוראוון, שם נקטו היפנים בשיטות התאבדות, כגון הצמדת מטעני נפץ לטנקים האמריקאים. לאחר מכן המשיכו חיילי הרגימנט ה-17 10 ק"מ צפונה, לעבר העיירה דגאמי. בדגאמי עשו החיילים האמריקאים שימוש נרחב בלהביורים, ובעזרתם השתלטו על כל המוצבים היפנים עד ה-30 באוקטובר. פעם נוספת נאלץ מאקינו להסיג את מפקדתו מערבה. לאחר מכן יצאו יחידות סיור של הדיוויזיה השביעית מערבה על מנת להתחיל פעולות איסוף מודיעין במישור אורמוק.
מתקפות נגד יפנית
בעוד התקדמה הארמייה השישית אל פנים האי, השיבו היפנים מלחמה באוויר ובים. ב-24 באוקטובר כ-200-150 מטוסים יפנים עשו דרכם לעבר חופי הנחיתה העמוסים מכיוון צפון. חמישים מטוסים אמריקאים המריאו מבסיסים קרקעיים, יצאו לפגוש בתוקפים וטענו שהפילו בין 66 ל-84 מטוסים יפנים. במשך ארבעת הימים הבאים תקפו גלי מטוסים יפנים את החופים, בעודם גורמים נזק למצבורי אספקה על החוף ולספינות בים. עד ה-28 באוקטובר, נפגעו שדות התעופה היפנים ושיירות האספקה שלהם על ידי תקיפות מטוסים אמריקאים באורח כה קשה עד שחדל הכוח האווירי של יפן מלהיות איום ממשי. בהבינם זאת, נקטו היפנים בדרך הקמיקזה, קבוצות טייסים מתאבדים שריסקו את מטוסיהם טעוני-הפצצות היישר לתוך כלי שיט אמריקאים. המטרה הראשונה של הקמיקזה הייתה צי המשלוח והצי המלווה האמריקאים שהתאספו במפרץ לייטה, והצליחו להטביע נושאת מטוסים מלווה והסבו נזק רב לכלי שיט אחרים.
באותה עת, התגלתה סכנה ממשית יותר לכוחות הקרקע מכיוון הים. הפיקוד העליון של הצי הקיסרי היפני החליט להשמיד את כוחות הצי האמריקאי שסייעו לארמייה השישית בלייטה, ועל כן הטיל את כל ספינות המלחמה הנותרות שלו למערכה המכרעת. תוכנית הצי הקיסרי הכתיבה תקיפה בשלוש קבוצות משימה: הראשונה, שכללה ארבע נושאות מטוסים ללא מטוסים על סיפוניהן, תחת פיקודו של אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, תשמש פיתיון ותמשוך את הצי השלישי של הלסי צפונה, הרחק מלייטה. אם הפיתיון מצליח, תכנסנה שתי הקבוצות האחרות, שכללו בעיקר ספינות מלחמה, למפרץ לייטה מהמערב ותתקופנה את חיל המשלוח האמריקאי.
ב-23 באוקטובר התגלו כוחות האויב בתנועתם לכיוון לייטה, והאמריקאים יצאו על מנת ליירטם. קרב מפרץ לייטה, שהתרחש בין ה-23 באוקטובר עד ה-26 באוקטובר, היה לקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה ואחד הגדולים בהיסטוריה. בסופו ספגו היפנים תבוסה מוחצת ולאחריו חדל הצי הקיסרי היפני מלהיות כוח התקפי מאיים באוקיינוס השקט. על אף תבוסות אלה הצליחו היפנים בכל זאת להעביר עד ה-11 בדצמבר ללייטה יותר מ-34,000 חיילים ומעל 10,000 טון אספקה, רובם דרך נמל אורמוק ותוך אבידות קשות לשיירות האספקה בשל תקיפות אוויריות של האמריקאים.
התקדמות לצפון מישור לייטה
התגבורות היפניות היוו בעיה חמורה לקרוגר ולמקארתור. במקום פעולות השתלטות מקומיות בלבד, לאחר כיבוש המישור המזרחי, עמדה כעת הארמייה השישית בפני לחימה ממושכת בהרים ובמישור המערבי, מה שאילץ את הפיקוד להפעיל שלוש דיוויזיות עתודה נוספות, והביא לדחייה בלוח הזמנים של המערכה בפיליפינים בפרט ותוכניות המלחמה באוקיינוס השקט בכלל.
הדיוויזיה הראשונה והדיוויזיה ה-24 חברו יחדיו בקאריגארה ב-2 בנובמבר. לאחר שבעה עשר ימי לחימה השיגה הארמייה השישית את כל מטרות השלב הראשון והשני של תוכנית הפלישה ואף את אחת ממטרות השלב השלישי. בנוסף, יחידות מהדיוויזיה השביעית נעו צפונה במישור אורמוק, ולכן רק מישור אורמוק נותר בידיים יפניות.
על מנת שיוכלו לכבוש את מישור אורמוק תיכנן קרוגר תנועת מלקחיים עצומה, כאשר הגיס העשירי נע דרומה דרך ההרים והגיס ה-24 נע צפונה לאורך החוף המערבי. מכיוון שציפו להתנגדות קשה, הפעיל קרוגר את כוחות העתודה שלו בדמות הדיוויזיה ה-32 והדיוויזיה ה-77, ומקארתור הפעיל את הדיוויזיה המוטסת ה-11.
קרבות ברכסי ברייקנק וקילאיי
ב-7 בנובמבר נתקל הרגימנט ה-21 בקרב הממושך הראשון שלו בעת שהתקדם לכיוון רכס ההרים, בסמוך לעיירה קאריגארה. הרגימנט, בסיוע גדוד נוסף, נתקל במערך מוצבים יפנים, אותם איישו חיילי הדיוויזיה הראשונה שהגיעה לא מכבר. המוצבים התפרסו ממזרח למערב, חצו את הדרך הראשית ונשענו על מערכת מורכבת של עמדות ירי המוגנות על ידי גזעי עצים, מערכת מחילות מקשרות ועמדות הסוואה. כל אלה הביאו את החיילים האמריקאים לקרוא לרכס "רכס שובר-הצוואר" (Breakneck Ridge).
ב-8 בנובמבר החל טייפון, והגשמים שירדו בימים שלאחר מכן היקשו עוד יותר על התקדמות האמריקאים. על אף הגשמים והרוחות החזקות, שגרמו להתמוטטות עצים ומפולות בוץ ובכך תרמו לביצור עמדות ההגנה, המשיך הרגימנט ה-21 להתקדם ולתקוף. המאריקאים כבשו את דרכי הגישה לגבעה 1525 ששכנה 3 ק"מ ממזרח, ובכך אילצו את היפנים למתוח את קו ההגנה שלהם לאורך של שישה ק"מ.
לאחר חמישה ימי לחימה כנגד עמדות מבוצרות, ושני לילות של הדיפת מתקפות-נגד יפניות החליט מפקד הדיוויזיה ה-24 על כיתור כפול של הכוחות היפניים. הגדוד השני של הרגימנט ה-19 נע מזרחה מסביב לגבעה 1525 מעבר לאגפם הימני של המגינים, ונע חזרה לדרך הראשית, מדרום לרכס. הגדוד הראשון של הרגימנט ה-34 נע מערבה מעבר לרכס והגיע לאגף השמאלי של היפנים ברכס קילאיי. שני הכוחות האמריקאים תקפו בו זמנית, אך נכשלו בהשגת מטרותיהם.
לקח לגדוד הראשון שבועיים של מאבק בגשם ובבוץ, לעיתים בקירבה רבה לאש מרגמות ידידותית, על מנת להשתלט על רכס קילאיי, וב-2 בדצמבר השלים הגדוד את כיבוש הרכס המשקיף לדרך ההרים הראשית, אך רק ב-14 בדצמבר השלימו הדיוויזיה הראשונה והדיוויזיה ה-32 את כיבוש הרכסים באופן מוחלט. בפעולה זו ספג הגדוד הראשון 26 הרוגים, 101 פצועים ושני נעדרים, בהשוואה ל-900 הרוגים יפנים. עבור מאמציהם על רכס קילאיי ובאזורים הסמוכים זכו שני הגדודים בעיטור יחידתי נשיאותי, ומפקד הגדוד הראשון, לוטננט-קולונל תומאס קליפורד, קיבל את צלב השירות המצוין.
