קלרה ברטון
| לידה |
25 בדצמבר 1821 צפון אוקספורד מסצ'וסטס,  ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
12 באפריל 1912 (בגיל 90) גלן אקו, מרילנד, ארצות הברית |
| ידועה בשל | הקמת הצלב האדום האמריקאי |
| מקצוע | אחות, אשת חינוך |
| תפקיד | נשיאת הצלב האדום האמריקאי הראשונה |
| השקפה דתית | נצרות אוניברסלית |
קלריסה "קלרה" הרלו ברטון (באנגלית: Clarissa "Clara" Harlowe Barton; 25 בדצמבר 1821 – 12 באפריל 1912) הייתה אשת חינוך ואחות צבאית אמריקאית. עיקר פרסומה נובע מפעילותה כמייסדת הצלב האדום האמריקאי וכנשיאתו הראשונה.[1]
ברטון נולדה בארצות הברית, ביישוב חקלאי קטן במסצ'וסטס. הייתה רווקה ובמשך כל חייה הקדישה את זמנה למען הזולת. היא כונתה "המלאכית בשדה הקרב של מלחמת האזרחים האמריקנית" בשל הסיוע האישי שהעניקה לחיילים פצועים בשדה הקרב.[2] היא נודעה גם בזכות היותה בין הנשים הראשונות שנשאו משרה בכירה בממשל הפדרלי[3] וכדמות פעילה במאבק למען שוויון זכויות לנשים ולשחורים. לברטון מיוחסת ההצהרה "אני מוכנה לעיתים ללמד בחינם, אך לעולם לא אסכים לבצע עבודה שגברים מבצעים, בשכר נמוך מזה שמשולם להם".[4] אישיותה שימשה השראה לדורות של אחיות, רופאים, עובדים סוציאליים ומורים שאימצו את תפיסותיה הערכיות והקדישו את חייהם כמוה כדי לסייע לאחרים.[5]
ראשית חייה
קלרה ברטון נולדה ב-25 בדצמבר 1821, בצפון אוקספורד שבמסצ'וסטס, באזור כפרי שבו התגוררה קהילה קטנה, והייתה הצעירה מבין חמשת ילדיהם של שרה סטון וסטיבן ברטון. אביה היה חבר במיליציה המקומית, פטריוט שהחזיק בתפיסת חיים הומניסטית ברטון אהבה להאזין לזיכרונותיו של אביה כחייל בשדה הקרב במלחמות האינדיאנים, תחת פיקודו של אנתוני ווין המכונה "המשוגע", גיבור מלחמת העצמאות של ארצות הברית.[1]
כבר בגיל צעיר למדה קרוא וכתוב בעזרתה של אחותה דולי. אחיה סטיבן לימד אותה מתמטיקה ואחיה דייוויד לימד אותה לרכוב על סוסים ללא אוכף. בבגרותה הייתה נוהגת להזכיר תקופה זו במילים הבאות: "כשהייתי ילדה קטנה, יכולתי לרכוב כמו מקסיקני".[6] כאשר מלאו לה 3 שנים החליטו הוריה, למרות גילה הרך, כי הגיעה העת שתלמד בבית הספר המקומי, שבו לימד הקולונל ריצ'רד סטון, איש חינוך ידוע ובעל מוניטין. סטיבן אחיה, שהיה באותה עת בן 18, היה נושא אותה על כתפיו בדרך המושלגת לבית הספר, שהיה במרחק של קילומטר וחצי מביתם.[6]
היא הייתה ילדה ביישנית והחיים בבית החווה של הוריה הכבידו על נפשה הרגישה. בשל קטנות קומתה ספגה לא אחת קינטורים והקנטות מצד בני משפחתה. אמה סבלה מהתקפי זעם פתאומיים ואחותה דולי, שהייתה מבוגרת ממנה ב-17 שנים, נטלה את תפקיד האם בזמנים הקשים הללו, אך עברה בעצמה התמוטטות נפשית כשברטון הייתה בת שש. בשעה שדולי הייתה מסתגרת בחדרה שבקומה העליונה השגיחה עליה אחותה סאלי. השנים הראשונות של חייה חישלו את רוחה של ברטון והקנו לה את המיומנויות שנדרשו ממנה מאוחר יותר בקריירה שלה כאחות צבאית.
כשמלאו לברטון 8 שנים ניסו הוריה "לרפא" את ביישנותה של בתם ושלחו אותה ללמוד בתנאי פנימייה בבית ספר התיכון 'אוקספורד' שהקים קולונל ריצ'רד סטון, שלימד את בתם בשנות לימודיה הראשונות בבית הספר המקומי שנסגר. הם קיוו כי בתם תוכל להתגבר על ביישנותה דווקא במחיצתם של זרים. היא הייתה אמורה להתגורר בביתו של הקולונל עם ילדיו שלמדו אף הם בבית ספרו של אביהם, אך תקוותם נגוזה במהרה, שכן ביישנותה החמירה. ברטון נכנסה לדיכאון וחדלה לאכול ועקב כך שבה לביתה. בספרה "סיפור ילדותי" כתבה על הימים ההם. היא זכרה את הדיבורים של הוריה על אודות ביישנותה ועל החלטתם לשלוח אותה לבית הספר של קולונל סטון. יומה הראשון במקום נחקק בליבה: "אני זוכרת היטב את ההרפתקה. אבי לקח אותי בכירכרה שלו עם תיק שבו היו ארוזים בגדיי. את פני קידמו בית וחדרי לימוד שנראו גדולים במיוחד, ובאחד החדרים ניצב שולחן גדול שבראשו ישב הקולונל סטון שהיה מעורר יראה. נראה שלמדו בבית הספר כ-150 תלמידים ונראה שהייתי הקטנה שבהם".[7]
בגיל 9 הלך לעולמו בן דודו של אביה, קפטן ג'רמי לרנד (Jeremiah Learned), והותיר אחריו את אשתו סוזן וארבעה ילדים. משפחת ברטון עברה להתגורר בבית אחר, סמוך לבית האלמנה, כדי לסייע לה מקרוב להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליה. הבית היה זקוק לשיפוץ וברטון התעקשה לסייע במלאכה. עם תום העבודה חשה ריקנות, אך עד מהרה החלה להתרועע עם בני דודיה. היא רכבה עימם על סוסים והשתתפה בכל הפעילויות "הפרועות" של הבנים. שרה, אמה, סברה כי הגיע העת שבתה תפתח מיומנויות נשיות ולפיכך הזמינה אחת מבנות דודותיה של קלרה כדי שתסייע לה לפתח את נשיותה. תוך זמן קצר הצליחה ברטון לסגל לעצמה מיומנויות חברתיות "ראויות", עם זאת ביישנותה נותרה בעינה.
בגיל 11 נקטעו ימי ילדותה של ברטון באחת, בשעה שאחיה דייוויד נפצע קשה כאשר נפל מגג האסם בעת שניסה לתקנו. במשך שנתיים נעדרה ברטון מלימודיה והקדישה ימים ולילות כדי לטפל באחיה. היא למדה לספק לו את המינון הנכון של התרופות ולמקם על גופו עלוקות שבאמצעותן הקיזה דם מגופו (טיפול שהיה מקובל בעת ההיא).[8] לאחר שאחיה החלים החלה ללמוד פילוסופיה, כימיה ולטינית.
הוריה של ברטון לא אמרו נואש וניסו שוב לסייע לה להתגבר על ביישנותה. הם שכנעו אותה לעסוק בהוראה, בעצתם של האחים פאולר, שהיו פרנולוגים. הם בדקו אותה ומצאו כי קריירה של מורה עשויה "לרפא" את ביישנותה.[9] למרות חששותיה, היא נענתה לבקשתם ובשנת 1839, בגיל 17 בלבד, קיבלה תעודת הוראה. ברטון שאבה סיפוק רב ועניין ממקצוע ההוראה ואט אט ביטחונה העצמי התחזק וביישנותה נעלמה כלא הייתה.
