קרב מפרץ לייטה
_1944_10_24_1.jpg) | ||||||||||||||||||
| נושאת המטוסים פרינסטון עולה בלהבות | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 23 באוקטובר 1944 – 26 באוקטובר 1944 (4 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מפרץ לייטה (אנ'), הפיליפינים | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוחץ של ארצות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מפרץ לייטה היה קרב ימי בין הצי הקיסרי היפני והצי האמריקאי, הנחשב לקרב הימי הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה, ואף לאחד הגדולים בהיסטוריה. הקרב התרחש בין התאריכים 23 ל-26 באוקטובר 1944, במים הסובבים את איי הפיליפינים.
בתגובה לנחיתת כוחות אמריקאים על האי לייטה כחלק מקרב לייטה, שלח הצי הקיסרי את מרבית כלי השיט שלו על מנת לעצור את הפלישה. אולם, היפנים נהדפו על ידי הצי השלישי והצי השביעי האמריקאים, אשר סיפקו הגנה לכוחות הנוחתים. בקרב זה ספג הצי הקיסרי אבדות קשות, ולאחריו חדל מלהיות כוח התקפי מאיים באוקיינוס השקט.[1]
קרב מפרץ לייטה כולל ארבעה קרבות עיקריים: קרב ים סיבויאן, קרב מצר סוריגאו, קרב כף אנגאניו והקרב מול סאמאר. בקרב זה השתמשו היפנים לראשונה בהתקפות הקמיקזה.
רקע
החל באוגוסט 1942 ועד יוני 1944, ניהלה ארצות הברית מתקפה כנגד הכוחות היפניים הפזורים באוקיינוס השקט. תוכנית המתקפה קבעה כי הצבא והצי יכבשו איי מפתח שעליהם בסיסים יפניים ברחבי האוקיינוס (בעיקר איי שלמה, גינאה החדשה, איי מרשל, ווייק), ובכך יבודדו בסיסים רבים אחרים. כיבוש איי מריאנה ביוני 1944, איפשר לכוחות האמריקאים לפרוץ את טבעת ההגנה האסטרטגית היפנית, אשר הקיפה את איי יפן, מכיוון שאיים אלה סיפקו בסיס יבשתי ממנו יכלו מפציצי B-29 סופרפורטרס להמריא, בדרכם להפצצות על יפן.
לאחר כיבוש איי מריאנה, התעורר במטות המשולבים של ארצות הברית דיון לגבי כיוון המשך ההתקדמות. בעוד שמספר בכירים העדיפו לתקוף את האי טאיוואן, הקרוב יותר ליפן, תמך הגנרל דאגלס מקארתור בפלישה לפיליפינים. לשיטתו של מקארתור, השארת הפיליפינים בידיים יפניות תהווה לא רק פגיעה ביוקרת הצבא האמריקאי, אלא אף פגיעה ביוקרתו האישית, שכן בשנת 1942 הבטיח לעם הפיליפיני בעת נסיגתו מהאי שוב אשוב – I Shall Return. בנוסף, ריכוז מטוסי הקרב היפניים בפיליפינים היה גדול מכדי שניתן היה להתעלם ממנו. בסופו של דבר, הטיעון שהכריע את הכף לטובת כיבוש הפיליפינים היה שכיבוש טאיוואן יצריך כוחות צבא גדולים יותר ממה שעמדו לרשות הצבא האמריקאי באותו זמן באוקיינוס השקט.[2]
על פי התוכנית האמריקאית, תפתח הפלישה לפיליפינים עם הנחיתה על האי לייטה, אשר במרכז הארכיפלג הפיליפיני. את כוחות הנחיתה והסיוע הימי יספק "הצי השביעי" בפיקודו של תת־אדמירל תומאס קינקייד. הצי הורכב בעיקרו מכלי שיט של הצי האמריקאי ושל הצי המלכותי האוסטרלי. "הצי השלישי", בפיקודו של האדמירל ויליאם הלסי, היה אמון על מתן סיוע והגנה מרוחקת יותר מהאי. המרכיב העיקרי בצי זה היה "כוח משימה 38," שייטת נושאות מטוסים מהירות, בפיקודו של תת־אדמירל מארק מיצ'ר. אולם, פגם משמעותי בתוכנית האמריקאית היה היעדר פיקוד עליון על כל הכוחות הימיים. פגם זה, בשילוב בעיות תקשורת, הביא למשבר בעת הפעילות, וכמעט וגרם לאסון אסטרטגי לכוחות האמריקאים.
היפנים לא נותרו עיוורים לאפשרויות ההתקדמות של האמריקאים. מפקד הצי היפני המשולב, האדמירל סואמו טויודה, הכין ארבע תכניות־נגד: תוכנית "שוֹ 1" (Shō ichigō sakusen 捷１号作戦), אשר כללה מבצע ימי רחב היקף בפיליפינים; "שו 2", "שו 3" ו"שו 4" כללו תקיפות בפורמוזה, באיי ריוקיו ובאיים הקוריליים, בהתאמה. תכניות אלה תארו מבצעים ימיים רחבי־היקף, אשר כללו את מרבית כלי השיט היפניים, ומטרתם הייתה להגיע לקרב מכריע אל מול הצי האמריקאי.
ב־12 באוקטובר 1944, תקפו מטוסים מהצי השלישי את פורמוזה ואת איי ריוקיו, על מנת להבטיח שכוחות אוויר יפניים לא יפריעו לפלישה ללייטה. הצי הקיסרי הפעיל את תוכנית שו 2, ושלח מטוסי תקיפה כנגד נושאות המטוסים האמריקאיות. במהלך שלושת הימים הבאים, איבדו היפניים כ־600 מטוסים – מרבית הכוח האווירי שלהם באזור. לאחר שהושלמה משימתם, פנה הצי השלישי ללייטה, על מנת להגן על הכוחות הנוחתים שם. בתגובה, הפעיל הצי הקיסרי את תוכנית שו 1.