התקדמות במישור אורמוק
בעוד הגיס העשירי מתקדם בצפון דרך ההרים, נערך הגיס ה-24 לתנועה צפונה לאורך חופו של מפרץ אורמוק. באמצע חודש נובמבר עמד לרשות הגיס ה-24 במערב לייטה רק הרגימנט ה-32, בעוד שאר יחידות הדיוויזיה השביעית עסוקים באבטחת בוראוון. רק לאחר שהגיעה הדיוויזיה המוטסת ה-11 ב-2 בנובמבר הורה הודג' לשאר הדיוויזיה השביעית לנוע מערבה. בליל ה-23 בנובמבר תקפה הדיוויזיה ה-26 היפנית לתקוף את הרגימנט ה-32. הגדוד השני של הרגימנט נהדף לאחור, אך שב וכבש את השטח שאיבד ביום המחרת. מפקד הדיוויזיה השביעית, מייג'ור-גנרל ארצ'יבלד ארנולד, הורה לחייליו להתחפר, צירף לרגימנט את הגדוד הראשון של הרגימנט ה-184 והוסיף תגבורת בדמות גדוד הטנקים ה-767, גדוד ארטילריית השדה ה-49 וסוללת תותחי 155 מ"מ של חיל הנחתים. היפנים הגיבו בהתקפה ארטילרית שהוציאה ארבעה תותחי 155 מ"מ מכלל פעולה בליל ה-24 באוקטובר. גדוד ארטילריית השדה ה-57 נשלח כתגבורת, ובכך העלה את מספר סוללות התותחים לחמש. במהלך הלילות הבאים ביצעו היפנים התקפות-נגד, זאת על אף שכל התקפה שכזו עלתה בחייהם של חיילים רבים. ב-27 בנובמבר התהפכו היוצרות, והאמריקאים עברו להתקפה, שבסופה נהרגו 500 חיילים יפנים.
לאחר הקרב החלה הדיוויזיה השביעית להתקדם צפונה לכיוון אורמוק. בליל ה-4 בדצמבר ירד גדוד הטנקים האמפיביים ה-776 למים במפרץ אורמוק, והחל לנוע צפונה כ-900 מטר לפני כוחות הקרקע. בבוקר המחרת, נעו הטנקים האמפיביים למרחק 180 מטר מהחוף, והחלו יורים על הגבעות שעמדו בדרכם של הרגימנט ה-184 והרגימנט ה-17. טקטיקה זו הוכיחה את יעילותה בכך שזרעה בלבול וחוסר-ארגון בקרב המגינים, מלבד אלה שהתבצרו על מורדות הגבעות המרוחקות מהים. תוך התקדמתם ספגו הרגימנטים אש מגבעה 918, ממנה ניתן היה לתצפת על עיר הנמל אורמוק. לאחר יומיים של לחימה קשה כבשו הרגימנטים את העמדות היפניות, ולאחר מכן המשיכה ההתקדמות בקצב מואץ. עד ה-12 בדצמבר הגיעו כוחות הדיוויזיה השביעית למרחק 16 ק"מ מהעיר אורמוק.
נפילת אורמוק
בעוד הדיוויזיה השביעית המשיכה להתקדם לכיוון אורמוק, ערכו הדיוויזיות ה-26, הדיוויזיה ה-16 היפניות ויחידות נוספות מלוזון התקפה על שדות התעופה שבבוראוון. 350 צנחנים יפנים צנחו עם שחר, ה-6 בדצמבר, בסמוך לשדה התעופה סן פאבלו. אף על פי שההתקפה לקתה בחוסר תיאום בין היחידות, הצליחו היפנים להשתלט על מספר כלי נשק שנטשו בנסיגתם מהאזור, והשתמשו בהם כנגד האמריקאים בארבעת הימים הבאים. יחידות סיוע מהדיוויזיה השביעית חשו למקום והצליחו לבלום את היפנים, עד שהגיעו למקום תגבורות בדמות הדיוויזיה ה-11 והדיוויזיה ה-38 בכוחות מספיקים על מנת להביס את הצנחנים היפנים עם ליל ה-11 בדצמבר. בהתקפה ניזוקו מספרי מאגרי אספקה אמריקאים ומספר מטוסים ניזוקו על הקרקע, אך לא נודעה לה השפעה על המשך מהלכו של הקרב.