חייה המקצועיים כמורה
במשך 12 שנים לימדה ברטון בבתי ספר שונים וזכתה לשבחים רבים, בשל יכולתה להטיל משמעת על תלמידיה מבלי להזדקק להטלת עונשים פיזיים, כפי שהיה נהוג באותה עת. וכך כתבה: "כילדה לא ידעתי שהמבחן הטוב ביותר להטלת משמעת הוא היעדרה".[10] היא הצליחה להשליט משמעת על הילדים הקולניים ביותר הודות למיומנויות שסיגלה בעת ששיחקה והשתובבה בילדותה עם אחיה ועם בני דודיה. המשחקים הללו הכשירו אותה להשתלב במשחקים ששיחקו תלמידיה ולהפגין בפניהם יכולת מרשימה (לפחות כמו שלהם) שבעטיה זכתה להערצה ולכבוד מצידם. מאוחר יותר כתבה: "כאשר הם גילו שאני זריזה וחזקה כמוהם, שזריקת הכדור שלי הייתה בטוחה וישרה כמו שלהם, כבודם לא ידע גבולות".[1] בנוסף היו לה כישורים להפעיל את דמיונם של תלמידיה כפי שנהג אביה בילדותה בעת שהפליג בסיפוריו על שירותו הצבאי במלחמות האינדיאנים (1795-1785) תחת פיקודו של אנתוני ווין.
מות אמה
בשנת 1850, לאחר תריסר שנות הוראה, החליטה ברטון להעשיר את ידיעותיה והחלה ללמוד במכון הליברלי קלינטון (Clinton Liberal Institute) בקלינטון שבמדינת ניו יורק. מותה של אמה בחודש יולי 1851 ומצבה הכלכלי הרעוע העיבו על נפשה והיא החליטה לפרוש מהלימודים בתום שנה אחת.
החלום ושברו
ברטון עברה עם חברה לבורדנטאון שבניו ג'רזי, שבאותה עת לא היו בה בתי ספר ציבוריים. זו הייתה הזדמנות עבור ברטון לממש את חלומה ולפתוח בית ספר ציבורי שהלימודים בו יהיו בחינם. בשנת 1852 נפתח בית הספר בסיוע פרנסי העיר. ביום הלימודים הראשון התייצבו בו, לאכזבתה של ברטון, שישה תלמידים בלבד, אך עד מהרה נפוצו השמועות על כישורי ההוראה שלה ועד תום השנה למדו בבית ספרה למעלה מ-200 תלמידים.[9] בתחילת שנת הלימודים השנייה נרשמו לבית הספר כ-600 תלמידים. ההישג המרשים שכנע את ההנהלה להשקיע סכום של 4,000 דולרים בהקמת מבנה חדש (סכום גדול מאוד באותם הימים, שערכו למעלה מ-100,000 דולרים בכסף עכשווי).[11] עם השלמתו הגיעה הנהלת בית הספר למסקנה כי ראוי שגבר ינהל מוסד בסדר גודל כזה במשכורת גבוהה מזו של קלרה שהורדה לדרגת "העוזרת הנשית". תנאי העבודה החדשים, שעמדו בניגוד מוחלט לתפיסת עולמה, גרמו לה לסבל פיזי ולשברון לב, שהובילו אותה להתפטר מעבודתה ולסיום תקופת עבודתה כמורה.
עבודתה במשרד הפטנטים
בשנת 1855, במסגרת חיפושיה אחר עבודה, עברה ברטון לוושינגטון הבירה. חבר הקונגרס אלכסנדר דה ויט(אנ'), שהיה בן דוד רחוק שלה, סייע לה לקבל משרה במשרד הפטנטים האמריקאי. ברטון נפגשה עם רשם הפטנטים, צ'ארלס מייסון, שהתרשם מהמיומנויות שהפגינה בפניו, כאשת שיחה וכבעלת מודעות פוליטית. הוא הציע לה את התפקיד הנחשק שכלל העתקה של בקשות לפטנטים, אזהרות, ותקנות והיא החלה לאייש את המשרה בחודש יולי 1854.[12] זו הייתה הפעם הראשונה שאישה קיבלה משרה משמעותית בממשלה הפדרלית. משכורתה השנתית הייתה 1,400$ והייתה זהה למשכורתם של עמיתיה הגברים.[13] בהיותה אחת מהנשים הבודדות שאחזו במשרה ממשלתית, סבלה ברטון מהטרדות חוזרות ונשנות מצד עמיתיה לעבודה. הגעתה לשולחנה במשרד, לוותה לא אחת בהערות פוגעניות ובמטחי רוק. לעיתים דרשו ממנה המנהלים שלה לעבוד בחדרון שכור ואפלולי מחוץ למשרד, כדי למנוע את הסחות הדעת שנוכחותה גרמה.[13] שנה לאחר שהחלה את עבודתה, רוברט מקללנד (Robert McClelland) שהיה שר הפנים באותה עת ומהמתנגדים לתעסוקת נשים בממשלה, הוריד אותה לדרגת "מעתיקה" בשכר של 10 סנט עבור כל 100 מילים שהעתיקה.[14]
בשנת 1856 נבחר ג'יימס ביוקנן, שהיה מתומכי העבדות, לנשיא ארצות הברית. ניצחונו בבחירות שם קץ לתפקידה, בשל השקפותיה הליברליות נגד העבדות, שאותן השמיעה ללא מורא. ברטון חזרה למסצ'וסטס, למדה צרפתית ואמנות ותרה אחר עבודה ללא הצלחה. בעקבות בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות חזרה לעבוד במשרד הפטנטים בסתיו 1861, בתקווה שתוכל להשפיע בעתיד על איוש נשים נוספות בשירות הממשלתי.
התגייסותה למלחמת האזרחים האמריקאית
רקע
בעקבות פרישתן של שבע מדינות מהאיחוד, החל הדרום להתקיף בשלהי שנת 1860 מבצרים פדרליים, במטרה לערער את סמכותו של הממשל המרכזי. ממשלת קרוליינה הדרומית תבעה את מסירתם של מתקני הצבא הפדרלי המצויים בשטחי המפרץ והעיר. ב-26 בדצמבר 1860 הסיג מייג'ור רוברט אנדרסון, מפקד הכוח הפדרלי במקום, את כוחותיו מפורט מולטרי אל פורט סאמטר שהיה מבוצר יותר. הפגזתה של המצודה פורט סאמטר ב-12 וב-13 באפריל 1861, ששכנה בפתחו של מפרץ צ'ארלסטון, בסמוך לצ'ארלסטון (בירת קרוליינה הדרומית), הובילה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. הקרב הסתיים בכניעת כוחות הקונפדרציה, ללא נפגעים משני הצדדים. לאחר סיומו הורה לינקולן על גיוס של 75,000 חיילים לצבא האיחוד, שגרר פרישה של ארבע מדינות עבדים נוספות מן האיחוד. יריית הפתיחה החלה במהומות שהתרחשו ב-19 באפריל 1861 בבולטימור, שגרמו לשפיכות הדמים הראשונה של מלחמת האזרחים.
