לדלג לתוכן

פלסטיננא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
פִלָסְטִינֻנָא
فلسطيننا
תדירות ירחון
סוגה ביטאון, מגזין פוליטי
מייסד יאסר ערפאת
ח'ליל אל-וזיר
עורך ראשי ח'ליל אל-וזיר
תופיק חורי
תאריכי הופעה 1959–1968 (כ־9 שנים)
שפה ערבית
מערכת ביירות
מדינה לבנון

פִלָסְטִינֻנָא, נִדָאא אל־חיאת (בערבית: فلسطيننا نداء الحياة, "פלסטין שלנו, הקריאה לחיים")[1] היה מגזין פוליטי שהיה הביטאון הראשון של התנועה הפלסטינית פת"ח.[2] המגזין נוסד בשנת 1959 על ידי יאסר ערפאת וח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד),[3] והופץ בין השנים 1959–1968.

היסטוריה

הביטאון "פִלסטינֻנָא" נוסד בשנת 1959. הגרעין המייסד של פת"ח חיפש במה ציבורית להציג את התנועה, וזו סופקה על ידי תופיק חורי, חבר לשעבר בסניף של "האחים המוסלמים" בלבנון, שברשותו היה רישיון של כתב עת בשם "אל־נִדָאא". חורי החליף את השם ל"נִדָאא אל־חיאת־פִלָסְטִינֻנָא", שהחל לצאת לאור בביירות כביטאון פת"ח.[4] הגיליון הראשון יצא לאור באוקטובר 1959.[5] הביטאון היה כלי התקשורת הרשמי של קבוצת פת"ח,[6] ובו הוזכר לראשונה השם "פת"ח".[7]

"פִלָסְטִינֻנָא" היה ירחון[8] בן שלושים עמודים, שבסיסו בביירות, לבנון.[9] כותרת המגזין לא הזכירה את שמות העורכים והכותבים, וכתובתו הייתה תיבת דואר.[1] עם זאת, הוא לא היה פרסום מחתרתי, והוא נמכר בפומבי. עורכי הביטאון היו אל-וזיר[10] ותופיק חורי, העורך האחראי,[5] שהיה גם המוציא לאור של העיתון.[11] חורי היה חבר באגודת עובאד אל-רחמן הלבנונית, שסייעה בהקמת העיתון.

תפוצת הביטאון הייתה נמוכה מאוד בשלב הראשוני, והוא לא כלל פרסומות.[9] הוא הופץ במדינות ערב, אך לא הגיע למדינות בהן הייתה מדיניות צנזורה נוקשה כמו מצרים וסוריה, או למדינות אחרות שראו בשלילה את ההשקפה שהציבה את פלסטין בראש האג'נדה.[10] באמצע שנות ה-70 הוא נאסר רשמית במדינות ערב, ולאחר מכן הופץ בהן בחשאי. כתוצאה מכך, הופץ העיתון בעיקר במדינות אירופה, ובהן גרמניה המערבית. הרשויות הישראליות לא העניקו תשומת לב לביטאון עד אמצע 1964.[9]

הביטאון התפרסם כירחון עד נובמבר 1964. ארבעים גיליונות יצאו לאור.[5] בשנת 1968 הופסקה הוצאתו לאור. לא ידוע כמה גיליונות הודפסו בביירות. ההנהגה הוותיקה של פת"ח ציינה תפוצה של למעלה מ-5,000 עותקים, אך זוהי הערכת-יתר.[10]

הביטאון לקה ברמת הכתיבה ובעומק הניתוח שבו. השפעתו הכוללת הייתה מוגבלת בשל איכותו, והוא לא הגיע אל הפלסטיני הממוצע.[10]

מטרות ותוכן

הסיסמה של "פִלָסְטִינֻנָא" הכריזה כי "מהפכה מזוינת עממית ארוכת טווח היא הדרך לשחרור פלסטין". מטרתו העיקרית של הביטאון הייתה להציג את השקפותיה ועמדותיה הפוליטיות של תנועת פת"ח.[3] הוא מילא תפקיד משמעותי בגיוס חברים לפת"ח מהעולם הערבי וסייע לאינטראקציות בין חברי פת"ח לפלסטינים החיים באזורים שונים.[12] הביטאון השתמש בשפה דתית כדי למשוך את תשומת לבם של הפליטים הפלסטינים ברצועת עזה, שהגיעו מרקע כפרי ושמרני.[2]

"פִלָסְטִינֻנָא" כלל את המדורים הבאים, שכולם עסקו באירועים הקשורים לפלסטין: מאמרי מערכת, ידיעות, שירים, מכתבים וסיסמאות.[9] הביטאון כינה בכל גיליון את קוראיו הפלסטינים "בני הנכבה".[9] ח'ליל אל-וזיר היה הכותב העיקרי. מספר מאמרים נשאו את ראשי התיבות של יאסר ערפאת, ואת המאמרים האחרים כתב תופיק חורי.[5] הביטאון כלל טור קבוע, שכותרתו "דעתנו" וכותבו היה אנונימי, אך העיתונאי דייוויד הירסט (אנ') טען כי הוא נכתב על ידי אל-וזיר.[9] ערפאת פרסם בביטאון מאמרים שפנו לפליטים הפלסטינים ולפזורה הפלסטינית.[13]

בנובמבר 1959 פורסמה ב"פִלָסְטִינֻנָא" תוכנית הפת"ח, שהתמקדה בלאומיות הפלסטינית כפתרון לבעיה הפלסטינית. המאמרים בביטאון הבהירו כי העם הפלסטיני, ולא מדינות ערב, הוא הסמכות הייצוגית היחידה לבעיה זו. הסיבה לטענה זו הייתה כישלונן של מדינות ערב להשיג התקדמות כלשהי לקראת "שחרור" פלסטין.[6] עם זאת, כתבים מוקדמים אלה חסרו מסגרת תאורטית מבוססת היטב. כך למשל, התייחסות קונקרטית לפלסטינים הופיעה רק בגיליון הרביעי, אז הפכו ההתייחסויות למונח זה תכופות יותר ומפורטות יותר. בביטאון נכתבו מאמרים אידאולוגיים, והודפסו בו טקסטים קיימים של היסטוריונים פלסטינים. הרקע הדתי של הכותבים בא לידי ביטוי בין השאר בהתייחסותם הרבה לדימויים סטראוטיפיים של היהודים והיהדות.[5]

קהל היעד של הביטאון היו "בני הנכבה" או "צעירי הנכבה", ואלו נקראו להנהיג את העם הפלסטיני – לשחרור ולסולידריות חברתית. הביטאון כלל פרקים מההיסטוריה הפלסטינית, כולל סיפור מאבקם של הפלסטינים בציונים, בדגש על המרד הערבי הגדול של 1936–1939, תוך שזירת סיפורי גבורה. כמו כן, הובאו סיפורי ערים וכפרים בפלסטין. הביטאון קרא להקמת ישות פלסטינית על ידי העם הפלסטיני, שמטרתה להוציא את הבעיה הפלסטינית ממסגרתה הנוכחית והשגת אהדתו של העולם הערבי. הביטאון קרא להקמת שלטון לאומי פלסטיני מהפכני על החלקים הערביים של הארץ, ודחה את כל הפתרונות המוצעים לבעיה הפלסטינית, ובהם תוכנית החלוקה, ואת כל התוכניות ליישוב הפליטים הפלסטינים.[5] הביטאון הציג דרישה להקמת תנועה פדאינית פלסטינית בלבד, שלא תהיה קשורה במדינה ערבית כלשהי, ותחסל את קיומה של מדינת ישראל. הביטאון קבע כי המהפכה המזוינת הפלסטינית היא הדרך היחידה לשחרור המולדת, וכי העימות הערבי-יהודי הוא בלתי נמנע, שכן קיומה של מדינת ישראל נוגד את היגיון ההתפתחות ההיסטורית. הביטאון קרא להימנע מהצטרפות למפלגות ערביות אידאולוגיות. הוא קבע כי אבדן האדמה שהייתה שייכת לפלסטינים הוא לא רק חמרי, אלא קודם כל חרפה כלל-ערבית – האדמה היא הכבוד והשלום, וחיפוש אחר הכבוד הוא פעולה להשבת האדמה שנגזלה.[14]

