פסקוגל אדום-זנב
 פסקוגל אדום-זנב
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| סוג: | פסקוגל |
| מין: | פסקוגל אדום-זנב |
| שם מדעי | |
 Phascogale calura
| |
| תחום תפוצה | |
תפוצה בעבר
תפוצה כיום
| |
פסקוגל אדום-זנב (שם מדעי: Phascogale calura; קרוי גם פסקוגל זוטר), הוא מין של טורף כיס קטן בסוג פסקוגל שחי בדרום-מערב אוסטרליה. הוא תואר מדעית בשנת 1844 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון גולד ומשמעות שמו המדעי היא "סמור-כיס יפה-זנב". בעבר המין היה נפוץ בכל רחבי האאוטבק האוסטרלי,[1] אולם במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20 נעלם מרוב היבשת כתוצאה מאובדן בית גידול וטריפה על ידי מינים פולשים.[2]הפסקוגל אדום הזנב הוא המין הקטן בסוגו.
אנטומיה ומראה
.jpg)
הפסקוגל אדום הזנב הוא כיסאי קטן דמוי אנטכינוס, וגודלו כשליש מקרוביו הגדולים בהרבה. מבנה גופו קומפקטי ודקיק, ראשו חרוטי וחוטמו צר ומחודד. אוזניו גדולות ודקות, ועיניו ואפו קטנים ושחורים.[3] הכפות הזעירות והשטוחות שלו בעלות טפרים דקיקים וחדים שמשמשים אותו לטיפוס ולציד. לפסקוגל זנב ארוך שמתאפיין בציצת שיער גדולה דמוית מכחול.[1]
אורך ראשו וגופו של הפסקוגל אדום הזנב 12.2-9.3 ס"מ, אורך זנבו: 14.5-11.9 ס"מ ומשקלו 38–68 גרם. הזכר גדול וכבד במקצת מן הנקבה.[3]
הפרווה של הפסקוגל קצרה ועדינה. צבעה הכללי אפור מתכתי כהה, אפור כסוף או בז', והבטן, המפשעה והחזה בצבע שמנת עד לבן בוהק. סימוני הפנים כוללים פס כהה על החרטום וכתמים כהים מעל העיניים. האוזניים והזנב בצבע אדום-חלוד או כתמתם, וציצת השיער שחורה.
תפוצה וסביבת מחיה
הפסקוגל אדום הזנב אנדמי לאוסטרליה. טווח התפוצה ההיסטורי השתרע על מרבית אוסטרליה המערבית אוסטרליה הדרומית והטריטוריה הצפונית עד לאגן מארי-דרלינג בניו סאות' ויילס;[1] בעקבות אובדן בית גידול והכנסת מינים פולשים, הפסקוגל נעלם מרוב הטווח שלו ומוגבל כיום לקצה הדרום-מערבי של אוסטרליה המערבית, בעיקר באזור חגורת החיטה בין פרת' לפארק הלאומי נהר פיצג'רלד בחופי מפרץ ברמר.[2] ההישרדות של הפסקוגל באזור זה מיוחסת לנוכחות גבוהה של הצמחים הרעילים גסטרולוביום (Gastrolobium) ואוקסילוביום (Oxylobium) המכילים מונוסודיום פלואורצטט; רעלן זה קטלני במיוחד עבור מינים פולשים דוגמת השועל האדום אך לא למינים מקומיים שפיתחו עמידות מולו.[2]
בית הגידול הנוכחי של הפסקוגל מורכב מכיסי יערות אקליפטוס ואלוקאזוארינה דלילים וסבך צפוף וגבוה בתוך סוואנה סובטרופית או צחיחה למחצה, עם כמות משקעים ממוצעת של 300–600 מילימטר לשנה.[1][2] הוא מצוי גם ביערות גדותיים על שפת נחלים ונהרות ובשדות חיטה. בעבר, הוא שכן גם במדבריות צחיחים ברחבי האאוטבק האוסטרלי דוגמת מדבר החול הגדול, מדבר טאנאמי ומדבר ויקטוריה הגדול.