טיפולה בחיילים הפצועים
כאשר היחידות הראשונות של הכוחות הפדרליים נהרו לעיר בשנת 1861 מלחמת האזרחים רק החלה, ותושבי הבירה היו נבוכים ומבולבלים נוכח הכאוס שנוצר בעיר. פצועים מחיל הרגלים של רגימנט מסצ'וסטס העשרים-ואחד (Twenty-first Massachusetts Regiment) הגיעו ברכבת לוושינגטון הבירה רעבים וחסרי כול, כשרק ציודם האישי על גבם וקלרה ברטון חשה כי בעת הזו היא תוכל לשרת את מדינתה טוב יותר אם תסייע לחיילים הפצועים. היא קידמה את פניהם עם אחותה סאלי בתחנת הרכבת והעניקה להם טיפול ראשוני. ברטון זיהתה עד מהרה כי חלק מהחיילים היו תלמידיה בהיותם ילדים וכינתה אותם "בניה".[15][16]
בעיר לא היו מתקנים לחיילים ורוב חיילי חיל הרגלים של רגימנט מסצ'וסטס שוכנו בבניין הקפיטול. ברטון החלה, בסיוע של קבוצת נשים, לאסוף בגדים, מזון וציוד רפואי מסוחרים מקומיים עבור החיילים שרוב ציודם אבד. בנוסף לתמיכה החומרית היא ניסתה לרומם את רוחם של החיילים הפצועים. היא האזינה לבעיותיהם, התפללה עימם, הקריאה להם טקסטים מתוך ספרים ואף כתבה מכתבים עבור בני משפחותיהם. היא אשפזה את החיילים הפצועים באופן הקשה ביותר בבית אחותה וטיפלה בהם במסירות. מאוחר יותר כתבה על אודות הימים הקשים הללו כי "הדם הפטריוטי של אבותיי להט בתוך עורקיי",[1] עם זאת לא יכלה להסתיר את אי-נוחותה באשר ל"מלחמות הגברים", וכך כתבה: "משכבר הימים נאמר, כי נשים אינן מבינות דבר במלחמה. הייתי מאחלת זאת גם לגברים".[17]
בעקבות זרם הפצועים שהחל למלא את העיר לאחר קרב בול ראן הראשון שנערך ב-21 ביולי 1861 ושהסתיים בתבוסת האיחוד, נאלצה ברטון לתור אחר מקורות אספקה נוספים עבור החיילים, ביניהם ועדת הסיוע לנשים של ווסטרסטר ששיתפה פעולה באספקת הציוד, אריזתו ומיונו.
מות אביה
בתחילת שנת 1862 שבה קלרה ברטון לביתה על מנת לסעוד את אביה שהיה על ערש דווי. לפני מותו, בעת ששכב על מיטת חוליו, הוא הספיק לעודד אותה להמשיך בתמיכתה הפטריוטית באיחוד. ב-21 במרץ 1862 נפטר קפטן סטיבן ברטון בצפון אוקספורד שבמסצ'וסטס.
הגעתה לחזית
ברטון שבה בקיץ לוושינגטון והייתה נחושה בדעתה להגיע לשדה הקרב, ששם, כך סברה, היו זקוקים לה יותר. את תחושותיה תיארה במילים הבאות: "אני עלולה להיאלץ לעמוד בפני סכנה, אבל אף פעם לא אפחד ממנה. בעוד שחיילינו יכולים לעמוד ולהילחם, יכולה אף אני להאכילם ולסעוד אותם"[1] ברטון דחקה במנהיגי הממשלה והצבא לאפשר לה להגיע עם אספקה רפואית לפצועים בשדה הקרב. ב-3 אוגוסט 1862 נענו לבסוף בקשותיה הודות לתמיכתם של מייג'ר דניאל רוקר, שהיה אחראי על אגף האפסנאות, של הנרי וילסון, הסנטור של מסצ'וסטס, ושל ג'ון אנדרו, שהיה מושל מסצ'וסטס והמפקד הראשי של כוחות מסצ'וסטס. ברטון קיבלה את אישור המעבר המיוחל לקווים הקדמיים ובעקבות הקרב על הר סידר (Cedar Mountain) בווירג'יניה הצפונית, באוגוסט 1862, הצליחה להגיע בחצות לבית חולים שדה, עם עגלה עמוסה באספקה שהייתה רתומה לארבע פרדות. המנתח התורן שהיה עד לממדי האסון האנושי שהקיף אותו, התייחס מאוחר יותר לברטון, כאשר כתב: "חשבתי באותו לילה, כי אם אי פעם שלח גן עדן מלאך – הרי שהיא הייתה האחת – הסיוע שלה הגיע ממש בזמן".[16]
ב-1 בספטמבר 1862 הגיעה ברטון לתחנת פיירפקס, ונחרדה לראות אלפי חיילים פצועים רעבים וצמאים, חשופים לקרני השמש הלוהטת. במשך יומיים תמימים עבדה ברטון ללא הפוגה כדי לספק לחיילים מזון ובגדים נקיים וכן ולחבוש את פצעיהם לקראת פינויים ברכבת לוושינגטון. ב-14 בספטמבר היא כבר הספיקה לטפל בפצועי הקרבות שהתחוללו בקרב הרפרס פרי (Harpers Ferry) ובקרב סאו'ת מאונטיין (South Mountain). כשהיה מחסור בתחבושות, היא ידעה לאלתר. היא השתמשה בעלי התירס שגדלו בשדות במקום בתחבושות, כפי שאירע בקרב אנטיאטם במרילנד, שהיה הקרב העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית עד אותה עת, ובו נפגעו כ-23,000 חיילים משני הצדדים. עוד בטרם החל הקרב הגיעה ברטון לשדה ב-17 בספטמבר 1862 יחד עם צבא הפוטומק ועם עגלות האספקה שלה שהיו עמוסות בציוד רפואי שהיה מיועד לצוות הרפואי ולמנתחים. ברטון סייעה למנתחים בעבודתם, ולאחר שהייתה עדה מקרוב לכמה ניתוחים כירורגיים, למדה להסתגל למראה קטיעתם של איברים שבוצעו ללא שימוש בכלורופורם (חומר הרדמה שהיה נפוץ באותה עת). הקרב על אנטיאטאם כמעט שם קץ לחייה, כאשר כדור פילח את שרוול שמלתה והרג את הפצוע שבו טיפלה.[2] במשך שישה שבועות עבדה ברטון ללא הרף בשדה, עד שחלתה בקדחת הטיפואיד (Typhoid fever), שבעטיה חזרה לוושינגטון כדי להחלים.
לאחר חודש של התאוששות בוושינגטון, היא השיגה את הצבא בהרפרס פרי, ולאחר מכן המשיכה אתו לפרידריקסבורג. בשבוע האחרון של חודש דצמבר 1862, עבדה ברטון בבית לייסי (Lacy House) שהוסב לבית חולים. כשהאספקה נגמרה ומרבית הפצועים מתו או נשלחו להמשך טיפול בוושינגטון, שבה ברטון לעיר הבירה.
אביב 1863 טמן בחובו שינויים בחייה של ברטון. משרד המלחמה התיר לה להצטרף לאחיה דייוויד שהיה קצין אפסנאות בקורפוס ה-18 שהוקם ב-24 בדצמבר 1862. הוא היה מורכב בתחילת דרכו מחמש אוגדות שהוצבו בצפון קרוליינה במטרה להפציץ את צ'ארלסטון. בחודש אפריל 1863 היא הגיעה לאי הילטון הד (Hilton Head) שבקרוליינה הדרומית, ששימש כבסיס חשוב לפעולות המצור של האיחוד על נמלי הים של הקונפדרציה. לאחר שהאי נפל לידי כוחות האיחוד נהרו מאות עבדים שזכו בחופש בהתאם להצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן מינואר 1863 להילטון הד וניסו לשקם את חייהם, תוך שמירה על זהותם ותרבותם.
ברטון התוודעה בהילטון הד לפרנסיס גייג' שהייתה רפורמיסטית שדגלה בשוויון זכויות לנשים ובביטול העבדות. היא שימשה בעת ההיא כמפקחת על למעלה מ-500 עבדים שחורים משוחררים שעבדו במטעים, תחת פיקודו של הגנרל רופוס סקסטון. השתיים התיידדו וגילו עד מהרה כי הן חולקות ערכים ותפיסת עולם משותפת, שתתבטא מאוחר יותר בעבודה משותפת עם השחורים במקום. לאחר תקופה חשה ברטון רגשות אשמה בשל היותה מנותקת מהמאבק המלחמתי והיא החליטה לעזוב. אלוול שכנע אותה להישאר, אך לא לזמן רב. עד מהרה התדפקה המלחמה על דלתם. ברטון ומרי גייג', בתה של פרנסיס, ששהתה עם אמה במקום, הצטרפו לכוחות שהוקצו למצור על פורט וגנר בדרום קרוליינה. הפקידים הצבאיים התרעמו על נוכחותה במקום ולאחר זמן מה, היא שבה חולה ומותשת נפשית להילטון הד, שם זכתה לטיפולו המסור של אלוול.[1] לאחר שהתאוששה סייעה לפרנסיס גייג' בפעולות השיקום של הפועלים השחורים שעבדו במטעים. היא העריצה את תרבותם העשירה, סייעה להם במזון ובביגוד ולימדה אותם קרוא וכתוב, מה שנבצר מהם בעת שהיו משועבדים לאדוניהם.
לאחר סיומם של 10 חודשי מצור בפטרבורג, הודיע המצביא גרנט לנשיא אברהם לינקולן על כניעתו של רוברט לי, מפקד כוחות הדרום. ב-9 באפריל 1865 הגיעה לסיומה מלחמת האזרחים האמריקאית בניצחונו של האיחוד.
טיפולה בחיילים הנעדרים
במהלך מלחמת האזרחים ולאחר סיומה נשלחו לברטון מכתבים רבים ממשפחות החיילים הנעדרים שבהם נשאלה האם היא טיפלה בבניהם במהלך הקרבות והאם ידוע לה מה עלה בגורלם. היא נדהמה לגלות כי אלפי מכתבים של קרובי משפחה מוטרדים הגיעו גם למשרד המלחמה, אך לא נענו כיוון שבאותה עת לא הייתה שיטה רשמית לתיעוד החיילים הנעדרים או הנספים, ורבים מהם תויגו כנעדרים או ככאלה שנקברו בקברים לא מסומנים.[18] היא חשה מחויבות לנושא ובשל כך פנתה לנשיא לינקולן וביקשה כי יאשר לה להגיב באופן רשמי לפניות הללו. ימים ספורים לפני ההתנקשות בחייו של הנשיא, היא קיבלה מענה חיובי והתבקשה להוביל את החיפוש אחר שבויי המלחמה הנעדרים. וכך כתב לינקולן: "לחברים של הנעדרים, הגברת קלרה ברטון הציעה בחביבות לתור אחר שבויי המלחמה הנעדרים. אנא פנו אליה לאנאפוליס, מרילנד וכתבו את שמו של כל אסיר נעדר, שם הגדוד ושמות המקורבים לו".[19]
בקיץ 1865 סייעה ברטון באיתורם, בזיהוים ובהבאתם לקבורה של 13,000 שבויי מלחמה שמתו במחנה השבויים אנדרסונוויל, שהכיל במהלך המלחמה 49,485 אסירים. כלא אנדרסונוויל היה בית הסוהר הצבאי ומחנה השבויים הגדול ביותר של קונפדרציית המדינות של אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית. בשל המשאבים הדלים של הקונפדרציה, היה נתון בית הסוהר במחסור תמידי של מזון, ומעט המים שהיו בו הזדהמו בגלל הצפיפות והתנאים הקשים ששררו בו. במהלך קיץ 1864 סבלו האסירים מרעב, מחשיפה לחום ולמחלות ובמשך שבעה חודשים מתו כשליש מהם. בסתיו, לאחר נפילתה של אטלנטה, נשלחו כל האסירים שניתן היה לשלחם למילן (Milln) שבג'ורג'יה ולפלורנס שבדרום קרוליינה.
נחישותו של דורנס אטווטר (Dorence Atwater), שהיה שבוי במחנה אנדרסונוויל, שמה קץ לאי-הוודאות באשר לגורלם של מרבית שבויי אנדרסונוויל הנעדרים. בהיותו אסיר, הוא עבד בבית החולים ולפיכך הייתה לו גישה לרשימות השבויים שנפטרו. הוא שמר לעצמו עותק מהרשימה ובחודש יולי 1865 הוא פנה לברטון וביקש ממנה כי תשלח לו עותקים ממכתבי משפחות הנעדרים שהיו בידיה כדי להצליבם עם המידע שהיה בידיו. ברטון פנתה מיד לאדווין סטנטון, שהיה מזכיר המלחמה, וביקשה את רשותו להצטרף למשלחת הצבאית שהייתה אמורה להגיע לאנדרסונוויל, כדי לסייע בזיהוי קברי הנעדרים. היא שהתה שם בחודשים יולי ואוגוסט ויחד עם אטווטר הם עברו שוב ושוב על הרשימות שהיו בידיהם ועל רישומי בית החולים שעלה בידיהם להשיג. בשעה שהפועלים עמלו בבית הקברות בבניית מצבות לזכר החיילים שזוהו, שלחה ברטון אלפי מכתבים שבהם הודיעה למשפחות כי יקיריהם נטמנו באנדרסונוויל. היא ואטווטר פרסמו את שמותיהם של 13,000 החללים ואף דאגו כי קברו של כל אחד ואחד מהם יסומן כראוי.[20]
עם סיום עבודת המשלחת באנדרסונוויל הוזמנה ברטון להניף את הדגל האמריקאי בבית הקברות שהפך לבית קברות לאומי. מתוך 13,714 הקברים שבו, סומנו 921 כלא ידועים. האירוע תואר ביומנה במילים הבאות: "התייצבי מוקדם, פקד עלי הקפטן הניפי את [דגל] הכוכבים עם הפסים באנדרסונוויל, במקום שבו נמים 13,000 מרטירים, במקום שבו הדגל של המדינה לא התנופף במשך 4 שנים אפלות... התקדמתי והנפתי אותו נוכח קהל המתבוננים. הוא עלה ונפל כאילו צער ועצב מניעים אותו, עד שבסופו של דבר זרם אור השמש בין קפליו...ואני כיסיתי את פני ובכיתי".[21]
לאחר חזרתה לוושינגטון חלק מביתה בגבעת הקפיטול הוסב למשרד שתכליתו הייתה להמשיך במאמצים לאיתורם של החיילים הנעדרים ולהביא לזיהויים. היא שכרה צוות של פקידים שנרתם למשימה והצליח במהלך עבודתו לענות על 41,855 פניות וכן לספק מידע על למעלה מ-22,000 נעדרים. הקונגרס תרם 15,000 דולר למשרדה של ברטון, לקידום מאמצי האיתור של הנעדרים. במסגרת המאמצים הללו פרסמה ברטון את שמות הנעדרים בעיתונות, בסניפי דואר ובארגונים שונים שזכו לתגובות חיוביות מהציבור.
בסתיו 1866, במקביל לפעילותה בלשכת החיילים הנעדרים, החלה ברטון להרצות על חוויותיה ממלחמת האזרחים בכל רחבי המדינה. במהלך תקופה זו, שנמשכה שלוש שנים, התוודעה לסוזן ב. אנתוני, שמילאה תפקיד מרכזי בתנועה למען זכות ההצבעה לנשים וביטול העבדות והחלה לפתח קשרים עם תנועות נשים שעסקו בנושא. כן פגשה את פרדריק דאגלס, שהקדיש את חייו לשיפור מצבם של האפרו-אמריקאים בארצות הברית. המפגשים הללו הניעו אותה להרצות גם בנושא זכויות הנשים והשחורים.
הצלב האדום האמריקאי
הרקע להקמתו
פעילותה האינטנסיבית במהלך השנים הללו הרעו את מצבה הבריאותי והנפשי ובעצת רופאה היא החליטה לקחת אתנחתא מעבודתה. בשנת 1868 היא סגרה את לשכת החיילים הנעדרים ונסעה לאירופה. בשנת 1869 הגיעה לשווייץ והוזמנה לבקר את ד"ר לואי אפיה, שידע זה מכבר על פעילותה במלחמת האזרחים ועל מאמציה באיתור הנעדרים. הוא היה מנתח שווייצרי שהתמחה ברפואה צבאית וחבר ב"ועדת החמישה" של ז'נבה. ועדה זו נוסדה ביוזמתו של ז'אן אנרי דינן וביססה את הקמתו של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום. למפגש זה הייתה השפעה משמעותית על מאמציה של ברטון לשכנע מאוחר יותר את הממשל בארצות הברית לחתום על אמנת ז'נבה ולהקים ארגון של הצלב האדום במדינה.
