סיירות המערכה מסדרת קורייג'וס
 | |
| אה"מ קורייג'וס כסיירת מערכה במהלך מלחמת העולם הראשונה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה קודמת | סיירות המערכה מסדרת רינואון |
| סדרה עוקבת | סיירות המערכה מסדרת אדמירל |
| אוניות בסדרה | קורייג'וס, גלוריוס, פיוריוס |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1915 |
| הושקה | 1916 |
| תקופת הפעילות | 1916–1944 (כ־28 שנים) |
| אחריתה | 2 הוטבעו, 1 נגרטה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 19,488 טון, מקסימלי: 22,922 טון |
| אורך | 239.8 מטר |
| רוחב | 24.7 מטר |
| שוקע | 7.9 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 32 קשרים |
| גודל הצוות | 842 |
| טווח שיוט | 11,110 ק"מ |
| הנעה | 4 טורבינות קיטור בהספק 90,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת השריון: 2–3 אינץ' (51–76 מ"מ) סיפונים: .75–3 אינץ' (19–76 מ"מ) ברבטות: 3–7 אינץ' (76–178 מ"מ) צריחי התותחים: 7–9 אינץ' (178–229 מ"מ) מגדל הניווט: 10 אינץ' (254 מ"מ) מחיצות טורפדו: 1–1.5 אינץ' (25–38 מ"מ) |
| חימוש |
4 תותחי 15 אינץ' (381 מ"מ) 18 תותחי 4 אינץ' (102 מ"מ) 6 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
סיירות המערכה מסדרת קורייג'וס כללה שלושה סיירות מערכה המכונות "סיירות קלות גדולות" שנבנו עבור הצי המלכותי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הסדרה תוכננה באופן נומינלי לתמוך בפרויקט הבלטי, תוכנית של אדמירל הצי לורד פישר שנועדה להנחית חיילים בחוף הבלטי הגרמני. האוניות מסדרה זו היו מהירות אך משוריינות במעט מאוד, עם רק כמה תותחים כבדים. הם כללו שוקע רדוד, בין השאר כדי לאפשר להם לפעול במים הרדודים של הים הבלטי, אך גם שיקפו ניסיון שנצבר מוקדם יותר במלחמה. כדי למקסם את מהירותם, סיירות המערכה מסדרת קורייג'וס היו אוניות הראשה הראשונות של הצי המלכותי שהשתמשו בטורבינות קיטור עם הילוכים ובדוודי צינורות קטנים.
שתי האוניות הראשונות, קורייג'וס וגלוריוס, הוזמנו ב-1917 ובילו את המלחמה בסיורים בים הצפוני. הם השתתפו בקרב מפרץ הלגולנד השני בנובמבר 1917 והיו נוכחים בעת כניעת צי הים הפתוח שנה לאחר מכן. אחותם למחצה פיוריוס עוצבה עם זוג תותחי 18 אינץ' (457 מילימטרים), התותחים הגדולים ביותר שהותקנו אי פעם על אונייה של הצי המלכותי, אך שונתה במהלך הבנייה כדי לכלול סיפון טיסה והאנגר במקום הצריח והברבטה הקדמית שלה. לאחר כמה סיורים בים הצפוני, הוסר הצריח האחורי שלה ונוסף סיפון טיסה נוסף. המטוס שלה תקף את סככות הצפלין במהלך הפשיטה בטונדרן ביולי 1918.
כל שלוש האוניות הושבתו לאחר המלחמה, אך נבנו מחדש כנושאות המטוסים מסדרת קורייג'וס במהלך שנות ה-20. גלוריוס וקורייג'וס הוטבעו בתחילת מלחמת העולם השנייה ופיוריוס נמכרה לגרוטאות ב-1948.
תכנון ותיאור
שתי סיירות המערכה מסדרת קורייג'וס הראשונות תוכננו ב-1915 כדי לעמוד בסט של דרישות שנקבעו על ידי לורד הים הראשון, אדמירל פישר, מתוך מחשבה על הפרויקט הבלטי שלו. הם היו אמורות להיות גדולות מספיק כדי להבטיח שהם יוכלו לשמור על מהירותם במזג אוויר סוער, להיות בעלות חימוש חזק ומהירות של לפחות 32 קשרים (59 קמ"ש) כדי לאפשר להם לברוח מסיירות קלות של האויב. ההגנה שלהם הייתה אמורה להיות קלה עבור סיירת, עם 3 אינץ' (76 מילימטרים) של שריון בין קו המים לסיפון החזית, בליטות נגד טורפדו באמצע האונייה והמכונות הכי עמוק שאפשר בתוך האונייה, מוגנים על ידי מחיצות טורפדו משולשות. שוקע רדוד היה בעלת חשיבות עליונה וכל שאר הגורמים היו צריכים להיות כפופים לכך. מנהל הבנייה הימית (DNC), סר יוסטס טניסון-ד'אינקורט, הגיב ב-23 בפברואר 1915 עם גרסה קטנה יותר של סיירות המערכה מסדרת רינואון עם צריח תותחים אחד פחות והגנת שריון מופחתת. שר האוצר אסר על כל בנייה נוספת של ספינות גדולות מסיירות קלות ב-1915, ולכן פישר ייעד את האוניות כסיירות קלות גדולות כדי להתחמק מאיסור זה. אם ההגבלה הזו לא הייתה קיימת, האוניות היו נבנות כגרסאות משופרות של סדרת רינואון הקודמת. שתי האוניות הונחו כמה חודשים לאחר מכן תחת מעטה של סודיות, כך שהן נודעו בצי המלכותי כ"סיירות ההשתקה של לורד פישר" והעיצוב המוזר שלהן גם זיכה אותן בכינוי של הסדרה המזעזעת.
אחותם למחצה פיוריוס תוכננה כמה חודשים מאוחר יותר כדי לעמוד בדרישה מתוקנת שציינה חימוש של שני תותחי BL 18 אינץ' Mk I, התותחים הגדולים ביותר שהותקנו אי פעם על ספינת הצי המלכותי, בצריחים בודדים עם יכולת להשתמש בצריחי תותחים תאומים 15 אינץ' (381 מילימטרים) אם תותחי ה-18 אינץ' לא היו מספקים. מומחי תותחים מתחו ביקורת על החלטה זו, משום שהזמן הארוך בין המטחים יהפוך את תיקוני הזיהוי לחסרי תועלת ויקטין את קצב האש ובכך את ההסתברות לפגיעה ישירה. החימוש המשני שלה שודרג לתותחי BL 5.5 אינץ' (140 מ"מ) Mk I, במקום תותחי 4 אינץ' (102 מילימטרים) ששימשו את שתי האוניות הראשונות, כדי לפצות על החולשה של שני התותחים העיקריים נגד מטרות הנעות במהירות כמו משחתות. ההדחק והרוחב שלה הוגדלו על פני זו של אחיותיה למחצה עם מעט פחות שוקע.
הפרויקט הבלטי היה רק הצדקה אחת לאוניות. אדמירל פישר כתב במכתב ל-DNC ב-16 במרץ 1915: "אמרתי ללורד הים הראשון שככל שאני מחשיב יותר את התכונות של העיצוב שלך של סיירות המערכה הגדולות הקלות, כך אני מתרשם מהמצוינות המופלגת שלהן והפשטות - כל שלושת הדרישות החיוניות של כוח נשק, מהירות ושוקע מאוזנים כל כך!" למעשה הם יכולים להיחשב התגלמות אמונתו של פישר בחשיבות העליונה של מהירות על פני כל דבר אחר. דבקותו של פישר בעקרון זה מודגשת במכתב שכתב לצ'רצ'יל בנוגע לאוניות המערכה של אומדנים ימיים 1912–1913. במכתב, מאפריל 1912, ציין פישר: "חייבת להיות הקרבת שריון... חייבת להיות עלייה גדולה יותר במהירות... המהירות שלך חייבת לעלות בהרבה על [זו של] האויב האפשרי שלך!"
רצונו של פישר לשוקע רדוד לא התבססה רק על הצורך לאפשר פעולות בחוף; אוניות נטו לפעול קרוב יותר מהצפוי למעמס מלא ולעיתים קרובות נמצאו חסרות בלוח חופשי, כושר ציפה רזרבי ובטיחות מפני התקפה תת-מימית. ניסיון זה הוביל את ה-DNC לשקול מחדש את הפרופורציות של גוף האונייה כדי לתקן את הבעיות שזוהו עד כה. אוניות הסדרה קורייג'וס היו התוצרים הראשונים של אותה הערכה מחדש.
מאפיינים כלליים
אוניות הסדרה היו באורך כולל של 786 רגל 9 אינץ' (239.8 מטרים), רוחב של 81 רגל (24.7 מטרים), ושוקע של 25 רגל 10 אינץ' (7.9 מטרים) במעמס מלא. הדחק האוניות היה 19,180 טונות ארוכות (19,490 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-22,560 טונות ארוכות (22,922 טונות) במעמס מלא. היה להם גובה מטאצנטרי של 6 רגל (1.8 מטרים) במעמס מלא ותחתית כפולה שלמה.
אחותם למחצה פיוריוס הייתה באותו אורך, אבל הייתה בעלת רוחב של 88 רגל (26.8 מטרים) ושוקע של 24 רגל 11 אינץ' (7.6 מטרים) במעמס מלא. היא עקרה 19,513 טונות ארוכות (19,826 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-22,890 טונות ארוכות (23,257 טונות) במעמס מלא. היה לה גובה מטאצנטרי של 5.33 רגל (1.6 מטרים) במעמס מלא.
הנעה
כדי לחסוך במשקל ובמקום, אוניות הסדרה היו ספינות המלחמה הגדולות הראשונות בצי המלכותי שכללו טורבינות קיטור עם הילוכים ודוודי צינורות קטנים למרות דרישות התחזוקה הכבדות יותר של האחרונים. יתר על כן, כדי לחסוך בזמן תכנון, התקנת הטורבינה ששימשה בסיירת הקלה צ'מפיון, הסיירת הראשונה של הצי עם טורבינות הילוכים, פשוט הוכפלה. הטורבינות של פארסונס היו מסודרות בשני חדרי מכונות וכל אחת מהטורבינות הניעה את אחד מארבעת צירי המדחף. המדחפים של פיוריוס היו בקוטר 11 רגל 6 אינץ' (3.5 מטרים). הטורבינות הונעו על ידי שמונה עשר דוודי Yarrow שחולקו באופן שווה בין שלושה חדרי דוודים. הם תוכננו להפיק סך של 90,000 כוחות סוס (67,113 קילוואט) בלחץ עבודה של 235 PSI (1,620 קילו-פסקל, 17 קילוגרם-כוח לסמ"ר), אך היא השיגה מעט יותר מזה במהלך הניסויים של גלוריוס, למרות שהיא לא הגיעה למהירות המיועדת שלה של 32 קשרים (59 קמ"ש).
הם תוכננו לשאת בדרך כלל 750 טונות ארוכות (762 טונות) של מזוט, אך יכלו לשאת לכל היותר 3,160 טונות ארוכות (3,211 טונות). בתפוקה מלאה, הם יכלו להפליג לטווח של (6,000 מיילים ימיים (11,110 ק"מ) במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש).
חימוש
אוניות הסדרה הרכיבו ארבעה תותחי BL 15 אינץ' Mark I בשני צריחים תאומים Mark I, אחד מהם מקדימה (צריח 'A') ואחד מאחור (צריח 'Y'). צריחים אלו נועדו במקור לאוניית המערכה מסדרת רוונג' שבוטלה זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. ניתן היה להנמיך את התותחים ל-3° ולהגביה אותם ל-20°; ניתן היה לטעון אותם בכל זווית של עד 20°, אם כי טעינה בזוויות גבוהות נטתה להאט את חזרתו של התותח לסוללה (עמדת ירי). האוניות נשאו 120 פגזים לכל תותח. הם ירו פגזים במשקל 1,910 ליברות (866 קילוגרם) במהירות לוע של 2,575 רגל לשנייה (785 מטר לשנייה); זה העניק טווח מקסימלי של 23,734 יארד (21,702 מטרים) עם פגזים חודרות שריון.