אקולוגיה
הפסקוגל אדום הזנב הוא יונק לילי ויחידאי. את שעות היום הוא מבלה בקינים שבנה לעצמו בחללי עצים או בתוך כיסי סבך. הוא יוצא לפעילות עם רדת החשיכה ותר אחר מזונו העיקרי - חסרי חוליות. בניגוד לפסקוגל זנב-מברשת, מין זה מבלה את מרבית שעות הפעילות שלו על האדמה. הפסקוגל זריז במיוחד ומסוגל לקפוץ לגובה 2 מטר בעת הצורך.[3]
חרף גודלו הקטן, הפסקוגל טורף גם ציפורים ויונקים קטנים, ובפרט את עכבר הבית שהובא ליבשת אוסטרליה על ידי האדם והפך בה לנפוץ מאוד. מחקר אחד מצא ש-90% מהתזונה מורכבת מחסרי חוליות, 5% ציפורים 3% יונקים ו-2% ירקות. הפסקוגל אינו זקוק לשתיית מים, ומקבל את הלחות הנדרשת ממזונו.[3]
לפסקוגל יש עונת רבייה אחת בשנה, שנופלת בחורף האוסטרלי (יולי). בדומה לטורפי כיס רבים, זכרי הפסקוגל מתים בדרך כלל לאחר עונת הרבייה הראשונה שלהם (סביבות גיל 11.5 חודשים) עקב תשישות, לחץ ומחלות.[3] הנקבות עשויות לחיות עד גיל 3 שנים. ההיריון נמשך 28–30 ימים ובמהלכו הנקבה הופכת לאגרסיבית במיוחד כלפי זכרים.[1] היא ממליטה שגר של 13 וולדות לכל היותר, אך רק 8 מתוכם ישרדו בהתאם למספר הפטמות בכיס. הגורים מבלים בכיס חודשיים וזמן קצר לאחר מכן מגיעים לבגרות. אצל שני הזוויגים, תוחלת החיים המקסימלית בשבי הייתה 5 שנים.[1]
מצב
הפסקוגל אדום הזנב מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור קרוב לסיכון (NT), מכיוון שאוכלוסייתו קטנה מ-10,000 פרטים, בית הגידול שלו מקוטע והוא חווה ירידה מתמשכת במספריו שצפויה לגרום לו להעפיל למצב הפגיע (VU).[2] האיומים העיקריים שגרמו להתכווצות תפוצת הפסקוגל הם אובדן בית גידול למטרות חקלאות, משטרי אש לא-הולמים שהובילו לפריצת שריפות בר גדולות, והכנסת טורפים פולשים ליבשת על ידי האדם.
כיום, הפסקוגל רשום כיונק מוגן בחוק האוסטרלי, ונמצא בסביבות 40–50 אתרים שרובם מוגנים מפני הרס בית גידול או שריפה. למרות דילול אוכלוסיות החתולים והשועלים, לא נמצאו ראיות ממשיות שהדבר השפיע לטובה על אוכלוסיית הפסקוגל; מאידך, התפוצה הנוכחית של המין חופפת כאמור לתפוצת הצמחים הרעילים גסטרולוביום ואוקסילוביום שקטלני עבור מינים לא-אוסטרלים, כך שסביר להניח שלדילול הטורפים יש השפעה חיובית לטווח הארוך. על פי IUCN, נדרשים מחקרים נוספים אודות ההשפעה של דילול הטורפים, הקמת אוכלוסיות חדשות, וכן ניטור צמוד אחר האוכלוסיות הקיימות כדי לאתר התדרדרות במצבו מבעוד מועד.[2]
רשויות השימור האוסטרליות הקימו גרעין רבייה בשבי בפארק מדברי באליס ספרינגס עבור השבות לטבע.[1] ההשבה הראשונה לטבע התרחשה בשנת 2009, אז שוחררה קבוצת פסקוגלים למקלט חיות הבר ואדרן בחגורת החיטה המרכזית. בשנת 2020, קבוצה נוספת של 30 פסקוגלים שוחררה במקלט נידח של חיות בר בניו-הייבן. על הקבוצה האחרונה הותקנו שבבי מעקב זעירים על מנת לבדוק את ההתאקלמות שלהם וללמוד פרטים נוספים על הביולוגיה של המין.
אומדן האוכלוסייה אינו ידוע, ונתון לתנודות חדות בהתאם לגשמים העונתיים.[2]
לקריאה נוספת
- Bradley, A. J. "Stress and mortality in the red-tailed phascogale, Phascogale calura (Marsupialia: Dasyuridae)." General and comparative endocrinology 67.1 (1987): 85-100.
- Bradley, A. J. "Reproduction and life history in the red‐tailed phascogale, Phascogale calura (Marsupialia: Dasyuridae): the adaptive‐stress senescence hypothesis." Journal of Zoology 241.4 (1997): 739-755.
- Kitchener, D. J. "Breeding, diet and habitat preference of Phascogale calura (Gould, 1844)(Marsupialia: Dasyuridae) in the southern wheatbelt, Western Australia." Records of the Western Australian Museum 9.2 (1981): 173-186.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
29288333פסקוגל אדום-זנב