קרב בלנהיים
 | ||||||||||||||||||
| הדוכס ממרלבורו חותם על הודעה לשליח | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת הירושה הספרדית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 13 באוגוסט 1704 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | כיבוש גיברלטר | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב ולס-מאלגה | |||||||||||||||||
| מקום | בלנהיים, בוואריה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוחלט של הברית הגדולה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב בלנהיים (אנגלית: Battle of Blenheim, גרמנית: Schlacht bei Blenheim, צרפתית: Bataille de Blenheim, IPA: /ˈblɛnəm/ - בְּלֶנֶם), שנערך ב-13 באוגוסט 1704, היה אחד הקרבות העיקריים של מלחמת הירושה הספרדית.
לואי ה-14 מצרפת שאף להדיח את הקיסר לאופולד באמצעות כיבוש וינה, הבירה ההבסבורגית, ולהשיג הסכם שלום בתנאים מועדפים. הסכנות שבהן הייתה נתונה וינה היו משמעותיות: כוחותיהם של אלקטור בוואריה ומרשל מרסין בבוואריה איימו מכיוון מערב, ואילו צבאו הגדול של מרשל ונדום חנה בצפון איטליה והיווה סיכון משמעותי באמצעות מתקפה דרך מעבר ברנר. וינה הייתה נתונה בסכנה גם מצד המהפכן ההונגרי פרנץ ראקוצי, שהיה יכול לאיים על גבולותיה המזרחיים. הדוכס ממרלבורו החליט להסיר את האיומים שבהם הייתה נתונה וינה, והוביל את צבאו דרומית לבדבורג ובכך תרם להישארותו של לאופולד בברית הגדולה.
מרלבורו הצליח לעבור לאורך כ-400 קילומטרים מארצות השפלה לדנובה בתוך חמישה שבועות וללא פגיעות, באמצעות שילוב של הונאה וניהול מוצלח שנועדו להסתיר את יעדו האמיתי מידידיו ואויביו כאחד. לאחר שאבטח את דונאוורת שעל הדנובה הוא החליט להתעמת עם הצבא של אלקטור בוואריה ומרסין, לפני שמרשל טאלאר יצליח להביא תגבורת דרך היער השחור. אולם, המפקדים הפרנקו-בווארים לא היו מעוניינים להילחם עד שמצבת הכוחות שלהם תתמלא. הדוכס ממרלבורו נקט במדיניות של ביזה בבוואריה על מנת לאלצם לעשות כרצונו. הטקטיקה שלו לא הצליחה, אך כאשר מרשל טאלאר הגיע עם כוחותיו על מנת לתגבר את צבא האלקטור מבוואריה, הגיע גם הנסיך אויגן מסבויה עם תגבורת משלו עבור מרלבורו, ושני הצבאות נלחמו על גדות הדנובה, בקרבת הכפר הקטן בלנהיים שבדרום גרמניה המודרנית.
קרב בלנהיים נחשב לאחת מנקודות המפנה של מלחמת הירושה הספרדית. הניצחון הגדול של הברית הבטיח את שלומה של וינה מפני הצבא הפרנקו-בווארי, ובכך מנע את קריסת הברית הגדולה. בוואריה נאלצה לנטוש את המערכה, ותקוותיו של לואי ה-14 לניצחון מהיר סוכלו באופן סופי. צרפת ספגה למעלה מ-30,000 נפגעים, כולל המפקד טאלאר עצמו, שנשבה ונלקח לאנגליה. לפני שהסתיימו הקרבות של 1704 הצליחו כוחות הברית לכבוש ערים נוספות באזור גרמניה של ימינו, כהכנה לפלישה לצרפת עצמה ב-1705.
רקע
1704 הייתה השנה הרביעית של מלחמת הירושה הספרדית. השנה שלפני כן הייתה מוצלחת עבור צרפת ובנות בריתה, בעיקר באזור הדנובה, היכן שמרשל וילאר ואלקטור בוואריה יצרו איום מיידי על וינה, הבירה ההבסבורגית[1]. וינה ניצלה בזכות מחלוקת בין שני מפקדים, שבגללה הוחלף וילאר במרשל מרסיל הפחות דינמי. למרות זאת האיום בשנת 1704 היה ממשי: המהפכן ההונגרי ראקוצי איים על גבולותיה המזרחיים של האימפריה הרומית ה"קדושה", וכוחותיו של מרשל ונדום היו על סף פלישה מצפון איטליה[2]. בחצרות המלוכה של ורסאי ומדריד הייתה השלמה עם נפילתה של וינה, מאורע שככל הנראה היה מוביל לקריסת הברית הגדולה[3].
על מנת להגן על הדנובה מפני התערבות כלשהי של הברית הוטל על מרשל וילרואה ו-46,000 חייליו לעצור את 70,000 החיילים ההולנדים והאנגלים שהתאספו באזור מאסטריכט שבארצות השפלה, בשעה שגנרל קואני חנה עם הגיס שלו באלזס על מנת למנוע את כיבוש החבל במתקפת פתע[1]. כוחותיו של הנסיך לודוויג מבאדן, שמנו 36,000 חיילים, היו היחידים שיכלו להגן על וינה באופן מיידי, והם היו מוצבים בקווי שטולהופן[4] על מנת לפקח על מרשל טאלאר שהיה בשטרסבורג; רוזן שטירום פיקד על כוח חלש יותר שמנה 10,000 חיילים והוצב בקרבת העיר אולם.
השגריר האימפריאלי בלונדון רוזן ורטיסלב והדוכס ממרלבורו הבינו את ההשלכות של מצב זה על הדנובה. לעומת זאת, ההולנדים היו תלויים באופן מוחלט בחייליהם כדי להגן על מדינתם, והתנגדו לכל מבצע צבאי הרפתקני בדרום הדנובה, ולא אפשרו את דילול הכוחות בארצות השפלה הספרדיות[5]. מרלבורו הבין כי הדרך היחידה להתעלם מדרישות ההולנדים היא שימוש בחשאיות ובעורמה, והחליט להונות את בעלי בריתו ההולנדים באמצעות העמדת פנים כי הוא מזיז את חייליו לכיוון המוזל, מהלך שקיבל את אישור האג, אך ברגע שהגיע לשם התחמק מההולנדים וחבר לכוחות האוסטריים שבדרום גרמניה, כפי שאמר במכתב לידידו השר סידני גודולפין ב-29 באפריל[6].
ההכנות לקרב
הצעידה לדנובה
.jpg)
צעידת כוחותיו של מרלבורו החלה ב-19 במאי בבדבורג, 32 קילומטרים צפונית-מערבית לקלן. הצבא (שכונס על ידי אחיו, הגנרל צ'ארלס צ'רצ'יל) הורכב מ-66 אסקדרונים, 31 גדודים ו-38 תותחים, ובסך הכל 21,000 חיילים שמתוכם 16,000 היו בריטים. כוח זה קיבל תגבורת בדרך כך שכאשר מרלבורו הגיע לדנובה, צבאו מנה 40,000 חיילים ב-47 גדודים ו-88 אסקדרונים[7]. בזמן שמרלבורו הוביל את צבאו שמר גנרל אוברקירק על קווי הגנה ברפובליקה ההולנדית, במקרה שווילרואה יחליט לתקוף. מרלבורו הבטיח להולנדים שבמקרה והצרפתים יתקפו הוא יחזור בזמן, אך למעשה תיכנן כי צעידתו לכיוון דרום תגרום למפקד הצרפתי לדלוק אחריו. מרלבורו צדק בהנחה הזו, כיוון שווילרואה החליט לרדוף אחריו עם 30,000 חיילים שאיישו 60 אסקדרונים ו-42 גדודים[8].