באותה עת במערב האי, נחתה הדיוויזיה ה-77 מדרום לעיר אורמוק, במהלך שעתיד להכריע את הקרב. הכוחות שעלו לחוף לא נתקלו בכל התנגדות אך שיירות האוניות האמריקאיות סבלו מהתקפות קמיקאזה. הנחיתה איפשרה לדיוויזיה השביעית להמשיך ולהתקדם צפונה, והיפנים מצאו עצמם לכודים בין שתי הדיוויזיות. מפקד הארמייה ה-35, גנרל סוסאקו סוזוקי, שהיה אחראי על הגנת דרום הפיליפינים, הורה לכוחותיו שתקפו בבוראוון לסגת מהקרב, לחצות את ההרים מערבה ולסייע על הגנת מישור אורמוק, אך רק מעטים מיחידות אלה, שספגו אבידות רבות בקרב וסבלו מתת-תזונה, הגיעו מערבה וסייעו בהגנה.
הדיוויזיה ה-77 נתקלה בהתנגדות עזה בקמפ דאונס (Camp Downes), מוצב של צבא הפיליפינים מלפני המלחמה. בסיוע גדודי ארטילריה, נכנסו החיילים האמריקאים לתוך העיר אורמוק ב-10 בדצמבר, ובמהלך האחרון לכיבוש העיר הרגו 1,506 חיילים יפנים ושבו 7, במחיר 123 הרוגים או פצועים ו-13 נעדרים. לאחר כיבוש העיר אורמוק היו הגיס ה-24 והגיס העשירי מרחק של 26 ק"מ זה מזה, ובניהם, בעמדה מבוצרת מצפון לאורמוק, ניצב הרגימנט ה-12 היפני, שהחזיק מעמד בהתנגדותו למשך יומיים. ב-14 בדצמבר כיתר הרגימנט ה-305 של הדיוויזיה ה-77 את העמדה היפנית, ובסיוע ארטילריה, להביורים ודחפורים משוריינים החל לסגור על המגינים. קפטן רוברט נט, מפקד פלוגה E של הגדוד השני של הרגימנט ה-305, הוביל את פלוגתו לכיבוש העמדה תחת אש יפנית כבדה ותוך שהוא הורג מספר חיילי אויב. על ביצועיו ועל מנהיגותו בקרב קיבל נט את עיטור מדליית הכבוד.
תנועה מערבה
לאחר כיבוש אורמוק, המשיכו חיילי הדיוויזיה ה-77 צפונה בדרכם לנקודת המפגש עם הגיס העשירי, וכבשו את שדה התעופה ולנסיה, 11 ק"מ צפונית לעיר, ב-18 בדצמבר. באותו יום השלימה הדיוויזיה הראשונה את מסעה לדרום האי. בצפון מישור אורמוק נתקלה הדיוויזיה ה-32 בהתנגדות נחושה מצד הדיוויזיה הראשונה היפנית, לאחר שהראשונים ירדו מרכס קילאיי ונכנסו ליער הגשם שלמרגלותיו, אזור בו יכולים היו היפנים להסוות עצמם טוב יותר. באמצעות להביורים, רימוני יד, רובים מכודנים, התקדמו החיילים האמריקאים בקצב של מטרים ספורים ביום, ובמשך חמישה ימי לחימה קשה התקדמו רק קילומטר וחצי. פגישתם של חוליות סיור של הדיוויזיה הראשונה ושל הדיוויזיה ה-77 ב-21 בדצמבר סימנה את סגירתה הסופית של תנועת המלקחיים של הארמייה השישית במישור אורמוק.
באותה עת, נעה הדיוויזיה ה-11 במעלה ההרים מכיוון מזרח. רגימנט הצנחנים ה-511 הגיע לאחר מסע מפרך למהונאג (Mahonag), 16 ק"מ מערבית לבוראוון, ב-6 בדצמבר, באותו יום בו נחתו הצנחנים היפנים בשדה התעופה סן פאבלו. ב-16 בדצמבר יצאו יחידות מהרגימנט ה-32 ממישור אורמוק מזרחה במעלה הרכס, בדרכם לפגוש את יחידות הדיוויזיה ה-11 ולסייע לחצות את הרכס מערבה. ב-23 בדצמבר נפגשו שני הכוחות והשלימו את חציית האי.
ההרגימנט ה-305 של הדיוויזיה ה-77 החל בתנועה צפונה לכיוון אזור פלומפון, בסיוע כוחות שריון. הכוחות המתקדמים לא נתקלו בהתנגדות ממשית בדרכם צפונה, עד שהגיעו לאזור מבוצר כ-13 ק"מ מפלומפון. על מנת להתגבר על מכשול זה נשלחה תגבורת לכוחות המתקדמים באמצעות רכבים אמפיביים ממפרץ אורמוק לפלומפון. בסיוע מרגמות ותותחי 155 מ"מ, השתלטו כוחות הקרקע על העיירה בתוך ארבע שעות ב-25 בדצמבר.