הביטאון דן בעיקר בנושאי המלחמה במדינת ישראל. הוא קרא לדחות כל תוכנית המאפשרת את המשך קיומה של מדינת ישראל ולהתנגד לניסיונות של מדינות ערב לקחת חסות על הפלסטינים ועל הבעיה הפלסטינית. הוא הדגיש את חובתו של העם הפלסטיני לקחת את גורלו בידיו ואת הצורך לרכז את כל משאבי העולם הערבי למאבק המזוין בישראל. הביטאון העניק תשומת לב מיוחדת להכרה בקיומה של ישות פלסטינית עצמאית ולקריאה לעצמאות הפעולה הפלסטינית במסגרת המאבק הערבי הכללי למען פלסטין.[5] הביטאון כלל קריאות להשמדת מדינת ישראל,[10] וייחד מקום נרחב לסוגיית המאבק המזוין, כולל דוגמאות למאבק כזה של תנועות לאומיות אחרות ולתאוריות שונות של "התנגדות".[15] הביטאון העביר את המסר שהתנועה הלאומית הפלסטינית צריכה להיות מוכנה למאבק מזוין ארוך טווח כמו זה של האלג'יראים והווייטנאמים, ושעל המאבק הזה לקבל את תמיכת הערבים ותנועות דומות אחרות במדינות העולם השלישי.

"פִלָסְטִינֻנָא" ביטא את עמדתו העוינת של פת"ח כלפי המשטר ההאשמי, שהושפעה מעמדת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר כלפי משטרו של חוסיין, מלך ירדן בתקופה זו.[16] הוא כלל מאמרים על מספר "מעשי טבח" שבוצעו על ידי כוחות ישראליים נגד פלסטינים, אולם הוא לא הזכיר את טבח כפר קאסם שהתרחש ב-1956. עבור הכותבים בביטאון בשנת 1964, הארגון לשחרור פלסטין לא היה כה משמעותי למאבקם, שכן הוא הוקם על ידי מדינות ערב.

תוכנם של מבחר גיליונות

גיליון 2 (נובמבר 1959) כולל מאמר תחת הכותרת "דעתנו", בחתימת פת"ח, ובו קריאה ל"בני הנכבה" "להנהיג את עמם לשחרור המולדת". הכותב טוען כי "הנכבה אירעה והמשיכה להתקיים כי אנו לא היינו גורם יסודי בהנהגת המערכה". הוא קורא ל"בני פלסטין" להתלכד ולשתף פעולה, כדי ש"יחזרו למערכה חזקים יותר וחכמים יותר ולמודי לקחי העבר". הגיליון מכיל את סיפור קרב הקסטל ובתוכו את סיפורו של המפקד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. עמוד אחד בגיליון זה הוקדש ל"מצעד הנצחיים", ובו הופיעו תמונותיהם של עז א-דין אל-קסאם ומפקדי המרד של 1936–1939, וביניהם אל-חוסייני, עבד אל-רחים חאג' מוחמד ועארף אל-ג'עוני. יום הצהרת בלפור (2 בנובמבר) גונה בחריפות בצירוף איום בנקמה ביהודים. תחת הכותרת "לקח ראשון" התפרסם עמוד לזכרו של ח'מיס מחמוד אל-דסוקי, ש"ערך כמה פעולות פדאיניות בתקופת הכיבוש הישראלי ברצועת עזה" (1956–1957). מאמר שכותרתו "המיליון השלישי, הוי ערבים" הזהיר מפני גל העלייה הצפוי לישראל. מדור "גיבורינו" ייחד שני עמודים ל"שהיד חסן סלאמה".[17]

בגיליון 4 (ינואר 1960) מתריס הביטאון: "היכן אתם בני הנכבה?... אל תשכחו את מצבכם הנוראי, עניים מעונים באוהלים... גורל כולכם קשור". הביטאון פונה ל"צעירי פלסטין": "אין מולדת לבד מפלסטין... לא נסבול עוד את מצבנו... הרימו את נס השיבה". הביטאון סוקר פרקים מההיסטוריה הפלסטינית, כולל מאבק הערבים בבריטים ובציונים, ומציג מסקנה: "הפעולה למען פלסטין לא תהיה על ידי ישיבה של אנשי פלסטין באוהלים... הפעולה להחזרת פלסטין דורשת גיוס הכוחות והכנות למערכה". הגיליון כולל גם מאמר על המרד הערבי הפלסטיני של 1936 ומדור בשם "דע את אויבך". במסגרת סיפורי יישובים, עוסק הגיליון בחיפה: "זכרו את חיפה... את הרחובות היפים שבהם הלכתם... הייתם מכובדים וראשכם זקוף, כי הייתם במולדתכם... והיום יש לכם אוהלים, אך אנו נשוב". הגיליון כולל גם סיפורי פליטים, "שער געגועים" ותגובות לאירועים הקשורים בארץ, בחתימת "בן הנכבה".[18]