הסיכונים הצבאיים שהיו כרוכים ביוזמה זו היו רבים: קווי התקשורת של מרלבורו לאורך הריין היו חשופים למתקפה צרפתית, כיוון שהגנרלים של לואי ה-14 שלטו על גדת הנהר השמאלית וחלקו המרכזי. צעדה כה ארוכה הייתה יכולה לגרום גם למקרים רבים של תשישות ומחלות בסוסים ובחיילים. אולם, מרלבורו היה בטוח בדחיפות העניין, ובמכתב לגודולפין טען כי אם היה נוהג אחרת האימפריה הייתה נופלת[7].
הצרפתים נאבקו על שמירת ותגבור כוחותיו של מרסין, בשעה שהכנות כוחות הברית התקדמו. מרסין פעל ביחד עם אלקטור בוואריה נגד המפקד האימפריאלי לודוויג מבאדן, והיה מבודד מצרפת: קווי התקשורת היחידים שלו עברו דרך המעברים הסלעיים של היער השחור. ב-14 במאי הצליח מרשל טאלאר להעביר 10,000 חיילי תגבור וכמויות גדולות של אספקה ותחמושת דרך השטח הקשה למעבר, תוך כדי תמרון ועקיפה של ברון ת'ינגן שחסם את דרכו. לאחר מכן חזר טאלאר עם חייליו לריין, כשגם הוא מצליח להדוף את נסיונותיו של ת'ינגן ללוכדו.
ב-26 במאי הגיע מרלבורו לנקודת המפגש בין המוזל לריין, בקרבת העיר קובלנץ. אם הוא היה רוצה לתקוף לאורך המוזל הוא היה צריך לפנות לכיוון מערב, אך ב-27 במאי חצה עם הצבא שלו לגדה הימנית של הריין, ועצר רק כדי להמתין לתגבור של 5,000 חיילים הנוברים ופרוסים[9]. וילרואה התמקם בעמדות הגנתיות על המוזל, וסבר כי לא ייערך עליו קרב כיוון שהאנגלים הגיעו לגרמניה. הצרפתים הבינו כי כעת בעלות הברית יכולות ליזום מתקפת פתע על אלזס, על מנת לכבוש את שטרסבורג. מרלבורו עודד את התפיסה הזאת בכך שהקים גשרים על הריין ליד פיליפסבורג. תרגיל זה גרם לווילרואה לחוש לעזרתו של טאלאר בהגנה על אלזס, ובנוסף לכך הבטיח כי תוכנית הצרפתים לנוע לכיוון וינה תשותק כתוצאה מחוסר ודאות[10].
הציפייה של ההולנדים למתקפת נגד צרפתית נגד עמדותיהם החלשות בארצות השפלה התבררה כטעות, כיוון שווילרואה השגיח על כל תנועה של מרלבורו. מרלבורו הבטיח לחזור לארצות השפלה במקרה של מתקפה צרפתית, והעביר את חייליו במורד הריין על גבי דוברות בקצב של 130 קילומטרים ליום[11]. הפרלמנט ההולנדי היה מעודד מתחושת הביטחון הזאת, והסכים לשחרר את הנציגות הדנית שמנתה שבעה גדודים ו-22 אסקדרונים[11], על מנת שאלה ישמשו כתגבורת. מרלבורו הגיע ללדנבורג, וחנה שם במשך שלושה ימים על מנת לתת מנוחה לפרשים שלו ולאפשר לתותחים ולחיילים הרגליים להדביק את הפער. ב-6 ביוני הוא הגיע לעיירה ויסלוך, דרומית להיידלברג, וביום המחרת פנה צבא הברית מהריין לכיוון הרי שוואביה והדנובה שמעבר להם. בשלב זה היעד של מרלבורו היה ברור מעל לכל ספק.
האסטרטגיה
ב-10 ביוני נפגש הדוכס ממרלבורו בפעם הראשונה עם נשיא מועצת המלחמה האימפריאלית הנסיך אויגן ועוזרו הרוזן וראטיסלב, ליד הכפר מונדלשיים השוכן באמצע הדרך בין הדנובה לריין. ב-13 ביוני הצטרף אליהם בגְרוֹסהֵפָּאךְ מפקד השדה האימפריאלי, הנסיך לודוויג מבאדן. שלושת הגנרלים פיקדו על כח שמנה בסך הכל כ-110,000 חיילים. באחת מוועידותיהם הוחלט כי הנסיך אויגן יחזור עם 28,000 חיילים לקווי שטולהופן שעל הריין, על מנת לנסות לצפות את מהלכיהם של וילרואה וטאלאר, ולמנוע מהם לסייע לצבא הפרנקו-בווארי שעל הדנובה. במקביל לכך ישולבו כוחותיהם של מרלבורו ובאדן, שמנו כ-80,000 חיילים, לצורך הצעדה לכיוון הדנובה ואיתור כוחותיהם של אלקטור בוואריה ומרשל מרסין לפני שאלה יקבלו תגבורת[12].
וילרואה וטאלאר היו מודעים ליעד של מרלבורו, וב-13 ביוני נפגשו בלנדאו שבאלזס כדי לתכנן במהירות תוכנית פעולה להגנת בוואריה. אולם, בגלל המבנה הנוקשה של הפיקוד הצרפתי כל שינוי בתוכנית המקורית היה צריך להיות מאושר על ידי השלטון בוורסאי[13]. אישורו של לואי ניתן ב-27 ביוני. לואי הורה לטאלאר לתגבר את מרסין ואלקטור בוואריה על גדות הדנובה לאחר שיעבור את היער השחור, וכי לרשותו יהיו 50 גדודים ו-50 אסקדרונים; וילרואה קיבל הוראה לרתק את צבאות הברית בקווי שטולהופן, ובמקרה שכוחות הברית ינועו לכיוון הדנובה לחבור למרשל טאלאר; גנרל דה קואני קיבל הוראה להגן על אלזס עם 8,000 חיילים שהועמדו לרשותו. ב-1 ביולי חצו 35,000 חייליו של טאלאר את הריין בפעם השנייה, ליד קהל, והחלו בהתקדמות[14].
במקביל נפגשו כוחותיהם של מרלבורו ובאדן בלאוצהיים, וחצו את 400 הקילומטרים בתוך חמישה שבועות. הודות ללוח זמנים מתוכנן היטב הוקטנו במידה רבה העייפות והשחיקה. בתגובה לתמרוניו של מרלבורו העבירו את 40,000 החיילים שלהם למחנה המבוצר בדילינגן שעל גדת הדנובה הצפונית, מאחר שהיו מודעים לנחיתותם המספרית. מרלבורו לא היה יכול לתקוף את דילינגן כיוון שהיה לו מחסור בתותחי מצור, לאחר שלא הצליח להביא אותם מארצות השפלה ובאדן לא הצליח לספקם בניגוד להבטחותיו הקודמות[15].
למרות זאת בעלות הברית היו זקוקות לבסיס מתאים לאספקה וחציית נהר. לפיכך, ב-2 ביולי הסתער מרלבורו על מבצר שלנברג בגבעות שמעל העיירה דונאוורת'. הרוזן ז'אן ד'ארקו נשלח עם 12,000 חיילים מהמחנה הפרנקו-בווארי על מנת להחזיק בעיירה ובגבעה, אך לאחר קרב עקוב מדם ואבדות רבות משני הצדדים נכנע המבצר, וזמן קצר לאחר מכן נכנעה דונאוורת'. האלקטור, שכעת ידע כי לא יוכל להגן על מיקומו בדילינגן, תפס עמדה מאחורי הביצורים החזקים של אאוגסבורג[16].
