סרפנד אל-עמאר
| מחוז | מחוז לוד |
|---|---|
| נפה | נפת רמלה |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 13,267 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 19–20 במאי 1948 |
| יישובים יורשים | באר יעקב |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 1,950[1] (1945) |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת גוש דן רגילה)   סרפנד אל-עמאר | |
סרפנד אל-עמאר (בערבית: صرفند العمار) היה כפר ערבי פלסטיני ששכן במישור החוף, כ-5 ק"מ צפון-מערבית לרמלה. בשנת 1945 התגוררו בו 1,950 תושבים ושטחו היה 13,267 דונם. הכפר נחרב לחלוטין במהלך מלחמת העצמאות ועליו נבנה צריפין כולל אזור התעשייה והרחבה של המחנה הצבאי שפעל סמוך לכפר החל מ-1918. סרפנד אל-עמאר נודע גם בשם סרפנד אל-קוברה ("סרפנד הגדולה") כדי להבדילו מכפר האחות הסמוך, סרפנד אל-סוג'רה ("סרפנד הקטנה") שנודע גם בשם סרפנד אל ח׳רב.
היסטוריה
התקופה הביזנטית
במספר חפירות ארכאולוגיות, שנערכו במשך השנים במקום בו עמד הכפר, נחשפו שרידים המעידים שראשיתו של הכפר היה בתקופה הביזנטית המאוחרת בארץ ישראל (סוף המאה ה-6 ותחילת המאה ה-7)[2]. מאז שמר על רצף יישובי לאורך כ-1,500 שנים ונחשפו בו 11 שכבות מהתקופה הביזנטית המאוחרת ועד לתקופה המודרנית. מהתקופה הביזנטית נחשפו מספר מבני מגורים ומבנה ציבורי ששימש ככנסייה, בו נמצאו סורג שעליו מגולף צלב, פריטים ארכיטקטוניים רבים, בעיקר משיש, כולל עמודוני סורג ועמודים וכותרות משיש ואבן פסיפס מ'זכוכית זהב'. כן נמצא שברי כלי חרס ובסיס קערה שעליו מוטבע צלב. הכנסייה פורקה וכוסתה בתקופה מאורחת יותר במילוי עבה שהכיל כמות גדולה של רעפים וחלקי ריצוף משיש במגוון צבעים[3]. בנוסף נחשף בכפר מבנה קבורה שתוארך לתקופה הביזנטית או ראשית התקופה המוסלמית הקדומה[4].
התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל
מהתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל נחשפו בין השאר במקום מבנה ציבורי רחב היקף מהתקופה האומיית (תחילת המאה ה-8). בתקופה העבאסית התרחב והתעצם הכפר והוא שימש כעורף חקלאי לעיר רמלה, שהתבססה כבירת המחוז. שטח הכפר גדל נבנו בו בתי אבן ומתקנים חקלאיים ותעשייתיים רבים; נחשפו מתקופה זו באר אנטיליה, מתקני אגירה תת-קרקעיים, בריכות צמודות מחוברות בצינור וארבע בריכות עגולות - כנראה מתקני עיבוד ותעשייה שסיפקו תוצרת כלשהי לרמלה הסמוכה[3].
הכפר המשיך להיות מרכז חקלאי חשוב בתקופת ממלכת ירושלים (התקופה הצלבנית) והתקופה הממלוכית בארץ ישראל[3].
התקופה העות'מאנית
בשנת 1596, סרפנד אל-קוברה הייתה תחת ניהולה של הנַהִיה ("תת-המחוז") של רמלה, חלק ממחוז עזה ברישומי המס העות'מאניים. אוכלוסייתה מנתה 48 משקי בית ו-17 רווקים; כ-358 נפשות, כולם מוסלמים. הם שילמו מס קבוע של 25% על תוצרת חקלאית, כולל חיטה, שעורה, שומשום, פירות, מטעים, כוורות ועיזים; סך הכל 14,000 אקצ'ה. כל ההכנסות הלכו לווקף.
הנוסע הסופי המצרי מוסטפא אל-דומיוטי אל-לוקאימי (נפטר ב-1764) דיווח על ביקור במקדש לוקאס בסרפנד. הכפר הופיע ככפר ללא שם במפה של פייר ז'אקוטן שנערכה בזמן המערכה הצרפתית במצרים ובארץ ישראל בשנת 1799.