ב-18 ביולי 1870 הכריזה צרפת מלחמה על פרוסיה ועל בעלות בריתה הגרמניות ובתום אותו חודש התנדבה ברטון לשורות הצלב האדום. היא נשלחה לצרפת ועסקה כמעט שנה בפעולות סיוע לפליטים בערים מילוז ושטרסבורג הסמוכות לגבול הגרמני. הניסיון שצברה ברטון במהלך פעילותה עם הפליטים במלחמת צרפת–פרוסיה היה שונה בתכלית מפעילותה במלחמת האזרחים האמריקנית, שכן היא הקדישה את עתותיה לטיפול בקורבנות האזרחיים של המלחמה ולא בחיילים הפצועים. היא הגישה בשטרסבורג שסבלה קשות מהפצצות הצבא הפרוסי, מרק חם ואספקה חיונית לניצולים, אך עד מהרה הגיעה למסקנה, כי חשוב יותר לעסוק בשיקום האזרחים. תכניתה הייתה לארגן תעסוקה לפליטים ופיתוח מיומנויות שיבטיחו את עתידם הכלכלי. הפליטים היו זקוקים לביגוד ולפיכך ארגנה חדרי עבודה שבהם למדו לתפור ומאוחר יותר לספק את תוצרתם לקהילה. תכניתה הפיחה רוח חיים בתעשיית הטקסטיל ולהתאוששות כלכלית הדרגתית של האזור.[22]
מוקדם יותר, היא התיידדה עם לואיזה, נסיכת פרוסיה, בתו של וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, ואשתו של פרידריך הראשון, הדוכס הגדול של באדן, שפעלה רבות ליישום אמנת ז'נבה בארצה. היא עודדה את אימוץ קוד הלבוש של הצלב האדום והייתה שותפה להקמת אגודת הנשים של באדן שהפכה מאוחר יותר לצלב האדום הגרמני. בשנת 1867 הוזמנה לוועידה הבינלאומית הראשונה של הצלב האדום שהתקיימה בפריז וקיבלה את מדליית הכבוד המוזהבת.[23] הודות לקשרים ביניהן עבדה ברטון בבית החולים של הצלב האדום בבאדן ובשנת 1873 הייתה האישה הראשונה שהוענק לה צלב הברזל של גרמניה. את העיטור המכובד העניק לה וילהלם הראשון, בשל מאמציה הבלתי נלאים לשיקום הפליטים.[12]
בסוף 1873 שבה ברטון לביתה לסעוד את אחותה סאלי שהייתה במצב בריאותי קשה. מות אחותה באביב 1874 גרם לה לשברון לב ולהתמוטטות עצבים והיא שהתה עד להחלמתה בסנטוריום בדנסוויל שבניו יורק. כל אותה עת המשיכה ברטון לטפח את קשריה עם פקידי הצלב האדום בשווייץ ולטוות את החוטים שיובילו בסופו של דבר להקמת הצלב האדום האמריקאי. בטרם שובה לארצות הברית הופקד בידיה מכתב חתום על ידי ראש הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שבו הייתה פנייה לממשל האמריקני להצטרף לרשת הצלב האדום העולמית ולחתום על אמנת ז'נבה. בשנת 1878 פגשה את נשיא ארצות הברית רתרפורד הייז וניסתה לשכנעו לחתום על אמנת ז'נבה. ניסיון זה כשל בגלל מדיניות החוץ האמריקאית שהוכרזה בשנת 1823 על ידי הנשיא ג'יימס מונרו, שדגלה בבדלנות אמריקאית ובמניעת התערבות במלחמות האירופאיות. האבדות הרבות שספגה ארצות הברית במלחמת האזרחים, היו סיבה נוספת לכישלון היוזמה. ברטון ניסתה למצוא דרך יצירתית כדי לעקוף את המכשול שעמד בפניה, ובמשך זמן רב גיבשה את התפיסה כי הצלב האדום האמריקני אינו חייב להגיב בהכרח למשברים הנובעים ממלחמות, אלא לתת סיוע לאזרחים במהלך אסונות טבע ואסונות מעשה אדם, כגון רעידות אדמה, שריפות יער והוריקנים. היא העלתה על הכתב את רעיונותיה שהתגבשו לכדי קונטרסט "הצלב האדום של אמנת ז'נבה: מהו?" (The Red Cross of the Geneva Convention: What It Is) שהופץ במטרה להרחיב את התמיכה בנושא. רעיונותיה זכו לאוזן קשבת אצל הנשיא הבא, ג'יימס גרפילד, שתמך ביוזמתה של ברטון, אך התנקשות בחייו בחודש יולי 1881 הובילה לדחיית הנושא, עד שעלה מחדש במהלך כהונתו של הנשיא צ'סטר ארתור.
הקמתו ופעילותה בו
לאחר שנים רבות של התמדה ושתדלנות נגד התפיסה האמריקאית כי קבלת הצלב האדום הבינלאומי עלולה לסכן את האוטונומיה של ארצות-הברית, הוקם לבסוף הצלב האדום האמריקני בראשות ברטון. ב-12 במאי 1881 ארגנה ברטון מפגש בביתו של הסנטור אומר קונגר, שבו השתתפו 15 אנשים, ביניהם חבר הקונגרס ויליאם לורנס ששימש מאוחר יותר כסגנה של ברטון. מפגש זה הוביל לפתיחת הסניף הראשון של הצלב האדום ב-21 במאי 1881 בכנסיה האוונגלית הלותרנית בדנסוויל שבניו יורק. הסניף השני נפתח מספר שבועות מאוחר יותר ברוצ'סטר, בעזרתה של סוזן ב. אנתוני, ובהמשך קמו סניפים נוספים ברחבי ארצות הברית שהתאגדו בשנת 1893 כצלב האדום הלאומי של ארצות הברית.
ב-16 במרץ 1882 אושררה אמנת ז'נבה בסנאט ונחתמה על ידי הנשיא צ'סטר ארתור ובמשך 20 השנים הראשונות להיווסדו של הצלב האדום האמריקאי הקדישה ברטון את רוב זמנה כדי לסייע לקורבנות אסון אזרחיים. הדגל של הצלב האדום האמריקאי הונף לראשונה באופן רשמי בשנת 1881 כאשר ברטון הצליחה לגייס כספים, ציוד ומזון עבור קורבנות השרפה הגדולה שפרצה במישיגן ב-5 בספטמבר 1881.[24] האש כילתה 2,000 מבנים שהשתרעו על שטח בגודל של למעלה מ-4,000 ק"מ וגרמה למותם של 282 בני אדם ול-14,000 ניצולים שנזקקו לסיוע ציבורי. בשנת 1882 ניהלה ברטון את עבודת הסיוע של הצלב האדום האמריקני במהלך הצפה לאורך נהר המיסיסיפי ויובליו, בעודה נמצאת על הספינה מתי בל.