במקביל לכך אויגן היה מוטרד מהתקדמותו של טאלאר. הוא הבין כי כדי למנוע נחיתות מספרית על הדנובה עליו לנסות להדביק את טאלאר לפני שיגיע לשם, או לחבור במהירות למרלבורו. הוא הבין גם כי אם ייסוג מהריין לדנובה וילרואה עשוי לנוע דרומה על מנת לחבור לאלקטור בוואריה ולמרסין. הוא החליט להסתכן, ולאחר שהותיר 12,000 חיילים בקווי שטולהופן התקדם עם שאר הצבא שלו על מנת לעצור את טאלאר.
אויגן לא היה יכול לעכב באופן מהותי את התקדמותו של טאלאר, מאחר שהיו חסרים לו חיילים; למרות זאת התקדמותו של המרשל הצרפתי הייתה איטית מדי. כוחותיו של טאלאר התמודדו עם תנאים יותר קשים במסעם בהשוואה לחייליו של מרלבורו - רוב סוסי הפרשים שלו סבלו ממחלת גלנדרס, ומעברי ההרים היו קשים מדי עבור 2,000 קרונות האספקה. האיכרים הגרמנים המקומיים כעסו על מעבר הצבא הצרפתי בשטחם, והרגו לפחות מאות מחייליו עוד לפני שאלה התפנו מהיער השחור[17]. בנוסף לכך הוא התעקש להטיל מצור על העיירה הקטנה וילינגן למשך שישה ימים (16 עד 22 ביולי), אך כשנודע לו על התקדמותו של אויגן נטש את תוכניתו.
ב-14 ביולי גילה אלקטור בוואריה, ששהה באאוגסבורג, כי טאלאר חוצה את היער השחור. חדשות אלה היו טובות מבחינתו, ועודדו אותו להמשיך במדיניות של אי נקיטת פעולה והמתנה נוספת לתגבורת. אולם, הימנעות זו מכניסה לקרב גרמה למרלבורו לנקוט במדיניות ביזה שנויה במחלוקת בבוואריה, ולשרוף בניינים ויבולים ברחבי האזורים העשירים המשתרעים דרומית לדנובה. לצעדים האלה היו שתי מטרות: הראשונה הייתה ללחוץ על אלקטור בוואריה להילחם או להיכנע לפני שטאלאר יגיע עם תגבורת, והשנייה הייתה להרוס את בוואריה כבסיס שממנו הצבא הצרפתי והצבא הבווארי יוכלו לתקוף את וינה, או לתקוף ולרדוף אחרי הדוכס לתוך פרנקוניה במקרה שהוא ייאלץ לסגת צפונה[18]. הרס זה, ביחד עם המצור המתמשך על ריין (9 עד 16 ביולי), גרם לאויגן לומר ”מאז פעולת דונאוורת' אני לא יכול להעריך את ביצועיהם... אם עליו ללכת הביתה בלי להשיג את מטרותיו, הוא בהחלט יהיה הרוס”[19]. למרות זאת, מבחינה אסטרטגית מרלבורו הצליח למקם את כוחותיו העדיפים מבחינה מספרית בין הצבא הפרנקו-בווארי לווינה.
ההיערכות הסופית
טאלאר הגיע לאולם עם 34,000 חיילים, וב-5 באוגוסט הצטרף לאלקטור בוואריה ומרשל מרסין באאוגסבורג, והביע את מורת רוחו מכך שאלקטור בוואריה פיזר את צבאו בתגובה לפשיטות שיזם מרלבורו באזור[20]. באותו יום הגיע הנסיך אויגן להכשטאט, וכבר בלילה שלאחר הגעתו יצא כדי לפגוש את מרלבורו בשרובנהאוזן. מרלבורו ידע כי יש צורך בנקודת חצייה נוספת על הדנובה במקרה שדונאוורת' תיפול לידי האויב. ב-7 באוגוסט נפרד כוח בן 15,000 חיילים אימפריאליים בפיקודו של באדן (השאר יצאו יומיים לאחר מכן) מהכוח המרכזי של מרלבורו, על מנת להטיל מצור על העיר אינגולשטאט[21], השוכנת במרחק של כ-30 קילומטרים במורד הזרם של הדנובה.
טאלאר ואלקטור בוואריה התלבטו בסוגיית היעד הבא שלהם, כיוון שכוחותיו של אויגן היו בהכשטאט ואלו של מרלבורו בריין שעל גדת הדנובה הדרומית. טאלאר העדיף להמתין ולא לתקוף, לחדש את האספקה ולאפשר למערכת הדנובה של מרלבורו להתקדם בצורה מגושמת בשבועות הקרים של הסתיו; לעומתו, האלקטור ומרסין רצו לנוע קדימה לאחר שקיבלו תגבור לכוחותיהם. המפקדים הצרפתיים והבוואריים הסכימו על תוכנית בסופו של דבר, והחליטו לתקוף את הכוח של אויגן, שהיה קטן יותר. ב-9 באוגוסט החלו הכוחות הפרנקו-בוואריים לחצות את גדת הדנובה הצפונית.
ב-10 באוגוסט הורה אויגן לשלוח בדחיפות שליח על מנת לדווח שהוא על סף תבוסה בדונאוורת'. באמצעות סדרת תמרונים טובים הצליח מרלבורו לרכז את כוחותיו בדונאוורת', וב-11 באוגוסט הושלמה החבירה בין שני המפקדים. באותו יום הפעיל טאלאר לחץ על נקודות החצייה של הנהר באזור דילינגן; ב-12 באוגוסט חנו הכוחות הפרנקו-בוואריים מאחורי הנהר נבל (Nebel) שבקרבת הכפר בלינדהיים (שנודע באנגליה כבלנהיים), על מישור הכשטאט. באותו יום שלחו מרלבורו ואויגן סיור לכיוון העמדות הצרפתיות מהצריח המחודד של כנסיית טאפפהיים, והעבירו את כוחותיהם המשולבים למינסטר, השוכנת במרחק 8 קילומטרים מהמחנה הצרפתי. כוח סיור צרפתי בפיקודו של המרקיז דה סילי התקדם כדי לבדוק את מצב האויב, אך נהדף על ידי חיילי הברית שנפרשו בעמדות כדי לכסות את שטח ההתקדמות האפשרי של הצבא הצרפתי, ועבדו במהירות כדי לבנות גשרים ארעיים מעל נחלי האזור ולשפר את הדרך המובילה מערבה להכשטאט. מרלבורו העביר קדימה במהירות שתי בריגדות בפיקודם של גנרל וילקס ובריגדיר ראו, על מנת להגן על המעבר הקרקעי הצר בין הדנובה לגבעת פוכסברג, ליד מעבר ההרים הצר שוונינגן.
צבאו של טאלאר מנה 56,000 חיילים ו-90 תותחים, וצבא הברית הגדולה מנה 52,000 חיילים ו-66 תותחים. קציני בעלות הברית היו מודעים לעליונות המספרית של יריביהם ולעמדות ההגנה החזקות שלהם, והתווכחו עם מרלבורו אודות הסיכונים שבמתקפה. הדוכס היה נחוש, ואמר לקציניו כי ”אני מודע לסכנה, אך קרב הוא דבר נחוץ לחלוטין, ואני סומך על האומץ והמשמעת של החיילים, שיפצו על החסרונות שלנו”[22]. מרלבורו ואויגן החליטו לסכן הכל, והסכימו לפתוח במתקפה כבר ביום המחרת.