בתוכנית שו 1 נקבע כי "הכוח הצפוני", בפיקודו של תת־אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, ישמש כפיתיון שתפקידו למשוך את עיקר הכוחות האמריקאיים הרחק מלייטה. כוח זה הורכב ממספר נושאות מטוסים קלות, אך עם מעט מטוסים על סיפוניהן ועם מעט אנשי צוות מיומנים. בעוד הכוח האמריקאי באזור לייטה ייצא לכיוון הכוח הצפוני, יתקדם "כוח המהלומה הראשון," המורכב משתי שייטות יפניות, לכיוון האזור מכיוון מערב: "הכוח הדרומי," בפיקודו של תת־אדמירל שוג'י נישימורה, יכה באזור הנחיתה דרך מצר סוריגאו, ובאותו זמן, יעבור "הכוח המרכזי" החזק יותר, בפיקודו של תת־אדמירל טקאו קוריטה, במצר סן ברנרדינו אל ים הפיליפינים, ואז יפנה דרומה לכיוון אזור הנחיתה. מתכנני שו 1 היו מודעים לעובדה כי סביר להניח שלפחות אחד מהכוחות התוקפים יושמד לגמרי.[3]
פעילות הצוללות במעבר פאלוואן
.jpg)
הכוח המרכזי של קוריטה כלל חמש אוניות מערכה (יאמטו, מוסאשי, נאגאטו, הרונה וקונגו), עשר סיירות כבדות (אטאגו, מאיה, טקאו, צ'וקאי, מיוקו, האגורו, קומאנו, סוזויה, טונה וצ'יקומה) שתי סיירות וחמש עשרה משחתות.[4] השייטת יצאה מבסיסה שבברוניי ב-22 באוקטובר, ובליל אותו יום חלפה ליד האי פאלוואן. באותו זמן שהו באזור שתי הצוללות האמריקאיות "דארטר" ו"דייס." בשעה 00:16 ב-23 באוקטובר, בעודה במצב ציפה, קלטה דרטר את טור האוניות היפניות במכ"ם שלה, במרחק 30,000 יארד (27 ק"מ). מיד פתחו הצוללות במרדף, ובשעה 05:24, שיגרה דרטר מטח של שישה טורפדו, מתוכם פגעו ארבעה בסיירת "אטאגו," אוניית הדגל של קוריטה. כעשר דקות מאוחר יותר, פגעה דרטר עם שני טורפדו בסיירת טקאו. בשעה 05:56 השיגה דייס ארבע פגיעות טורפדו נוספות בסיירת הכבדה מאיה. אטאגו ומאיה טבעו במהירות, וטקאו נאלצה לשוב לברוניי. קוריטה נחלץ מהאונייה הטובעת בשחייה, נאסף על ידי משחתת, והעביר את דגלו לימאטו.
קרב ים סיבויאן
.jpg)
ב־22 באוקטובר, שלח הלסי שתי פלגות של נושאות מטוסים מהצי השלישי אל אטול אוליטי להצטיידות. כוח משימה 38 היה בין קבוצות אלה, והותיר את הצי השלישי עם 60 אחוזים מהכוח האווירי שלו. עם זאת, לא היסס הלסי לתקוף את השייטת של קוריטה, עם איתורה בשעה 08:00 ב־24 באוקטובר. בשעה 10:30, תקפו מפציצי צלילה ומפציצי טורפדו מנושאות המטוסים אינטרפיד וקבוט את יאמטו, מוסאשי ונאגאטו. גל שני של מטוסים מנושאות המטוסים אינטרפיד, אסקס ולקסינגטון, פגע במוסאשי עשר פעמים נוספות. בעודה נסוגה, פגע בה גל תקיפה שלישי עם שמונה פצצות ושמונה טורפדו. קוריטה נאלץ להסיג את ציו לאחור, ורק בשעה 17:15 שב ופנה לעבר מצר סן ברנרדינו. מוסאשי התהפכה וטבעה בערך בשעה 19:30.
באותו זמן, שלח מפקד הצי האווירי הראשון, תת-אדמירל טקיג'ירו אונישי, שלושה גלי תקיפה בני 60–50 מטוסים לכיוון כוח משימה 38, אך רוב המטוסים יורטו על ידי מטוסי F6F הלקט, שהמריאו מנושאות המטוסים. אולם, מטוס אחד הצליח לחדור מבעד לטבעת ההגנה האווירית, ובשעה 09:38, הטיל פצצה חודרת־שריון במשקל 250 ק"ג על נושאת המטוסים פרינסטון, אשר גרמה לשריפה בהאנגר. מתזי החירום לא פעלו והשריפה התפשטה במהירות. לבסוף הצליחו צוותי כיבוי האש להשתלט על השריפה, אך בשעה 15:23 זיעזע את האונייה פיצוץ אדיר, ככל הנראה במחסן התחמושת האחורי. הפיצוץ הביא להרוגים נוספים על סיפון פרינסטון, אך גרם לנזק כבד יותר על סיפון הסיירת בירמינגהאם – מעל 300 הרוגים – אשר ניגשה לפרינסטון על מנת להגיש סיוע בכיבוי השריפה. בירמינגהאם יצאה מכלל שימוש ונאלצה לשוב לארצות הברית, ופרינסטון טובעה על ידי הסיירת הקלה "רינו" בשעה 17:50.