אחד הלקחים שהפיקה ברטון במהלך מפגשה עם קורבנות אסון, הוא הנחיצות ללמדם עזרה ראשונה ונקיטת אמצעי זהירות, כדי שיוכלו לבנות מחדש את בתיהם ולשקם את חייהם לאחר שעובדי הצלב האדום עוזבים את המקום. תפיסה זו התממשה מאוחר יותר כאשר שיעורי עזרה ראשונה החלו להוות חלק חיוני ממערך השירות של הצלב האדום האמריקני החל מהמאה ה-20.[12]
ברטון תיארה את תכונותיו של סוכן השדה האידיאלי הפועל בשירות הצלב האדום האמריקני: ”לסוכן השדה האידאלי יש את היכולת לראות את המצב באופן רחב, ללא כניסה לפרטים, מחשבה אובייקטיבית הנתמכת בהבנה אוהדת, חיבה לעבודה קשה, נכונות לשתף פעולה עם אחרים, אמונה במה שמייצג הצלב האדום וכישרונות ניהוליים שמלווים בנכונות להכפיף את עצמו למרות”.[25]
בשנת 1883 פנה בנימין בטלר, מושל מסצ'וסטס, לברטון וביקש ממנה למלא תפקיד זמני כמפקחת בבית הכלא לנשים של מסצ'וסטס בשארבורן. למעלה מחצי שנה עקבה ברטון אחר הפעילות במקום והציעה הצעות לשיפור. אף על פי שלא היה לה מגע הדוק עם האסירות, אישיותה הכובשת שימשה עבורן מודל להשראה.[12] בשנת 1884 ניהלה ברטון את הסיוע ל-5,000 משפחות שנותרו ללא קורת גג לאחר שנהר אוהיו עלה על גדותיו והציף שטחים רבים. בחודש ספטמבר של אותה שנה, הייתה ברטון הדיפלומטית הראשונה שייצגה את ארצות הברית בכינוס הבינלאומי השלישי של הצלב האדום שנערך בז'נבה. הוועידה הצביעה לשלב את "התיקון האמריקאי" בכתב האמנה שלה, כדי שהארגון הבינלאומי יסייע גם בעתות שלום לנפגעי אסונות טבע ויד אדם. בעקבות הכנס קיבלה ברטון את מדליית אוגוסטה על ידי הקיסרית אוגוסטה מבאדן, על עבודתה ההומניטארית יוצאת הדופן.[12] עבודתה ההומניטרית המשיכה להניב את פירותיה בפעולות סיוע נוספות, בהן מגפת קדחת הטיפואיד בדנסוויל ניו יורק (1884), רעידת האדמה בצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית (1886), הבצורת במרכז טקסס (1887), אסון הטורנדו באילינוי (1888), מגפת הקדחת הצהובה בג'קסונוויל שבפלורידה שארעה באותה שנה והמבול שפקד את ג'ונסטאון שבפנסילבניה בשנת 1889 שבעקבותיו הובילה ברטון משלחת של 50 רופאים ואחיות לאזור המוכה.
פעילותה הענפה במסגרת הצלב האדום השתלבה עם מחויבותה המוסרית של ברטון לקידום זכויות הנשים בארצה. במהלך שנת 1888 השתתפה בכינוסי נשים רבים ואף נאמה במספר עצרות שהתקיימו בניו יורק, בניו ג'רזי ובמסצ'וסטס וכן בכינוס הראשון של הוועידה הבינלאומית לנשים שהתקיים בוושינגטון. ב-15 במרץ 1888 חוותה אובדן כבד עם פטירתו של אחיה סטיבן. בנוסף לעבודה המתמשכת של מתן סיוע לאזורים נזקקים ברחבי ארצות הברית, החל הצלב האדום להעניק משנת 1892 את חסותו לפעולות סיוע בחו"ל, שהבולטות ביניהן היו הסיוע לנפגעי המאבק בין טורקיה וארמניה. חרף הסכנה, סייעה ברטון באופן אישי לארמנים נוצרים ולטורקים מוסלמים בכך שסיפקה מזון וסיוע רפואי ללא משוא פנים בשדה הקרב. על שירותה לאימפריה העות'מאנית קיבלה דרך משרד החוץ האמריקני אות הוקרה מהפחה של קונסטנטינופול הראשון, מעין תכשיט כבד דמוי מדליה משובצת שניתן בפעם הראשונה לאישה.[26]
בשנת 1897 הפליגה ברטון לקונסטנטינופול, בתגובה למשבר ההומניטרי שהתחולל באימפריה העות'מאנית בעקבות מעשי הטבח בארמנים שכונו (טבח חמידיאן). לאחר משא ומתן ממושך שניהלה ברטון עם הסולטאן עבדול חמיד השני נפתח מטה הצלב האדום הבינלאומי הראשון בלב טורקיה.
מלחמת ארצות הברית–ספרד הייתה המשימה הראשונה שבה סייע ארגון הצלב האדום האמריקני לצבא ארצות הברית. עם התגברות המתיחות בין קובה וספרד החליט הנשיא ויליאם מקינלי מטעמים פוליטיים והומניטריים כי ראוי שהצלב האדום האמריקני יסייע לקובה במהלך מאבקה למען עצמאותה מספרד. מאות אלפי איכרים קובנים אולצו לעזוב את בתיהם והובלו למחנות ריכוז ובמשך 18 חודשים בין השנים 1896–1897 נספו למעלה מ-220,000 אזרחים, רובם מרעב, ואלפים רבים נוספים היו צפויים למות מרעב וממחלות. ב-9 בפברואר 1898 הגיע צוות בראשותה של ברטון להוואנה, והבצורת שקידמה את פניהם החריפה את המצב ההומניטרי הקשה ששרר בעיר. ב-15 בפברואר 1898, בשעות הערב, התפוצצה וטבעה ספינת המלחמה האמריקאית "מיין" בעת שעגנה בנמל הוואנה, וגרמה למותם של 260 חיילים אמריקאים.[27] יומיים קודם, סעדה ברטון על הספינה בחברתו של הקפטן צ'ארלס סיגסבי.[28] ברטון בת ה-77 פעלה באווירה הקשה הזו, במשך 16 שעות ביום, בהכנת מזון ואספקה לבתי חולים, בהקמת בתי יתומים ובטיפול במחנות הגיוס ובבסיסים האמריקניים בקובה שהתפרצו בהם מחלות המלריה, קדחת הטיפואיד, הדיזנטריה והקדחת הצהובה.
בחודש אוקטובר 1898 נבחרה ברטון לנשיאת הכבוד של האגודה הלאומית של המלחמה הספרדית, ששמה לה למטרה לשמור על קשר עם חבריה הוותיקים מתקופת השירות הצבאי, אך עד מהרה התפטרה מהתפקיד לאחר שנודע לה מחברתה סוזן ב. אנתוני כי האגודה מסרבת לקבל בין שורותיה חברים אפרו-אמריקאים.[29] באותה שנה סיימה לכתוב את ספרה 'The Red Cross-In Peace and War' (הצלב האדום בעת שלום ומלחמה).
פעילותה האחרונה של ברטון בשטח, כנשיאת הצלב האדום האמריקאי, הייתה הקמת בית יתומים ומתן סיוע לנזקקים שנפגעו מסופת ההוריקן בגלווסטון שבטקסס בשנת 1900, שהותירה בין 6,000 ל-8,000 הרוגים.[30] בשנת 1902 העניק הצאר ניקולאי השני לברטון את צלב הכסף של האימפריה הרוסית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר באומה, כהוקרה על כך ששלחה לרוסיה 500 קרונות עמוסים בשקי קמח בתקופת הרעב בשנת 1892.