אוניות הסדרה תוכננו עם 18 תותחי BL 4 אינץ' Mark IX, מצוידים בשישה צריחים משולשים. אלה היו מונעים באופן ידני ודי מסורבלים בשימוש, שכן הם דרשו צוות של שלושים ושניים אנשים כדי לטעון ולסובב את התותחים. קצב האש של התותח היה רק 10 עד 12 פגזים לדקה, כאשר המעמיסים המשיכו להפריע זה לזה. היה להם הנמכה מקסימלית של -10° והגבהה מקסימלית של 30°. הם ירו פגזים סופר-נפיצים במשקל 22 ליברות (10.0 קילוגרם) במהירות לוע של 2,625 רגל לשנייה (800 מטר לשנייה) . בהגבהה המקסימלית לתותחים היה טווח מרבי של 13,500 יארד (12,344 מטרים). האוניות נשאו 120 כדורים לכל תותח.
כל אונייה הרכיבה זוג תותחי נ"מ QF 3 אינץ' 20 cwt על צריחים בודדים Mark II בזווית גבוהה. אלה הורכבו לצד התורן הראשי באוניות מסדרת קורייג'וס ולפני הארובה על פיוריוס. לתותח היה הנמכה מירבית של 10° והגבהה מירבית של 90°. הוא ירה פגזים במשקל 12.5 ליברות (5.7 קילוגרם) במהירות לוע של 2,500 רגל לשנייה (760 מטר לשנייה) בקצב אש של 12-14 פגזים לדקה. הייתה להם תקרה אפקטיבית מקסימלית של 23,500 רגל (7,200 מטרים). כל שלושת האוניות נשאו עשר טורפדות עבור שתי צינורות טורפדו שקועים 21 אינץ' (533 מ"מ) עם טעינת צד שהותקנו ליד צריח 'A'. הם הועמסו והועברו בכוח הידראולי, אך ירו בעזרת אוויר דחוס.
תותח ה-18 אינץ' BL Mark I שנישא על ידי פיוריוס נגזר מתותח ה-15 אינץ' Mark I ששימש את אחיותיה למחצה. היא נועדה לכלול שני צריחים עם תותח יחיד שמקורם בצריח Mark I/N עם תותחים 15 אינץ', והברבטות שלה תוכננו להכיל את כל הצריח למקרה שיתעוררו בעיות בפיתוח תותח ה-18 אינץ', אך רק צריח אחד הותקן למעשה. התותח יכול היה להנמיך ל-3° ולהגביה למקסימום של 30°. הוא ירה פגזים חודרי שריון במשקל 3,320 ליברות (1,510 קילוגרם) במהירות לוע של 2,270 רגל לשנייה (690 מטר לשנייה) למרחק של 28,900 יארד (26,400 מטרים). הוא יכל לירות פגז אחד בדקה והאונייה נשאה 60 פגזים של תחמושת. המסה המסתובבת של הצריח הייתה 826 טונות ארוכות (839 טונות), רק מעט יותר מ-810 טונות ארוכות (823 טונות) של קודמו.
החימוש המשני של פיוריוס כלל 11 תותחי BL 5.5 אינץ' Mk I. התותחים היו בעלי הגבהה מירבית של 25 מעלות והם ירו פגזים במשקל 82 ליברות (37 קילוגרם) במהירות לוע של 2,790 רגל לשנייה (850 מטר לשנייה) בקצב של 12 פגזים לדקה. הטווח המרבי שלהם היה 16,000 יארד (15,000 מטרים) בהגבהה של 25°.
בקרת אש
התותחים העיקריים של אוניות הסדרה יכלו להיות נשלטים מכל אחד משני מנהלי בקרת האש. המנהל הראשי היה רכוב מעל מגדל הניווט בתא משוריין והשני היה בחלק הקדמי על התורן הקדמי. גם החימוש המשני היה בשליטת מנהל בקרת אש. כל צריח סופק עם מד טווח 15 רגל (4.6 מטרים) בתא משוריין על גג הצריח. החלק הקדמי היה מצויד במד טווח 9 רגל (2.7 מטרים) כמו מגדל הפיקוח על הטורפדו מעל המבנה האחורי. התותחים נגד מטוסים נשלטו על ידי מד טווח 2 מטרים (6 רגל 7 אינץ') המותקן על המבנה האחורי.
הגנה
בניגוד לסיירות מערכה בריטיות אחרות, עיקר השריון של אוניות הסדרה היה עשוי מפלדה בעלת מתיחה גבוהה, סוג של פלדה המשמשת מבחינה מבנית בספינות אחרות. חגורת השריון בקו המים שלהם הייתה מורכבת מפלדה בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים) מכוסה בעור בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים). החגורה השתרעה מברבטה לברבטה עם הרחבה של אינץ' אחד קדימה אל המחיצה הקדמית בעובי 2 אינץ' קצרה הרבה מהחרטום. גובה החגורה היה 23 רגל (7.0 מטרים), מתוכם 18 אינץ' (0.5 מטרים) היה מתחת לקו המים המתוכנן. מהברבטה הקדמית נמשכה מחיצה בעובי 3 אינץ' לצד האונייה בין הסיפון העליון והתחתון, ומחיצה דומה הייתה גם בברבטה האחורית. ארבעה סיפונים היו משוריינים בעובי שנע בין .75–3 אינץ' (19–76 מילימטרים), עם העוביים הגדולים ביותר מעל מחסני התחמושת וגלגלי ההיגוי. לאחר אובדן של שלושה סיירות מערכה בגלל פיצוצי מחסן תחמושת במהלך קרב יוטלנד, 110 טונות ארוכות (112 טונות) של הגנה נוספת נוספה לסיפון מסביב למחסני התחמושת.
הצריחים, הברבטות ומגדל הנייוט נעשו משריון קרופ. חזיתות הצריחים היו בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) ואילו הצדדים שלהם היו בעובי בין 7–9 אינץ' (178–229 מילימטרים) והגג היה בעובי 4.5 אינץ' (114 מילימטרים). לברבטות היה עובי מרבי של 6–7 אינץ' (152–178 מילימטרים) מעל הסיפון הראשי, אך הוא הופחת ל-3–4 אינץ' (76–102 מילימטרים) בין הסיפון התחתון והראשי. שריון מגדל הניווט היה בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) והיה לו גג בעובי 3 אינץ'. מנהל בקרת האש הראשי בראש מגדל הניווט היה מוגן על ידי תא משוריין. חזית התא הייתה בעובי 6 אינץ', דפנותיו בעובי 2 אינץ' וגגו היה מוגן על ידי שריון של 3 אינץ'. צינור תקשורת עם דפנות בעובי 3 אינץ' עבר ממגדל הניווט למטה אל עמדת הניווט התחתונה על הסיפון הראשי. מחיצות הטורפדו הוגדלו במהלך הבנייה מ .75 אינץ' (19 מילימטרים) עד 1.5 אינץ' (38 מילימטרים).
בכל שלוש האוניות הותקנה בליטה נגד טורפדו רדודה המשולבת בגוף האונייה שנועדה לפוצץ את הטורפדו לפני שהוא פוגע בגוף האונייה ולשחרר את הפיצוץ התת-מימי אל פני השטח ולא לתוך האונייה. עם זאת, בדיקות מאוחרות יותר הוכיחו כי הוא אינו עמוק מספיק כדי לבצע את משימתו מכיוון שחסרו לו שכבות של תאים ריקים ומלאים שהיו נחוצים כדי לספוג את עוצמת הפיצוץ.
אוניות הסדרה
| שם | המספנה | הונחה | הושקה | כניסתה לשירות | גורל | גורל אולטימטיבי |
|---|---|---|---|---|---|---|
| תת סדרה קורייג'וס | ||||||
| קורייג'וס | ארמסטרונג ויטוורת', אלסוויק | 28 במרץ 1915 | 5 בפברואר 1916 | 28 באוקטובר 1916 | הוסבה לנושאת מטוסים, יוני 1924 | הוטבעה על ידי הצוללת U-29, 17 בספטמבר 1939 |
| גלוריוס | הרלנד וולף, בלפסט, צפון אירלנד | 1 במאי 1915 | 20 באפריל 1916 | 14 באוקטובר 1916 | הוסבה לנושאת מטוסים, פברואר 1924 | הוטבעה על ידי שרנהורסט וגנייזנאו, 8 ביוני 1940 |
| תת סדרה פיוריוס | ||||||
| פיוריוס | ארמסטרונג ויטוורת', אלסוויק | 8 ביוני 1915 | 18 באוגוסט 1916 | 26 ביוני 1917 | הוסבה לנושאת מטוסים, נובמבר 1917 | נמכרה לגרוטאות, 1948 |
היסטוריית שירות
במהלך ניסויי הים שלה בנובמבר 1916 ליד נהר טיין, קורייג'וס ספגה נזק מבני בזמן שהפליגה במלוא המהירות בים סוער. סיפון המצודה היה חגור עמוק בשלושה מקומות בין שובר הגלים לצריח הקדמי. בנוסף, ציפוי הצד היה חסום לעין בין המצודה לסיפונים העליונים. מים נכנסו לחדר הטורפדות השקוע ומסמרות נעקרו באוגן האנכי של ברזל הזווית שאבטח את שריון הסיפון במקומו. הסיבה המדויקת עדיין לא ברורה, אבל קורייג'וס קיבלה 130 טונות ארוכות (132 טונות) של הקשחה בתגובה; גלוריוס לא קיבלה את ההקשחה עד 1918. קורייג'וס גם הותקנה באופן זמני כמקשת באפריל 1917, אך מעולם לא הניחה מוקשים. באמצע שנת 1917 שתי האוניות קיבלו תריסר צינורות טורפדו בזוגות: תושבת אחת בכל צד של התורן הראשי בסיפון העליון ושני תושבות בכל צד של הצריח האחורי ברבע הסיפון. קורייג'וס וגלוריוס שירתו יחד לאורך כל המלחמה. שתי האוניות הוקצו בתחילה לשייטת אוניות הסיירות הקלות השלישית ובהמשך הקימו מחדש את שייטת הסיירות הראשונה (CS).
אפילו כשהיא נבנתה, פיוריוס שונתה עם האנגר גדול המסוגל לאכלס עשרה מטוסים על המצודה שלה שהחליף את הצריח הקדמי. סיפון טיסה באורך 160 רגל (49 מטר) נבנה לאורך גגו. מטוסים הוטסו, ובהצלחה פחותה נחתו על הסיפון הזה. למרות שהצריח האחורי הותקן והתותח נוסה, לא חלף זמן רב עד שפיוריוס חזרה למספנה לשינויים נוספים. בנובמבר 1917 הוחלף הצריח האחורי בסיפון להנחתת מטוסים באורך 300 רגל (91 מטר) מעל האנגר אחר. הארובה והמבנה העילי שלה נותרו שלמים, עם רצועה צרה של סיפון סביבם כדי לחבר בין סיפון הטיסה הקדמי והאחורי. המערבולת מהארובה ומהמבנה העילי הייתה חמורה מספיק כך שרק שלושה ניסיונות נחיתה הצליחו לפני שנאסרו ניסיונות נוספים. תותחי ה-18 אינץ' שלה היו בשימוש חוזר במוניטורים גנרל וולף ולורד קלייב במהלך המלחמה.
כל שלוש האוניות היו בשייטת הסיירות הראשונה, שקורייג'וס הייתה אוניית הדגל שלה כאשר האדמירליות קיבלה ידיעה על תנועות ספינות גרמניות ב-16 באוקטובר 1917, מה שמצביע אולי על סוג של פשיטה. אדמירל ביטי, מפקד הצי הגדול, הורה למרבית הסיירות והמשחתות הקלות שלו לצאת לים במאמץ לאתר את אוניות האויב. פיוריוס הורחקה משייטת הסיירות הראשונה והצטוותה לסייר לאורך קו הרוחב ה-56 עד 4° מזרח ולחזור לפני רדת החשיכה. שתי האוניות האחרות לא קיבלו תחילה הוראה לצאת לים, אך נשלחו לתגבר את שייטת הסיירות הקלות השנייה המפטרלת בחלק המרכזי של הים הצפוני מאוחר יותר באותו היום. שתי סיירות קלות גרמניות מסדרת ברומר הצליחו לחמוק דרך הפערים בסיורים הבריטיים והשמידו שיירה לסקנדינביה בשעות הבוקר של ה-17 באוקטובר, אך לא התקבלה הודעה על הקרב עד לאותו אחר הצהריים. שייטת הסיירות הראשונה קיבלה פקודה לנסות ליירט את הספינות הגרמניות, אך הן התגלו כמהירות מדי והספינות הבריטיות לא הצליחו.
קרב מפרץ הלגולנד השני
ערך מורחב – קרב מפרץ הלגולנד השני
במהלך 1917 האדמירליות הפכה מודאגת יותר מהמאמצים הגרמניים בים הצפוני לטהר שבילים דרך שדות המוקשים שהונחו על ידי בריטניה שנועדו להגביל את פעולות צי הים הפתוח והצוללות הגרמניות. פשיטה ראשונית על כוחות שולות מוקשים גרמניים ב-31 באוקטובר על ידי כוחות קלים השמידה עשר ספינות קטנות והאדמירליות החליטה על מבצע גדול יותר להשמדת שולות המוקשים והסיירות הקלות המלוות שלהם. בהתבסס על דיווחים מודיעיניים החליטה האדמירליות ב-17 בנובמבר 1917 להקצות למבצע שתי שייטות סיירות קלות, שייטת הסיירות הראשונה שחופתה על ידי שייטת סיירות המערכה הראשונה, ובמרחק רב יותר, אוניות המערכה של שייטת אוניות המערכה הראשונה.
הספינות הגרמניות, ארבע סיירות קלות של קבוצת הסיור השנייה, שמונה משחתות, שלוש פלגות של שולות מוקשים, שמונה שפרברכרס (מכמורות מלאות שעם, המשמשות לפוצץ מוקשים מבלי לטבוע) ושתי מכמורות לסימון הנתיב המטוהר, זוהו בשעה 7:30 בבוקר, בצללית השמש העולה. קורייג'וס והסיירת הקלה קארדיף פתחו באש עם התותחים הקדמיים שלהם שבע דקות מאוחר יותר. הגרמנים הגיבו בהנחת מסך עשן יעיל. הבריטים המשיכו במרדף, אך איבדו את עקבותיהם של רוב הספינות הקטנות יותר בעשן וריכזו אש על הסיירות הקלות ככל שההזדמנות אפשרה. פגיעה אחת של פגז 15 אינץ' הושגה על מגן תותח של SMS פילאו, אבל זה לא השפיע על המהירות שלה. בשעה 8:33 התותח השמאלי בצריח הקדמי של גלוריוס נהרס כאשר פגז התפוצץ בתוך קנה התותח. בשעה 9:30 שייטת הסיירות הראשונה הפסיקה את המרדף שלהם כדי שלא ייכנסו לשדה מוקשים המסומן במפות שלהם; האוניות פנו דרומה, ללא תפקיד נוסף בקרב.
שתי האוניות ספגו נזק קל מפיצוצי הלוע שלהן, ולגלוריוס נדרשו חמישה ימים של תיקונים. קורייג'וס ירתה 92 פגזים 15 אינץ' בעוד גלוריוס ירתה 57 פגזים, וקלעה רק את הפגיעה היחידה על פילאו ביניהם. הם גם ירו 180 ו-213 פגזים 4 אינץ' בהתאמה. אביזרי המיקוש של קורייג'וס הוסרו לאחר הקרב ושתי האוניות קיבלו סיפוני טיסה על גבי הצריחים שלהן ב-1918. סופווית' קאמל נישא על הצריח האחורי וסופווית' 1½ סטראטר על הצריח הקדמי.
פיוריוס הופעלה מחדש ב-15 במרץ 1918 ומטוסיה שימשו בסיורים נגד צפלין בים הצפוני לאחר מאי. ביולי 1918 היא נשאה שבעה מטוסי סופווית' קאמל שהשתתפו בפשיטה על טונדרן, ותקפו את סככות הצפלין בטונדרן בהצלחה מתונה. כל שלוש האוניות נכחו בכניעת הצי הגרמני ב-21 בנובמבר 1918.
לאחר המלחמה
קורייג'וס צומצמה לעתודה ברוזית' ב-1 בפברואר 1919 לפני שהוצבה לבית הספר לתותחנים בדבונפורט בשנה שלאחר מכן כספינת אימוני צריח. היא הפכה לאוניית הדגל של האדמירל משנה שפיקד על צי המילואים בדבונפורט במרץ 1920. גלוריוס גם צומצמה לעתודה ברוזית' ב-1 בפברואר ושימשה כספינת תרגילי צריח, אך החליפה את אחותה כאוניית הדגל בין השנים 1921 ל-1922. פיוריוס הוכנסה לעתודה ב-21 בנובמבר 1919 לפני שהחלה בשחזור כנושאת מטוסים ב-1921.
הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922 חייב את המדינות החתומות לצמצם קשות את תוכניותיהן לספינות מלחמה חדשות ולבטל ספינות מלחמה קיימות רבות כדי לעמוד במגבלות הטונאז' שלה. עד 66,000 טונות ארוכות (67,000 טונות) של ספינות קיימות, לעומת זאת, יכלו להפוך לנושאות מטוסים, והצי המלכותי בחר להמיר את האוניות מסדרת קורייג'וס בגלל מהירותן הגבוהה. כל אונייה שוחזרה עם סיפון טיסה באורך מלא במהלך שנות ה-20. צריחי התותחים בקוטר 15 אינץ' שלהם הוכנסו לאחסון ולאחר מכן נעשה בהם שימוש חוזר במהלך מלחמת העולם השנייה עבור אה"מ ואנגארד, אוניית המערכה האחרונה של הצי המלכותי.
בתור נושאת המטוסים הגדולה, או ה"צי", הראשון שהושלם על ידי הצי המלכותי, נעשה שימוש נרחב בפיוריוס להערכת נהלי טיפול ונחיתה במטוסים, כולל נחיתת הלילה הראשונה אי פעם על נושאת מטוסים בשנת 1926. קורייג'וס הפכה לאוניית המלחמה הראשונה שאיבד הצי המלכותי במלחמת העולם השנייה כאשר טורפדה בספטמבר 1939 על ידי הצוללת הגרמנית U-29. גלוריוס צדה ללא הצלחה את אדמירל גרף שפה באוקיינוס ההודי בשנת 1939. היא השתתפה במערכה בנורווגיה ב-1940, אך הוטבעה על ידי אוניות המערכה הגרמניות שרנהורסט וגנייזנאו ב-8 ביוני 1940 בים הצפוני. פיוריוס בילתה את החודשים הראשונים של המלחמה בציד אחר פושטות סחר גרמניות וליווי שיירות לפני שהחלה לתמוך בכוחות הבריטים בנורווגיה. היא בילתה את רוב שנת 1940 במימי נורווגיה בהתקפות על מתקנים ואוניות תובלה גרמניות, ורוב 1941 בהעברת מטוסים למערב אפריקה, גיברלטר ומלטה לפני שיפוץ בארצות הברית. היא העבירה מטוסים למלטה במהלך 1942 וסיפקה סיוע אווירי לכוחות הבריטיים במהלך מבצע לפיד. פיוריוס בילתה את רוב 1943 באימונים עם צי הבית, אך ביצע תקיפות אוויריות רבות נגד אוניית המערכה הגרמנית טירפיץ ומטרות אחרות בנורווגיה ב-1944. היא נשחקה עד סוף 1944 וצומצמה למילואים בספטמבר לפני שהוצאה משימוש בשנה שלאחר מכן. פיוריוס נמכרה בשנת 1948 לגרוטאות.
קישורים חיצוניים
37875181סיירות המערכה מסדרת קורייג'וס