הקרב
תמרונים ראשונים
שדה הקרב השתרע לאורך כ-6.4 קילומטרים. באגף הימני של הצבא הפרנקו-בווארי הייתה הדנובה, ובקצה האגף השמאלי גבעות האורנים של שווביה. נחל קטן, נבל, היה בצד הקדמי של הכוחות הצרפתיים. הצרפתים נחו בכפר בלנהיים, השוכן באזור שבו הנבל נשפך לדנובה. הכפר עצמו היה מוקף בגדרות, שיחים, גנים סגורים ואזורי מרעה. בין בלנהיים לאוברגלאוהיים, הכפר הבא, היו שדות חיטה שנקצרו והיו מתאימים לפרישת חיילים. הכפר שאחרי אוברגלאוהיים היה לוצינגן, ובין שניהם היה שטח של חפירים, סבכי עצים ואטדים, שהיו קשים למעבר עבור חיילים תוקפים.
בשעה 2:00 ב-13 באוגוסט נשלחו 40 אסקדרונים כדי לקדם את פני האויב, וכעבור שעה אחת נשלח הכוח העיקרי של בעלות הברית בשמונה טורים. בשעה 6 בבוקר הם הגיעו לשוונינגן, השוכן במרחק 3 קילומטרים מבלנהיים. החיילים הבריטים והגרמנים שהחזיקו בשוונינגן במהלך הלילה הצטרפו לצעדה, ויצרו את הטור התשיעי בצד השמאלי של הצבא. מרלבורו ואויגן ערכו את תוכניותיהם הסופיות. מפקדי כוחות הברית הסכימו שמרלבורו יפקד על 36,000 חיילים ויתקוף את 33,000 החיילים של טאלאר בצד שמאל (כולל כיבוש הכפר בלנהיים), ואילו אויגן יפקד על 16,000 חיילים ויתקוף את הכוח המשולב של 23,000 חיילים בפיקודו של מרסין באגף הימני; אם המתקפה תהיה מספיק חזקה האלקטור ומרסין לא יוכלו לשלוח חיילים לעזרת טאלאר בצד הימני שלהם[23]. לוננט-גנרל ג'ון קאטס יתקוף את בלנהיים בתיאום עם המתקפה של אויגן. מאחר שהאגפים של הצבא הצרפתי יהיו עסוקים, מרלבורו יוכל לחצות את הנבל ולתקוף את לב הצבא הצרפתי. אולם, היה עליו להמתין עד שאויגן יסיים להתמקם לפני שהעימות הכללי יתחיל.
טאלאר הופתע ממתקפת הבוקר של כוחות הברית, לאחר שהוטעה על ידי דיסאינפורמציה שנתנו לו שבויים שנלקחו על ידי דה סילי יום אחד קודם לכן. מכיוון שהיו בטוחים בעמדות ההגנה שלהם, טאלאר ועמיתיו לפיקוד היו משוכנעים שאויגן ומרלבורו ייסוגו בכיוון צפון-מזרח לעבר נירדלינגן[24]. טאלאר כתב על כך ללואי ה-14 באותו בוקר, אך זמן קצר לפני צאת השליח נצפה צבא הברית באזור המחנה. תותחי ההתראה ירו על מנת לכנס את יחידות הצבא, כך שהחיילים הצרפתים והבווארים יוכלו להיערך בעמדות קרב לקראת האיום הבלתי צפוי.
הארטילריה באגף הימני של הצבא הצרפתי פתחה באש בשעה 8 בבוקר בקירוב, ובתגובה פתחו באש הסוללות של קולונל בלאד. יריות התותחים נשמעו גם במחנה של באדן ליד אינגולשטאט[25]. שעה אחת לאחר מכן נפגשו במגדל הכנסייה של בלנהיים טאלאר, האלקטור, ומרסין, על מנת לגבש את תוכניותיהם הסופיות. נקבע כי האלקטור ומרסין יחזיקו את קטע החזית מהגבעות לאוברגלאוהיים, ובמקביל טאלאר יגן על השטח בין אוברגלאוהיים לדנובה. אולם, המפקדים הצרפתים חלקו זה על זה בסוגיית ניצול הנבל: טאלאר רצה לנקוט בטקטיקה של משיכת כוחות הברית קדימה לפני שישחרר את חיל הפרשים ויגרום למהומה ופאניקה בשורותיהם, ואילו מרסין והאלקטור טענו כי יש לקדם את הרגלים עד לנחל עצמו; בזמן שהאויב ייאבק בביצות הוא יילכד באש צולבת מבלנהיים ואוברגלאוהיים. התוכנית הייתה מבוססת כל עוד כל חלקיה בוצעו, אך בזכותה הדוכס ממרלבורו היה יכול לחצות הנבל ללא כל התנגדות ממשית, ולהילחם לפי התוכנית המקורית[26].
המפקדים הפרנקו-בוואריים פרשו את כוחותיהם. רוזן מאפיי מיקם חמישה גדודים בתוך הכפר לוצינגן, ובשולי הכפר הציב סוללה של 16 תותחים. ביער שבצד השמאלי של לוצינגן הוצבו שבעה גדודים צרפתים תחת פיקודו של המרקיז דה רוזל. בין לוצינגן לאוברגלאוהיים הציב האלקטור 27 אסקדרונים של פרשים - 14 אסקדרונים בווארים היו בפיקודו של רוזן ד'ארקו, ו-13 נוספים בפיקודו של רוזן וולפראמסדורף המתינו כתגבורת בקרבת מקום.
בצד הימני שלהם התמקם מרסין עם 20 אסקדרונים ו-12 גדודים צרפתים. באוברגלאוהיים הוצבו 14 גדודים בפיקודו של המרקיז דה בלנוויל, ולאורך הכפר הוצבו שש סוללות תותחים[27]. בצד הימני של העמדות הבוואריות והצרפתיות, בין אוברגלאוהיים ובלנהיים, התמקמו 64 אסקדרונים (16 מתוכם הועברו מכוחותיו של מרסין) צרפתים ווולונים, בנוסף לתשעה גדודים צרפתים שהוצבו ליד הדרך המובילה להכשטאט. בשדה התירס הסמוך לבלנהיים הוצבו שלושה גדודים מהרגימנט המלכותי. תשעה גדודים בפיקודו של המרקיז פיליפ דה קלרמבו הוצבו בכפר עצמו. ארבעה גדודים הוצבו מאחורי הכפר, ו-11 נוספים היו אמורים לשמש ככוח עתודה. הגדודים הללו נתמכו על ידי 12 אסקדרונים של דרגונים לא רכובים[27]. בשעה 11 בבוקר טאלאר, האלקטור, ומרסין, היו במיקומם הסופי. רוב הגנרלים של כוחות הברית היססו לתקוף עמדות כה חזקות, והרוזן מאורקני אף אמר "נתבקשתי לתת את חוות דעתי, ואני מתנגד לה"[28].
אויגן היה אמור להגיע לעמדה שלו בשעה 11 בבוקר, אך התקדמותו הייתה איטית בגלל תנאי השטח ואש האויב. הטור של לורד קאטס - שעד שעה 10 הצליח לסלק את האויב משתי טחנות מים על גדול הנבל - השלים את פרישתו לאורך הנהר מול בלנהיים, ובשלוש השעות שלאחר מכן ספג אש כבדה מסוללה שמנתה שישה תותחים והוצבה ליד הכפר. שאר הצבא של מרלבורו, שהמתין על המדרון ליד הנבל, נאלץ לספוג אש תותחים חזקה וספג 2,000 אבדות עוד לפני תחילת המתקפה[29]. תוך כדי האירועים הללו תיקנו מהנדסי הצבא מספר גשרי אבן לאורך הנבל, ובנו חמישה גשרים וסוללות לאורך הביצה שבין בלנהיים ואוברגלאוהיים. רצונו של מרלבורו לצאת פעולה בהקדם האפשרי התגשם כאשר בצהריים דיווח קולונל קדוגן כי חיילי הרגלים הפרוסים והדנים של אויגן סיימו את היערכותם - ואז ניתנה ההוראה לכל הצבא להתחיל לנוע. בשעה 13:00 ניתנה לקאטס פקודה לתקוף את בלנהיים, ובמקביל הוטל על אויגן לתקוף את לוצינגן שבאגף הימני של כוחות הברית.