בשנת 1838, דיווח אדוארד רובינסון כי היו שני כפרים בשם סרפנד באזור, שאחד מהם היה מיושב על ידי מוסלמים והשני הרוס. לפיכך, ייתכן שסרפנד אל-קוברה נודע גם בשם "סרפנד אל-עמאר" מהמילה הערבית 'אמארה' שפירושה "לבנות" או "לאכלס".
בשנת 1863 מצא ויקטור גרן כאן אבנים מסותתות השייכות לכמה מבנים ישנים, ושני בורות מים, ככל הנראה עתיקים. הוא חשב שהאתר הוא כנראה זה של עיר עתיקה בשם סריפאיה, המוזכרת כמקום מושבו של בישוף, ואחד הבישופים שלה השתתף במועצת ירושלים בשנת 636.
ברשימת כפרים עות'מאנית משנת 1870 לערך נרשם כי בכפר 60 בתים ואוכלוסייה של 205 תושבים, אם כי ספירת האוכלוסייה כללה גברים בלבד.
בשנת 1882, סקר ארץ ישראל המערבית של ה־הקרן לחקר ארץ ישראל תיאר את סרפנד אל-עמאר ככפר שנבנה מלבני בוץ, הממוקם על גבעה; כמה עצי זית היו פזורים סביבו.
בשנת 1911 כתב יצחק בן-צבי סקירה על הכפר בשבועון "האחדות", בה הסביר כי בני הכפר נאלצו במשך השנים למכור חלק ניכר מאדמותיהם ל"אפנדים" עשירים מחוץ לכפר, עבור כיסוי חובות של הלוואות שלקחו, תשלומי מס, נדוניה ותשלום שוחד במטרה להתחמק מהשירות בצבא העות'מאני; כולל אדמות המחזקות ביחד, הקרויות אדמות "מושע", ואדמות המוחזקות בידי יחידים - אדמות "מפרוז". להערכתו עקב כך חצי מבתי האב בכפר ירדו מנכסיהם בעשורים האחרונים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הם נאלצים להשכיר אדמה מהאפנדים או לעבוד כשכירים, כולל אצל איכרי ראשון לציון[5].
מכירת חלק מאדמות הכפר לאיכרי נס ציונה וראשון לציון
בשנת 1902 רכש "הוועד האודסאי" של חובבי ציון, באמצעות חברת יק"א, כ-4,000 דונם מאדמות סרפנד[6], לצורך הרחבת המושבה נס ציונה[7], אך השלטונות העות'מאניים וסכסוכים על קביעות גבולות החלקות שנרכשו, מנע את השלמת העסקה[8]. לאחר שנים ארוכות של דיונים, בינואר 1925, נחתם הסכם בין תושבי ספרנד ואיכרי נס ציונה, שהסדיר גבולות החלקות (הליך שנקרא "מפרוז") וכלל הסכם שאפשר את פיתוח הכפר "סרפנד אל ח׳רב", שהיה צמוד לנס ציונה[6]. טקס חתימת ההסכם נערך בנוכחות המושל הבריטי, התושבים היהודים והערבים של האזור[6]. חלוקת הקרקע בין האיכרים היהודים בוצע בהגרלה שניהלה חברת פיק"א[9], שחלקות קטנות מאדמות סרפנד שנרכשו, בסך 20 דונם, נמסרו עוד קודם לקבוצה של בני האיכרים[10]. אחר כך התלונן יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, ממייסדי ראשון לציון, על העסקה וטען ש"פקידי הברון", שניהלו את יק"א ופיק"א, עשו טעות בניהול המשא ומתן עם תושבי סרפנד; לטענתו היו צריכים לפעול להשלמת עסקה במסגרתה היו מפנים את הכפר וכל אדמותיו, תמורת קרקעות חלופיות, במטרה לייצר רצף של התיישבות יהודית באזור. פוחצ'בסקי כתב:
ראשון־לציון, נס־ציונה, באר־יעקב ורחובות יכלו להיות שטח אחד. אילמלא סרפנד התקועה באמצע. לפנים היה זה כפר עני וחרב, אבל מתוך העבודה במושבותינו ומכירת חלק מאדמתו במחירים גבוהים. קם לתחיה, ואנשיו נוטעים עכשיו פרדסים ומתחזקים ומשתרשים במקום.