באותו יום, ביצעו מטוסי הצי השלישי 259 גיחות. רובן הגדול של התקיפות התמקדו באוניית המערכה מוסאשי, אשר טובעה בסופו של דבר לאחר פגיעת 17 פצצות ו־19 טורפדו. אולם, שאר כלי השיט בציו של קוריטה נותרו כשירים והמשיכו להתקדם. החלטתו של הלסי לשלוח את הצי השלישי לפגוש בכוח הצפוני של אוזאווה איפשרה לקוריטה להוביל את ציו דרך מצר סן ברנרדינו בחסות החשיכה, אל הים הפיליפיני.
כוח משימה 34\מיצר סן ברנרדינו
לאחר שאותרו הכוח המרכזי והכוח הדרומי, אך טרם גילוי הכוח הצפוני, הכינו הלסי ואנשי מטהו תוכנית פעולה כנגד הכוח המרכזי של קוריטה. מטרת תוכנית זו הייתה כיסוי את מצר סן ברנרדינו באמצעות שייטת אוניות מערכה מהירות. שייטת זו נקראה "כוח משימה 34," בפיקודו של תת-אדמירל ויליס לי, והסתייעה בשתי פלגות של נושאות מטוסים מהצי השלישי. הלסי שלח את הוראותיו במברק למפקדי השייטות הכפופים לו בשעה 15:12 ב־24 באוקטובר. הוא אף שלח הוראות אלה למפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, אדמירל צ'סטר נימיץ, במפקדתו בפרל הארבור. אולם, מפקד הצי השביעי, תומאס קינקייד, לא היה בין הנמענים למברק זה, וההוראות לא נשלחו אליו. המברק בכל זאת הגיע לידי קינקייד, לאחר שאלחוטן אונייתו קלט את התשדורת. כוונתו של הלסי הייתה שכוח משימה 34 יורכב ויפרס כאשר ידרוש זאת הוא, ובמקרה הצורך. אולם, הוא לא ציין מתי יקרה הדבר, או תחת אילו נסיבות. לקוּנה זו הביאה את קינקייד להאמין כי כוח משימה 34 כבר הורכב ונפרס במצר סן ברנרדינו, ולכן אגפו הצפוני מוגן. נימיץ הגיע לאותה מסקנה בדיוק. הלסי שלח הודעה נוספת, המבהירה את כוונותיו בנוגע לכוח משימה 34, בשעה 17:10, אולם היתה זו הודעה בקשר רדיו, וקינקייד לא יכול היה ליירטה בשל המרחק. ההודעה אף לא הגיעה לנימיץ בהוואי. אם כן, דו-המשמעות של מברקו של הלסי, ואי־הגעתה של תשדורת הרדיו שלו לקינקייד ונימיץ, גרמו לאי־הבנה לה נודעה השפעה מכרעת על השתלשלות האירועים בקרב.
החלטתו של הלסי
הכוח הצפוני של אוזאווה התגלה על ידי מטוסי הצי השלישי רק בשעה 16:40, ב־24 באוקטובר. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמטוסים אלה היו עסוקים באותו יום בתקיפת הכוח המרכזי של קוריטה ובקרבות אוויר עם מטוסים יפניים שהמריאו מלוזון. כך יצא, שהכוח היפני היחיד שרצה להתגלות היה הכוח היחיד שהאמריקאים התקשו לאתר. אולם, לאחר שהתגלה, היה משוכנע הלסי כי זהו הכוח העיקרי של היפנים, ושאף לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לחסל את כוח נושאות המטוסים של הצי הקיסרי.
הלסי האמין שהכוח המרכזי של קוריטה נוטרל על ידי מטוסי הצי השלישי, ונסוג מים סיבויאן. לפיכך הודיע הלסי לנימיץ ולקינקייד כי הכוח המרכזי נפגע קשות, וכי הוא ממשיך צפונה עם שלוש שייטות על מנת לתקוף את הכוח הצפוני עם שחר. המילים "שלוש שייטות" היו מטעות. לאור המברק משעה 15:12, הסיק קינקייד, וכך גם נימיץ, כי כוח משימה 34 נפרד מהצי השלישי, ופועל כעת באופן עצמאי להגנת מצר סן ברנרדינו ולחיפוי האגף הצפוני של הצי השביעי, בעוד הלסי ממשיך צפונה עם שלוש שייטות אחרות. למעשה, כוח משימה 34 לא נפרד מהצי השלישי, והמשיך צפונה עם נושאות המטוסים של הלסי. הלסי, אם כן, הותיר את מצר סן ברנרדינו לא מוגן באופן מכוון.
במהלך הלילה, הגיע לידי הלסי דיווח מודיעין לפיו הכוח המרכזי פנה לאחור ושב ומתקדם לכיוון מצר סן ברנרדינו, וכי אורות הניווט במצר דולקים לאחר האפלה ממושכת. כאשר מספר מפקדי שייטות בצי השלישי, בהם מפקד כוח משימה 34, לי, דיווחו למטהו של הלסי על הידיעה, הם נענו בביטול על ידי קציני המטה.[5] כך המשיך הצי השלישי כולו צפונה, הרחק ממצר סן ברנרדינו.
קרב מצר סוריגאו
הכוח הדרומי של נישימורה עזב את ברוניי בשעה 15:00 ב-22 באוקטובר. תפקידו היה להוסיף לכוח האש של הכוח המרכזי של קוריטה בהתקפה על לייטה. הוא פנה לים סולו, משם המשיך צפון־מזרחה לים מינדנאו, מצפון לאי מינדנאו, ומשם צפונה למצר סוריגאו. הכוח הורכב מאוניות המערכה "פוסו" ו"ימשירו", הסיירת הכבדה "מוגאמי," וארבע משחתות.