בגיליון 5 (פברואר 1960) פונה הביטאון לפלסטינים הפועלים במסגרת המפלגות הלאומיות והערביות ומוכיח אותם על כך בכותבו שההתאגדויות הללו אינן מציבות את הבעיה הפלסטינית בראש סדר היום שלהן, ושואל את "בני פלסטין": "האם יש לנו זהות (כִּיאָן) כדי להבליט את אישיותכם וישותכם?".[19]

בגיליון 9 (יולי 1960) קובע הביטאון לקראת ניצחון המהפכה האלג'יראית: "לא נסכים אלא לחופש מולדתנו פלסטין ושחרורה מהיהודים הגוזלים והקמת שלטון לאומי". בסוגיית הישות הפלסטינית כותב הביטאון: "אנו ערביי פלסטין עדיין ברשותנו חלק ממולדתנו הגזולה, וחלק זה מתאים לנו כבסיס זינוק לשחרור מולדתנו... העם הפלסטיני המובס אינו יכול להתמרד נגד היהודים כל עוד אין לו ישות... והשליטים שלו נלחמים בישותו ומדכאים את המהפכה שלו".[19]

בגיליון 11 (נובמבר 1960), במלאת שנה להוצאת הביטאון לאור, דחה העורך תופיק חורי במאמר ראשי את השמועות בדבר זיקתו של הירחון למפלגה או למדינה כלשהי. במדור "דעתנו" בחתימת פת"ח, נאמר: "ישנם חלקים ערביים של פלסטין. על חלקים אלה צריך להקים שלטון לאומי פלסטיני מהפכני, והוא יפעל בשיתוף פעולה עם המדינות הערביות להצלת פלסטין מהיהודים הפושעים".[20]

בגיליון 12 (דצמבר 1960) כתב העורך תופיק חורי את המאמר הראשי שכותרתו "חודש נובמבר 1917–1947–1956–1960", בו הוא סוקר אירועים מרכזיים שחלו בחודש נובמבר בשנים הללו, וכותב: "הישות הפלסטינית, אם תקום גאוגרפית ומדינית כמו שכמה מדינות ערביות רוצות, או מדינית בלבד כמו שמדינות ערביות אחרות רוצות, הרי המצב... לא ישתנה, לא צבאית, לא משפטית ולא בין־לאומית... גם אם ייושמו החלטות ועידת שתורא (של מועצת הליגה הערבית), לא יהיה לנו אלא העתק חדש של ממשלת כל פלסטין הנוכחית... נשארה לנו רק דרך אחת... דרך המהפכה. אך מה הכוונה במהפכה?... שיקומו בכל ארץ ערבית קבוצות... מטרת קבוצות פלסטיניות אלו תהיה התקפה על ישראל, גרימת הרס בפנים והעסקת האויב בארצו באופן מלא... תנועה פדאינית חדשה... בלי שתהיה אחראית לא מבחינה בין־לאומית ולא מבחינה מקומית־אזורית... לישראל לא תהיה זכות בין־לאומית [לטעון] כלפי אף אחת ממדינות ערב". הגיליון כולל גם כתבות זיכרון למרד האלג'ירי, מדור "אמיתות" על "פשע בלפור" (1917), מאמר על "טבח קיביה" (1953), ומאמר על צפת, הכולל זיכרונות ממרד 1936.[21]

בגיליון 13 (ינואר 1961) קובע הביטאון: "לא חלוקה ולא יישוב [הפליטים], לא פיצויים... [רק] נקמה, נקמה". הגיליון כולל גם כתבה על עכו – "כלת החוף הפלסטיני", וכתבה "מגבורת הפדאיון", הכוללת דוגמאות מפעולות הפדאיון בשנים 1955–1960. מאמר בשם "אנו והעבדים" משווה את הפלסטינים לעבדים משוללי זכויות בכל מקום שהם נמצאים בו. הגיליון כולל גם כתבה בשם "אני הולך ליפו".[22]

בגיליון 15 (מרס 1961) דן המאמר הראשי שוב בצורך ב"תנועה פדאינית פלסטינית כוללת, שתחסל את קיום ישראל", ושעליה "לפעול מכל מדינות ערב בעת ובעונה אחת במטרה להעסיק את האויב באותו הזמן בכל החזיתות". על תנועה זו לבצע פעולות "שמטרתן יצירת בעיות בין־לאומיות לישראל לצד גרימת נזק כלכלי, כמו הפסקת תנועת התיירות והפסקת פעולות של מוסדות ציבור". התנועה "תקים מנגנון תעמולתי מיוחד לפרסום ההודעות בשמה. זה יכלול הקמת מרכזים בכל העולם להפצת קולנו. יש להפיק תועלת גדולה מהסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית".[23]