בשנת 1903, כאשר קדחת הטיפואיד התפרצה בבטלר, פנסילבניה, ברטון הייתה שם כדי לסייע לחולים. בחור צעיר שהיה עד לעבודתה, תיעד בכתב את התרשמותו ממנה באופן שמסכם היטב את התרשמותם של כלל האנשים הרבים שטיפלה בהם במשך השנים: "עקבנו אחר האור (של הפנס) עובר הלאה דרך הלילה וחיכינו שיעצור מעל העיר הטרופה של באטלר, והאנשים הסובלים שם יביטו בו כאור של נשמה גדולה שהגיעה אליהם מבעד לחושך, מביאה עמה נחמה וריפוי, רוח שלווה שמרחמת על הכל ומפיגה את הפחדים".[12]
התפטרותה מנשיאות הארגון
תפקידה הממושך של ברטון כנשיאת הצלב האדום הביא לה אינספור שבחים, אך עם זאת כמות שווה של ביקורת ותלונות. בגיל 83 נאלצה ברטון להתפטר מתפקידה כנשיאת הצלב האדום, בשל הביקורת שהוטחה על אופן הניהול שלה. מבקריה טענו שלא ידעה להפריד בין המשאבים המקצועיים והאישיים שלה, ושסגנון מנהיגותה אינו הולם את המבנה הפורמלי של ארגון צדקה. ב-14 במאי 1904 פרשה לביתה בגלן אקו מותשת מהמאבק במבקריה. לאחר התפטרותה ייסדה את האגודה הלאומית לעזרה ראשונה ושימשה כנשיאת הכבוד שלה במשך חמש שנים. בעת ההיא נלמדו שיעורי עזרה ראשונה ופותחו ערכות של עזרה ראשונה, שהחלו לשמש כאחת מהפונקציות החיוניות ביותר של הצלב האדום האמריקאי. עם חלוף הזמן, חזונה של ברטון הוכח כנכון. העזרה הראשונה בבית הצליחה לסייע לאנשים רבים, יותר ממה שהצלב האדום יוכל אי-פעם לסייע, והיערכות החירום התבררה כמרכיב החשוב ביותר בהקלה בעת אסון.[12]
אחרית ימיה
העיר גלן אקו נוסדה בשנת 1891 על ידי האחים אדוארד ואדווין בלצ'לי. כחלק מתכניתם לפתח את המקום ולהביא לשם משקיעים תרמו האחים לברטון חלקת אדמה ובנו שם מבנה ויקטוריאני, שבתחילת דרכו שימש כמחסן של הצלב האדום. בשנת 1897 שופץ המקום ושינה את ייעודו כמטה הלאומי של הצלב האדום וכמקום מגוריה הקבועים של ברטון עד יומה האחרון. בשנותיה האחרונות כתבה אוטוביוגרפיה קצרה בשם "סיפור ילדותי" שיצאה לאור בשנת 1907. הספר התעתד להיות אחד מתוך סדרה שלמה של אוטוביוגרפיות קצרות המתמקדות באספקטים שונים של חייה. ברטון לא הצליחה להשלים משימה זו. ב-12 באפריל 1912, בגיל 90, הלכה לעולמה לאחר מאבק עיקש בדלקת ריאות שהכריעה אותה בביתה. היא נטמנה בחלקת הקבר המשפחתית באוקספורד שבמסצ'וסטס. מילותיה האחרונות היו: "!Let me go! Let me go" ("הניחו לי ללכת! הניחו לי ללכת!").[31]
מוזיאונים המנציחים את מורשתה
האתר ההיסטורי הלאומי על שם קלרה ברטון
.jpg)
בשנת 1975 צורף האתר ההיסטורי הלאומי על שם קלרה ברטון, ששימש כביתה של ברטון ב-15 השנים האחרונות של חייה, כיחידה של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. שירות זה שיקם 11 חדרים, כולל את משרדי הצלב האדום, הסלון וחדר השינה של ברטון והפך את המבנה למוזיאון המשקף למבקרים המקבלים הדרכה במקום, שמץ מאישיותה, סגנון עבודתה וצרכיו של ארגון הצלב האדום.
מוזיאון Birthplace
סטיבן, אביה של קלרה ברטון, רכש בשנת 1817 את חוות הסוסים הנמצאת על הגבעות בצפון אוקספורד שבמסצ'וסטס והפך את המקום לבית המשפחה ששימש אותה במשך שנים רבות. באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19 נמכר הבית, ומאז היה בבעלותם של רוכשים רבים. בשנת 1921 רכשה אגודת הנשים המיסיונרית הלאומית של הכנסיה האוניברסלית את הבית ואת השטח הסובב אותו בתמיכתן של אגודות שונות וכן של משפחת ברטון המורחבת. זמן קצר לאחר מכן הוסב המקום למוזיאון המספר את סיפורה של קלרה ברטון. במקביל נפתח באזור מחנה נוער לטיפול בסוכרת שבו לומדים בני נוער לטפל במחלתם, על פי חזונה של ברטון שהתוותה את עקרונות הצלב האדום והאגודה ל'עזרה ראשונה' בארצה. ברבות השנים התפתח המקום והפך למרכז ברטון לחקר הסוכרת.
מוזיאון לשכת החיילים הנעדרים
בשנת 1869 סגרה ברטון את לשכת החיילים הנעדרים שהייתה ממוקמת בבניין לבנים מסחרי במרכז וושינגטון, אפסנה חפצים רבים בעליית הגג ונסעה לאירופה. בשנת 1913 נאטמה הקומה השלישית בקרשים והאתר נשכח. בשנת 1997 נשכר הנציב למינהל השירותים, ריצ'רד ליונס, כדי לפנות את הבניין לקראת הריסתו. בטרם עשו הדחפורים את מלאכתם, מצא ליונס בעליית הגג חפצים של קלרה ברטון, בהם בגדיה האישיים, גרבי חיילים של הצבא האזרחי, אוהל צבאי, עיתונים מתקופת מלחמת האזרחים, מסמכים רבים ואת השלט שהיה מחובר בזמנו לחזית הבניין שבו כתוב: "לשכת החיילים הנעדרים, קומה 3, חדר 9, מיס קלרה ברטון". תגלית זו הצילה את הבניין מהריסה לאחר שהנהלת המוזיאון הלאומי לרפואה של מלחמת האזרחים, בפרדריק שבמרילנד, חתמה על הסכם עם בעל הבניין, שעיקרו שימור ושיפוץ המבנה על מנת להפכו למוזיאון. חלפו שנים רבות, בהן גויסו כספים רבים לביצוע המשימה, ובסופו של דבר נפתח בשנת 2015 מוזיאון "החיילים הנעדרים" על שם קלרה ברטון, המנוהל על ידי המוזיאון הלאומי לרפואה של מלחמת האזרחים.[32]
כתבים שפרסמה (באנגלית)
- The Red Cross-In Peace and War. Washington, D.C.: American Historical Press, 1898. OCLC 1187508.
- Story of the Red Cross-Glimpses of Field Work. New York: D. Appleton and Company, 1904. OCLC 5807882.
- The Story of My Childhood. New York: Baker & Taylor Company, 1907. Reprinted by Arno Press in 1980. OCLC 6015444.
יצירות שנכתבו אודותיה (באנגלית)
- Numbering All the Bones (מספור כל העצמות), מאת אן רינאלדי, ספר העוסק בקלרה ברטון ובתנאים הקשים ששררו בכלא אנדרסונוויל בתקופת מלחמת האזרחים.
- Angel of Mercy (מלאך הרחמים), סרט ביוגרפי משנת 1939 בבימויו של אדוארד ל. קאהן, בכיכובם של שרה היידן המגלמת את קלרה ברטון ואן ראת'רפורד המגלמת אישה ששכלה את אחיה במלחמת האזרחים ומצטרפת בשל כך לברטון בעבודתה.
- Voyagers (מטיילים) סדרת טלוויזיה של רשת NBC (1982-1983), העוסקת במסעם אחורה בזמן של פיניאס בוג וג'פרי ג'ונס, כדי לוודא שההיסטוריה מתנהלת כראוי. בפרק מסעות של מרקו וחברים, הם מנסים להציל את קלרה ברטון הנחנקת משאיפת עשן בתוך עגלה בוערת. ג'פרי – ילד צעיר משנת 1982 מנשים אותה מפה לפה (טכניקת החייאה, שלא הייתה ידועה בתקופת ברטון), ומצליח להציל את חייה ולאפשר לה לייסד את הצלב האדום האמריקני.
===ביוגרפיות===
- Clara Barton, Professional Angel, by Elizabeth Brown Pryor, The University of Pennsylvania Press, Philadelphia, PA, 1987.
- A Woman of Valor: Clara Barton and the Civil War, by Stephen B. Oates, The Free Press, New York, NY, 1994.
- Clara Barton, By Susan Sales Harkins, William H. Harkins, Mitchell Lane Publishers, 2009.