— מ. פוחצ'בסקי, ראשונים - פרקי זכרונות, בוסתנאי, 27 בנובמבר 1929
מלחמת העולם הראשונה
אזור סרפנד נכבש במהלך מרדף פלשת, קרב מהיר בו כבשו חיילי האימפריה הבריטית את כל אזור מישור החוף הדרומי בנובמבר 1917[11]. במהלך מלחמת העולם הראשונה הקים צבא האימפריה העות'מאנית מחנה צבאי ובית חולים צבאי ליד סרפנד, ולכן לכיבוש האזור הייתה חשיבות אסטרטגית. בתום הקרבות הקים הצבא הבריטי מחנה משלו במקום, בו חנו יחידות של דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק.
בדצמבר 1918, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה אך לפני ההתחלה הרשמית של המנדט הבריטי, חיילים ניו זילנדים מחטיבת הרובאים הרכובים של ניו זילנד שחנו ליד הכפר טבחו בתושביו כנקמה על רצח חייל ניו זילנדי, באירוע שקיבל את השם טבח סרפנד אל-עמאר. מאמינים כי בין 40 ל-137 בני אדם נהרגו בטבח, ובתים רבים בכפר נשרפו עד היסוד.
המנדט הבריטי
בתקופת המנדט הבריטי (1920–1948), המחנה שהקים הצבא הבריטי ליד סרפנד אל-עמאר, הפך לבסיסו הצבאי הגדול ביותר במזרח התיכון, והכפר גדל באופן משמעותי עם תושבים שסיפקו שירותים שונים למחנה. בנוסף השקיעו הבריטים בשדרוג וסלילה של כביש יפו-ירושלים שעבר בצמוד לכפר[12], והקמת שלוחה של מסילת הרכבת יפו–ירושלים למחנה הצבאי שקיבלה את השם "Sarafand Line".
במפקד האוכלוסין של שנת 1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, אוכלוסיית "סרפנד אל-עמאר" מנתה 862 תושבים; 861 מוסלמים ויהודי אחד, במפקד האוכלוסין של 1931 מספר התושבים גדלה האוכלוסייה ל-1183; 19 נוצרים ו-1164 מוסלמים, והיו בו בסך הכל 265 בתים. במהלך תקופה זו, סרפנד אל-עמאר תוכננה מחדש בצורת מלבן ובתיה נבנו מאבן.
בכפר היו שני בתי ספר יסודיים, אחד לבנים ואחד לבנות. בית הספר לבנים נוסד בשנת 1921 והפך לבית ספר יסודי מלא בשנים 1946–1947 עם 292 תלמידים. בית הספר לבנות נוסד בשנת 1947 ולמדו בו 50 תלמידים. בסמוך אליו שכן בית היתומים אל-רג'א ("התקווה") שהוקם לילדי פלסטינים שנהרגו במהלך המרד הערבי בארץ ישראל בשנים 1936–1939. בנוסף, בסרפנד היו בית חולים ציבורי ותחנה חקלאית שהוקמה על ידי ממשלת המנדט.
במפקד של 1945 מנתה האוכלוסייה 1,910 מוסלמים ו-40 נוצרים. החקלאות הייתה הפעילות הכלכלית העיקרית, כאשר הדרים היו הגידול העיקרי. בשנים 1944–1945, סך של 3,059 דונם הוקדשו לגידולי הדרים ובננות ו-4,012 דונם הוקצו לדגנים; 1,655 דונם הושקו או שימשו למטעים, בעוד ש-36 דונם סווגו כאזורים בנויים עירוניים. המטעים הושקו מבארות ארטזיות, בעוד ששאר הגידולים הוזנו ממי גשמים. בארות ארטזיות סיפקו גם מי שתייה.
בשנים 1946–1948 ביצעו מחתרות הלח"י והאצ"ל, מספר התקפות על המחנה הצבאי הבריטי סרפנד. כולל פיגוע רב-נפגעים באמצעות מכונית תופת[13]. בהתקפה אחרת בוצע שוד מזוין של נשק[14], בו הרגו נוטר יהודי[15].
מלחמת 1948 והשלכותיה
ב-19 ינואר 1948 נהרגו 3 מתושבי הכפר ביריות ממשאית חולפת בה נהגו יהודים[16].