בלנהיים ולוצינגן
קאטס הורה לבריגדה של בריגדיר גנרל ארצ'יבלד רו לתקוף. חיילי הרגלים הבריטים הגיחו מגדת הנבל, וצעדו בדממה לאורך 130 מטרים לעבר בלנהיים. הבריגדה הבריטית של ג'ון פרגוסון סיפקה סיוע באגף השמאלי של רו, ונעה במסודר למתרסים בין הכפר לנהר תחת חיפוי הדרגונים של אוטפיי. כשכוחות הברית הגיעו למרחק של 27 מטרים פתחו התותחנים הצרפתים במטח אש קטלני. רו הורה לחייליו לא לירות עד שינעץ את חרבו בגדר הכלונסאות, אך כשצעד קדימה כדי לתת את האות הוא נפגע ונפצע באורח אנוש, ושני קציני מטה שניסו לפנותו נהרגו[30]. הניצולים של חיל החלוץ צמצמו את הפערים בשורותיהם ומיהרו קדימה. קבוצות קטנות של חיילים הסתננו דרך ההגנות, אך מטחי אש חוזרים ונשנים של הצרפתים אילצו את הבריטים לסגת אחורה אל הנבל, תוך ספיגת אבדות כבדות. כשחיילי הברית המשיכו במתקפתם המהוססת הם נתקלו בשמונה אסקדרוני עילית של ז'נדרמריה, שפגעו באגף החשוף של הרגימנט האישי של רו. אולם, הבריגדה ההסניאנית של וילקס הוצבה באזור הדשא הביצתי שעל גדת הנהר, והצליחה להחזיק מעמד ולהשיב אש באופן קבוע לעבר הז'נדרמריה, כך שהחיילים הבריטים והסניאנים יכלו להתארגן מחדש ולפתוח במתקפה נוספת[31].
המתקפות החוזרות ונשנות על בלנהיים הוכחו כמועילות למרות שכוחות הברית נהדפו פעם נוספת, מאחר שהן גרמו לקלרמבו לבצע את אחת הטעויות הצרפתיות החמורות ביותר באותו יום[32]. ללא התייעצות עם טאלאר הוא הורה לגדודי המילואים שלו להיכנס לתוך הכפר, ובכך הפר את האיזון מול העמדה הצרפתית וביטל את העליונות המספרית של הצבא הצרפתי. הצפיפות בתוך הכפר הייתה כה גדולה עד שחיילים לא יכלו לירות מחשש לפגיעה בחבריהם לנשק[32]. מרלבורו גילה את הטעות הזאת, והורה לקאטס לא לפתוח במתקפה שלישית, ובמקום זאת לבודד את האויב בתוך בלנהיים; כ-5,000 חיילים של כוחות הברית הצליחו לרתק מספר כפול של חיילי רגלים ודרגונים צרפתים[33].
בצד הימני של כוחות הברית נאבקו כוחותיו הדנים והפרוסים של אויגן בכוחותיהם העדיפים מבחינה מספרית של האלקטור ומרסין. הנסיך מאנהלט-דסאו הוביל ארבע בריגדות לאורך הנבל על מנת לתקוף את העמדות המבוצרות היטב בלוצינגן. בנקודה זו של שדה הקרב הנבל הפריע במידה פחותה, אך הסוללה הגדולה שהוצבה על הרכס של הכפר הייתה בעלת שדה אש טוב לאורך השטח הפתוח המשתרע עד הכפריר שווננבאך. כשחיילי הרגלים חצו את הנהר הם ספגו אש מחיילי הרגלים של מאפיי, ומטחי אש מהתותחים הבווארים שהוצבו לפני הכפר ובאנפילדה שעל קו העצים מימין לכפר. למרות האבדות הכבדות הפרוסים ניסו להסתער על הסוללה הגדולה, ובמקביל ניסו הדנים להדוף את חיילי הרגלים הצרפתים מהחורשות שמאחורי הכפר[34].
הפרשים של אויגן החלו לחצות את הנבל מאחר שחיילי הרגלים היו עסוקים בלחימה. תחילת הצליחה של הנהר הייתה מוצלחת, אך לאחר מכן הקו הראשון של הפרשים, בפיקודו של הנסיך מקסימיליאן וילהלם מבראנסוויק-לינבורג, נלחץ על ידי הקו השני של פרשי מרסין, ונאלצו לסגת בבלבול. למרות זאת הצרפתים המותשים לא יכלו לנצל את היתרון הזה, ושני כוחות הפרשים ניסו להיאסף ולהתארגן מחדש. אולם, חיילי הרגלים הפרוסים והדנים נאלצו לסגת לרוחב הנבל, מאחר שלא הייתה להם תמיכה של פרשים והם היו נתונים בסכנת כיתור. חלק מחייליו של אויגן איבדו את העשתונות. מאות חיילים נלקחו בשבי, ורק בזכות מנהיגותם של אויגן והנסיך הפרוסי הרגלים הפרוסים לא נטשו את שדה המערכה[35].
לאחר שקיבץ את חייליו ליד שוונינגן - מאחורי נקודת ההתחלה שלו - התכונן אויגן לפתיחה במתקפה שנייה בראשותם של אסקדרוני הקו השני שהיו נתונים לפיקודו של הדוכס מווירטמברג-טק. גם הם נלכדו באש ארטילרית צולבת מלוצינגן ואוברגלאוהיים, ופעם נוספת נאלצו לסגת בחוסר סדר. אולם, הצרפתים והבווארים היו לא מאורגנים בדומה ליריביהם, והיו זקוקים להשראה ממנהיגם, האלקטור מבוואריה. חיילי הרגלים הדנים והפרוסים של אנהאלט-דסאו תקפו בפעם השנייה, אך לא יכלו להמשיך בהתקדמות בלי תמיכה לוגיסטית מתאימה. פעם נוספת הם נאלצו לסגת אל מאחורי הנחל.
המרכז ואוברגלאוהיים
מרלבורו התכונן לחציית הנבל בזמן שהאירועים שתוארו החלו להתרחש בבלנהיים ובלוצינגן. הכוח המרכזי, בפיקודו של אחיו של הדוכס גנרל צ'ארלס צ'רצ'יל, הורכב מ-18 גדודים של רגלים בשתי שורות: שבעה גדודים בשורה קדמית על מנת להשיג דריסת רגל על הנבל, ו-11 גדודים מאחור שנתנו חיפוי מצד הנחל. בין חיילי הרגלים הוצבו 72 אסקדרוני פרשים בשתי שורות. שורת חיילי הרגלים הראשונה הייתה אמורה לחצות את הנחל, ולהתקדם במידת האפשר. על שורה זו הוטל ליצור ולאבטח את מעבר הסוסים, ולהותיר מרווחים מספיק גדולים למעבר הפרשים לעמדות התקיפה הקדמיות.