בהכנסו למצר סוריגאו, ב־24 באוקטובר, נתקל הכוח הדרומי במארב שהציבו הכוחות המסייעים של הצי השביעי. כוחות אלה, בפיקודו של אדמירל־משנה ג'סי אולדנדורף, מנו שש אוניות מערכה (מערב וירג'יניה, מרילנד, מיסיסיפי, טנסי, קליפורניה ופנסילבניה – כולן מלבד המיסיסיפי ניזוקו במתקפה על פרל הארבור ותוקנו), ארבע סיירות כבדות (לואיוויל, פורטלנד, מיניאפוליס ואה"מ שורפשייר), ארבע סיירות קלות, עשרים ושמונה משחתות ושלושים ותשע ספינות טורפדו. על מנת לחצות את מיצר סוריגאו, היה על הכוח הדרומי לחצות ראשית פרוזדור שהורכב מספינות טורפדו משני צדדיו, שלאחריו ניצב כוח המשחתות, ולבסוף לחלוף על פני כוח אוניות המערכה המוקפות בסיירות, בצידו השני של המצר.
הקשר הראשון בין הכוחות נוצר בשעה 22:36, 24 באוקטובר. אחת מספינות הטורפדו זיהתה את טור האוניות, ובמשך שלוש וחצי שעות ניסתה פעם אחר פעם לפגוע בו. כל הטורפדו ששיגרה החטיאו, אך היא דיווחה לאולדנדורף את מיקום ציו של נישימורה. עם היכנסו למצר, שוגרו לעבר הכוח הדרומי מטחי טורפדו ממשחתות שהוצבו לאורך מסלול התקדמותו, עד שלבסוף, בערך בשעה 03:00, נפגעו שתי אוניות המערכה. ימשירו נפגעה אך המשיכה בהפלגתה, ואילו פוסו התפוצצה ונשברה לשניים. בנוסף, שתי משחתות טובעו, ושלישית ניזוקה וטבעה מאוחר יותר.
אוניות המערכה האמריקאיות יצרו קשר ראשון עם הכוח הדרומי בשעה 03:16, עת קלט מכ"ם האונייה מערב וירג'יניה את שארית אוניות הכוח המתקדם. בשעה 03:53, ירתה מערב וירג'יניה מטח ראשון מסוללת תותחי 406 מ"מ (16 אינץ'), והשיגה פגיעה בימשירו. בשעה 03:55, הצטרפו אליה גם קליפורניה וטנסי בירי מתותחי 356 מ"מ (14 אינץ'). מערכת בקרת הירי של האמריקאים איפשרה לאוניות המערכה לירות ממרחק רב, בעוד שהאוניות היפניות, בעלות מערכות פחות מתקדמות, לא יכלו להשיב אש.
שלוש אוניות המערכה האמריקאיות האחרות היו מצוידות מערכת בקרת ירי פחות מתקדמת ולכן נתקלו בקושי לפגוע בכוח היפני: מרילנד הצליחה לבסוף לזהות את המטרה בזכות אומדן המרחק לעמודי המים שהתרוממו בשל הפגזות האוניות האחרות, והחלה לירות בתותח 406 המ"מ שלה; פנסילבניה, לעומתה, התקשתה למצוא מטרה ותותחיה נותרו דוממים; מיסיסיפי הצליח להנעל על מטרות אויב לקראת סיום הקרב וירתה מטח בן 12 פגזי 356 מ"מ לעברו. היה זה המטח האחרון שירתה אוניית מערכה לעבר ספינת קרב אחרת אי פעם, וכך הגיע לקיצו עידן בהיסטוריה הימית.
ימשירו ומוגאמי הוכו קשות בידי מטחי פגזים חודרי שריון 406 מ"מ ו־356 מ"מ מאוניות המערכה, ובנוסף נפגעו מאש וטורפדו מהסיירות המלוות. ימשירו טבעה, ועימה תת-אדמירל נישימורה, בשעה 04:20. מוגאמי והמשחתת "שיגורה," השורדות היחידות, נסוגו דרומה ויצאו מהמצר.
"כוח המהלומה השני", הכוח המאסף של הכוח הדרומי, בפיקודו של תת-אדמירל קיוהידה שימה, נע כארבעים מילים ימיים מאחורי כוחו של נישימורה. כוח זה, שהורכב משתי סיירות כבדות (נאצ'י ואשיגרה) ושמונה משחתות, פגש בשאריות הכוח הדרומי הנסוג בהתקרבו למצר סוריגאו. בראותו את מה שחשב לשתי אוניות המערכה של נישימורה (למעשה היו אלה שני חצאיה של פוסו), הורה שימה על נסיגה. במהלך הנסיגה התנגשו נאצ'י ומוגאמי, דבר שגרם להצפת חדרי ההגאים אצל האחרונה, והביא לכך שמהירותה הואטה מאוד; היא טובעה ביום המחרת על ידי אש מטוסים. הסיירת הכבדה לואיוויל טיבעה את החצי הקדמי של פוסו, והחצי האחורי שקע בסמוך לאי קאניהאן. מתוך שבע האוניות שהרכיבו את הכוח הדרומי של נישימורה, שרדה רק המשחתת שיגורה. אוניותיו של שימה אמנם שרדו את קרב מצר סוריגאו, אך הן היו עתידות לטבוע בהמשך הקרבות סביב האי לייטה.
קרב מצר סוריגאו היה הקרב האחרון בהיסטוריה במתכונת אוניית מערכה כנגד אוניית מערכה. היה זה אף הקרב האחרון בו הצליח כוח אחד (במקרה זה, האמריקאים) לחצות את ה־T של כוח אחר. אולם, בעת פעולה זו היה הכוח היפני מצומצם ביותר וכלל רק אוניית מערכה, סיירת כבדה ומשחתת, ולפיכך חציית ה־T הייתה סמלית בלבד ובעלת השפעה מועטה על תוצאות הקרב.