גיליון 31 (מאי 1963) הוא בעל חשיבות מיוחדת, משום שהוא מורה על גיבוש האידאולוגיה של פת"ח ועמדותיו כמעט בכל השאלות הרלוונטיות, חמש שנים אחרי ייסוד התנועה. לרגל 15 במאי, פותח הביטאון בקריאה: "שבים, שבים, שבים" (עָאאִדוּן). בהמשך כותב העורך תופיק חורי, כי "הדרך היחידה להחזרת המולדת השדודה היא התנועה המהפכנית המאורגנת... שתזנק מכל השטחים המקיפים את האדמה הכבושה בו־זמנית, כדי לשתק את קיום האויב תוך שעות"; "פלסטין היא אדמה שיש לה עם, ולא [ראוי] שתמשיך להיות תחת שלטון של עם ללא אדמה"; מערכתנו עם ישראל היא... לא מערכה חלקית המוגבלת לישראל בלבד... עלינו להיכנס למערכה תוך שימוש בנשק הנפט, התחבורה הימית והאווירית. על כל המדינות הערביות... לפעול יחד בחרם כלכלי, מדיני ותרבותי כולל על כל מדינה שתעמוד לצד ישראל". מאמר המערכת של הגיליון קורא להימנעות מהצטרפות לארגונים ערביים אידאולוגיים (תנועת הלאומיים הערבים, הבעת' והאחים המוסלמים, שחלק קטן ממייסדי הפת"ח היו חברים בהם); הוא קובע כי "האימפריאליזם נשען מעל לכול על המסת האישיות הפלסטינית כדי שתישאר הבעיה בין ישראל למדינות ערב", וכי "משימת החלוץ הפלסטיני היא הכאת האויב מבפנים". מאמר נוסף בגיליון, תחת הכותרת "למען זיכרון השהידים של ירדן", מצהיר כי "ההפגנות בירדן ומאורעות הדמים שהתלוו אליהן" הם ביטוי ל"נחישות העם הערבי הפלסטיני... להיפטר מהשלטון הריאקציוני... ולהקים שלטון דמוקרטי מהפכני, אשר יבטיח את היותה של ירדן בסיס גדול לזינוק לפעולה המהפכנית המזוינת בלב ישראל... הוי שליטי עמאן, אנו ננקום את נקמת השהידים שלנו... לא תהיה רחמנות כאשר יהיה גורלכם תחת ההריסות". מאמר אחר עוסק ב"מרידות" ("אינתיפאדות") הפלסטיניות בשנים 1920, 1922, 1927, 1929, 1933, 1935, 1936–1939, 1947–1948. הגיליון כולל גם מאמר המתאר פלסטיני המדבר עם עצמו על זיכרון השיבה, מאמר על חיפה, וסיפור גבורה מפרשת דיר יאסין (1948).[24]

בגיליון 32 (אוגוסט 1963) קובע המאמר הראשי כי "אין לאיש בעולם הזכות... לכפות פתרון על העם הפלסטיני... העולם כולו העניק לו את החופש לומר ולפעול למען שיבתו למולדתו כשהיא מטוהרת מהאימפריאליזם הציוני". במדור "דעתנו" נכתב: "נסיבות הנכבה איחדו את שכבות עמנו ויצרו כור היתוך, המתאים למאבק המזוין". בגיליון זה הופיע לראשונה מדור חדש: "דִרָאסָאת תָ'ורִיה". מדור על "מפלגות האויב" עוסק במפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י). הגיליון עוסק גם ב"ישראל והפצצה האטומית". הוא מביא שיר של הארון האשם רשיד תחת הכותרת "אנו נשוב" ("סָנָעוּד"). המדור "כדי שלא תשכח" עוסק בייהוד נצרת וקורא לעולם הערבי להגן על התושבים הערבים בישראל.[25]

בגיליון 34 (ינואר 1964) ניצל דבר המערכת את ביקור האפיפיור פאולוס השישי בארץ הקודש ופנה אליו: "אנו הפלסטינים נגרש את גנבי בית המקדש מההיכל... נוריד את פלסטין מעל הצלב". במדור "דלת המחשבה" מובאים קטעים מכתב מ"הפרוטוקולים של זקני ציון". המדור "לאמת... ולהיסטוריה" מביא את נאום אחמד שוקיירי הפונה לעם הפלסטיני, ובצדו קטעים מהאידאולוגיה של פת"ח, וכך הוצגה עמדת הארגון מול עמדותיו של שוקיירי.[26]

