פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות
 | |||||||||
| פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות | |||||||||
| לידה |
16 בינואר 1836 נאפולי, ממלכת שתי הסיציליות .svg){kind=small} | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
27 בדצמבר 1894 (בגיל 58) ארקו, האימפריה האוסטרו-הונגרית  | ||||||||
| שם מלא | פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות | ||||||||
| מדינה | איטליה | ||||||||
| בת זוג | מריה סופיה מבוואריה | ||||||||
| שושלת בית בורבון | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות (באיטלקית: Francesco II לבית בורבון; 16 בינואר 1836 – 27 בדצמבר 1894) היה מלך שתי הסיציליות בין השנים 1859–1861. לאחר הדחתו שולבה ממלכת שתי הסיציליות בתוך ממלכת סרדיניה, ובכך נוצרה ממלכת איטליה המאוחדת.
ביוגרפיה
בצעירותו
פרנצ'סקו נולד ב-16 בינואר 1836 בנאפולי, להוריו פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות ומריה כריסטינה, נסיכת סבויה, בתם של ויטוריו אמנואלה הראשון, מלך סרדיניה ומריה תרזה מאוסטריה-אסטה, מלכת סרדיניה.
ב-3 בפברואר 1859 התחתן פרנצ'סקו עם מריה סופיה מבוואריה, בתם של מקסימיליאן יוזף, דוכס בבוואריה ולודוביקה, נסיכת בוואריה, ממנה נולדה לו בשנת 1869 בת אחת - מריה כריסטינה, נסיכת בורבון-שתי הסיציליות, שמתה כעבור זמן קצר.
ב-22 במאי 1859 מת אביו פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות, ופרנצ'סקו עלה לשלטון במקומו.
איחוד איטליה
ערך מורחב – איחוד איטליה
בדצמבר 1859 אוחדו טוסקנה, פארמה, מודנה ונחלות האפיפיור ל"מחוזות המאוחדים של מרכז איטליה" ובעידודם של הבריטים שאפו המחוזות להסתפח אל ממלכת סרדיניה. לאחר משא ומתן הסכים נפוליאון השלישי לתמוך באיחוד אם יקבל את סבויה וניס, על פי תנאי הסכם פלומביאר המקוריים. ב-20 במרץ 1860 אוחדו מחוזות המרכז עם ממלכת סרדיניה, שכללה עתה את רובה של איטליה הצפונית, ואת רוב מרכז איטליה.
אין לדעת עד כמה קמילו בנסו די קאבור, הזהיר והמתוחכם, רצה להמשיך בשלב זה את התנופה לאיחוד, אך כוחות גדולים בעם האיטלקי, הן בשטחים שבשליטת סרדיניה-פיימונטה, והן מחוץ להם, ובמיוחד אישיותו הסוחפת והמהפכנית של ג'וזפה גריבלדי, הובילו את התנופה הלאה.
פרנצ'סקו שלט בצבא מאורגן היטב בן 150,000 לוחמים. אך רודנותו רבת השנים והאכזרית של אביו, פרדיננדו השני, מלך שתי הסיציליות, הביאה לערעור השלטון, והצבא היה נגוע בקשרים ומזימות. המשמר האישי השווייצרי, עליו יכול היה פרנצ'סקו לסמוך, נקרא הביתה במפתיע, ושווייץ העבירה חוק שאסר על אזרחיה לשמש כשכירי חרב. היה זה רגע של הזדמנות עבור תומכי האיחוד. באפריל 1860 החלו התקוממויות במסינה ובפלרמו שבסיציליה, שלשתיהן הייתה היסטוריה של התנגדות לשלטון נאפולי. התנגדויות אלו דוכאו עד מהרה בידי חייליו של פרנצ'סקו.
במקביל, היה ג'וזפה גריבלדי, יליד העיר ניס, מאוכזב מהעברת עיר הולדתו לידי הצרפתים. הוא ניסה להשתמש בנאמניו על מנת להחזיר את העיר לאיטלקים. קאבור, שהיה אחוז חרדה מהרפתקה צבאית של גריבלדי שתביא לסכסוך עם צרפת, שכנע אותו לנסות ולסייע למורדים בדרום. ב-6 במאי 1860 יצאו גריבלדי ותומכיו, שכונו "האלף", או "אנשי החולצות האדומות", מקווארטו שבמזרח ג'נובה למסע ימי, וב-11 במאי נחתו ליד מרסלה על חופי סיציליה.