כאשר הצבא הבריטי פינה את ארץ ישראל לקראת סיום המנדט באמצע מאי, הם אפשרו לכוחות ערביים להשתלט על הבסיס הצבאי ב-14 במאי. על פי ההגנה, יחידה ערבית "קטנה, חצי סדירה" הוצבה שם, אך גורשה על ידי שתי התקפות ממושכות מדרום-מזרח ומצפון; מערך ההגנה של היחידה הערבית הוכן רק להתקפה מהעיר היהודית ראשון לציון במערב. סרפנד אל-עמאר נכבשה ככל הנראה ב-19–20 במאי על ידי הגדוד השני של חטיבת גבעתי במהלך מבצע ברק[17]. התושבים כנראה נמלטו או פונו באותו הזמן.
לאחר שוך הקרבות שוכנו בבתי הכפר עולים חדשים והמקום עדיין היה ידוע בשם "סרפנד אל עמר"[18]. באוקטובר 1953 שונה שם הכפר ל"צריפין"[19]. השם נבחר על שם היישוב צריפין המוזכר במשנה ובתלמוד הבבלי, אך בחפירות הארכאולוגיות שנערכו במשך השנים בכפר וסביבתו לא זוהו כל שרידים שניתן לשייכם ליישוב מתקופת המשנה והתלמוד (המאה ה-1 עד המאה ה-5)[2]. בהמשך השטח הבנוי של הכפר ובית החולים הבריטי (לימים "בית החולים יצחק שמיר") צורפו לשטח השיפוט של באר-יעקב[20]. בשנת 1954 הוקם על השטחים החקלאים של הכפר המושב ניר צבי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ 2.0 2.1 אחיה כהן-תבור, חורבת צריפין, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 120 לשנת 2008
רון טואג, חורבת צריפין (מזרח), באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 123 לשנת 2011
אחיה כהן-תבור, חורבת צריפין (מזרח), באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 127 לשנת 2015
ורד אשד, צריפין, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 133 לשנת 2021 - ^ 3.0 3.1 3.2 אחיה כהן-תבור, חורבת צריפין, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 120 לשנת 2008
- ↑ ורד אשד, צריפין, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 133 לשנת 2021
- ↑ יצחק בן-צבי, בסביבות ראשון־לציון, האחדות, 8 בדצמבר 1911
- ^ 6.0 6.1 6.2 מכתבים מראשון לציון - אדמת "אחוזה", הארץ, 25 בינואר 1925
- ↑ לפני האספה הכללית באודיסה, המליץ, 5 בנובמבר 1902
- ↑ ש. ויליניץ, ראשון לציון - עניין האחוזה, דואר היום, 30 ביוני 1925ש. וילינץ, ספוח אדמת המפרוז לראל"צ, דואר היום, 25 בינואר 1925
- ↑ ש. ויליניץ, חתימת חוזה על אדמת סרפנד, דואר היום, 24 בדצמבר 1925
- ↑ ש. ויליניץ, חגיגת התאכרות הצעירים בראל"צ, דואר היום, 5 בנובמבר 1925
- ↑ צבי הוכברג, ימי ג'מל־פחה, הארץ, 9 באפריל 1929
- ↑ תיקון כבישים, דואר היום, 17 בנובמבר 1924
- ↑ זוועת סרפנד, הארץ, 6 בדצמבר 1946
- ↑ שוד מזויין של נשק צבאי במחנה סרפנד, הבוקר, 7 במרץ 1946
- ↑ הנוטר שנפצע בסרפנד מת מפצעיו, המשקיף, 10 במרץ 1946
אליעזר פרידמן ז"ל - הנוטר שנפצע בהתקפת סרפנד, הצופה, 10 במרץ 1946
הנוטר אליעזד פרידמן, הארץ, 10 במרץ 1946 - ↑ 3 ערבים נהרגו סמוך לסרפנד, הארץ, 20 בינואר 1948
- ↑ סרפנד נכבשה, הבוקר, 20 במאי 1948
- ↑ תקום ועדה ציבורית לטיפול בכפרים הנטושים, הדור, 6 באוקטובר 1949
- ↑ שמות יישובים חדשים, על המשמר, 21 באוקטובר 1953
- ↑ שלמה פרג, באר־יעקב ־ מושבה גדלה ומתרחבת, על המשמר, 10 באוקטובר 1960
סרפנד אל-עמאר42717631Q7421982