- Clara Barton: Humanitarian, by Samuel Willard Crompton, Infobase Publishing, 2009
מקומות הקרויים על שמה
בתי ספר
- אולם בארטון באוניברסיטת המדינה מונטקלייר (Montclair State University), ניו ג'רזי
- בית הספר היסודי קלרה ברטון בשדרות דל אמו, לונג ביץ', קליפורניה
- בית הספר היסודי קלרה ברטון באלטון, אילינוי
- בית הספר היסודי קלרה ברטון במילווקי, ויסקונסין
- בית הספר היסודי קלרה ברטון באנהיים, קליפורניה
- בית הספר היסודי קלרה ברטון בברונקס
- בית הספר היסודי קלרה ברטון בצ'רי היל, ניו ג'רזי
- בית הספר היסודי קלרה ברטון בשיקגו
- בית הספר היסודי קלרה ברטון בקורונה, קליפורניה
- בית הספר היסודי קלרה ברטון באוקספורד, מסצ'וסטס
- בית הספר היסודי קלרה ברטון בסן דייגו (עכשיו בית הספר בזיכיון שיתופי)
- בית הספר היסודי קלרה ברטון ברוצ'סטרניו יורק
- בית הספר היסודי קלרה ברטון במערב מיפלין (West Mifflin), פנסילבניה
- בית ספר התיכון קלרה ברטון (Royal Oak), מישיגן
- בית ספר התיכון קלרה ברטון בברוקלין
- בית קלרה ברטון, מעונות סטודנטים באוניברסיטת טאוסון בטאוסון מרילנד
- בית הספר הפתוח קלרה ברטון במיניאפוליס
- בית הספר קלרה ברטון בקבין ג'ון (Cabin John), מרילנד, עכשיו משמש כמרכז קהילתי על שם קלרה ברטון
- בית הספר קלרה ברטון הספר בבורדנטאון, ניו ג'רזי
- בית הספר קלרה ברטון בפארגו, צפון דקוטה
- בית הספר קלרה ברטון בפילדלפיה
מקומות נוספים
- מכתש ברטון ממוקם על כוכב נוגה
- מרכז ברטון לחקר הסוכרת, צפון אוקספורד, מסצ'וסטס
- מחוז ברטון, קנזס
- מגדלי ברטון רויאל אוק, מישיגן, במקום שבו היה ממוקם בעבר התיכון שבו למדה ברטון.
- ברטון, אוניברסיטת איווה
- מעבר ברטון, פיטספילד, מסצ'וסטס, מקלט לחסרי בית
- מרכז קהילתי קלרה ברטון, בקתת ג'ון, מרילנד
- אגודת קלרה ברטון, אגודה אזורית של קהילות אוניטריות אוניברסליות
- עזרה ראשונה קלרה ברטון, אדיסון, ניו ג'רזי
- בית החולים קלרה קלון, מרפאות, הויזינגטון, קנזס
- שירות שטח קלרה ברטון, על כביש ניו ג'רזי כביש ב- Oldmans Township, ניו ג'רזי
- קהילה מקומית, קלרה ברטון, ניו ג'רזי
- עץ קלרה ברטון, סקוויה ענקית ב- National Park 40
- יער זיכרון על שם קלרה ברטון בניו יורק, נשתל בשנת 1925
- אגם ברטון בבורק, וירג'יניה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קלרה ברטון |
אתר האינטרנט הרשמי של קלרה ברטון (באנגלית)- ציפי שמילוביץ, אשה על שטר של 20 דולר, באתר ynet, 23 באפריל 2015
- מאמר מקיף על חייה של קלרה ברטון באתר tampapix.com (באנגלית)
- סיור וירטואלי במוזיאון שרה ברטון באתר emaze.com (באנגלית)
- "The story of my childhood" - ("סיפור ילדותי") ספר שכתבה ברטון בצפייה ישירה (באנגלית)
- "קלרה ברטון המייסדת" באתר redcross.org (באנגלית)
- קלרה ברטון עם הצלב האדום האמריקאי בקובה באתר tampapix.com (באנגלית)
- "הצלב האדום בעת שלום ומלחמה צפייה ישירה של הספר שכתבה ברטון, 1906
- מוזיאון לשכת החיילים הנעדרים clarabartonmuseum.org (באנגלית)
- Birthplace Museum באתר clarabartonbirthplace.org (באנגלית)
- מסמכים של קלרה ברטון באוסף של סופיה סמית באתר asteria.fivecolleges.edu (באנגלית)
- מסמכים אישיים של ברטון בספרייה הטכנולוגית של הרוורד באתר nrs.harvard.edu (באנגלית)
- בקשתה המקורית של ברטון להוצאת דרכון באתר fold3.com (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 קלרה ברטון באתר uudb.org
- ^ 2.0 2.1 מלאכית בשדה הקרב באתר redcross.org
- ^ קלרה ברטון (1821-1912) באתר National women's history museum
- ^ תערוכה וירטואלית, בפרק "זכויות שוות" באתר הלאומי ההיסטורי nps.gov/museum
- ^ אישיותה של קלרה ברטון באתר הלאומי ההיסטורי nps.gov/museum
- ^ 6.0 6.1 קלרה ברטון מייסדת הצלב האדום האמריקאי באתר www.tampapix.com
- ^ "סיפור ילדותי" עמ' 41 באתר ארכיון האינטרנט
- ^ Clara Barton: Civil War Hero & American Red Cross Founder מאת סוזן האמן, עמ' 23, הוצאת ABDO
- ^ 9.0 9.1 חייה של קלרה באתר clarabartonbirthplace.org
- ^ קלרה ברטון באתר historynet.com
- ^ חישוב עם מחשבון לערך הכסף באתר measuringworth.com
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 12.6 הביוגרפיה של קלרה ברטון באתר dragoon1st.tripod.com
- ^ 13.0 13.1 Nursing's Greatest Leaders: A History of Activism, בעריכת דייוויד אנתוני, עמוד 73 באתר גוגל ספרים
- ^ The National Women’s History, בעריכת דברה מיכלס באתר nwhm.org
- ^ ראו באתר The National Museum of Civil War Medicine
- ^ 16.0 16.1 ראו גם באתר .redcross.org
- ^ מלחמת האזרחים באתר clarabartonbirthplace
- ^ קלרה ברטון ואנדרסונוויל באתר nps.gov
- ^ The Collected Works of Abraham Lincoln, כרך 8, עמ' 423, אגודת אברהם לינקולן, ספרינגפילד, אילינוי, באתר גוגל ספרים
- ^ When Johnny Doesn’t Come Marching Home Missing Soldiers Museum, באתר clarabartonmuseum.org
- ^ דגל מעל אנדרסונוויל באתר ההיסטורי הלאומי של ג'ורג'יה
- ^ האם הקדימה את זמנה? באתר clarabartonmuseum.org
- ^ הדוכסית הגדולה לואיז (1838–1923) באתר luise5-boardinghouse.com
- ^ קלרה ברטון והצלב האדום באתר nps.gov
- ^ קלרה ברטון והצלב האדום האמריקאי בקובה ובטמפה במהלך מלחמת ארצות הברית ספרד באתר tampapix.com
- ^ Clara Barton: Humanitarian, עמ' 89, מאת Samuel Willard Crompton בהוצאת Chelsca house,2009
- ^ התפוצצות ספינת המלחמה מיין בהוואנה ב-15 בפברואר 1898 באתר havanajournal.com
- ^ סמואל ווילארד קרומפטון, טביעתה של מיין עמ' 3,4, הוצאת chelsea באתר גוגל ספרים
- ^ הכרונולוגיה של קלרה ברטון 1679-1912 באתר nps.gov
- ^ הוריקן גלווסטון 1900 באתר history.com
- ^ ראו עמ' 14 באתר telegraph.civilwar.org
- ^ מוזיאון לשכת החיילים הנעדרים באתר www.clarabartonmuseum.org
29801445קלרה ברטון