עד מהרה החלו להתקבץ תומכים רבים לגריבלדי, ומספרם גדל פי ארבעה. העם בסיציליה, ראה במסעו של גריבלדי הזדמנות להיפטר משלטון בית בורבון השנוא. ב-13 במאי הביס גריבלדי את צבא שתי הסיציליות בקאלאטאפימי. ב-14 במאי הכריז גריבלדי על עצמו כדיקטטור של סיציליה, בשמו של ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה. ב-27 במאי עמד גריבלדי בשערי פאלרמו שמצידה מרדה בשליטיה, ותושביה הקימו ברחוב בריקדות ולחמו בחיילי שתי הסיציליות.
אל פאלרמו הגיע הגנרל פרדיננדו לאנצה שעמד בראש כוח של 25,000 חייל הנאמנים לפרנצ'סקו. הוא הפגיז את העיר והחריב חלקים נרחבים ממנה. בעיר עצמה שלט עתה גריבלדי, אך מבחינה צבאית היה מצבו של גריבלדי נחות מזה של לאנצה. לבסוף הצליח תיווכו של אדמירל בריטי להביא לשביתת נשק. לאנצה וחייליו עזבו את האי, ופאלרמו נותרה בידיו של גריבלדי.
עם נפילתה של פאלרמו לידי גריבלדי, אחז פחד ובלבול את חצר המלוכה בנאפולי. פרנצ'סקו ניסה לבנות את אמון העם בהציעו להחזיר לתוקף חוקה שבוטלה, אך כשל בכך. העם קץ בשלטון בית בורבון, ואכזריותו רבת השנים של פרדיננדו השני מנעה את האהדה אותה חיפש בנו.
שישה שבועות לאחר כניעת פאלרמו פנה גריבלדי אל מסינה, תחנה הכרחית בדרך לנאפולי. בתוך שבוע נכבשה מסינה, וסיציליה כולה הייתה בידי גריבלדי. גריבלדי חצה את מצרי מסינה, לאחר שהצליח להשתלט על הצי הנאפוליטני. הוא התקדם מרג'ו די קלבריה צפונה כמעט ללא התנגדות צבאית, ובכל מקום התקבל בהתלהבות רבה בידי האוכלוסייה. פרנצ'סקו, בלוויית 4,000 חיילים נאמנים לו, נמלט מנאפולי אל מעבר לנהר וולטורנו, וב-7 בספטמבר נכנס גריבלדי ברכבת לנאפולי והתקבל שם כמנצח.
על אף שגריבלדי שלט בבירה, נאפולי, הצבא הנאפוליטני לא התמוטט, ולא ערק בהמוניו אל דגלו של גריבלדי. הצבא החזיק בעמדות מבוצרות מאחורי נהר וולטורנו. המיליציות של גריבלדי, שמנו עתה 25,000 איש לא יכלו להביס את צבאו של המלך פרנצ'סקו, או לכבוש את העיר המבוצרת קפואה שהייתה המרכז החדש של הנאמנים למלך, ללא סיוע מבחוץ.
סיוע זה היה יכול להתקבל מצבא סרדיניה, אך קאבור, זהיר מתמיד, הבין כי על מנת לסייע לגריבלדי בדרום, יהיה עליו לעבור דרך מדינת האפיפיור, ובכך ליצור עימות אפשרי עם כוחות חזקים - האפיפיור, ואף צרפת, שעד עתה העניקה סיוע, על אף מדיניותו ההפכפכה של נפוליאון השלישי. גריבלדי עצמו, הכריז כי בכוונתו להכריז ברומא על ממלכת איטליה המאוחדת, וזאת בהתגרות ישירה באפיפיור פיוס התשיעי. פיוס, מצידו, איים על גריבלדי בחרם, דבר שעשוי היה לפגוע מאוד בתמיכה בו. קתולים מרחבי העולם החלו לשלוח כסף וחיילים אל מדינות האפיפיור. הצבא האפיפיורי, בראשו עמד גנרל צרפתי גולה לואי למוריסיאר, התחזק מאוד והפך לגורם שיש להתחשב בו.