עם כיבוש הנמל האחרון של היפנים בלייטה הודיע מקארתור על חיסול ההתנגדות באי, ולאחר מכן העביר את הפיקוד על לייטה ועל סמאר לידי הארמייה השמינית, ב-26 בדצמבר 1944. בצפון האי המשיכו חיילי הדיוויזיה הראשונה לנטרל כיסי התנגדות מפוזרים, והגיעו לחוף הצפוני ב-28 בדצמבר ובכך השלימו את כיבוש האזור הצפוני. אף על פי כן, ההתנגדות היפנית באי לייטה נמשכה עד ה-31 בדצמבר, וכיבושו הסופי של האי הושלם רק ב-8 במאי 1945.
קרב מפרץ לייטה
ערך מורחב – קרב מפרץ לייטה
במקביל לקרבות היבשתיים התנהל קרב מפרץ לייטה. זה היה קרב ימי בין הצי הקיסרי היפני והצי האמריקאי, הנחשב לקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה, ואף לאחד הגדולים בהיסטוריה. הקרב התרחש בין התאריכים 23 ל-26 באוקטובר 1944, במים הסובבים את איי הפיליפינים.
בתגובה לנחיתת כוחות אמריקאים על האי לייטה, שלח הצי הקיסרי את מרבית כלי השיט שלו על מנת לעצור את הפלישה. אולם, היפנים נהדפו על ידי הצי השלישי והצי השביעי האמריקאים, אשר סיפקו הגנה לכוחות הנוחתים. בקרב זה ספג הצי הקיסרי אבדות קשות, ולאחריו חדל מלהיות כוח התקפי מאיים באוקיינוס השקט.[4]
קרב מפרץ לייטה כולל ארבעה קרבות עיקריים: קרב ים סיבויאן, קרב מצר סוריגאו, קרב כף אנגאניו והקרב מול סאמאר. בקרב זה השתמשו היפנים לראשונה בהתקפות הקמיקזה.
תוצאות הקרב
קרב לייטה היה הקרב הראשון בדרך לכיבוש מחדש של הפיליפינים ולניצחון בו הייתה חשיבות רבה להמשך המוצלח של המערכה. האמריקאים ספגו בקרב זה 3,504 הרוגים ו-11,991 פצועים. פגיעת קמיקאזה בסיירת הכבדה אוסטרליה במהלך הקרב הימי גרמה למותם של 30 מלחים אוסטרלים ו-64 פצועים.
בהגנה על לייטה איבדו היפנים כ-49,000 חיילים, שהם ארבע דיוויזיות ויחידות נספחות נוספות, כמו גם 26 ספינות מלחמה, 46 ספינות הובלת כוחות ומאות אוניות סוחר. הקרב גם הפחית את היכולת האווירית של יפן בפיליפינים בכ-50%, ואילץ אותם לנקוט בשיטת הקמיקזה. על אף הניצחון בקרב לייטה, נותרו בלוזון כ-250,000 חיילים יפנים, אך אובדן הסיוע האווירי והימי בלייטה הגביל את חופש הפעולה של ימאשיטה, מפקד הכוחות היפנים בפיליפינים, כך שבלוזון נאלצו היפנים לנקוט במלחמת התשה מגננתית, כמעט פסיבית. לאחר אובדן הפיליפינים איבדו היפנים כל תקווה לכבוש את האיים מחדש, ולמעשה איבדו שטח בעל חשיבות אדירה ששלט על נתיבי הגישה לאיים היפנים ושממנו יכלו האמריקאים לשגר התקפה אחרונה על יפן גופא.
לקריאה נוספת
- Morison, Samuel Eliot. The Liberation of the Philippines: Luzon, Mindanao, the Visayas 1944–1945, Castle Books, 2001. מסת"ב 0785813144.
- Vego, Milan N. The Battle for Leyte, 1944: allied and Japanese plans, preparations, and execution, Naval Institute Press, 2006. מסת"ב 9781557508850.
קישורים חיצוניים
- מוזס המלין קאנון, Leyte: The Return to the Philippines, אתר Hyperwar.
- צ'ארלס אנדרסון, Leyte, אתר Hyperwar.
- רוברט רוס סמית', Triumph in the Philippines, אתר Hyperwar.
הערות שוליים