מרלבורו הורה למערך להתחיל להתקדם. פעם נוספת הז'נדרמריה של זורלאובן החלו להתקדם לקראתם, על מנת למצוא דרך לעקוף את הפרשים הבריטים בפיקודו של קולונל הנרי למלי, שהיו חוליית הקשר בין הטור של קאטס שניצב מול בלנהיים לבין חיילי הרגלים של צ'רצ'יל. כשהחלו לתקוף את הבריטים הם נתקלו בחמישה אסקדרונים בפיקודו של קולונל פרנסיס פאלמס. להפתעתם של הצרפתים הז'נדרמריה נהדפו אחורה בבלבול רב[36], ונרדפו הרחק מעבר לנחל שחצה את בלנהיים. פאלמס ניסה לנצל את היתרון שהשיג, אך נהדף בבלבול מה על ידי פרשים צרפתים אחרים ואש מוסטים משולי בלנהיים[36].
טאלאר הופתע מאד מהדיפת יחידת העילית של הז'נדרמריה, ורכב בבהילות לאורך השדה כדי לבקש ממרסין תגבורת: אולם, מרסין סירב לבקשתו, כיוון שהיה נתון בלחץ מצד אויגן שניהל את מתקפתו השנייה[37]. כשטאלאר התייעץ עם מרסין נלקחו רוב חיילי הרגלים שלו לבלנהיים על ידי קלרמבו. טאלאר, שהיה מודע לכך, עשה שגיאה בכך שלא הורה לתקן את הטעות הזאת, ונותר רק עם תשעה גדודי רגלים ליד הכשטאט על מנת להתמודד עם החלק המרכזי של צבא האויב[38]. זורלאובן ניסה להפריע לבניית מערך כוחות הברית בגדת הנחל שבה היה טאלאר; פרשי הקו הראשון שלו הסתערו קדימה במורד המדרון המתון המוביל אל הנבל. המתקפות הללו סבלו מחוסר תיאום, ומטחי האש של חיילי הרגלים של הברית הפריעו בקביעות לפרשים הצרפתים. במהלך המהומה הזאת נפצע זורלאובן באורח אנוש, ומת יומיים לאחר מכן. השעה הייתה מעט אחרי 15:00.
הפרשים הדנים, בפיקודו של הדוכס מווירטמברג-אאלס (Württemberg-Öels), התקדמו באיטיות לרוחב הנבל ליד אוברגלאוהיים; הם הופרעו על ידי הרגלים של מרסין ליד הכפר, ונאלצו לסגת בחזרה מעבר לנחל. הרגלים ההולנדים של הרוזן הורן הצליחו להדוף את הצרפתים מגדת הנחל, אך היה ברור כי לפני שמרלבורו יפתח במתקפה העיקרית נגד טאלאר יהיה צורך לכבוש ולאבטח את אוברגלאוהיים.
הרוזן הורן הורה לנסיך מהולשטיין-בק לכבוש את הכפר, אך שתי הבריגדות ההולנדיות שלו נלכדו על ידי החיילים הצרפתים והאירים, שלכדו ופצעו באורח אנוש את הנסיך עצמו במהלך הקרב[39]. כעת היה הקרב באיזון. אם הטור ההולנדי של הולשטיין-בק היה מושמד, צבא הברית היה מחולק לשני חלקים: האגף של אויגן יבודד מזה של מרלבורו, והיוזמה הייתה עוברת לכוחות הפרנקו-בווארים שנלחמו לאורך כל המישור[40]. מרסין הבחין בהזדמנות הזו, והורה לפרשיו להפסיק לתקוף את אויגן ולפנות ימינה לאגף הלא מחופה של חייל הרגלים של צ'רצ'יל, ליד אונטרגלאו. מרלבורו, שחצה את הנבל על מנת ליטול את הפיקוד על המצב באופן אישי, הורה לגדודים ההנוברים לתמוך בחיילי הרגלים ההולנדים. בריגדת פרשים הולנדית הובאה קדימה, אך תוך זמן קצר נאלצה להתמודד עם האסקדרונים של מרסין.
מרלבורו ביקש מאויגן לוותר על הרוזן הנדריק פוגר ובריגדת הקירסירים האימפריאלית שלו, על מנת שזו תסייע להדוף את מתקפת הפרשים הצרפתים. אויגן נענה מיד לבקשה למרות שהיה נתון במאבק קשה, והפגין את רמת האמון הגבוהה ואת שיתוף הפעולה בין שני הגנרלים[41]. למרות שנחל הנבל זרם בין האסקדרונים של פוגר ומרסין, הצרפתים נאלצו לפנות לכיוון אחר כדי להתמודד עם האיום החדש, ובכך מנעו ממרסין את האפשרות להכות בחיילי הרגלים של מרלבורו. הקירסירים של פוגר הסתערו קדימה, פגעו בזווית הנוחה להם, וגרמו להדיפת האסקדרונים של מרסין בחוסר סדר. חיילי הרגלים ההסניאנים, הנוברים והולנדים קיבלו תמיכה ארטילרית מהסוללות של קולונל בלאד, ותחת פיקודו של רוזן ברנסדורף הצליחו להדוף את הצרפתים ואת האירים בחזרה לתוך אוברגלאוהיים, כך שהם לא יוכלו יותר לאיים על האגף של צ'רצ'יל כשזה יפנה נגד טאלאר. המפקד הצרפתי בכפר, המרקיז דה בלנוויל, היה אחד מההרוגים הרבים[42].
הפריצה
בשעה 16:00 חיילי האויב היו נתונים במצור בבלנהיים ובאוברגלאו, והכוח המרכזי של כוחות הברית, שמנה 81 אסקדרונים (תשעה נוספים סופחו מהטור של קאטס), הסתייעו ב-18 גדודים והיו ממוקמים היטב בקו הצרפתי שמנה 64 אסקדרונים ותשעה גדודים של מגויסים חדשים. בשעה זו הייתה הפסקה בקרב: מרלבורו רצה לתאם את ההתקפה על כל החזית, ואויגן היה זקוק לזמן כדי להתארגן מחדש לאחר שנהדף פעם נוספת[43].
זמן קצר לאחר השעה 17:00 כוחות הברית סיימו את הכנותיהם. שני קווי הפרשים של מרלבורו נעו לחזית הקרב, כשמאחוריהם שני קווים תומכים של רגלים. מרודה-וסטרלו ניסה לחלץ חיילי רגלים צרפתים שהיו תקועים בבלנהיים, אך קלרמבו הורה להם להיכנס בחזרה לכפר. הפרשים הצרפתים התמודדו פעם נוספת בקו הראשון - האנגלים והסקוטים של למלי באגף השמאלי של כוחות הברית, והאסקדרונים הגרמנים וההולנדים בצד הימני. האסקדרונים של טאלאר, שלא זכו לתמיכת הרגלים, היו תשושים אך הצליחו להדוף את הקו הראשון של כוחות הברית אל מקום חיילי הרגלים שלהם. הקרב טרם הוכרע, אך מרלבורו נאלץ לנזוף באחד מקציני הפרשים שלו שניסה לעזוב את שדה הקרב, ואמר לו "אדוני, אתה טועה, האויב נמצא בכיוון הזה..."[44]. מרלבורו תפס את הפיקוד על הקו השני של כוחות הברית והורה לו להתקדם, ולאחר התקדמות במרכז הצליחו לבסוף כוחות הברית להניס את פרשיו העייפים של טאלאר. תשעת גדודי הרגלים הצרפתים הנותרים המשיכו להילחם בעוצמה למרות היעדר תמיכת הפרשים הנסוגים, וניסו ליצור מערך מרובע. ניסיון זה היה חסר תועלת. הגדודים הצרפתים היו המומים מהארטילריה הקרובה של קולונל בלאד ומאש המחלקות[44].