הקרב מול סאמאר
הקדמה לקרב
החלטתו של אדמירל הלסי לצאת עם הצי השלישי לקראת הכוח הצפוני של אוזאווה הותירה את מצר סן ברנרדינו ללא השגחה. הקצינים הבכירים בצי השביעי, שהיה ממוקם מדרום למצר, האמינו כי הלסי עלה צפונה עם שלוש שייטות של נושאות מטוסים, וכי כוח משימה 34 – שייטת אוניות מערכה – מגן על המצר מפני הכוח המרכזי של היפנים. למעשה, הלסי לא יצר את כוח משימה 34 טרם צאתו צפונה, וכל אוניות המערכה בפיקודו של תת־אדמירל לי עשו דרכן צפונה, ביחד עם שאר כלי השיט של הצי השלישי.
הכוח המרכזי של קוריטה חצה את מצר סן ברנרדינו באין מפריע, בשעה 03:00 ב־25 באוקטובר, ופנה דרומה לאורך האי סאמאר. בדרכו עמדו שייטות נושאות המטוסים המלוות של הצי השביעי, אשר נקראו "טופי" (Taffy) 1, 2 ו־3. כוח זה מנה 16 נושאות מטוסים מלוות קטנות, איטיות ולא משורינות, המוגנות על ידי משחתות בעלות חימוש קל בלבד ומשחתות ליווי. על אף אובדן מספר כלים במעבר פאלוואן ובקרב ים סיבויאן, עדיין החזיק הכוח המרכזי של תת־אדמירל קוריטה בעוצמת אש גדולה. הכוח מנה ארבע אוניות מערכה ובכללן יאמטו, שש סיירות כבדות, שתי סיירות קלות ואחת עשרה משחתות.
הקרב
הכוח המרכזי הפתיע לגמרי את "טופי 3." אדמירל־משנה קליפטון ספרייג, מפקד השייטת, הורה לנושאות המטוסים לשגר את מטוסיהן ולנוע אל המסתור שהציע ענן גשם במזרח. בנוסף, הוא הורה למשחתות ולמשחתות הליווי להרים מסך עשן, על מנת להסתיר את נסיגת נושאות המטוסים.
קוריטה הניח כי הכוח העומד לפניו הוא שייטת נושאות המטוסים מהצי השלישי של הלסי, שכן בזמן זה לא ידע כי הסחתו של הכוח הצפוני של אוזאווה צלחה. זמן קצר לאחר שהורה לאוניותיו לעבור למבנה הגנת נ"מ, שינה קוריטה את פקודתו, ונתן הוראה של מתקפה כללית, לפיה על הצי להתחלק לקבוצות קטנות ולתקוף באופן עצמאי.
המשחתת האמריקאית "ג'ונסטון" היתה הכלי האמריקאי הקרוב ביותר לכוח היפני. על פי יוזמתו האישית, הפנה המפקד, לוטננט קומנדר ארנסט אוונס, את אונייתו לכיוון הכוח היפני העדיף. ספרייג, בראותו זאת, נתן את הפקודה לכל שאר הכלים של טופי 3 לצאת למתקפה. שתי משחתות נוספות (הואל והירמן) ומשחתת ליווי (סמואל ב. רוברטס) פנו לקראת הכוח המרכזי, שיגרו טורפדו ובכך הצליחו לשבש את מבנה הכוח המרכזי. על התקפה נועזת זו עוטר אוונס במדליית הכבוד, העיטור הצבאי הגבוה ביותר בכוחות המזוינים של ארצות הברית.
באותו זמן, הורה המפקד העליון של שייטות טופי, אדמירל-משנה תומאס ספרייג, על כל נושאות המטוסים שלו לחמש את מטוסיהן בכל אמצעי לחימה אפשרי, ולשגר אותם. בסך הכל היו תחת שליטתו כ־450 מטוסים, בעיקר מטוסי תקיפה ומפציצי טורפדו, אשר התקפותיהם הסבו נזק לאוניות היפניות.
נושאות המטוסים של טופי 3 פנו דרומה בנסיגתן. נושאת המטוסים "גמבייר ביי", אשר הפליגה בסוף המבנה האמריקאי, ספגה פגיעות קשות וטבעה, בעוד ששאר נושאות המטוסים מטופי 3 ניזוקו.
נסיגתו של הכוח המרכזי
נחישות ההגנה האמריקאית חיזקה אצל קוריטה את האמונה לפיה כוחו נתקל בשייטת נושאות המטוסים של הצי השלישי. הבלבול שיצר שינוי הפקודות המהיר של קוריטה תרם לחוסר הסדר במבנה הכוח היפני, שנגרם כתוצאה מהתקפות הטורפדו והמטוסים האמריקאים. בנקודה מסוימת בקרב, נקטה יאמטו בתמרון התחמקות מטורפדו, ובכך יצאה מהמבנה ואיבדה קשר עם שאר הכוח. בשלב זה, הורה קוריטה לאוניותיו לסגת צפונה, על מנת להתארגן מחדש. עם שינוי כיוון ההפלגה בחזרה למפרץ לייטה, קיבל קוריטה דיווח לפיו שייטת נושאות מטוסים אמריקאיות עושה דרכה לכיוונו מצפון. בהעדיפו לנצל את כליו כנגד אוניות מלחמה, ולא כנגד ספינות תובלה, הפנה קוריטה את ציו צפונה, במטרה לפגוש בשייטת האמריקאית. לאחר מספר שעות של חיפושים, בהן לא נמצאה השייטת האמריקאית, הורה קוריטה לציו לשוב ולעבור במצר סן ברנרדינו. שלוש מהסיירות הכבדות שלו טובעו, ונחישות ההגנה האמריקאית שיכנעו אותו כי המשך הקרב יסתכם בהפסד יפני נוסף. גורם נוסף שהשפיע על החלטתו של קוריטה לסגת היה אי-ידיעתו על הצלחתו של אוזאווה להרחיק את הצי השלישי מלייטה, וכך השתכנע כי הכוחות מולם עמד היו שייטות מהצי השלישי.