בגיליון 38 (יולי 1964) מגיב דבר המערכת בחתימת תופיק חורי על כינוסים ערביים שונים, ובהם: כינוס המומחים הצבאיים, הפסגה הערבית, כינוס שרי החוץ הערבים, כינוס שרי האינפורמציה הערבים, וכינוס ירושלים. הביטאון קובע כי "ישראל לא ידעה יציבות אלא בראשית 1957, כלומר אחרי שהופסקו פעולות הפדאיון"; "בעייתנו עם ישראל אינה בעיית פליטים ופיצויים, אלא בעיה של ישות וקיום... וזו היא מטרת הפדאיון במלחמה". תחת הכותרת "כיצד חושבים אויבינו", מביא הגיליון ציטוטים מספרו של מנחם בגין. מאמר רביעי בסדרה "התרבות המהפכנית" מדבר על המהפכה הקובנית. בהמשך מופיע שיר "אל היהודים": "פִּשעוּ ככל אשר לאל ידכם... בִּגדוּ זו דרככם... הוי היהודי המזיק... מחר מועד הנקמה". הגיליון ממשיך בפרסום מובאות מתוך ""הפרוטוקולים של זקני ציון" והאשמות נגד הדת היהודית, תוך קביעה שהיהודים סבורים כי "שאר העמים הם חיות".[27]

גיליון 39 (ספטמבר 1964) יוחד ברובו לסוגיית הישות הפלסטינית, שעלתה לדיון בפורומים בין־ערביים וגם בחוגים פלסטיניים, בעיקר אחרי הפסגה הערבית השנייה וועידת ירושלים שבה הוקם אש"ף. מאמר המערכת קובע: "הערך הבסיסי אצלנו הוא האדמה... אם היא תחוסל או תיגזל, הרי חוסל כל דבר ונגזל מאתנו הכול... אפילו עצם קיומנו... ושמנו;... הצדק הוא כל מה שיזרז את חיסול ישראל, והטוב הוא כל מה שיוביל להתפוררות מדינת הגזל... השלום הוא הנקמה... ישראל קיימת בלב המולדת הערבית... ססמתנו היום היא 'הבא נתחיל במהפכה'".[28]

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Said K. Aburish (1998). Arafat: From Defender to Dictator. New York; London: Bloomsbury Publishing. p. 40
  2. ^ 2.0 2.1 Islah Jad (2011). "Islamism and Secularism: Between State Instrumentalisation and Opposition Islamic Movements". IDS Bulletin. 42 (1), p. 42.
  3. ^ 3.0 3.1 "Khalil Al-Wazir (Abu Jihad) (1935-1988)". Yasser Arafat Foundation. 11 August 2022
  4. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 236.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 242.
  6. ^ 6.0 6.1 Judith Nottingham (1973). A study of the ideology of Palestinian Arab nationalism since 1948 (MA thesis). Durham University. pp. 49–50
  7. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 233.
  8. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 8, 177.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 David Hirst (1977). The Gun and the Olive Branch: The Roots of Violence in the Middle East (1st ed.). London: Faber and Faber. pp. 269–270
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 Said K. Aburish (1998). Arafat: From Defender to Dictator. New York; London: Bloomsbury Publishing. p. 41
  11. ↑ Ibrahim Ghosheh (2013). The Red Minaret: Memoirs of Ibrahim Ghusheh (Ex-Spokesman of Hamas). Translated by Hassan Ibrahim; Salma Al Houry. Beirut: Al Zaytouna Centre. p. 60
  12. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 237.
  13. ↑ Dina Matar (2023). "The PLO's political communication arena; Arafat and the struggle for media legitimacy". British Journal of Middle Eastern Studies. 50 (5)
  14. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 243.
  15. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 206.
  16. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 240.
  17. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 243–244.
  18. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 244–245.
  19. ^ 19.0 19.1 משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 245.
  20. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 245–246.
  21. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 246–247.
  22. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 247.
  23. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 247–248.
  24. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 248–251.
  25. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 251–252.
  26. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 252.
  27. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 253–254.
  28. ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית, עמ' 254–255.

פלסטיננא42105357Q123226666

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פלסטיננא&oldid=3496453"