רוב החיילים הנסוגים של טאלאר פנו לכיוון הכשטאט, אך לא ניצלו את הביטחון של העיירה ובמקום זאת פנו לכיוון הדנובה ואיבדו חיילים רבים בטביעה, כשחיילים אחרים נלכדים על ידי הפרשים שרדפו אחריהם. הצרפתים ניסו ליזום התקפת-נגד נוספת, אך נהדפו בקלות על ידי צבאות הברית המנצחים. מרשל טאלאר נאלץ לסגת במהירות לכיוון סונדרהיים[45], לאחר שניסה לדרבן את חייליו בפעם האחרונה. טאלאר כותר על ידי אסקדרון של חיילים הסניאנים, ונכנע לעוזרו האישי של הנסיך מהסה-קסל. לאחר מכן נשלח תחת ליווי למרלבורו.
נפילת בלנהיים
תוך כדי לקיחתו בשבי של טאלאר בעלות הברית תקפו את המאחז הבווארי בלוצינגן. אויגן, לעומת זאת, היה מתוסכל מביצועי הפרשים האימפריאליים שלו שנכשלו בפעם השלישית בניסיון התקיפה. הוא הצטרף למתקפה עם חיילי הרגלים הדנים והפרוסים, כפי שעשה לאופולד מאנהאלט-דסאו, והניף את דגל הרגימנט על מנת לתת השראה לחייליו[46]. בפעם הזו הצליחו הפרוסים להסתער על הסוללה הבווארית הגדולה, ולהמם את צוותי התותחנים[47]. החיילים הדנים, בפיקודו של הרוזן שולטן, הביסו את חיילי הרגלים הצרפתים בקרב כידונים פנים-אל-פנים ליד הכפר. האלקטור ומרסין הגיעו למסקנה שהקרב אבוד כשראו שמרכז המערך שלהם נפרץ, ובדומה לשרידי צבאו של טאלאר ברחו משדה הקרב. הניסיונות לארגן את כוחות הברית כדי למנוע ממרסין לסגת נכשלו בגלל תשישות הפרשים, והבלבול ההולך וגובר בשדה הקרב.
מרלבורו הסב את תשומת לבו מהאויב שנסוג במהירות, והורה לאחיו לשלוח עוד חיילי רגלים לצורך ההסתערות על בלנהיים. חיילי הרגלים של הרוזן מאורקני וחיילים הנוברים חצו את שדות החיטה הרמוסים לכיוון הקוטג'ים של הכפר. קרבות פנים-אל-פנים עזים דחקו את הצרפתים למרכז הכפר, לתוך ומסביב לחצר הכנסייה המוקפת חומה שהייתה אמורה לשמש כמגן. הדרגונים הלא-רכובים של היי ורוס נשלחו גם כן, אך ספגו אבדות במתקפת נגד שניחתה עליהם מידי הרגימנטים של ארטואה ופרובאנס. החיילים ההנוברים של קולונל בלוויל הוזעקו במהירות לשדה הקרב על מנת לייצב את הדרגונים, ופעם נוספת החלו במתקפה. התקדמות חיילי הברית הייתה איטית וקשה, ובדומה ליריביהם הם ספגו פגיעות רבות[48].
קוטג'ים רבים בכפר עלו בלהבות, הסתירו את שדה הראייה וגרמו לחיילים המתגוננים לצאת מעמדותיהם. לאחר ששמע את המולת הקרב בבלנהיים הורה טאלאר להעביר מסר למרלבורו, ובו להציע לתת פקודה לחיל המצב לסגת משדה הקרב. תגובתו של הדוכס הייתה "תודיע למסייה טאלאר כי, במיקום שבו הוא נמצא, אין לו כל סמכות לתת פקודות"[49]. למרות זאת, עם התקרבות שעות החשיכה רצה מרלבורו להגיע להכרעה מהירה. הרגלים הצרפתים נלחמו בעקשנות על מנת להחזיק בעמדותיהם בבלנהיים, אך מפקדם לא היה באזור. דרישתו של קלרמבו להגביל את חייליו הרבים לתחומי הכפר קבעה את גורלו באותו יום[50]. הוא הבין שטעותו הטקטית גרמה לתבוסתו של טאלאר במרכז, ונטש את בלנהיים ואת 27 הגדודים שהגנו אליו, וככל הנראה טבע למוות בדנובה כשניסה להימלט מהאזור.
בשעה זו היה בלנהיים נתון למתקפה כללית מכל צדדיו על ידי שלושה גנרלים בריטיים: קאטס, צ'רצ'יל ואורקני. הצרפתים הדפו בקטלניות כל מתקפה, אך רבים מתוכם ראו מה קורה במישורים שמחוץ לכפר ומה יהיה גורלם; הצבא שלהם הובס והם היו מנותקים ממנו. אורקני, שתקף מאחור, ניסה טקטיקה שונה וניהל משא ומתן עם בריגדיר דה נוויל על כניעתו. יחידות אחרות החלו לנקוט בדרך פעולה דומה, לאור האיום של תותחי כוחות הברית. אולם, רק בשעה 21:00 המרקיז דה בלנזאק (Blanzac), שקיבל את הפיקוד לאחר בריחתו של קלרמבו, הסכים בחוסר רצון להכיר בתבוסה הבלתי נמנעה, וכ-10,000 מחיילי הרגלים הטובים ביותר של צרפת הניחו את נשקם[51].
במהלך המאורעות הללו מרלבורו עדיין היה על אוכף הסוס שלו, וניהל את המרדף אחר האויב המובס. הוא עצר לרגע אחד על מנת לשרבט על גב חשבון ממסבאה פתק קצר לאשתו, שרה: "אין לי זמן לומר דבר מעבר לכך שאני מתחנן בפנייך למסור למלכה על שירותי, וליידע אותה שהצבא שלה נחל ניצחון עטור תהילה"[52].
לאחר הקרב
האבדות הצרפתיות היו כבדות והסתכמו בלמעלה מ-30,000 חיילים הרוגים, פצועים או נעדרים[53]. יתר על כן, המיתוס של הצרפתים הבלתי מנוצחים נהרס, ושאיפותיו של לואי להסכם שלום מוקדם מעמדת ניצחון נגוזו[53]. מרודה-וסטרלו סיכם את הטענות נגד הצבא של טאלאר: ”הצרפתים הפסידו בקרב הזה ממגוון סיבות. אחת מהן היא הערכת היתר של יכולותיהם... נקודה נוספת הייתה היערכותם הלקויה בשדה הקרב, ובנוסף הם הפגינו חוסר נסיון וחוסר משמעת... סך הכל הפגמים הללו הובילו להפסד בקרב ידוע זה”[54]. היה זה קרב צמוד וקשה, שבעקבותיו אמר אויגן ”כל האסקדרונים והגדודים שלי הסתערו לפחות ארבע פעמים”[55].
למרות זאת, קרב בלנהיים היה ככל הנראה הניצחון הגדול ביותר של המלחמה; מרלבורו ואיגן, שעבדו בשיתוף פעולה הדוק, הצילו את האימפריה של בית הבסבורג ולפיכך הגנו על הברית הגדולה מפני קריסה. תוך זמן קצר הצליחו כוחות הברית לכבוש את הערים הבוואריות מינכן, אאוגסבורג, אינגולשטאט, ואולם. לפי הסכם אילברשיים, שנחתם ב-7 בנובמבר 1704, בוואריה עברה לשלטון צבאי אוסטרי, כך שההבסבורגים יכלו לנצל את משאבי הטבע שלה להמשך המלחמה.