קאבור, שחשש מהתחזקות גורמים רפובליקניים ברוחו של מאציני, במחנהו של גריבלדי, ונפוליאון השלישי, שחשש מכך שגריבלדי יפלוש לרומא ויסלק משם את האפיפיור, היו עתה ברגע של איחוד אינטרסים. נראה היה כי עדיף לנפוליאון לאפשר לקאבור לצעוד לעבר הדרום, ולרסן שם את גריבלדי, ובלבד שקאבור יבטיח לשמור את שלטון האפיפיור ברומא עצמה. כך גם יכול היה נפוליאון להיפטר מלמוריסיאר, שהיה אנטי-בונפרטיסט בוטה.
במצב זה הורה קאבור לשני גייסות מצבאו, בפיקודם של פאנטי וצ'אלדיני, להתקדם לעבר גבול מדינות האפיפיור. יעדם של הגייסות לא היה רומא, אלא נאפולי, אך למוריסיאר פנה לעברם, בראש צבאות האפיפיור. צבאות סרדיניה כיתרו את צבאות למוריסיאר במצודת אנקונה, ולבסוף, אלו נכנעו ב-29 בספטמבר 1860. ב-9 באוקטובר, כאשר הגיע ויטוריו אמנואלה עצמו לחזית וקיבל את הפיקוד על צבאותיו, לא היה קיים עוד צבא האפיפיור שניתן להתחשב בו, והדרך אל הדרום הייתה פתוחה.
גריבלדי סלד מקאבור, שלא היה שותף לרוחו המהפכנית, ואף היה זה שמסר לצרפתים את ניס, בה נולד גריבלדי. עם זאת, קיבל על עצמו את הנאמנות למלך ויטוריו אמנואלה, ומסר לו את סמכויותיו כ"דיקטטור" תוך שהוא מברך אותו כ"מלך איטליה", כאשר נפגשו בטיאנו, ב-26 באוקטובר. גריבלדי נכנס כמנצח לנאפולי כשהוא רוכב לצידו של המלך, אך לאחר מכן פרש אל האי קאפררה שלחופי סרדיניה, והותיר את מלאכת האיחוד בידיהם של קאבור וויטוריו אמנואלה. נראה היה כי הבין שמעתה נגזר על תנועתו המהפכנית להיות כלי ביד כוחות חזקים ממנה.
התקדמות צבאות סרדיניה הביאה את פרנצ'סקו לסגת מעמדותיו על שפת הנהר וולטורנו, ולבסוף התבצר פרנצ'סקו עם חייליו המובחרים במצודת גאיטה. המצור על המצודה ארך שלושה חודשים, אך משנראה כי לא יקבל סיוע חיצוני כלשהו נכנע. כוחות הנאמנים לפרנצ'סקו המשיכו להתעמת עם הצבא האיטלקי במשך שנים לאחר מכן.
נפילת מצודת גאיטה הייתה רגע מכריע בתנועת האיחוד, עתה נותרו רק ונציה שהוחזקה בידי האוסטרים, ורומא האפיפיורית, מחוץ לאיחוד האיטלקי. בינואר 1861 התכנס הפרלמנט האיטלקי לראשונה בטורינו, וב-17 במרץ 1861 הכריז הפרלמנט כי ויטוריו אמנואלה הוא מלכה של איטליה.
אחריתו
לאחר הדחתו התגורר בתחילה פרנצ'סקו ברומא כאורחו של האפיפיור, ועמד בראש ממשלה גולה שנתמכה על ידי צרפת, ספרד, אוסטריה, ובוואריה, והתקיימה עד לאחר הניצחון הפרוסי במלחמת אוסטריה–פרוסיה בשנת 1866. בשנת 1870 עזבו פרנצ'סקו ואשתו את רומא, עוד לפני שנכבשה על ידי הצבא המלכותי האיטלקי. לאחר מכן נדדו פרנצ'סקו ואשתו בצרפת, בוואריה ואוסטריה, ולבסוף התיישבו בארקו שבטרנטינו, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
ב-27 בדצמבר 1894 מת פרנצ'סקו, ואחיו אלפונסו, רוזן קזרטה הפך לטוען לכתר ממלכת שתי הסיציליות במקומו.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
28325767פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות