ספקא דרבנן לקולא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספקא דרבנן לקולא
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק י"ז, פסוק כ"א
תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף כ"ה  ; מסכת ביצה, דף ג' עמוד ב' ; מסכת פסחים, דף ק"ח  ;
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה י'

ספקא דרבנן לקולא, הוא כלל בהלכה לגבי ספק בדין דרבנן. הכלל במקרים כאלו הוא לפסוק לקולא, להבדיל מספק דאורייתא, בו פוסקים לחומרא. בספק כפול, מצב הנקרא ספק ספיקא, גם בספק דאורייתא הולכים לקולא.

מקור הדין וטעמו

בתלמוד בבלי מובא בכמה מקומות[1] הכלל ש"ספקא דאורייתא לחומרא, וספיקא דרבנן לקולא". כלומר: בכל מקום שיש ספק בדין מדברי חכמים, ההלכה היא להקל, בשונה מדינים דאורייתא, בהם פוסקים במצבי ספק להחמיר.

סיבת החילוק בין ספק דאורייתא לספק דרבנן

בפשטות סיבת ההבדל בהנהגה במקרה ספק, בין דין מהתורה לדין של חז"ל, הוא משום שדין התורה חמור יותר מדין חז"ל, ולכן מחמירים רק בספק דין מהתורה.

לדעת הרמב"ם בספר המצוות, החובה לשמוע לדברי חכמים היא מן התורה ונלמדת מהפסוק "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"[2]. הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות מקשה עליו שלפי דבריו לא יתכן שספק דרבנן לקולא שהרי כל ספק דרבנן הוא ספק דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא. מקושייתו זו למד הרמב"ן שאין חובה מן התורה לשמוע לדברי חכמים אלא בפירוש דברי התורה כפי שנמסר להם בתורה שבעל פה אך באיסורים שהוסיפו מדעתם אין איסורם איסור תורה. ובספר "זוהר הרקיע" כתב ליישב את שיטת הרמב"ם שאף שהחובה לציית לאיסור דרבנן היא מן התורה אך חכמים הם שהקלו באיסוריהם ואמרו שבמקום ספק אין איסור.

ובספר שב שמעתתא[3] כתב ליישב את שיטת הרמב"ם על פי שיטתו שאיסור ספק אף באיסור תורה מותר מן התורה ולא העמידה התורה את דבריה על הספק[4] אלא שחכמים הם אלה שאסרו את הספק באיסור תורה נמצא שאין איסור תורה בספיקות וחכמים קבעו את האיסור בספק רק במקום איסור תורה ולא באיסור מדבריהם.

המבי"ט[5] כתב ליישב את שיטת הרמב"ם שאיסור לא תסור פירושו שהאדם ממרה את דברי חכמים ועובר עליהם וכדי לקבוע שהאדם עובר על דברי חכמים צריך שיעבור על דבריהם בודאי מה שאין כן כשיש ספק הרי אינו בודאי ממרה את פיהם ואינו עובר על האיסור.

כללי ספק דרבנן

דבר שיש לו מתירין

בתלמוד במסכת ביצה[6] מבואר שבדבר שיש לו מתירין כלומר ספק שבזמן מסויים או בדרך מסויימת יהיה לו היתר לא מקילים ככל ספק דרבנן (האופן הנדון בגמרא היא ביצה שנולדה ביום טוב ואסורה באיסור נולד שנתערבה עם ביצים אחרות כולם אסורות כיון שבמוצאי יום טוב שוב כולם מותרות).

ומחדש הצל"ח[7] שבמקום שיש חזקת היתר כלומר שהמצב העומד לפנינו הוא מותר אלא שהתעורר ספק דרבנן אף בדבר שיש לו מתירין מותר כיון שהאיסור בספק שיש לו מתירין אינו חורג מאיסורי ספק אחרים ואם בספק דאורייתא חזקה מועילה לפשוט את הספק הוא הדין בדבר שיש לו מתירין

כשהקולא עוקרת את הדין

הר"ן[8] מחדש שלא אומרים ספק דרבנן לקולא במקום שעל ידי הקולא הדין יעקר לגמרי. הר"ן לומד ככל זה מדברי התלמוד במסכת פסחים שמסתפק מתי יש חובה להסב בשתיית ארבע כוסות בליל הסדר האם בשתי הכוסות הראשונות או בשתי הכוסות האחרונות, וממחמת הספק פוסק התלמוד ”השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה” כלומר הדין הוא שבגלל הספק בכל ארבעת הכוסות צריכים להסב, ומסביר הר"ן שאף שארבע כוסות הם מצוה דרבנן ומצד הכלל של ספק דרבנן לקולא היה צריך להקל ולפסוק שאין חובת הסבה בכל ארבעת הכוסות כיון שקולא זו תעקור לגמרי את חובת ההסבה מארבע כוסות אין אנו מקילים ומחמת הספק שאין סיבה לחייב בשתים הראשונות או האחרונות פוסק התלמוד שיש חובה להסב בשניהם.

כשאפשר לפשוט את הספק

המשנה ברורה[9] פוסק שבאופן שיכול לפשוט את הספק אין מצב זה מוגדר ספק ועליו לפשוט את הספק ולא להקל (את כלל זה הוא מביא על דברי השלחן ערוך שפוסק שאם נטל ידיו ומסתפק לאחר מכן אם היה במים כשיעור אינו חייב לחזור וליטול שוב כיון שנטילת ידים היא דין דרבנן, אך מסייג המשנה ברורה שדין זה אינו אלא אם נטל כבר את ידיו אך אם לא נטל ידיו ואינו יודע למדוד אם במים אלה יש כשיעור אין זה ספק ומוטל עליו לדעת אם יש לו מים בשיעור הנצרך)

כשיכול להימנע מספק

לדעת הפני יהושע[10] במקום שאין טירחה או הפסד יש להחמיר אף בספק איסור דרבנן. ומעין זה אוסר המשנה למלך[11] להיכנס לכתחילה לספק איסור דרבנן.

ובקונטרסי שיעורים[12] כתב לבאר שדינו של הפני יהושע תלוי במחלוקת הראשונים המבוארת לעיל: לדעת הסוברים שספק דרבנן מותר בגלל שהא איסור פחות חמור, כשיכול בקל להינצל מאיסור חמור הרי הוא מחוייב לעשות כן. אך אם טעם ההיתר הוא מחמת שחכמים לא העמידו דבריהם על הספק, גם אם יכול להינצל מן הספק בקל אינו מחוייב כיון שאין איסור כלל.

ספק ברכות להקל

ערך מורחב – ספק ברכות להקל

לדעת המגן אברהם, הכלל האומר כי בספק ברכות יש להקל ולא לברך מספק, מבוסס אף הוא על כלל זה ש"ספק מדרבנן לקולא", אך לדעת אחרים טעם הדבר שיש להקל בספק ברכות הוא מחשש ברכה לבטלה, שאיסורה חמור יותר מאחר שאיסורו הוא מדאורייתא.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בבלי ברכות כה. שבת לד. ביצה ג. ועוד
  2. ^ ספר דברים פרק יז פסוק כא
  3. ^ שמעתא א פרק ג
  4. ^ ראה למשל ספר קדושה הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה י
  5. ^ בחיבורו קרית ספר על הרמב"ם הובא בקונטרס דברי סופרים ח"א אות מה
  6. ^ בבלי דף ג עמוד ב
  7. ^ מסכת פסחים דף יז עמוד ב
  8. ^ פירוש על הש"ס מסכת פסחים דף קח.
  9. ^ סימן קס סעיף קטן מז בשם המגן אברהם ושאר אחרונים
  10. ^ ברכות כא עמוד א דיבור המתחיל אמר רב יהודה
  11. ^ הל' בכורות פרק ד הלכה א ד"ה הנני
  12. ^ על מסכת קידושין סימן כד אות ד

22370230ספקא דרבנן לקולא