לקראת סוף הקרב, השליך תת־אדמירל טקיג'ירו אונישי את "כוח ההתקפה המיוחד" שלו למערכה. הייתה זו טייסת קמיקאזה אשר פשטה על הכוחות האמריקאים מול סאמאר ובמפרץ לייטה. נושאת המטוסים המלווה "סנט לו" מטופי 3 ספגה פגיעת קמיקאזה וטבעה לאחר סדרת פיצוצים פנימיים שנגרמו מהפגיעה.
אבידות
כמעט כל הכוחות הנותרים מהכוח המרכזי הצליחו להמלט דרך מצר סן ברנרדינו, כאשר אוניות המערכה של הלסי מחמיצות אותם אך במעט בשובן לאזור. נאגאטו, הרונה וקונגו נפגעו בתקיפות המטוסים של טופי 3. קוריטה החל את הקרב עם חמש אוניות מערכה, ועם נסיגתו, נותרה רק הימאטו כשירה ללחימה.
בצד האמריקאי, טובעו נושאות המטוסים המלוות גמביר ביי וסנט לו, המשחתות הואל וג'ונסטון ומשחתת הליווי סמואל ב. רוברטס, וארבע אוניות נוספות נפגעו. המשחתת הרימן, על אף עליונות האויב מולו עמדה בקרב, איבדה ששה אנשי צוות בלבד.
מעל לאלף אנשי צוות וטייסים אמריקאים נהרגו בקרב זה. כתוצאה מתקשורת לקויה וכשלים אחרים, ניצולים רבים מטופי 3 לא חולצו במשך מספר ימים, ורבים מהם מתו כתוצאה מכך.
קרב כף אנגאניו
הכוח הצפוני של אוזאווה כלל ארבע נושאות מטוסים (זואיקאקו – השורדת היחידה מבין שש נושאות המטוסים שהשתתפו במתקפה על פרל הארבור – זואיהו, צ'יטוסה וצ'יודה), שתי אוניות מערכה מתקופת מלחמת העולם הראשונה (היוגה ואיסה), שלוש סיירות קלות (אויודו, טאמה ואיסוזו) ותשע משחתות. על אף ריבוי נושאות המטוסים, כלל הכוח 108 מטוסים בלבד.
הכוח הצפוני אותר על ידי האמריקאים רק בסביבות השעה 16:40 ב־24 באוקטובר, בשל העובדה כי המטוסים שהיו אמונים על האיתור היו עסוקים בתקיפת הכוח המרכזי ובהדיפת מתקפות אוויריות מלוזון. בערב ה־24 באוקטובר, יירט אוזאווה דיווח אמריקאי לפיו נסוג הכוח המרכזי של קוריטה מים סיבויאן, והחליט לסגת צפונה. אולם, בשעה 20:00 קיבל פקודה ממפקד הצי המשולב, טויודה, הקוראת לכל הכוחות הפועלים "להתקדם תוך הסתמכות על סיוע אלוקי",[3] ובעקבותיה הפנה אוזאווה את ציו ושב ופנה דרומה, לעבר הצי השלישי.
הלסי היה משוכנע כי הכוח הצפוני הוא הכוח העיקרי של היפנים, ושאף לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לחסל את כוח נושאות המטוסים של הצי הקיסרי. מתוך אמונה כי הכוח המרכזי של קוריטה נוטרל על ידי מטוסי הצי השלישי, ונסוג מים סיבויאן, הודיע הלסי לנימיץ ולקינקייד כי הכוח המרכזי נפגע קשות, וכי הוא ממשיך צפונה עם שלוש שייטות על מנת לתקוף את הכוח הצפוני עם שחר.
לכוח שהנהיג הלסי צפונה היה יתרון עצום על הכוח היפני שנע מולו. עיקר הכוח – כוח משימה 38 – כלל חמש נושאות מטוסים מהירות (אינטרפיד, פרנקלין, לקסינגטון, אנטרפרייז ואסקס), חמש נושאות מטוסים קלות (אינדפנדנס, בלו ווד, לאנגלי, קאבוט וסן חסינטו), שש אוניות מערכה (אלבמה, איווה, מסצ'וסטס, ניו ג'רזי, דקוטה הדרומית ווושינגטון), שמונה סיירות ויותר מארבעים משחתות. כוח האוויר הכולל של 10 נושאות המטוסים בצי זה עמד על 600–1,000 מטוסים.
בשעה 02:40 ב־25 באוקטובר, הורה הלסי לכוח משימה 34 – כוח אוניות המערכה בפיקודו של תת־אדמירל ויליס לי – להתקדם לפני שאר הצי. תכניתו היתה לתקוף את הכוח הצפוני באמצעות מטוסים מכוח משימה 38, שלאחריהם תפתחנה אוניות המערכה באש על האוניות היפניות. במהלך הלילה, העביר הלסי את הפיקוד על כוח משימה 38 לתת־אדמירל מארק מיצ'ר, אשר הורה לנושאות המטוסים לשגר גל תקיפה ראשון – בהיקף של 180 מטוסים – עם שחר. הקשר הראשון של מטוסי הסיור האמריקאים עם הכוח הצפוני נוצר בשעה 07:10. בשעה 08:00 החלה המתקפה האמריקאית, כאשר מטוסי קרב אמריקאים השמידו את הפטרול האווירי היפני, שמנה 30 מטוסים. באותו יום, ביצעו הטייסים האמריקאים מכוח משימה 38 527 גיחות תקיפה, וההתקפות האוויריות נמשכו עד הערב. בסופו של הקרב, טובעו זואיקאקו, צ'יטוסה, זואיהו והמשחתת אקיטְסוקי. נושאת המטוסים הקלה צ'יודה והסיירת טאמה ניזוקו, ואוזאווה נאלץ להעביר את דגלו לסיירת הקלה אויודו.