שרידי האגף שהיה נתון לפיקודם של אלקטור בוואריה ומרשל מרסין הגיע בקושי רב לשטרסבורג, ובדרך לשם ערקו משורותיו כ-7,000 חיילים נוספים[54]. לאלקטור בוואריה הוצע להמשיך להמשיך כשליט המדינה (תחת תנאים שיוכתבו באמצעות ברית עם אוסטריה), אך הוא בחר לעזוב את מדינתו ומשפחתו על מנת להמשיך להילחם נגד הברית הגדולה מארצות השפלה הספרדיות, שבהן הוא כיהן בתפקיד המושל הכללי. המפקד העליון בפועל באותו יום, מרשל טאלאר, נלקח לאנגליה ונכלא בנוטינגהאם עד לשחרורו ב-1711.
הקרבות של 1704 נמשכו זמן רב מעבר לצפוי, כיוון שחברות הברית הגדולה רצו להשיג את היתרון הגדול ביותר האפשרי. אויגן, מרלבורו ובאדן הבינו כי לצרפת יש מספיק עוצמה כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום לאחר ההפסד בבלנהיים, ונפגשו על מנת לתכנן את מהלכיהם הבאים. במשך השנה שלאחר מכן הציע הדוכס לתקוף לאורך כל עמק נהר המוזל, על מנת להביא את המלחמה לתוך צרפת. צעד זה היה כרוך בכיבוש המבצרים הגדולים של לנדאו ששמרו על הריין, ואת העיירות טריר וטרארבאך שעל גדות המוזל עצמו[56]. טריר נכבשה ב-26 באוקטובר, ולנדאו נכנעה ב-23 בנובמבר לכוחותיהם של המרגרייב מבאדן והנסיך אויגן; עם נפילת טרארבאך ב-20 בדצמבר ניתן האות לסיום הקרבות של 1704.
מרלבורו חזר לאנגליה ב-25 בדצמבר (14 בדצמבר לפי הלוח היוליאני) לקול שבחיהם של המלכה אן והעם. בימים הראשונים של ינואר שלאחר מכן הובאו לארמון וסטמינסטר דגלי יחידת הפרשים 110 ויחידת הרגלים 128, שנלקחו בשעת הקרב. אולם, האירועים לא הסתיימו בכך. בפברואר 1705 החליטה אן, שב-1702 העניקה למרלבורו תואר דוכס, להעניק לו את פארק וודסטוק שבאוקספורדשייר ומענק ממלכתי של רבע מיליון לירות שטרלינג, על מנת לבנות בית מגורים כמתנה מהמלכה אסירת התודה וכהכרה בניצחונו - אותו תיאר ההיסטוריון הבריטי סר אדוארד שפרד קריסי כאחד הקרבות החשובים והמכריעים בהיסטוריה, וכתב כי "אלמלא היה בלנהיים, כל אירופה הייתה סובלת עד היום מהשפעות הכיבושים הצרפתים הדומים לאלה של אלכסנדר בשטחם ולאלה של הרומאים במשכם"[57].
נכון לשנות ה-2000 ארמון בלנהיים הוא אחד מבתי המגורים הבריטיים היחידים המכונים "ארמון" ואינם שייכים למשפחת המלוכה הבריטית. הוא ממשיך לשמש כמקום מושבם של דוכסי מרלבורו.
לקריאה נוספת
- Chandler, David G. Marlborough as Military Commander. Spellmount Ltd (2003). מסת"ב 1-86227-195-X
- Lynn, John A. The Wars of Louis XIV, 1667–1714. Longman (1999). מסת"ב 0-582-05629-2
- Falkner, James. Blenheim 1704: Marlborough's Greatest Victory. Pen & Sword Books Ltd, 2004. מסת"ב 1-84415-050-X
- Tincey, John. Blenheim 1704: The Duke of Marlborough's Masterpiece. Osprey Publishing Ltd, 2004. מסת"ב 1-84176-771-9
- Barnett, Correlli. Marlborough. Wordsworth Editions Limited (1999). מסת"ב 1-84022-200-X
- Henderson, Nicholas: Prince Eugen of Savoy. Weidenfield & Nicolson (1966). מסת"ב 1-84212-597-4
- Spencer, Charles. Blenheim: Battle for Europe. Phoenix (2005). מסת"ב 0-304-36704-4
- Holmes, Richard (2008). Marlborough: England's Fragile Genius. HarperCollins. מסת"ב 978-0-00-722571-2
- Coxe, William. Memoirs of the Duke of Marlborough: vol.i. London, (1847)
- McKay, Derek. Prince Eugene of Savoy. Thames and Hudson Ltd., (1977). מסת"ב 0-50087-007-1
קישורים חיצוניים
- קרב בלנהיים באתר WARS and BATTLES
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 124
- ^ לין, עמוד 285
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 125
- ^ קווי שטולהופן הם רשת של עמדות צבאיות שנועדו להגן על עמק הריין. הקווים השתרעו לאורך 32 קילומטרים בין שטולהופן, כפר קטן על גדות הריין, והיער השחור. המחסום נועד לעצור את התקדמות הצרפתים במורד הריין משטרסבורג.
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 127
- ^ פוקנר, עמוד 18
- ^ 7.0 7.1 צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 128
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 129
- ^ טינסי, עמוד 31
- ^ בארנט, עמוד 89
- ^ 11.0 11.1 צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 129
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 132
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 133
- ^ צ'נדלר 133
- ^ פוקנר, עמוד 26
- ^ הנדרסון, עמוד 103
- ^ צ'נדלר, Marlborough as Military Commander, עמוד 131
- ^ פוקנר, עמוד 41
- ^ ספנסר, עמוד 215
- ^ פוקנר, עמוד 44
- ^ הולמס, עמוד 279
- ^ קוקס, עמוד 188
- ^ פוקנר, עמוד 57
- ^ בארנט, עמוד 108
- ^ צ'רצ'יל, עמוד 848
- ^ פוקנר, עמוד 58
- ^ 27.0 27.1 פוקנר, עמוד 61
- ^ פוקנר, עמוד 62
- ^ צ'רצ'יל, עמוד 852
- ^ צ'רצ'יל, עמוד 853
- ^ פוקנר, עמוד 68
- ^ 32.0 32.1 צ'נדלר, A Guide to the Battlefields of Europe, עמוד 145
- ^ פוקנר, עמוד 70
- ^ פוקנר, עמוד 71
- ^ ספנסר, עמוד 268
- ^ 36.0 36.1 פוקנר, עמוד 76
- ^ פוקנר, עמוד 77
- ^ פוקנר, עמוד 77
- ^ ספנסר, עמוד 264
- ^ פוקנר, עמוד 80
- ^ צ'נדלר, A Guide to the Battlefields of Europe, עמוד 161
- ^ פוקנר, עמוד 82
- ^ צ'רצ'יל, עמוד 860
- ^ 44.0 44.1 פוקנר, עמוד 86
- ^ פוקנר, עמוד 90
- ^ מק'קיי, עמוד 86
- ^ פוקנר, עמוד 91
- ^ פוקנר, עמוד 95
- ^ צ'רצ'יל, עמוד 865
- ^ ספנסר, עמוד 291
- ^ פוקנר, עמוד 98
- ^ בארנט, עמוד 121
- ^ 53.0 53.1 בארנט, עמוד 122
- ^ 54.0 54.1 צ'נדלר, עמוד 149
- ^ פוקנר, עמוד 103
- ^ טינסי, עמוד 88
- ^ אדוארד שפרד קריסי, The Fifteen Decisive Battles of the World, 1851
24804075קרב בלנהיים