הצי השביעי קורא לעזרה
מעט לאחר השעה 08:00, החלו להגיע אל הצי השלישי קריאות לעזרה מהצי השביעי בנוגע למתקפת הכוח המרכזי. באחד המברקים ששלח, דיווח קינקייד כי מצבו קריטי, וכי סיוע של אוניות מערכה ומטוסים עשוי להדוף את המתקפה היפנית, ולמנוע מהם מלהגיע ללייטה. מאוחר יותר, טען הלסי כי הבין שקינקייד בצרות, אך לא הבין את חומרתן. באותו רגע, כך טען, הוא עצמו היה עסוק בהתקפה על הכוח הצפוני.[6]
ממפקדתו בפרל הארבור, עקב נימיץ אחר קריאות העזרה של טופי 3. בתגובה שלח להלסי את המברק הבא:
תרנגול הודו רץ למים גג מסינקפק...X איפה חוזר איפה כוח משימה שלושים וארבע רר העולם תוהה.
— טולנד
ארבע המילים הראשונות ושתי האחרונות הן מסיחים שמטרתם לבלבל את מפענחי הצפנים של האויב (התוכן האמיתי מסומן בשני עיצורים בתחילתו ובסופו). כנהוג, החסיר האלחוטן על אונייתו של הלסי את החלק הראשון של המשפט, אך השאיר בטעות את חלקו האחרון. חלק זה, אשר נוסף על ידי קצין התקשורת במפקדתו של נימיץ, הוא ככל הנראה ציטוט משירו של אלפרד טניסון "הסתערות הבריגדה הקלה." הציטוט נובע כנראה מצירוף המקרים שאותו יום, ה־25 באוקטובר, היה יום השנה ה־90 להסתערות, ולא אנלוגיה למצב הקריטי בלייטה. אולם, הלסי, בקוראו את המילים "העולם תוהה," חש עלבון רב, והטיח את כובעו על הסיפון. ראש מטהו, אדמירל־משנה רוברט קרני, אחז בזרועו ואמר "הפסק זאת! מה, לכל הרוחות, קרה לך? רסן את עצמך."[7]
לבסוף, בשעה 11:15, יותר משלוש שעות לאחר קבלת הבקשה הראשונה לעזרה, הורה הלסי על כוח משימה 34 לפנות דרומה ולסייע לצי השביעי. בשלב זה היו אוניותיו של לי בטווח אש מכוחו של אוזאווה, אך נאלצו לפנות לאחור ולהמתין שעתיים וחצי נוספות לצורך תדלוק, בטרם המשיכו ללייטה. לאחר סדרת עיכובים זו, נמנע מכוח משימה 34 להגיש כל עזרה לצי השביעי, ונותר לו רק לאסוף את הניצולים מטופי 3. בנוסף, הכוח הגיע באיחור רב מדי, ולא הספיק ליירט הכוח המרכזי קוריטה, אשר הספיק לחמוק חזרה מבעד למצר סן ברנרדינו.
בשעה 16:22 יצר הלסי כוח משימה חדש – כוח משימה 34.5 – שתפקידו היה לאתר ולהשמיד את הכוח המרכזי. כוח משימה זה כלל את אוניות המערכה המהירות ביותר של הצי השלישי – איווה וניו ג'רזי, ושלוש הסיירות ושמונה המשחתות שהרכיבו את כוח משימה 34. כוח זה עשה דרכו במהירות דרומה לכיוון מצר סן ברנרדינו, אך האויב היחיד שאיתרו היה המשחתת "נוואקי", שהשתרכה אחרי שאר הכוח המרכזי, וטיבעו אותה.
פעולות אחרונות
כאשר הורה הלסי לכוח משימה 34 לנוע דרומה לכיוון לייטה, הוא הותיר את כוח משימה 38 במחסור בכלים. על מנת לחזק את הגנתו, סיפח הלסי לכוח משימה 38 שייטת של ארבע סיירות ותשע משחתות, בפיקודו של אדמירל־משנה לורנס דובוס. בשעה 14:15, הורה מיצ'ר, מפקד כוח משימה 38, על דובוס לצאת למרדף אחר שאריות הכוח הצפוני של אוזאווה. סיירות שייטת זו הטביעו את נושאת המטוסים הקלה צ'יודה בסביבות השעה 17:00, ואת המשחתת "הטסוזוקי" בשעה 20:59. כאשר למד אוזאווה על פעילות השייטת של דובוס, הוא הורה לאוניות המערכה שלו איסה והיוגה לתקוף אותה, אך הן לא הצליחו לאתר אותה.
בשעה 23:10, הטביעה הצוללת האמריקאית "ג'אלאו" את הסיירת הקלה טאמה, באמצעות טורפדו. תקיפה זו (מלבד תקיפות אוויריות נוספות על כוחות נסוגים ב־26 באוקטובר) היתה הפעולה האחרונה בקרב מפרץ לייטה.
ביקורת על פעולותיו של הלסי
לאחר קרב מפרץ לייטה, ספג הלסי ביקורת רבה בעקבות החלטתו לקחת עמו את כוח משימה 34 צפונה, במקום להשאירו להגן על מצר סן ברנרדינו. בנוסף, נסבה הביקורת גם סביב העובדה שהלסי התעלם תחילה מקריאות המצוקה של הצי השביעי.
הלסי הגן על פעולותיו בכך שהציג את המידע שהיה בידיו ואת תהליך קבלת ההחלטות שלו. ראשית, טען הלסי, בהתחשב בידיעות המודיעיניות לגבי מצבו של הכוח המרכזי של קוריטה, שהגיעו אליו מטייסי הצי השלישי, הוא האמין כי הכוח ספג נזק כבד מאד – יותר ממה שהסתבר בדיעבד. לטענה כי היה צריך להתייחס ביתר רצינות לדיווחים לפיהם שב הכוח המרכזי למצר סן ברנרדינו, הגיב כי נחישותו של הצבא היפני לצאת למתקפת התאבדות, גם כאשר אפסו הסיכויים לניצחון, היתה ידועה לכל. על כן האמין כי הצי השביעי יוכל להתמודד עם שרידי הכוח המרכזי.[8]
שנית, הלסי טען שלא ידע (וכמוהו כל שאר הצי האמריקאי) עד כמה נפגע הכוח האווירי היפני, וכי לרשותו של אוזאווה עמד אך מספר זניח של מטוסים. לדידו, קיבל הלסי את ההחלטה הזהירה ויצא לתקוף את נושאות המטוסים של הכוח הצפוני, אותן תפס כאיום גדול יותר מאשר אוניות המערכה של הכוח המרכזי. החלטה זו מצביעה על תפישתו כי נושאות מטוסים הן נשק בעל משמעות טקטית רבה יותר מאוניות מערכה, תפיסה אשר החלה לקנות אחיזה בקרב אנשי צי באותה תקופה, בעקבות תרומתן העצומה בהתקפה על פרל הארבור ובקרב מידווי.
השלכות הקרב
קרב מפרץ לייטה סייע להגנת חופי הנחיתה על האי לייטה. אולם, האי עבר לידיים אמריקאיות לגמרי רק בדצמבר, עם תום קרב לייטה היבשתי, אשר התנהל במקביל לקרב הימי.
הצי הקיסרי היפני ספג את התבוסה הקשה ביותר שלו בקרב זה, בו איבד את מספר כלי השיט ואנשי צוות הגבוה ביותר אי פעם. כשלונם של היפנים לסלק את הכוחות האמריקאים מלייטה, הביא בסופו של דבר לאובדן הפיליפינים, וכך נותקו איי יפן מהטריטוריות היפניות בדרום מזרח אסיה. אובדן טריטוריות אלה ניתק למעשה את יפן ממקורות חומרי הגלם שלה, ובייחוד נפט שהיה דרוש להפעלת כלי שיט וכלי טיס. בנוסף, אובדן לייטה והפיליפינים הביאו את הצי האמריקאי לעמדה נוחה לקראת הפלישה לאוקינאווה, שעתידה להתרחש באפריל 1945.
כלי השיט היפנים ששרדו את הקרב שבו לבסיסם, ונותרו שם עד תום המלחמה. הפעולה הימית האחרונה בעלת משמעות לפני כניעת יפן הייתה מבצע טן־גו, באפריל 1945, אשר במהלכו יצאו אוניית המערכה יאמטו ומלוותיה על מנת לשבש את נחיתת הכוחות באוקינאווה. פעולה זו הסתיימה בהשמדת השייטת היפנית, בלא שהצליחה להשפיע על הנחיתה.
לאחר נחיתת הכוחות האמריקאים בלייטה, התבצעה התקפת הקמיקזה הראשונה. התקפות מאורגנות של כוח התקיפה המיוחד של הצי האווירי הראשון החלו ב־25 באוקטובר, עם השמדת נושאת המטוסים המלווה סנט לו, והמשיכו לאחר מכן גם בקרב אוקינאווה.
לקריאה נוספת
- ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936–1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
- Cutler, Thomas. The Battle of Leyte Gulf: 23–26 October 1944, Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, 1994 . מסת"ב 1-55750-243-9.
- Friedman, Kenneth. Afternoon of the Rising Sun: The Battle of Leyte Gulf, Presidio Press, 2001. מסת"ב 0-89141-756-7.
- Hornfischer, James D. The Last Stand of the Tin Can Sailors, Bantam, 2004. מסת"ב 0-553-80257-7.
- Morison, Samuel Eliot. Leyte, June 1944 – January 1945, vol. 12 of History of United States Naval Operations in World War II, Champaign, Illinois: University of Illinois Press, 1956 (Reprint edition 2004). מסת"ב 0-252-07063-1.
- Willmott, H. P. The Battle Of Leyte Gulf: The Last Fleet Action, Indiana University Press, 2005. מסת"ב 0253345286.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב מפרץ לייטה |
- United States Strategic Bombing Survey (Pacific) – Interrogations of Japanese Officials
- (הקישור אינו פעיל, 26/4/2023)אנימציית הקרב במפרץ לייטה
- אתר המוקדש לקרב
- סדרי הכוחות בקרב: ים סיבויאן, מצר סוריגאו, כף אנגאניו, סאמאר
- רוברט ג'ון קוקס, "טופי 3" בקרב מול סאמאר
הערות שוליים
- ^ Morison, Samuel E. (1956), pp. 397
- ^ Morison, Samuel E. (1956), pp. 18
- ^ 3.0 3.1 United States Strategic Bombing Survey (Pacific) – 'Interrogations of Japanese Officials'
- ^ Morison, Samuel E. (1956), pp. 162
- ^ Morison, Samuel E. (1956), pp. 195-196
- ^ טולנד, ג. (1970) עמ' 429
- ^ טולנד, ג. (1970) עמ' 430
- ^ Morison, Samuel E. (1956), pp. 195-194
